דפים

יום שלישי, 28 במרץ 2017

מרצים כותבים: השפעות מפתיעות ובלתי-צפויות של מדיה חדשים. פרופ' ליימן-ווילציג

השפעות מפתיעות ובלתי-צפויות של מדיה חדשים

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*





כל מי שלומד תקשורת כמקצוע באקדמיה נחשף כבר בשנה הראשונה לכל מיני תיאוריות באשר השפעותיה על הקהל: עד כמה קולטים את התכנים, עד כמה מבינים, כיצד תופסים אחרת מכוונת המשורר וכו׳. מה שלא כל כך מלמדים: כיצד אמצעי התקשורת, במיוחד החדשים, משפיעים על החברה במעגלים הרבה יותר רחבים ובדרכים בלתי-צפויות בעליל. הנה שתי דוגמאות מהחדשות לאחרונה.
במשך כל המאה ה-20 בעולם המערבי הרחב, התקיימה מגמה חברתית אחת שעלתה כל הזמן ללא כל עצירה או נסיגה: יותר ויותר נוער למדו נהיגת רכבים וקנו (או ״שאלו״ מהוריהם) מכונית לבילויים וכו׳. ואז פתאום – החל מלפני כמה שנים – המגמה נעצרה ואף נסוגה אחורה! פחות ופחות נוער התעניינו בנהיגה. מה קרה?
מסתבר שהנוער של היום (כמובן, רק חלק מהם כהכללה) אינם מרגישים צורך לקפוץ למכונית ולבלות עם חבריהם, כי בלאו הכי הם ״מבלים בחיק החֶברה״ כל שעה ושעה (ויש כאלה, גם כל דקה ודקה). המדיה החדשים, כנראה, מספקים לנוער את הצורך להתחברות ולבילוי ביחד עד כדי כך שמה שנחשב בעבר כ״צורך חיוני״ הפך ל״לוקסוס שניתן לוותר עליו״. מדוע להשקיע כסף רב ושעות יקרות בנסיעה לחברים, אם ניתן להתבדר (ולהתחבר) בצורה וירטואלית ללא כל טרחה?
הדוגמה השנייה הינה עוד יותר טרייה – ולמען האמת טרם הוכחה כנכונה. אבל אנשי מקצוע רבים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכו׳) מסכימים שכנראה יש דברים בגו. על מה מדובר? שוב, אחרי כמה עשרות שנים של עלייה בשימוש בסמים (במיוחד בארה״ב) ע״י הנוער, לאחרונה המגמה התהפכה ומסתמנת ירידה תלולה (כ-20%) בשימוש בסמים על ידי קבוצת הצעירים.
מה הקשר למדיה חדשים? בגיל הנעורים, הצעיר זקוק כל הזמןלגירויים חיוביים. הדבר מביא לכל מיני תופעות מוכרות: הרפתקנות; משיכה לפעולות קיצוניות; סקס מסוכן; מרד נגד מוסכמות; והכי גרוע – שימוש בסמים. ואז לפני כעשר שנים הגיח הטלפון החכם ושוב אותו סיפור: גירויים מכל סוג שהוא נמצאים במכשיר הקטן הזה: משחקי מחשב דמיוניים, sexting (וגם סקס מרחוק ב״עולמות וירטואליים״), אלימות מילולית (ביוש ובריונות מילולית), ועוד כהנה וכהנה. כנראה, לפחות לגבי חלק משמעותי של הנוער – שבעבר היו מגיעים לסיפוקם באמצעות סמים – היום מסתפקים (תרתי משמע) בכל מה שהנייד יכול להציע ולתת להם.
מוסר השכל: התקשורת מהווה לא רק ציר מרכזי של העולם הפוליטי אלא של החיים בכללותם. שינויים במדיה עלולים ו/או עשויים לשנות ״סדרי עולם״ בתחומים חברתיים (לכאורה) רחוקים מעולם התקשורת. כל זה אמור לעניין לא רק את הסטודנטים, אלא (ואולי בעיקר) את המרצים והחוקרים. כלומר, הגיע הזמן להרחיב משמעותית את האופקים בהוראת ובחקר התקשורת החדשה.

יום ראשון, 26 במרץ 2017

נפרדים ממאיר איינשטיין

מערכת בר דעת מרכינה ראש עם מותו של שדר הספורט מאיר איינשטיין ומשתתפת באבל המשפחה והמקורבים.

יהי זכרו ברוך!




יום שני, 20 במרץ 2017

סטודנטים כותבים: "כך שכנעתי שר להצביע בעד נושא שהוא לא מכיר" מאת ניר ימיני


     לוביסט בכנסת:  "כך שכנעתי שר להצביע בעד נושא שהוא לא מכיר"



מאת: ניר ימיני*





**טור זה מהווה ביקורת על תהליך החקיקה במדינת ישראל



- כבוד השר, הועדה מתכנסת, עליך להיכנס ולהצביע בעד
- לא הספקתי לקרוא את הצעת החוק, תן לי בריף ב-60 שניות
- עזוב, קראתי, העסק טוב לנו, אתה מצביע בעד
 - אין בעיה. העניין סגור.


