מאת שחר
קליימן
מתחת לפני
השטח, בסלונים, במתנ"סים ובספריות, יום הזיכרון לשואה ולגבורה חווה שינוי
עמוק. את השינוי חשתי הבוקר, כשעמדתי דום בצפירה והתקשיתי לדלות משמעות מהאקט
הריטואלי. דווקא בגלל השינוי הזה, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה היה משמעותי
במיוחד עבורי השנה. במתנ"ס קטן בעיר לוד, אותו פתחנו בתחילת השנה*, זכינו
להשתתף ביוזמה המיוחדת של זיכרון בסלון. לא רק אנחנו, אלא לא פחות מששה עשר מוקדים
נוספים בעיר. "זיכרון בסלון" מציע לארח מפגש עם ניצולי שואה בסלון הפרטי
ולהקדיש ערב לעדות חיה, ללימוד קבוצתי ולדיון
במאורע.
את הערב
שלנו הקדשנו לשואה בקרב יהודי צפון אפריקה, נושא שנדחק לא פעם לקרן זווית. זכינו
לשמוע את רוחמה קומידי, ניצולת שואה מקסימה שסיפרה על חוויותיה כילדה בת שמונה
בתוניסיה. כיצד ננצרו בבתיהם עקב הפצצות המלחמה, כיצד אביה נלקח למחנה עבודה ואיך שחררו אותם בעלות הברית. אך גם על המאפייה שניהלה משפחתה טרם המלחמה ועל עלייתה
ארצה, כאן התחתנה והקימה משפחה לתפארת. בטרם הקשבנו לסיפור חייה, התעמקנו בסקירה
היסטורית על גורל יהודי צפון אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה. ובסוף הערב, קיימנו דיון
על מקומה של השואה בקרב יהודי המגרב והמזרח.
רצוי לפרט
על כך: לאחר שבשנת 1940 הנאצים כבשו את צרפת והקימו משטר בובות בדרומה, אותו ממשל וישי בראשות מרשל פטן החיל את תקנות הגזע על הקולוניות הצרפתיות במגרב: במרוקו, בתוניסיה ובאלג'יריה. אזרחותם
הצרפתית של היהודים נשללה. רופאים, פקידים, קציני צבא ובעלי מקצועות חופשיים אחרים,
איבדו את משרתם. תלמידים הודרו מבתי הספר. יהודים בתוניסיה נאלצו לענוד טלאי צהוב
ודמם הותר. כך גם בלוב שנשלטה על ידי איטליה הפשיסטית והחילה את חוקי הגזע ב-1938
עקב הברית עם גרמניה הנאצית. ואומנם, בשנת 1942 בעלות הברית שחררו את מרוקו
ואלג'יריה ממדינות הציר, אולם תוניסיה ולוב נפלו במשך המלחמה לידי הנאצים. כך היהודים
שם מצאו עצמם מבצעים עבודות כפייה ונכלאים במחנות צפופים ובעלי תנאי מחיה מחפירים כמו מחנה
ג'אדו בו נספו 562 יהודים ברעב, חולי ועינויים. נתינים יהודים זרים אף גורשו מלוב וכחמש
מאות מהם הגיעו למחנות ריכוז באירופה. שחרור שאר מאחזי הנאצים במגרב ב-1943 לא צפן
נחמה גדולה. היהודים המשיכו לסבול מהשקיעה במעמדם, מאזרחותם שנשללה ומדמם שלמעשה
הותר. כך עד עלייתם ארצה.
"זיכרון
בסלון" מציע אפוא נתיב מקביל ומשמעותי יותר לזיכרון. נתיב של למידה, של
מפגש פנים אל פנים ושל דיון אמתי. לקראת סיום, כשרוחמה סיפרה לנו איך שמרה על זוגיות במשך 60 שנה, היא ייעצה לנו שבחיים, כדאי ללמוד לסלוח ולהשלים. באופן מוזר מעט, אולי דווקא זו הנקודה שהייתה
תמיד חסרה לי בטקסים הרשמיים. היכולת להביט בחור השחור הזה של הנפש היהודית ולהניח
אצבע, אפילו זרת. לחבוש את המקום שכואב, וכך להתרפא ולמלא את החלל. למען נוכל לקום ולהתקדם למרות הכול. ככה זה כשפוגשים את האנשים עצמם, את הניצולים
שמספרים לך בלי לומר זאת ישירות, "אנחנו המשכנו הלאה וניצחנו."
*במסגרת
פרויקט "תוצרת הארץ".
הכותב הוא סטודנט שנה ג' בחוג לתקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן וחבר מערכת "בר דעת"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה