משפט התקשורת

משפט התקשורת

מאת בר כהן

אתייחס למקרה ניב אסרף, מי שלא מכיר מוזמן "לגגל".

למה לגזור דינו של אדם לפני שהתבררו כל הפרטים? זה נכון לקיים משפט שדה כמו זה שעושים לו?  נוצרה כאן תרבות של הוצאה להורג, ופייסבוק היא הכיכר. "לקשור אותו לעמוד ולסקול באבנים", "להעניש אותו עד זוב דם", אלו רק חלק מהתגובות של אנשים ברשת החברתית. הבנאדם הפך בין רגע מ"הילד של כולנו" (כשחשבו שהוא נחטף) לאויב המדינה מספר 1.

אני בדיוק כמו כולם ניזון מהתקשורת: בהתחלה סיפרו לנו על מעשה קונדס, אח"כ נטען שכל המקרה הזה הוא בגלל נערה שאיתה יצא חודש וחצי, ואז טחנו ללא הרף את הציטוט של אחותו עם הגבות ("אהרוג אותו במכות, לא עשיתי גבות בגללו" - נאמר כמובן בציניות של הקלה על מציאת אחיה, אך הציטוט הוצג בבוז למשפחה). הכל בשביל להגחיך ולקבור את הבחור, לוחם משוחרר דרך אגב.

כעת יש כיוון נוסף: הוא טוען שקיבל שיחת טלפון מגורמים עבריניים שסחטו אותו זמן מה. שיחה מאיימת עד כדי כך שגרמה לו להגיע למצב שבו הוא זורק הכל לפח, והעיקר שלא ידעו איפה הוא מתחבא. שלא אובן לא נכון: אני לא אומר שהוא לא אשם! אבל יש מקום לבדוק את הדברים לפני ש"שורפים" מישהו. אנחנו, בתור צרכני תקשורת, אמורים להרים גבה ולקבל בחשדנות מסוימת פרשה שמתהפכת בתכיפות של סטייק על מנגל. עם חלוף הזמן התקרית הזאת מקבלת כיוונים שונים, בצורה חדה, אז לא יקרה כלום אם נדחה את ה"הוצאה להורג". במיוחד כשהדבר כנראה שלא נעשה בזדון.

דבר אחד יש לזכור: לא מדובר במחבל, לא מדובר ברוצח, לא מדובר באנס, מדובר במישהו ממשפחה נורמטיבית שבקלות יכל להיות קרוב משפחה של כל אחד מכם. עם זאת כמובן, במידה וימצא אשם, יש למצות עימו את הדין עד תום.

על ההשלכות של מעשיו ועל סיכון חייהם של חיילים לשווא - אין עוררין ואין חצי ויכוח על מידת החומרה. לא מכיר אותו, לא טוען לחפותו ולא שום דבר, אבל אפשר ורצוי להרגע עם האצבע על ההדק. אנשים שמו קץ לחייהם בגלל דברים הרבה פחות גרועים.

המחבר הנו סטודנט שנה א' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

ארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת (שיר ארץ/חווה אלברשטיין)

מאת: רוני גלם

בכל יום זכרון אני רואה אותה, ציפור חומת כנף וקצרת מקור. אחרי שני סיבובים באוויר היא מניחה רגליה על האנדרטה המרכזית, נושאת בחיקה מילים אילמות, שרק העלים יכולים לפענח. שקט. כולם עומדים מוכנים לקול שכמעט התרגלנו אליו בשבוע האחרון, קריאה דקה הקורעת את הדממה ופוצעת את הלב. כשהיא מגיעה, מגיעים גם אהוד, אלדד, אוריאל, אלירז, חגי, מתן, תום, תומר, עומר, אורן, גיא, בניה, ליאל... 23,320 פנים ושמות.

הסתכלתי על אותה הדרך שנסעתי בה אתמול ופתאום הכל נראה שונה. הדגלים התלויים על תאורת הרחוב נראו לי לפתע חסונים יותר, זקופים יותר, גאים יותר. מצדה האחד של הדרך הכבישים מתפתחים ומצדה השני, הטבע המדברי במלוא תפארתו. בהיתי בדגל המתנופף ברוח  מספר שניות ותהיתי – מה מספר דגל הכחול-לבן המתנופף ברוח? סיפור של שנים, עשורים, מאות.

כמו בכל מחזה או סרט, גם בסיפור הזה יש לנו גיבורים. הם מתפרשים על-פני העלילה, הולכים ושבים על-פני ציר הזמן. ומה יאמרו להם אנשי מקהלת המחזה?

קודם כל, אגיד לכם שאוהבים אתכם. מאוד. אדם לא ידע אהבה מה היא עד שראה כיצד מדינת ישראל אוהבת את גיבוריה. כותבים לכם שירים, סיפורים, פותחים קבוצות בפייסבוק, יוצאים למסע "שביל ישראל" בעקבותיכם ואפילו יש לכם יום בשנה.

מה עם החברים שלכם אתם ודאי שואלים, הם נהדרים. אדם לא ידע אהבה מה היא עד שראה את טובי בניה עובדים את אדמת ארץ ישראל. כמה סבלנות יש להם, אפשר להשתגע. גם להם אומרים תודה, הם מקבלים צל"ש, עוזרים לפתח ולהתפתח ואפילו להשתלב בחינוך!

חינוך אמרנו? החינוך כאן מתפתח, איכות הסביבה, בונים בניינים, מפתחים יישובים, מקימים כאן דורות, פותחים גנים חדשים, בתי ספר, יש בחירות, ממשלה ואפילו משא-ומתן קואליציוני!

יש לי כל כך הרבה מה לספר לכם אבל

אבל עכשיו אני בעיקר מצליחה לשתוק. אני, שתמיד יש לי מה להגיד, אנקדוטה, ציטוט, שיר סיפור. שותקת. מה אפשר עוד להגיד לכם? הרי אין מלים. אולי אפשר להצדיע, אבל גם זה קטן מדי. אולי חוסר האונים הגדול הזה משאיר אותנו אלמי פה לשעות של יום הזכרון, שרים, קוראים, מספרים, כותבים ומוחים. הכיצד אפשר לכאוב כל כך על אדם שלא הכרת קודם? ואיך לשאת את הכאב על האובדן של זה שאתה מכיר?

