דפים

יום שני, 30 באפריל 2018

בר דעת משתף: כלבי השמירה של הדמוקרטיה. העיתונאים ששינו את ישראל 2. והפעם: רביב דרוקר



2. רביב דרוקר*
שערי הגיהינום נפתחו. גם אנחנו לא הערכנו על איזו בועה מודלקת דרכנו

עד שלב מאוחר מאוד של אותו ערב, ב-15 בנובמבר, הידיעה על פרשת הצוללות לא תוכננה לפתוח את מהדורת החדשות | רביב דרוקר ומנכ"ל חדשות עשר גולן יוכפז צוללים לדילמה סביב פרסום מה שהפך לפרשת 3000 ועל הדרך חושפים איזה מקום יועד לה בליינאפ.


לאחר שהחלה לצוף ביקורת מתוך הצבא על העסקה המתגבשת, חשף רביב דרוקר בנובמבר 2016 כי פרקליטו האישי של ראש הממשלה נתניהו, דוד שמרון, מייצג גם את מיקי גנור - הנציג של תאגיד תיסנקרופ בישראל. דרוקר חשף את מה שכבר עכשיו נראה כאחת מפרשות השחיתות החמורות במדינת ישראל: הטיה של מכרזים ממשלתיים לרכישת צוללות וספינות טילים עבור חיל הים הישראלי מתאגיד הנשק הגרמני, ככל הנראה בניגוד לעמדת הדרג המקצועי בצבא ולטובת רווח אישי למעורבים בעסקה, על חשבון משלם המיסים.


מעניין להסתכל על סיפורים עיתונאיים משמעותיים דרך הזווית העריכתית. דן מרגלית ישמח לספר בכל שעה שתעירו אותו, על העוול הנוראי שעשה עורך הלילה, גדעון סאמט, לידיעה הראשונית שלו על חשבון הדולרים של לאה ויצחק רבין. אילה חסון בוודאי זוכרת היטב שהסיטאפ שלה בפרשת בר און-חברון היה ממוקם כאייטם שלישי במהדורה.
בהקשר הזה מעניין לחזור לליינאפ של המהדורה המרכזית בחדשות עשר מ-15 בנובמבר 2016 ולגלות איך הכתב, עורכי המשנה ועורך המהדורה התייחסו בתחילה לפרשת הצוללות. איזו כותרת ניסחו, איזה מסגור נתנו לסיפור בפתיח של מגישת המהדורה, היכן מיקמו אותו בליינאפ, ואפילו איזה שם נתנו לאייטם ברשימה שמשמשת את המפיקים ואת צוות הבימוי לניהול השידור החי? יש משהו מזוקק בשם שמעניק עורך המהדורה לסיפור בשורת הליינאפ, כפי שהוא מבין אותו בראשיתו - כך הוא מתמצת אותו עוד לפני מסכת ההתייחסויות של נשואי הכתבה, התגובות הפוליטיות האוטומטיות והפולואפים שבאים בעקבותיו. מכל מקום, שורה 6 בליינאפ של המהדורה באותו ערב נקראה, בפשטות, "סערת הצוללות" - ולא פירטה הרבה יותר.
רקע קצר - כמה ימים קודם, בתחילת נובמבר 2016 שידרנו ידיעה על העימות בין שר הביטחון (במועד שידור הידיעה הוא כבר לשעבר), משה (בוגי) יעלון לבין ראש הממשלה סביב כוונת נתניהו לחתום על מזכר לקניית שלוש צוללות נוספות מגרמניה. הידיעה זכתה אז לנפח סביר במהדורה, אבל לא עוררה הדים מיוחדים, למרבה הצער. למחרת, פרסמנו ידיעה נוספת על מסע הלחצים שהופעל במטרה לבטל את המכרז הבינלאומי של משרד הביטחון לרכישת ארבע ספינות, מסע לחצים שכלל את ראש הממשלה. שוב, הידיעה קיבלה מקום סביר במהדורה, אבל לא זכתה לפולו אפים. הידיעה ששודרה בערב 15 בנובמבר כבר דיווחה שעורך דינו של נציג המספנה הגרמנית בישראל, הוא לא אחר מאשר עו"ד דוד שמרון, מקורבו ופרקליטו של ראש הממשלה. בשלב הזה ALL HELL WILL BREAK LOOSE –
 שערי הגיהינום נפתחו.