אתם עלולים לטעות ולחשוב שהשיחה לעיל לקוחה מהסדרה "פולישוק" או "בית הקלפים", אבל לא, מדובר בשיחה שגונבה לאוזנינו מפי לוביסט העובד במסדרונות הכנסת זמן מה. שם השר אגב שמור במערכת, והלוביסט מספר את הסיפור בגאווה תחת הכותרת "כך שכנעתי שר להצביע בעד נושא שהוא לא מכיר".
מילים כמו "סמולן" (הטעות במקור), "פוליטיקאי" ו"לוביסט" הפכו מוקצים מחמת מיאוס בלקסיקון הישראלי. אך בשיחה עם הלוביסט, שנמצא תחת מתקפה של "יושר" ו"אמות מוסר" תיתקלו בטיעון ההגנה הפופולרי ביותר: "אלו הם כללי המשחק הדמוקרטיים וכל עוד אינני שובר את הכלים, מותר לי להמשיך לעשות את מה שאני עושה. לוביסט נמדד בהשגת תוצאות ולא בדרך".
באמת? אני חייב להודות שזה די מוזר לשמוע משפט כזה מלוביסט חובש כיפה. 
ישראל היא מדינה צעירה, מקוטבת, מפולגת, נתונה להתקפות מבית ומחוץ, אך בעיקר עוסקת בהישרדות. העיסוק המטורף בהישרדות לא משאיר לנו זמן: אנחנו חייבים לצפור כשהרמזור כתום, מנסים להידחף בתור אם מזדמן לנו. אנחנו אי מערבי של טירוף, המכותר בעולם ערבי מטורף עוד יותר.
בכל פעם שמישהו (בדרך כלל ממחנה השמאל) מתלונן על המצב העגום בישראל, בין אם מדובר בסוגיות כלכליות, חברתיות או פוליטיות, מיד משיבים לו (בדרך כלל ממחנה הימין): "לא טוב לך, אה? לך לסוריה, מצרים ולבנון ותבלה שם. אחרי שבוע תחזור לפה על ארבע".             אך ההשוואה לעולם הערבי אינה נכונה ואינה רלוונטית.
מדינת ישראל היא מדינת היהודים, עם הבחירה, שאינו מפחד מדרך ארוכה. רובנו עדיין מאמינים באל ובכך שאנו עם סגולה. אור לגויים. כאשר משווים את מדינת ישראל בפרמטרים חברתיים-כלכליים משווים אותה למדינות ה-OECD. נכון, אין להם איום קיומי. נכון, הן לא קיימות רק 70 שנים, ובכל זאת, אנחנו שואפים להשתייך לאותה ליגת קיסוס מובחרת של מדינות שהצליחו לעשות את זה ובגדול.
המצב אצלנו לא תמיד היה ירוד מוסרית כל כך. פרשיית חשבון הדולרים והאימרה "איני יכול עוד" נטועות עמוק בליבנו. אלו פוליטיקאים שהיו שם והפכו את הפרשיות האלמותיות לסמל של עוצמה ויושרה בלתי מתפשרת. מי שחושב שהכול היה שקוף וצחור באותם ימים, אינו אלא טועה. היו דילים, והיו גם שחיתויות, אבל גם היו מנהיגים מוסריים ורוחניים, לא רק דתיים.
כללי המשחק הדמוקרטיים בישראל מאפשרים להמון להכניס לכנסת "קופים". קופים אלו לא הוכשרו למשימה אליה נשלחו. הקופים אוטמים את אוזניהם, עוצמים את עיניהם וסותמים את פיהם רק בגלל "משמעת קואליציונית", גם אם היא סותרת את כל הווייתם. הקופים לא מסוגלים להתמודד עם קריאת התקציב ואישורו, כי הם פשוט לא מורגלים בכך. הקופים גם ייטו להכשיל הצעות חוק שיגיעו מהמחנה שלא שייך להם, גם אם מדובר בהצעות חוק חברתיות ביותר.
אם ישראל שואפת להיות מדינה דמוקרטית-מערבית ראויה, כדאי שתשלח לכנסת אנשי מוסר ראויים, ולא קופים העוסקים בהישרדות, שיכולים לכל היותר לנהל רפובליקת בננות.

 * המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן



יום שני, 13 במרץ 2017

סטודנטים כותבים: האם בחודש האישה תמיד שמח? מאת: בתאל צוברי

חודש אישה שמח
מאת: בתאל צוברי*



יום האישה מדכא אותי. טוב הוא התמסחר ויש לכבודו מבצעים על לקים עכשיו, אבל מאחר ואין לי זמן לשופינג, הדבר היחיד שנשאר לי השנה מיום האישה זה פוסטים מדכאים על כמה מדכא להיות אישה. מידי פעם מגיח איזה פוסט על נשים ששינו את העולם או נשים שעושות חיל בתחומן – ואז מגיעות התגובות שמזכירות שלכל הנשים הללו אותו צבע ומה הסיכוי של אישה בדואית, או בכלל מה אנחנו מבלבלות את המוח על פמיניזם במערב כשבקניה עדיין עושים לנשים מילה.