אחרי מבצע "עופרת יצוקה" חשבנו שמלחמות כבר לא קורות בקיץ, אך הקיץ האחרון הוכיח שאין משהו שיבטיח זאת. ליום הזכרון הנוכחי הצטרפו חללי מבצע "צוק איתן". עם הכניסה הקרקעית, אור ליום שישי נהרג סמ"ר איתן ברק ז"ל. ביום ראשון בבוקר הגענו לאוניברסיטה, כחלק מחיפוש אחר אי של שפיות. ישבנו על הספסל, כמו תמיד, נסינו להתנהג כמו תמיד אבל משהו היה אחר. אמצע יולי והשמים חשוכים, דממה שמופרת בקולות פיצוצים ומתח שלא ניתן לתאר במילים. בשעה שתיים בצהריים הבנו שמשהו קרה ולא מספרים לנו מה. הדמעות חנקו את הגרון אבל עדיין לא בוכים. בחמש אחר הצהריים הגיעה הבשורה, השמות החלו עולים על המרקע מלווים בתמונות ובנרות זכרון. המילים נעלמו ברגע אך שקט לא היה, שריפת הלב העלתה צעקות אילמות ודמעות. 

שיר אחד התחיל להתנגן "זה רק הלב שכואב לך, אל תדאגי זה רק הלב". בלילה שבין ה-20 ביולי ל-21 ביולי לא ידעתי מה כואב יותר: הראש מהאזעקות, הרגליים מהריצות או הלב מהידיעות. זה לא היה רק הלב, הראש או הרגליים, אלא כל הגוף, ממש מבפנים. שכבתי מול הטלוויזיה בעיניים פעורות וערנות של בוקר, מסרבת להאמין ביום שחלף, מסרבת לחשוב על היום שעוד יבוא.

עוד יום בא. וגם זה שאחריו. כך עוד ועוד עד עצם היום הזה. כמעט ואי אפשר לדבר אתכם במלים, אז אני מנסה עם העיניים, לפעמים במלים שבלב. לאחר שיסתיימו הטקסים ודממת היום תופר בברכה וצחוק, ישארו משפחות הנופלים שלצערם לא הצליחו לברוח מהבשורה, עם כאב עמוק בלב. זיקוקי הדינור, השירים, הבלונים ובעיקר החוגגים הם ההוכחה לכך שאנו כאן בשביל להשאר. העיניים הנוצצות מוכיחות שיש לנו ארץ לשמור עליה, יש לנו חינוך לפתח, להמציא מוצרים, להתפתח ובעקר – להמשיך לחיות.

הכותבת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

ראי אדמה - פוסט ליום הזיכרון

ראי אדמה - פוסט ליום הזיכרון

מאת הבלוגרית Penny-Lane בעלת הבלוג J'accuse 

בהתחלה הם היו גדולים ממני ולא הבנתי את המשמעות. אחר כך הם הפכו להיות בני גילי, ובעודי רוקמת לי רשימות על גבי רשימות של מטרות ויעדים לעתיד, הבנתי איך הם לא הספיקו כלום. אבל ההבנה האמיתית הגיעה בהתגלמות אחי הצעיר ממני בשנתיים.

נכנסתי לחמ"ל והכרזתי באושר "שכנעתי את אחי לא ללכת לחי"ר! הוא יתגייס לשריון, איזו הקלה". החובש לא הרים את מבטו מהסמארטפון והודיע שדווקא בשריון יש הכי הרבה הרוגים. 1/4 מחללי צה"ל הם שריונרים. אין לי מושג מאיפה הוא הביא את המידע הזה ואני גם לא יודעת עד כמה זה נכון, אבל הרגשתי חסרת אונים. לא משנה כמה אחפש מרחב בטוח עבורו, זה לא בנמצא בשירות הקרבי.

ואז הגענו לבקו"ם. בקצה האחד אחי מוקף לו בחברים שמגלחים את ראשו לקראת הגיוס, ובקצה השני חבר'ה דתיים קופצים במעגל ושרים 'מי שמאמין לא מפחד'. תקראו לזה קהילה מדומיינת, חברה מיליטריסטית שמקדשת מלחמה. תעניקו שמות סוציולוגיים מפציצים ותנתחו כאוות נפשכם – מרגישים את זה. וזה מכווץ את הבטן. התחלתי לעשות חישובים בראשי: '3 שנים סדיר, בממוצע אחת לשנתיים יש מבצע כלשהו. והוא יעשה מילואים עד גיל 40!!!! 20 שנה זה לפחות 10 מבצעים. ושון אמר 1/4. פאקינג 1 מתוך 4 חללים'. התפרקתי. התחלתי לבכות את חיי כאחרונת האימהות הדרמטיות. אני בעצמי על מדים, שמצפים ממני לקוליות כזאת של אחות גדולה – עומדת באמצע הבקו"ם ובוכה מכל הלב.

ואז הגיע הקיץ. הקיץ הביא איתו את צוק איתן ואת התקופה המזוויעה ביותר שידעה משפחתי. אור נכנס לסג'עאיה. הבועה החולונית שלנו התנפצה. אבא תמיד הסביר שאנחנו בטוחים כי אנחנו ליד תל אביב ושאני אפסיק כבר עם ההיסטריה. אבל עכשיו אור בסג'עאיה. וטילים מגיעים גם לתל אביב. הבית עבר למצב מלחמה. הגבות של יונית 24/7 ברקע, מסמנות לנו מתי הגיע הזמן להילחץ ומתי צריך להילחץ עוד יותר. אותם הסרטונים משודרים כל הזמן, כבר הכרנו אותם בעל פה. אני ואמאמחפשות כל היום איזה טנק שכתוב עליו ב'2 ואז צועקות 'זה הטנק של אור!!!!!!!!!!' (אחר כך מסתבר שבכל צוות יש ב'2. אבל בסדר). המשפחה שלי בתפקיד 'אימי הגנרלית' יורדים כל יומיים לכפר עזה. באמצע היום מקבלים רבע דיווח שאור יוצא להתרעננות וישר כולם נוטשים את מקומות העבודה ומתכנסים לנסיעה לדרום. מגיעים לדרום שומעים את הטילים מקרוב ונוסעים הביתה מאוכזבים שהוא לא יצא. משגעים את השומרים שמוודאים שאזרחים לא יכנסו: "אבל הרס"ר אמר לנו לבוא!!!" – "איזה רס"ר???" – "הרס"ר של אור!!!!!!". 'עזוב אבא סע עכשיו זה כולה מ"צ!'. משחדים בקרואסון וממשיכים לנהור לעבר הגבול. סתם. הרי מה הסיכוי שאור יצא עכשיו... משפחה משוגעת.