הטוויסט בעלילה


למרות שהפעם הפולואפים היו  נרחבים, עמדת  היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט הייתה רחוקה מלהיות נחרצת ("אין היבט פלילי בעניין") ולא היה מוגזם להניח שהפרשה תגווע כעבור ימים ספורים. הטוויסט בעלילה היה שלאחר פרסום הידיעה, שידרנו שורת ידיעות נוספות: ידיעה על כך ששמרון לחץ על היועץ המשפטי של משרד הביטחון לבטל את המכרז הבינלאומי - שיחה שעמדה בניגוד לגרסתו הראשונית של שמרון. לאחר מכן פרסמנו גם את המייל שכתב היועץ המשפטי, אחז בן ארי, אחרי אותה שיחה. במייל הוא מזכיר את "עמדת ראש הממשלה", מה שהעלה יותר מחשד ששמרון ידע מה עמדת נתניהו והשתמש בה כדי לשכנע את בן ארי.
האמת, גם אנחנו לא הערכנו על איזו בועה מודלקת דרכנו. בשבועות ובחודשים שאחר כך התראיינו בחדשות עשר שורת שחקני מפתח בפרשה - יורם בן זאב, שגריר ישראל בגרמניה, שמואל צוקר, ראש מנהל הרכש במשרד הביטחון, משה פרידמן, יו"ר ועד האזרחים עובדי צה"ל, ש"זכה" לשיחת שכנוע משמרון, ולאחר מכן גם ממפקד חיל הים לשעבר, אליעזר (צ'ייני) מרום.

אחרי שייקה כבר היה ברור: הפרשה תפוצץ מוקשי ים ישנים נוספים







אבל, הריאיון המרתק מכולם היה עם שייקה ברקת, הנציג הקודם של המספנה הגרמנית בישראל. זו הייתה שיחה עם יהודי בן 83, צלול ושקול, שהיה מפקד מחלקת המודיעין של חיל האוויר, מראשי מבצע "מוקד" שבו חוסלה היכולת המבצעית של חיילות האוויר של מדינות ערב במלחמת ששת הימים, ומהוגי מבצע "יהלום" במסגרתו ערק טייס חיל האוויר העיראקי לישראל עם מטוס מיג 21
.


בשיחה הארוכה ההיא סיפר ברקת כיצד היה במשך שנים נציגה של מספנת תיסנקרופ הגרמנית מול מערכת הביטחון הישראלית, ואיך באופן מפתיע הודח מתפקידו ע"י מיקי גנור, על אף שזכה להערכה מקצועית ואישית עמוקה. ברקת תיאר בשיחה, לפרטי פרטים, את סימני השאלה שעלו אצלו, ואפילו אצל עמיתיו הגרמנים סביב מעורבות גנור, התערבות מפקד חיל הים אז ומעורבות בכירים המקורבים לנתניהו בעסקת הצוללות, המספנה וכלי השייט. בתום השיחה היה ברור, שהפרשה הזאת עוד תפוצץ מוקשי ים ישנים נוספים. לפי שעה, היא הובילה להחתמתו של מיקי גנור על הסדר עד מדינה ולשורה צפויה של כתבי אישום.
למען האמת, עד שלב מאוחר מאוד של אותו ערב, ב-15 בנובמבר, גם הידיעה על פרשת הצוללות לא תוכננה לפתוח את מהדורת החדשות. באותם שבועות סערה הארץ סביב פינוי עמונה, ופרק נרחב במהדורה יוחד לעניין, ואמור היה לעמוד בראש השידור באותו ערב. בסופו של דבר, בסמוך לתחילת השידור, החליטו העורכים להעלות את שורה 10 בליינאפ לשורה 6, ולפתוח עם הסיפור את המהדורה.
מעניין לחשוב האם הסיפור לא היה מתפתח בסופו של דבר כפי שהתפתח, לו העורכים, כמעט ברגע האחרון לא היו מבצעים קופי פייסט, לאותה שורה, ומעלים אותה בסדר הליינאפ.
* רביב דרוקר משמש כפרשן המדיני והפוליטי של חדשות עשר
** המאמר נדלה מפרסום באתר וואללה מיום 18.4.18













יום שישי, 27 באפריל 2018

השתתפות בצער







מערכת בר דעת משתתפת באבל המשפחות שאבדו את היקר להן מכל באסון השטפונות בערבה ומאחלת החלמה מהירה לפצועים.




יהי זכרם של הנספים באסון הנוראי הזה  ברוך!