אז בניסיון להתאושש מיום האישה, ומאחר והנושא עדיין רלוונטי, כי מסתבר שמדובר בכלל בחודש האישה(!) (לפחות כך טוענות הפרסומות ללקים), החלטתי לחשוב על נשים מעוררות השראה שאולי קצת פחות מכירים ושיהיו עליהן קצת פחות תלונות פוליטיות. ואז נזכרתי בילדה אחת בשם נוג'וד עלי, שאת הספר שלה קראתי הקיץ, ילדה שהפכה בעל כורחה לאישה.



נוג'וד נולדה בכפר בתימן, וכשהייתה בת 9 חותנה על ידיה אביה לגבר בשנות ה-30 לחייו. בספר היא מספרת שהוא נהג להכות אותה ולאנוס אותה - עד כאן, מדכא כפי שמצופה מפמיניסטית ביום האישה. אלא שנוג'וד עשתה משהו שלא נעשה לפני מעולם, ויום אחד כשהייתה בת 10, היא הגיעה לבית המשפט בצנעא, ביקשה לראות שופט, ודרשה גירושין. בעקבות הבקשה אביה ובעלה נלקחו למעצר, ולאחר מאבק משפטי נוג'וד קיבלה את מה שרצתה. כך נוג'וד הפכה לגרושה הצעירה בעולם, והמקרה שלה הפך לתקדים משפטי בתימן.

נישואי ילדות היא תופעה נפוצה בתימן (#הזדמנות להודות לציונות באופן חד פעמי). הסיבות שאבות מחתנים את בנותיהן בגילאים כאלה הן בעיקר עוני או חשש לחטיפת הילדות וחיתונן בכוח. מצידו של החתן יש בעיקר ציפייה שכך תיהפך הילדה לאישה צייתנית, יש לכך אפילו פתגם בשבט של עלי "to guarantee a happy marriage, marry a nine-year-girl"   (אני מניחה שבמקור זה נאמר בתימנית אבל אין לי גישה לשפה; #הזדמנות להתבאס על הציונות באופן חד פעמי).

ברחבי העולם, מידי שנה כ-15 מיליון ילדות מתחת לגיל 18 מחותנות. הנישואים הללו מסכנים את האפשרויות שלהן להתפתחות אישית ולרווחה, שוללים את זכויות היסוד שלהן ומבודדים אותן. בספר, נוג'וד מתארת את הבדידות כאשר ראתה ילדים משחקים בכפר, ורצתה לקחת חלק – מה שהיא כבר לא יכולה לעשות משום שהנישואים הפכו אותה לאישה כעת. היא מספרת איך היא מתגעגעת לשיעורים בבית הספר, לצייר, וללמוד לכתוב. כל אלה נמנעו ממנה מרגע שחותנה.

המקרה של נוג'וד עלה לכותרות בתימן וברחבי העולם, וכונה "מהפכת הבנות בתימן". בצמוד לפרסומים ביקשו בתימן שתי ילדות, בנות 9 ו-12, להתגרש. באותה שנה הגישה בקשה לגירושין גם ילדה בת 8 מערב הסעודית שחותנה לגבר בשנות ה-50 לחייו – והפכה גם היא להיות תקדים במדינתה. בהמשך נידון בפרלמנט בתימן הגיל המותר לנישואים במדינה, כמו גם הצעות לפתרון המצב בו משפחות מגיעות לעוני אשר לא מותיר להן ברירה אלא לחתן את בנותיהן.

נוג'וד עלי הצליחה להפוך את הסיוט שבו הייתה חייה, להשראה. אני לא מצליחה אפילו להתחיל להבין מאיפה ילדה בת 10 מגייסת כוחות נפשיים כדי לצאת למלחמה נגד כל מה שהיא מכירה. מאיפה האומץ להופיע במקום כל כך זר לילדה, כמו בית משפט. אבל היא עשתה את זה. ובימים כמו יום האישה כשכל מה שיש זה פוסטים מדכאים ופרסומות ללקים – קצת מנחם לדעת שלמרות שלא ברור איך זה קורה - קיימות ילדות כאלה, והן משנות את העולם.



          *המחברת הנה סטודנטית שנה ג' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן וחברת מערכת
          הבלוג בר דעת

**לספר:
Ali, N., &Minoui, D. (2010). I am Nujood, age 10 and divorced. Broadway Books.


יום שלישי, 7 במרץ 2017

בר דעת מארח את תיק תקשורת בנושא טראמפ והתקשורת.

בר דעת מארח את "תיק תקשורת": 

עליית מדרגה ביחסי טראמפ והתקשורת.