פעם אחת הוא כן יצא. הם התמקמו ליד בארי כדי לנקות את הטנקים. וראינו אותו לכמה דקות. היד שלו הייתה שבורה אבל הוא התעקש להמשיך. כשחזרנו הביתה דיווחו שחיילים בשטחי הערכות ליד בארי נהרגו מירי פצמ"רים. הרגע היינו שם!

חשבנו שזה הסוף האמת. זה כמובן לא, ואני מודה לאל כל יום, אבל חשבנו. היינו בטוחים. הרגע היינו בבארי והם מדווחים על חיילים הרוגים בבארי. אבא חיכה על הספסל מתחת לבניין שלנו. אמא התקשרה במקרה לראות איך הוא מרגיש והוא אמר לה שהוא מתחת לבית שלנו. כי זאת הכתובת שמעודכנת ככתובת של אור בבית. הוא חיכה.

ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד.

אחי שב אליי. אחים רבים לא חזרו. החור הזה בנשמה שהרגשתי באותו יום, מלווה אחים שחיכו בבית והוא לא חזר, עד היום.

היום נרכין את ראשינו ונזכור את כולם. נזכור את כל העולמות שנעלמו. את כל הכישרונות והשאיפות והחלומות שנגדעו בטרם עת. נזכור את האהבות שהלכו והותירו אחריהם לבבות מדממים.נזכור את האומץ ואת הגבורה. את משאלות הלב הקטנות, את התקוות. אבות ובנים שהקריבו את חייהם למען קיומנו. ונבטיח להם, נבטיח שנתאמץ לבנות כאן את החברה הטובה ביותר שנוכל.

*הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?  

  *(שאול טשרניחובסקי, ראי אדמה)

יהי זכרם ברוך.

המחברת הנה סטודנטית שנה א' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן, בעלת הבלוג  J’accuse

גוי אחד לכולם

גוי אחד לכולם

מאת הבלוגרית Penny-Lane בעלת הבלוג J'accuse

לפני המסע לפולין בי"א שאל אותי חבר (ממוצא אשכנזי): "למה זה חשוב לך בכלל? המשפחה שלך לא הייתה בשואה בכל מקרה". הזדעזעתי. אני זוכרת שלא הייתה לי תשובה, כי באמת לא ידעתי לומר למה זה חשוב לי – אבל כעסתי. בתיכון נעדר כל זכר להיסטוריה של משפחתי. פסקה אחת קצרה סיכמה את עליית יהודי תימן ארצה, וכאן מתחילה ומסתיימת ההיסטוריה שלי.

בתיכון למדתי שואה, טסתי לפולין, בכיתי במיידנק והקראתי את שמות הנספים ממשפחתו של חבר ללימודים בביקור באושוויץ. קראתי את ספרו של יאיר לפיד   'זיכרונות אחרי מותי' שמגולל סיפור על ניצול אתאיסט, וקראתי את הספר 'אל תשלח ידך אל הנער' של הרב לאו – שמגולל סיפור שונה בתכלית. אני מכירה את העיירות, הגטאות והמחנות. מכירה את הפרטיזנים, הניצולים ואת חסידי אומות העולם. מכירה את הסיפורים הקטנים ואת הסיפורים הגדולים. איך ייתכן שההיסטוריה היחידה שאני מכירה על העם היהודי, ההיסטוריה היחידה שטרחו ללמד אותי – היא, לטענתו, בכלל לא ההיסטוריה שלי? הרגשתי שהוא מדיר אותי מהסיפור היחיד שאני מכירה. אחרי כל כך הרבה שנים שאני שומעת 'שואה', פתאום אומרים לי שמה זה ענייני בכלל? פתאום מטיחים בפניי שאני כלל לא קשורה? אז למה אני צריכה ללמוד על דבר שאין לו כל קשר אליי?

היום כשאני מחפשת תשובות לשאלות האלה, אני מוצאת תשובות אוניברסליות: נעשה פשע נגד האנושות, אני חלק מהאנושות ולכן זה רלוונטי אליי; נעשה פשע נגד העם היהודי, אני חלק מהעם היהודי ולכן זה רלוונטי אליי.

  

המשפחה שלי לא הייתה בשואה. מצפים ממני להתאבל על השואה אבל לא לנכס אותה אליי. הכעס על הדרת ההיסטוריה המזרחית מספרי הלימוד הוציא ממני כל רצון לפתוח ספר נוסף אודות השואה. אני מרגישה רחוקה, ובכל זאת קרובה. אין מה לעשות- אחרי גלות וקיבוץ גלויות והקמת מדינה, והקמת מעברות וכיבוש ואפליה – אחרי כל אלה לא פלא שהשואה הפכה לכל כך מורכבת. כל כך טעונה. לא פלא שכל כך מסובך להבין מה מרגישים.

ובכל זאת, למרות התחושות הללו שלי – הסתירות הפנימיות שאני חשה, אני לא יכולה לסבול את העובדה שהשואה הפכה לקלף פוליטי. השמאל מדגים איך לא למדנו דבר, הימין יבהיר את החשיבות של מדינה לעם היהודי. אשכנזים לא יכולים בכלל להיות גזעניים כי הם למודי גזענות, המזרחים יטענו שזה עוד יום בו האשכנזים מנציחים את עצמם. אני כבר יודעת לצפות מראש מתי קלף ה'שואה' יצוץ לו בדיונים, ואני כבר מכירה את התגובות שיבואו.

כשאני רואה שמשתמשים בשואה, אני פתאום מרגישה צורך להגן עליה, כאילו היא תיעלב. ואז אני מתמלאת תחושת הזדהות. בין הפעמים היחידות שאני לא סתם מסתכלת מהצד ובאמת מצליחה קצת להרגיש. מתחילה לחשוב על כמה מעניין שכל הפילוג הזה לא עניין את הנאצים. האופן בו יהודי הגדיר את עצמו לא היה רלוונטי כלל וכלל והטבח לא פסח על אף אחד. שנים אנו עסוקים בפיתוח והגדרת הזהות העצמית שלנו – במה אנחנו מאמינים, מי אנחנו? וכל ההגדרות וההישגים האישיים קולפו אחד אחר השני ונשארנו עירומים, יהודים. אלה שלחמו למען יהדותם ואלה שברחו ממנה – כולם היו זהים בפני הצורר הנאצי וכולם הפכו לבעלי הגדרה אחת, מולדת, שלא ניתן היה להתכחש אליה עוד.