יום שני, 23 באפריל 2018

מרצים כותבים: חזרת העיתונות הקלאסית? מאת: פרופ' סאם ליימן-ווילציג


חזרת העיתונות הקלאסית?

מאת: פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג*






מאז תחילת הרשת העולמית בשנות ה-90, העיתונות הממוסדת (אז רק בפורמט מודפס) במגננה. בהתחלה היא כלל לא הבינה את הצונאמי המגיע לשטוף אותה; אח״כ, היא החלה להשקיע במקצת בגרסה מקוונת, אך בצורה דומה מאד לגרסה המודפסת; ורק אחרי שמתחרים חדשים – ללא מסורת מודפסת ובלי הקיבעון המנטאלי הנלווה, התחילו לשאוב קוראים בהמוניהם - החלה העיתונות המסורתית (בלע״ז: Legacy Media) להתעשת ולהוציא גרסה אשר הלמה את היכולות של הטכנולוגיה הדיגיטלית.

ואז הגיחו הצרות האמיתיות: רשתות חברתיות כגון פייסבוק, בה ״חדשות״ מתפשטות כמו וירוס אינפורמטיבי; מערכות אִגרון (aggregation) - המאפשרות לקרוא את הכתבה בלי לעיין בדפי העיתון האחרים; מנוע חיפוש ״גוגל״ שחיסל את הבסיס הכספי (לוח מודעות) מהעיתונים והחליש אותם תקציבית בדיוק בתקופה שהיו זקוקים למשאבים ניכרים; בלוגרים עצמאיים, מעין מקצועיים, המתמחים בתחומי עניין ואינם גובים כסף עבור הגיגיהם; ועוד כהנה איומים על העיתונות המסורתית. התוצאה: מאות עיתונים נסגרו ברחבי העולם ואחרים מחזיקים מעמד בקצות אצבעותיהם. רק הטובים ביותר-  בעלי גב פיננסי חזק ומספיק תושייה להשקעה רצינית בגרסה מקוונת כגון הניו יורק טיימס וה-Wall Street Journal – מצליחים.

            מאין תבוא הישועה לשאר העיתונים המסורתיים הטובים? הרבה חוקרי תקשורת הרימו ידיים וניבאו  את ״סוף עידן העיתונות הממוסדת״ כפי שהכרנו אותה מזה מאתיים שנה לפחות. ברם, נדמה לי שוויתרו מוקדם מדי מסיבות של ״אליה וקוץ בה״.

            היתרונות של עיתונות מקוונת (בכל הווריאציות שלה) הינם דינמיות, מִיָדיות וחזותיות. דינמיות: בפלטפורמה דיגיטלית ניתן לשנות צורה בהינף אצבע (בסדר, זה קצת יותר מסובך, אך לא הרבה). מִיָדיות: ניתן להעלות את החדשות הטריות בתוך שניות או דקות ספורות (ולא כמו העיתון הקלאסי, למחרת בבוקר בלבד, אחרי בדיקת מהימנות החדשות שהולכות להתפרסם). חזותיות: תמונות, ציורים, מצגות, קטעי וידיאו, אפילו מציאות רבודה – כל אלה מוצגים בקלות בפלטפורמה דיגיטלית.

            אלא מה? מסתבר שקַלות כל התכונות האלו מהווה עקב אכילס של העיתונות הדיגיטלית, מסיבה פשוטה: מה שיכול עיתונאי מקצועי לעשות, יכול גם אדם מהשורה – ובמיוחד אלה שאינם כל כך ״ישרים״.   כל מה שהרוסים ושליחיהם מחוללים עכשיו בארה״ב, אוקראינה ובארצות אחרות – עשרות אלפי ״טרולים״ שמפיצים שקרים, מדרבנים מחלוקות ושיח ״מגודף״ – פוגע אנושות באמון הציבור בעיתונות המקוונת לסוגיה הרבים. וככל שנכנסות לזירה טכנולוגיות מבוססות בינה מלאכותית, המסוגלות להמציא טקסטים של ״בני אדם״, לשנות (בלי סיכוי שנעלה על כך) תמונות (״פורנוגרפיה מזויפת״) ואפילו מלים מדוברות-קוליות של מנהיגים וידוענים (תארו לעצמכם שאתם רואים במו עיניכם ושומעים באוזניכם את רה״מ נתניהו מודה בקולו המוכר: ״נכון, קיבלתי שוחד ממילצ׳ן ואשתי שרה אינה מסוגלת לשלוט על עצמה...״), ברור שבעולם כזה אי אפשר יהיה להאמין בשום דבר.