לא מזמן יצאנו מחג הפסח. בהגדה נאמר: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". החג האוניברסלי ביותר מותיר לכל אחד מאתנו את המקום לביטוי העצמי שלו הוא. כל יהודי חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ, מיידנק או טרבלינקה. אך אל לו לאף אחד מאתנו שיעדיף לראות את חברו נשאר שם.

"דַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד." ) יחזקאל לז' פס'  כא'-כב'.

הכותבת היא סטודנטית שנה א' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן. 

לזכור ולא לשכוח

יום השואה לפני יומיים, ראיתי באיזו תוכנית לילה דיון האם יש לשדר ביום השואה איזשהו משחק כדורגל או כדורסל, לא מעניין.. בקיצור, הדיון סבב סביב השאלה האם להחשיך את המסך או לשדר את המשחק כרגיל. משני צידי המסך הופיעו שני אנשים, שניהם אוחזים בשתי דעות שונות. האחת, זו שלמען האמת אני די מצדדת בה - טענה שיש לנו חובה, כעם, להיות מאוחדים באותו יום ופעם אחת לזנוח את השגרה שאנו רגילים אליה לטובת שקט, זיכרון והוקרת תודה לאותם אמיצים שבזכותם בעצם אנו כאן היום. הדעה השנייה, טענה שלכל אדם יש זכות לקבוע את אשר טוב לו. אם הוא רוצה לצפות בספורט ביום השואה - אדרבה. לכל אחד יש זכות במדינה חופשית לפעול כרצונו. מנגד, נאמר לו כי אי אפשר לעשות כל שעולה על רוחך ושיש נורמות התנהגות מסויימות במקרים מסויימים וכמו כן ביום השואה. זהו יום על מנת לזכור, להוקיר ולא לשכוח. גם ככה ניצולי השואה ובכלל הציבור הרחב חושש כי בעוד מספר שנים, כשניצולי השואה כבר לא יהיו בין החיים, אנו נשכח את השואה כלא הייתה. בין כה וכה ניצולי השואה חשים כי שכחנו אותם, וחלקם חיים בעוני מחפיר. גם ככה כואב להם. אני מודה שלא הייתי מרוכזת מאוד בנאמר, התעסקתי באייפון שלי באיזה עניין לא חשוב, ואז שמעתי את המשפט המקומם הבא, ובו מן הסתם הופסק הדיון:"הגיע הזמן שמדינת ישראל לא תפעל כאילו השואה נמצאת בDNA שלה". הסתכלתי אל המסך, בהלם מוחלט. תאר לך, אדוני הנכבד, שאחד מהם שמע אותך לפני יומיים, בלילה. תאר לך איזו הרגשה עשית לו בלב, בבפנוכו. מתערבת שהוא הרגיש שסובבת לו סכין מושחזת ישר אל תוך הלב. הדיון הופסק, לא קלטתי את שמו של האדם ואולי אפילו לא רציתי. כי זה מזעזע. מזעזע בעיניי שאדם אומר דבר כזה, לאחר שראה סרטי שואה, לאחר שביקר ביד ושם, לאחר שהוא חלק מהעם הזה. אני לא פטריוטית גדולה ואני מודה שאני מקטרת על המדינה על שלל מאפייניה לעיתים די תכופות, אבל השואה בעיניי נושא שאין עליו עוררין - צריך לזכור ולא לשכוח. לא לשכוח, כן, אדוני הנכבד - להתנהג כאילו השואה נמצאת בDNA שלנו, בלתי ניתנת לפירוק מאף אחד מאיתנו. כי בזכותם אנחנו כאן היום, כי הסיפורים הזוועתיים הללו הם חלק מהיסטוריית העם שלנו, כי הסיפורים הזוועתיים הללו עברו על אנשים בשר ודם, על הסבים והסבתות שלנו, התמימים שלא עשו כל רע שהגיעו להם כאלו טראומות קשות. אלפי ניצולי שואה חיים עם כאב מדי יום, אלפי ניצולי שואה מפצירים בנו לזכור ולא לשכוח וזו החובה שלנו. מבחינתי, כולנו נמשיך להסתובב עם השואה בDNA שלנו, מבחינתי האמירה הזו לא הגיונית, לא אנושית ומקוממת. עצוב. כולנו נתעסק בהערות על הבחירות, בענת שקר וקסמן כלשהו, אף אחד לא יתעסק במשפט הכואב שאותו אדם אמר. לפחות יש יום בשנה בו אנו זוכרים אותם, ואם אנחנו לא רוצים שהיום הזה יאבד ממשמעותו בשנים הבאות - כדאי שנפסיק לרגע, נעצור, נתייחד איתם ועם העצב שלהם - רק לקצת, אנחנו נחיה איתו מקסימום יום וחצי. הם חיים איתו 365 ימים בשנה. זו נראית לי עסקה הוגנת, לא?

נכתב על ידי Stav g , 15/4/2015 13:54

הכותבת הנה סטודנטית שנה א' בבית הספר לתקשורת אונ' בר אילן. הפוסט לקוח מהבלוג שלה  

Toughts of a stranger

יום השואה בזיכרון האישי שלי

גם אם טוב על הלב

מאת: נוית שיין

הילדות שלי בנהריה הייתה יפה. ים, אוויר טוב, חברים ופשטות שבאופן מסוים עדיין מגיחה מדי פעם מעבר לפינה. אך לצד כל הססגוניות והחיוניות,היה משפט אפרורי אחד שהביט בי בכל מקום: בבית הספר, בית הכנסת, בספרייה העירונית, במתנ"ס ואפילו בין מודעות העיתון. היה זה משפט שנכתב באותיות שחורות ומרובעות, תלוי בתוך מסגרת עץ פשוטה, ותוכנו  בולט וזועק: "גם אם טוב לך על הלב, זכור את השואה".

את מסגרות העץ הללו פיזר תושב העיר, יעקב וינברג; ניצול שואה יליד הונגריה, שהקדיש את כל חייו להפצת זיכרון השואה. ואם לא די בהפצת הסלוגן המוכר ביותר בעיר הצפונית, הוסיף וינברג לשם משפחתו את השם הסמלי "השישה". כך הפך למצבה חיה של שישה מיליונים.

בתור ילדה חשתי מאוימת מהמשפט הזה. כל רגע של בדיחות דעת, קלות ראש או סתם שמחה תמימה הומר מיד במעטה של רצינות למראה אותה מסגרת חומה, כגוערת בי על שהעזתי לעלוץ ולרגע לשכוח. המשפט הקר, החותך והמרתיע הזה, גרם לי לסלוד מכל דבר שקשור באופן כזה או אחר לשואה.

תמיד הופתעתי מהיחס שהיה לי כלפי השואה. הוריו של אבי הם ניצולי שואה, הוריה של אמי השאירו אחריהם חלקי משפחות, אשר מי מהם ניצל מן התופת ומי מהם נשרף במאכלת. סיפורי השואה, מאז ומתמיד, העלו בי חידודין חידודין. העיתון תמיד היה קרוע ביום השואה, מלא בסיפורי גבורה שהעבירו את לילותיי עם סיוטים ונדודי שינה. הטקסים השנתיים בבית הספר היסודי היו לי לסבל, ובתיכון העדפתי פשוט להישאר בבית ולא לשמוע, לא לראות, לא לדעת. שמחתי על שסבי וסבתי שתקו ולא היו מוכנים לדבר על אותה תקופה. למסע במחנות ההשמדה בפולין לא נסעתי תוך שאני מתרצת שלא אוכל לעמוד בפני המראות הקשים, כאשר למעשה פחדתי שהשואה תשאב אותי אליה ולא אהיה עוד אותה נערה חייכנית ושמחה.

השנים עברו, אך את התחושות לא יכולתי להעביר. הרגשתי שאני עוברת על פשע עצום בכך שאיני מצטרפת לקולקטיב הישראלי, המקדש את זכר המיליונים ומפאר את הניצולים והשורדים.

בליל הסדר האחרון הסבתי לשולחן עם משפחתי הגרעינית, בני דודיי ומשפחותיהם וסבתי. כשהגענו לשיר "והיא שעמדה", שרנו את השיר בלחנו המסורתי, וכשסיימנו שאלה אותי אמי: "יש מנגינה חדשה, משהו של שולי רנד... איך זה הולך?". לא הצלחתי להיזכר במנגינה המדויקת, אך זכרתי שהביצוע הזה הוא חלק מפרויקט שבו זמרים עכשוויים שרים את ניגוניו של הרבי מליובאוויטש, האדמו"ר של חב"ד. הבטחתי לעצמי שאחפש את השיר בהזדמנות הראשונה, כדי שבשנה הבאה אוכל להשיב לאמי על קושיה זו.

בינתיים שכחתי מההבטחה שהבטחתי לעצמי. השבוע נקלעתי לתחנה המרכזית בירושלים, וראיתי את דיסק הפרויקט באחד הדוכנים ומיד קניתי אותו. השיר השני מופיע בו היה אותו "והיא שעמדה" מליל הסדר. מיד האזנתי לשיר שוב ושוב, משננת את הלחן הנוקב והמרגש ככל יכולתי. באותם רגעים בהם השיר התנגן, חזרתי שבוע וחצי אחורה, לליל הסדר. ראיתי בעיני רוחי את סבתי, נצר אחרון לאותו דור שהושמד, נושאת הגחלת שבכל בוקר נושאת לבורא עולם את אותן המילים שנשאה אמה לפני יותר מ-80 שנה, יושבת וסביבה בנה, נכדיה וניניה, וזוכה לראות עין בעין את הניצחון האישי שלה על אותם פושעים נאצים.

אותם רגעים, בהם עלתה בראשי תמונת שולחן החג, היו הרגעים בהם הבנתי את משמעות המשפט של יעקב וינברג השישה. העולם שלנו הפך להיות פשוט וברור מאליו, כאשר בעצם בינינו נמצאים אנשים שבזכותם אנחנו כאן. הם נלחמו למעננו, חלמו אותנו ברגעי קושי ועשו את כל שביכולתם כדי שאי שם, בעתיד, תהיה הצדקה למלחמה היומיומית על פיסת הלחם העבשה ועל חריץ האוויר הדק.

העמידה היהודית, המונצחת ב"גבורה" שביום השואה, היא זו שראויה לאותה הערכה גדולה. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אך מסיבה לא ברורה העם היהודי ממשיך להיות ניצב ואיתן לנוכח הניסיונות לחסל אותנו. בין אם זה הקב"ה שמציל אותנו מידם ובין אם זה כושר הישרדות יוצא דופן שמושרש עמוק בתוך הגנטיקה היהודית, העובדה היא שאנחנו עדיין כאן. הם נלחמו שם עבורנו, כל שעלינו לעשות זה פשוט לא לשכוח.

הכותבת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

10 השגיאות של הקמפיינים בבחירות 2015

10 השגיאות של הקמפיינים בבחירות 2015 לכנסת 

מאת פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם

מערכת הבחירות האחרונה לכנסת החדירה לתודעת הציבור, אם עוד היה צורך בכך, את המונח "קמפיין". אבל, מהו, בעצם, קמפיין? הגדרה ממצה קובעת כי זו "תכנית כוללת לחשיפה, בדרך כלל באמצעי תקשורת ההמונים, של ארגון, אדם, מוצר או שירות. הקמפיין יכול להיות בתחום מוגדר אחד (כדוגמה: פוליטי, מסחרי, חינוכי, ציבורי וכדומה), או במספר תחומים במקביל".[1]

כל קמפיין מורכב משני שלבים מרכזיים – שלב האסטרטגיה ושלב הטקטיקה. האסטרטגיה, כהגדרתה של פרופ' אן גרגורי מבריטניה, היא "גישה ברורה המנחה תכנית או קמפיין, והיא הגורם המלכד את הרעיון והתפיסה הניצבים מאחורי התכנית הטקטית", ואילו טקטיקה היא מכלול השיטות או הפעולות "שבהן משתמשים כדי ליישם את האסטרטגיה".[2]

קמפיינים, באנאלוגיה על שירו הידוע של שלמה ארצי, מחשבים את קיצם לאחור. אם המפלגה ניצחה הרי כל מהלכיה היו, לפחות לכאורה, מוצלחים. וכך גם להיפך. כישלון עשוי ללמד על אסטרטגיה מוטעית ועל מהלכים טקטיים שגויים, ובעיקר - הוא חייב לשמש חומר לימוד למי שנכשל, אך גם לאחרים.