            למעט... מוסדות עיתונאיים אשר בודקים כל דבר כתוב או מצולם לפני שמפרסמים אותו; שמעסיקים עיתונאים אמינים ומקצועיים בלבד; אשר מוכנים להודות בטעות או בכך שפֹה ושם נפלו בפח על ידי ״שקרן חדשות״ למרות מאמציהם המסודרים; וכן הלאה. נשמע מוכר? כן, קוראים לזה: עיתונות קלאסית.

            העיתונות הישנה מתה; תחי העיתונות המסורתית המתחדשת!


* פרופ' סאם ליימן-ווילציג  כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.   


           
           




יום שישי, 20 באפריל 2018

בר דעת משתף: כלבי השמירה של הדמוקרטיה: העיתונאים ששינו את ישראל. אמנון אברמוביץ



העיתונאים ששינו את ישראל חושפים:
מאת:  1. אמנון אברמוביץ



הפרשה שבמהלכה הפך נשיא המדינה משה קצב לעבריין מין החלה להתגלגל ביולי 2006, אז חשף אמנון אברמוביץ' את תלונתו של קצב ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז על כך שיש נגדו, לטענתו, ניסיון סחיטה מצד עובדת לשעבר במשרדו. בעקבות הפרסום התפרסמו עוד ועוד עדויות של נשים שעבדו עמו לאורך השנים ואשר תיארו מקרים נוספים שבהם הטריד אותן מינית וביצע בהן עבירות מין. קצב תקף את התקשורת בנאום איקוני בו טען כי היא "מבצעת בו לינץ'", אולם לבסוף הוא הורשע בשני סעיפי אונס, ביצוע מעשה מגונה והטרדה מינית ונגזרו עליו שבע שנות מאסר בפועל. הוא שוחרר אחרי חמש.

וכך כותב אמנון אברמוביץ במסגרת פרוייקט "כלבי השמירה" של וואללה:



ביום שבת, 8 ביולי 2006, התארחתי אצל קרובי משפחה במושב שבי-ציון ליד נהריה. בצהריים קבלתי טלפון ממכר. עיתונאים נוהגים להשתמש במונח "מקורות", אני מעדיף "מכרים". מקור ומכר מצלצלים דומה, אך מכר להבדיל ממקור הוא מונח מכבד, המעניק תחושה אישית ולא פונקציונאלית, ידידותית ולא אינסטרומנטלית.
אתה שומע אותי לבד? אתה במקרה ליד טלפון קווי? שאל המכר. עברנו לקווי. תשמע, הוא אמר, הנשיא משה קצב הזמין השבוע בדחיפות, בהיסטריה, את היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז וסיפר לו, שמנהלת לשכתו לשעבר מנסה לסחוט אותו באיומים. היא טוענת שהוא נהג להטריד אותה מינית ואף ביצע בה מעשים מגונים בכוח.