ואמנם, הבחירות של שנת 2005 הן חומר לימוד מצוין לפוליטיקאים, ליועצי תקשורת ולאנשי יחסי ציבור לקראת מערכות בחירות עתידיות ולקראת ניהול קמפיינים גם בתחומים אחרים. אפשר ללמוד מההישגים של מפלגות מסוימות, ובה במידה גם מהשגיאות ומהטעויות.

במאמר הנוכחי נעמוד על עשר השגיאות הבולטות שנעשו על-ידי המפלגות השונות במהלך מערכת הבחירות של 2015.

1.                    ההחלטה לשווק את העבודה כמפלגה עם שני ראשים. לקראת הבחירות החליטו מפלגת העבודה ומפלגת "התנועה" להתאחד, וראשי שתי המפלגות - יצחק (בוז'י) הרצוג וציפי לבני - הסכימו על רוטציה בתפקיד ראש הממשלה, אם יזכו בניצחון בבחירות. השיווק הפוליטי היה דמוי שיווק מסחרי: שניים במחיר של אחד.

"עסקת החבילה" הזו גררה תגובות שליליות. היא נתפשה כהודאה בחולשתו של הרצוג, שאיננו מסוגל להנהיג לבדו ולכן הוא נזקק לסיוע לצדו. רק לקראת סיום הקמפיין הוחלט במטה הקמפיין, בראשותו של ראובן אדלר, להבליט את הרצוג בנפרד, למתג אותו כ"מנהיג אחראי" ובכך להציגו כמי שמסוגל לכהן כראש ממשלה. ."אדלר עשה סדר", אמר אחד הבכירים בענף הפרסום, "הוא ירד מכל העניין של הדואליות בהנהגה והתמקד בהרצוג כמועמד אחד"^[3].

ההודעה של לבני, יום לפני הבחירות, כי היא מוותרת על הרוטציה, היא הודאה בדיעבד כי השיווק הדו-ראשי היה מוטעה.

2. הסרטון על ביקור גלאמין בבית ראש הממשלה. לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה על תחזוקת דירת השרד של ראש הממשלה, הוחלט במשפחת נתניהו להפיץ סרטון המלמד על מצבו העלוב של הבית. למקום הוזמן משה גלאמין, המתמחה בעיצוב בתים, שסייר ברחבי הבית בלוויית אשת ראש הממשלה והצביע על הפגמים הרבים שבו.[4]

הסרטון, שהופץ ברשת האינטרנט וזכה מייד לתהודה גם באמצעי התקשורת הגדולים, נועד לטשטש את הרושם הקשה של דו"ח מבקר המדינה על ההוצאות המופרזות בדירת השרד. התוצאה הייתה הפוכה. הסרטון עורר התעניינות שיא בציבור לגבי הדו"ח, העניק לו חשיפת חינם והיה מקור לתגובות לגלגניות רבות. התוצאה המיידית ניכרה בסקרים: ירידה בכוחו של נתניהו.

3. ההתבטאות של יאיר לפיד כלפי אריה דרעי. בעימות הטלוויזיוני בין ראשי המפלגות השונות, שנערך על-ידי ערוץ 2, התקיים גם עימות זוטא בין יו"ר "יש עתיד", יאיר לפיד, לבין יו"ר ש"ס, אריה דרעי. לפיד התייחס לעובדה שדרעי ישב בכלא וציין שיש לשקם אותו. תגובתו המיידית של דרעי היתה: "מי אתה שתשקם אותי?"[5].

לפיד ניסה להתנצל אבל דרעי מיהר להגיב בדף הפייסבוק שלו: "אני לא צריך את ההתנצלות שלך, כי אתה מדבר מגזענות ופטרונות, נפגעתי, אבל לא נפגעתי בגללי, נפגעתי כי ככה אתה מסתכל על כל מי ששונה ממך, וזה רוב העם. אנחנו לא זקוקים לך, מי אתה שתשקם אותנו?!" [6]

דבריו של לפיד, שנתפשו כהתבטאות פטרונית ומתנשאת של אשכנזי יהיר מצפון ת"א, היו דוגמה מובהקת להתבטאות שאיננה פוליטיקלי-קורקט בשיח הפוליטי בישראל.

4. הזיגזוג של אביגדור ליברמן. החקירה המשטרתית נגד בכירים במפלגת "ישראל ביתנו" גרמה לפגיעה בדימויה של המפלגה ולירידה משמעותית במעמדה בסקרים. התשובה של ליברמן הייתה בדמות שינוי מהותי במסרים. אם בתחילת הקמפיין הוא הציג עצמו כאיש המרכז הפוליטי החותר להסכם מדיני ולממשלת אחדות, הרי בהמשך הוא שבר ימינה ודיבר על "חיסול החמאס" ו"מוות למחבלים".

החלפת מסרים עלולה לפגוע בפוליטיקאים, ובעצם בכל קמפיין, משום שהדבר מעיד על חוסר יציבות ועל היעדר דבקות במטרה. יו"ר "ישראל ביתנו", שהסיסמה המפורסמת שלו במשך השנים הייתה "ליברמן, אני מאמין לו", היה צריך להיות רגיש לכך במיוחד.

5. התשדיר של "הליכוד" ב"כיכובו" של "איש החמאס".[7] התשדיר, שבו הופיע איש חמאס ליד עובדים של נמל אשדוד, של רשות השידור ושל חברת טלפון סלולרי, נועד להמחיש את הישגיו של בנימין נתניהו בארבעה תחומים. האחד, אי כניעה לוועד העובדים בנמל אשדוד, דבר שהבטיח ניהול תקין וחיסכון כספי; השני, ביטול האגרה לרשות השידור (שלא בוטלה עדיין); השלישי, הורדת מחירי הטלפון הסלולרי, והרביעי - המכה שספג חמאס במבצע "צוק איתן".

הצירוף של עובדים ישראלים ואיש חמאס, כשהם יושבים ליד שולחן אחד, פגע בבטן הרכה של ישראלים רבים בכלל ושל ועדי עובדים בפרט. התוצאה ניכרה מייד בסקרים: ירידה (זמנית) במעמדו של הליכוד. הושבתם של עובדים ישראלים, ליד מחבל, עוררה תגובה קשה של ועדי עובדים. גם כאן בא הדבר לידי ביטוי בירידה זמנית בסקרים.

6. ההתחמקות של נתניהו מעימות טלוויזיוני עם הרצוג. ערוצי הטלוויזיה השונים יזמו עימות בין ראשי המפלגות השונות. נתניהו, שבאותו שלב לא הוביל בסקרים, סירב להיענות לפניות, אולי משום שניסה לאמץ את התפישה שלפיה מי שמוביל לא צריך להצטרף לעימות כזה, המעניק מעמד שווה לאלו המשתרכים אחריו במרוץ. ייתכן שבזכרונו גם צרובים עדיין זכרונות מפח הנפש בעימות בינו לבין יצחק מרדכי בבחירות של שנת 1999.

נתניהו נחון ביכולת רטורית ובכישורי הופעה בטלוויזיה. או כלשונו של איש הטלוויזיה הוותיק יעקב אחימאיר: "אין מי שיחלוק לפחות על יתרונו הרטורי של נתניהו על פני זה של הרצוג".[8]

ייתכן שאם היה נענה להצעות להשתתף בעימות היה מצליח להטות את סקרי דעת הקהל לטובתו כבר בשלב הרבה יותר מוקדם, ובכך היה חוסך מעצמו את ההסתערות הכמעט בלתי מרוסנת על כל ערוצי התקשורת בימים האחרונים שלפני הבחירות ואף ביום הבחירות עצמו.

7. הניסיון של נפתלי בנט להציב את אלי אוחנה ברשימת "הבית היהודי". בנט רצה לחזק את הדימוי החברתי-כלכלי של מפלגתו ולהציב ברשימה מועמד מזרחי מצליח. אוחנה, שהחל את דרכו בשכונת עוני, הפך לכדורגלן בנבחרת ישראל ולשדרן פופולרי. בנט לא חזה את עוצמת ההתנגדות בקרב יוצאי המפד"ל לשעבר, שזעמו גם על העובדה שכדורגלן המשחק בשבתות עלול לייצג מפלגה המנופפת בדגל הערכים היהודיים ומתגאה ברבנים התומכים בה. התגובות הקשות זכו גם להדים בתקשורת. כך, כדוגמה, דווח כי "הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם צבאית 'בני דוד' בעלי, אמר כי יקרא שלא להצביע לבנט"[9].

ההתנגדות נתפשה, כמו במקרה של העימות בין לפיד לדרעי, כביטוי של התנשאות עדתית. בנט נאלץ לחזור בו ואוחנה לא צורף לרשימה. התוצאה: הפרשה סימנה את תחילת הירידה של "הבית היהודי" בסקרים, שאכן ניבאו את שהתרחש ביום הבחירות עצמו.

8. ההתבטאות של איילת שקד על אלי אוחנה. ל"פיצוץ" בתוך הנגמ"ש של "הבית היהודי", לאור ניסיונו של בנט לצרף את אלי אוחנה לרשימת המועמדים לכנסת, היו גם "פיצוצי משנה". כאשר ניסתה מס' 3 ברשימה, ח"כ איילת שקד, להגן על החלטתו של בנט היא הגדירה את אלי אוחנה (שאותו, כפי שהעידה, לא הכירה אישית) כ"אינטליגנטי".

שקד באה לברך ויצאה מקללת. ההתבטאות שלה גררה תגובות חריפות משום שנתפשה כהתנשאות עדתית. במאמר שפורסם באתר ynet נכתב כי "פרשת אוחנה חשפה את הבית היהודי במלוא כיעורו: רשימה לבנה שלא מוכנה לקבל מזרחים"[10]. בנט מצדו ניסה להדוף את הביקורת וטען כי "שקד היא חצי עיראקית".[11]

9. תשדיר הריקוד בחתונה של אנשי מרצ. בסרטון שהופץ ברשת האינטרנט נראו ראשת מרצ, זהבה גלאון, וחברי הכנסת האחרים של המפלגה כשהם רוקדים בחתונה. המטרה היתה להפיק סרטון קליט שיחזק את התדמית של אנשי מרצ כדינאמיים ומלאי אנרגיה.

התוצאה היתה, ככל הנראה, הפוכה. מרצ, שנתפסה בציבור כמפלגה העוסקת בנושאים רציניים, הפגינה פתאום תדמית חדשה של קלות דעת ואולי אף של זחיחות.[12]   

לקראת סוף המרוץ, כאשר התברר לאנשי מרצ שהמפלגה עלולה לא לעבור את אחוז החסימה, היא שבה להפגין את התדמית הרצינית והדגישה את חשיבותה למערכת הפוליטית הישראלית.  

10. הסייעת השלישית בגני הילדים. המודעה של "המחנה הציוני", שכותרתה "סייעת שלישית או הוא" (עם תצלום של ראש הממשלה), היתה  חלק מסדרת מסרים שנועדו להדגיש את הפן החברתי של המפלגה.

התוצאה היתה הפוכה. העיסוק בסייעת השלישית נתפש כניסיון התחמקות מעיסוק בבעיות המרכזיות של מדינת ישראל.  

הכותבים הם ממחברי הספר "יחסי ציבור – אסטרטגיה וטקטיקה" (2014), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

פרופ' חיליק לימור הנו מרצה בחוג לתקשורת, אונ' ת"א ובבית הספר לתקשורת אונ' בר אילן

ד"ר ברוך לשם הנו מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים

מקורות

---

[1] לימור, י., לשם, ב. ול. מנדלזיס (2014). יחסי ציבור – אסטרטגיה וטקטיקה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 625.

[2] Gregory, Anne (2010). Planning and Managing Public Relations Campaigns. London: KoganPage. p.18.

[3]ביין-לובוביץ', ע. (17.3.2015). "אם הרצוג ינצח, הוא צריך להושיב את אדלר על כס מלכות". גלובס. נדלה ב-19.3.15 מ-http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001018942

[4] רוטנר, ר. (15.2.2015). "למה מושיק גלאמין מבקר בבית ראש הממשלה?". וואלה. נדלה ב-19.3.15 מ-http://tech.walla.co.il/item/2829931

[5] שפירא, ש. (5.3.2015). "האנשים שמאחורי האידאולוגיה והדמגוגיה". אתר כיכר השבת. נדלה ב-19.3.2015 מ: http://www.kikar.co.il/165539.html

[6] עמוד הפייסבוק של אריה דרעי. נדלה ב-19.3.2015 מ- https://www.facebook.com/DeryArye/photos/a.540702515983224.1073741825.433095953410548/782786785108128/  

[7] "סערת סרטון הליכוד: מיותר ובזוי" מאקו, (5.3.2015) נדלה ב-19.3.2015. מ- http://www.mako.co.il/news-military/politics-q1_2015/Article-91f15b21e2beb41004.htm

[8] אחימאיר, י. (13.2.2015). "נתניהו, לך לעימות". Nrg. נדלה ב-19.3.15 מ- http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/676/253.html

[9] לוינסון, ח. (29.1.2015). "בעקבות הזעם על שריונו, אלי אוחנה הודיע כי לא יתמודד ברשימת הבית היהודי". הארץ. נדלה ב-19.3.15 מ- http://www.haaretz.co.il/news/elections/.premium-1.2551762

[10] כהן, נ. (29.1.2015). "הבית הלבן". Ynet. נדלה ב-19.3.15 מ- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4620690,00.html

[11] גאון, ב. (11.3.2015). "המרווחים הגדולים והמפסידים הגדולים של הבחירות". מאקו. נדלה ב-19.3.2015 מ-http://www.mako.co.il/news-israel-elections/elections-2015-commentators/boaz-gaon/Article-435a57af2a0c41006.htm?Partner=rss

[12] "חוגגים מוקדם מדי? 'ריקוד החתונה' המושקע של מרצ" (22.1.2015). גלובס. נדלה ב-19.3.15 מ- http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001003175

את חירותי - עוד הגיגים על חירות. פרוייקט משותף

1.      תנו LIKE  לחירות

מאת רוני גלם

הטכנולוגיה החדשה ששטפה את חיינו בעשור האחרון הביאה עמה ריח של חופש, עצמאות וצורות תקשורת אשר אינן תלויות בזמן ובמרחב. מאז כניסתו של הטלפון החכם, הלא הוא הסמארטפון, לחיינו אנו לא צריכים לבדוק את הדרך במפה, לזכור מספרי טלפון בעל-פה ואף ליהנות מעדכוני חדשות בזמן שידורן.

אך בלי שנשים לב, החרות החדשה הפכה את פניה והפכה לשעבוד: התעסקות מתמדת במצב ההודעות בווטסאפ כמו - "קרא ולא ענה", ו- "כמה עשו לייק" "אני חייב לכתוב על זה סטטוס" בעדכון חברינו (הקרובים והרחוקים) בפייסבוק.

אין ספק כי הטכנולוגיה החדשה יכולה להוביל את העולם האנושי למחוזות חדשים אך פיתוח תלות בתוכנות השונות אותן היא מציעה, עלולה לפגום בחופש שלנו לפעול, ליהנות, להתחבר, לגלות ולפעול מתוך הרצון האמתי שלנו ולא על סמך "מה שיחשבו עליי".

אאחל שנדע להכתיב את קצב החיים ואת מהותם לטכנולוגיה ולא שהקצב והמהות ייקבעו לנו על-ידי הטכנולוגיה, שנכבוש יעדים, ולא רק כאלה וירטואליים ושנצא לראות את פריחת האביב לא רק את זו שבאינסטוש.

2.   הרשת: חירות או חרטה?

מאת לידור קונפינו

חירות היא ההשתחררות מהכבלים, שסוגרים עלינו, וחוסמים בפנינו את הדרך להבעה ולנוחות פיזית. האינטרנט, מצליח ליצור מרחב, אך גם גורם לנו להרהר במחשבה- האם להתנתק מה"כבלים" (ממירי הכבלים של הטלוויזיה) או כל מדיום מסורתי אחר.

מאז שנות ה90, הרשת ממשיכה לספק ולהעצים לנו, כנמענים, את החירות. העברה וקבלה של המסרים במדיה המסורתיים, באופן חד כיווני, נראים כזרים בעולם פוסט- מודרני. כיום, כל אחד מתי והיכן שהוא רוצה, ללא אילוצי מערכת או חקיקה, מובע קולו בדרכים שונות: פוסט ברשת חברתית, סרטון יוטיוב, טוקבק על אייטם שפורסם או בלוג ( בדיוק כמו שלנו).

החירות שניתנת לנו דרך המרשתת היא מתנה בשם חופש הביטוי והמידע לכל גולש - ניתן להיות "הסלקטור", שומר הסף של המידע, ובעיקר אין הגבלות זמן, תוכן ומרחק. מצד שני, המתנה יכולה להיות כלי נשק - לאחר לחיצה קלה על "הדק הקליק", ללא סינון או מחשבה מקדימה, חרטה ממש לא תהיה מילה גסה בלקסיקון ההשלכות האפשריות.

קמפיין ויראלי, שפרסם איגוד האינטרנט הישראלי, ממחיש עד כמה חירות הרשת יכולה להפוך לחרטה אחת גדולה.

3.   חירות וירטואלית-הצד היפה

מאת אסף ניסן

מהי חירות? כאשר אנו מסתכלים על עולמנו המתקדם צריך להבין כי החירות שלנו היא חלק בלתי נפרד ולכן אנו יכולים לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. כסטודנט אני הבנתי את חשיבותה של החירות שאנו מקיימים אותה כל הזמן - חופש הביטוי.

חופש הביטוי נותן לנו את הכוח לשנות, ליזום דברים חדשים וע"י כך אנו יכולים ליצור עולם חדש. כאשר אנו כותבים סטטוס בפייסבוק, מפרסמים פעילות חשובה, מגיבים לחבר אנו למעשה משאירים את חותמנו ויוצרים עולם חדש. אפשרות נוספת היא יצירת קמפיינים ויראליים להעלאת מודעות וליצירת מציאות חדשה.

אם נסתכל היטב נראה כי בזכות השיתוף הקטן שלנו נוצרו לא מעט דברים בעלי חשיבות שהותירו אחריהם מעשה טוב וכיף כמו "אתגר הקרח" שנוצר למען העלאת מודעות למחלת ניוון השרירים, פרסומים של מעשים טובים של אנשים וכיוצא בכך. אני מאחל לכולנו חג חירות מלא עשיה חיובית ותזכרו כי יש ביכולתנו לשנות את העולם ע"י מילה אחת בלבד.

*******************************************************************************

הכותבים הנם סטודנטים לתקשורת, שנה ב', בביה"ס לתקשורת, אונ' בר-אילן