העניין נשמע לי רציני, בעיקר משום שהמכר רציני, אבל לא בטוח שהסיפור בשבילי. זה מסוג הסיפורים, הידיעות או השמועות שאני מעביר למערכת לבדיקה. אם הם נמצאים אמינים - משדרים אותם, אני בעצמי או באמצעות כתב אחר, מה שאנחנו מכנים "נוהל שכן". הפעם חשתי איזשהו עקצוץ, הייתה לי תחושה, אפעס, שיש כאן חומר ששווה בדיקה מיידית. באיזה יום הייתה הפגישה, שאלתי, מי נכח בה, יש לך עוד פרטים? זה היה ביום רביעי, אמר המכר, ונכחו בפגישה קצב, מזוז ועוזרו רז נזרי, יותר מזה אני לא יודע.
טלפנתי לשלום קיטל, שהיה אז המנכ"ל, וספרתי לו. זה נשמע דמיוני, אמר קיטל, אבל תחזור למרכז ככל שאתה יכול מהר, נסה להצליב את המידע, תאסוף פרטים ונדבר. בסביבות השעה ארבע כבר הייתי חזרה בביתי ברמת-השרון. בחודש יולי יוצאת השבת לאחר השעה שמונה. קצב שומר שבת, כך גם מנהל לשכתו ועוזריו, אצל מי אצליב, ממי אשאב תגובה, מאין יבוא עזרי? אל דוברת בית הנשיא, חגית שמה, לא היה טעם לפנות, לא היה לי ספק שהיא איננה בתמונה. טלפנתי לאנשים מהמעגל השני של קצב ולמכרים ממשרד המשפטים והעליתי חרס. החלטתי לטלפן למזכיר הצבאי של הנשיא, תא"ל שמעון (שמעל'ה) חפץ. אנחנו מיודדים שנים. אמנון, הוא אמר, עזוב אותי, בחייך, עזוב אותי! הנוסח הנסוג, הבונקר הלשוני והאינטונציה החמקנית הגבירו את סקרנותי. רק עוד שאלה, באמת שאלה אחרונה שמעל'ה: לגבי הבלגאן שהיה אצלכם השבוע - האם שיא הבלגאן היה ביום רביעי? כן, הוא אמר.
לימים יאמר בזעם: "ערוץ 2, כן ערוץ 2". קצב (צילום: שי מכלוף, ערוץ 10)
"אתה נצמד לטקסט ששלחת לי ולא משנה מלה!"
בשעה 20.00 פתח דני קושמרו את המהדורה עם הכותרת "פרשה חדשה". בתום המהדורה אמרתי לקושמרו, שאני לא אוהב מינוחי קצה, מינוחים יומרניים, לא צריך להשתמש כל פעם במלה "פרשה". הוא צדק
השעה הייתה כבר שש בערך. היה לי את הסיפור שסיפר המכר ואת ה"עזוב אותי אמנון" של חפץ וה"בלגאן" ששיאו ביום רביעי. לא פחות אך גם לא יותר. סיכמתי עם קיטל שאכתוב לו את הטקסט, הוא יודיע לעורכת, נעה הוכרמן, שמתבשל סיפור ויבקש באולפן תל-אביב להיות ערוכים. בהמשך שוחחתי עם קיטל ארבע-חמש פעמים ועם נעה העורכת פעם-פעמיים. קיטל התלבט והתחבט: לשדר או לא לשדר. הפיתוי היה גדול. גם הסיכון. הוא נועץ ביועצנו המשפטי ישגב נקדימון ובמי שהיה אז יו"ר הרשות יצחק לבני ז"ל. אני לא לחצתי, להפך, כן - כן, לא - לא. יחסי לסקופים צונן וקר רוח. עלפי השקפתי, החוכמה איננה מי מפרסם ראשון אלא מי מפרסם באופן אינטליגנטי, כוללני ורהוט - אבל זה נושא לכתבה אחרת. בכל מקרה, לאחר השעה שבע התקשרה אלי נעה וקיטרה, בצדק: נמאס לי, אתה משגע אותי, או שיש סיפור גדול או שאין בכלל, תחליט כבר! את צודקת, אמרתי, רק שאני לא הכתובת, דברי עם שלום (קיטל), אני במערכת תל-אביב.
בשבע וחצי נתן קיטל אור ירוק. אתה נצמד לטקסט ששלחת לי ולא משנה מלה! אמר. כך יהיה, אמרתי. על הקיר באולפן תל-אביב מאחורי המצלמה תלוי שעון דיגיטלי ועל השולחן מונח טלפון. בשעה 19.58 קיטל על הקו: אולי תוציא את המשפט "ואף ביצע בה מעשים מגונים בכוח", מדובר בנשיא המדינה, זה משפט נוראי. שלום, אמרתי, לא על המשפט הזה נקום או ניפול. בשעה 20.00 פתח דני קושמרו את המהדורה עם הכותרת "פרשה חדשה". בתום המהדורה אמרתי לקושמרו, שאני לא אוהב מינוחי קצה, מינוחים יומרניים, לא צריך להשתמש כל פעם במלה "פרשה". אני חולק עליך, אמר דני, לדעתי זו הולכת להיות פרשה גדולה. מאז ועד היום אני מזכיר לו, שהוא צדק ואני טעיתי. מאז ועד היום הוא אומר לי, אתה תמיד מקטין את הסיפורים שלך.
השבת יצאה. המהדורה הסתיימה. לקראת השעה עשר הוציאה לשכת הנשיא הודעה המכחישה מכל וכל את הפרסום. הכחשה גורפת וסוחפת. התקשרו אלי מכמה כלי תקשורת וביקשו את תגובתי. ביניהם כאלה אשר לימים יטענו שהיה להם את הסיפור והם עמדו לפרסמו בראשית השבוע. כלומר, טענו שהוצאנו להם את האוכל מהפה וגם שהאוכל אינו ראוי למאכל. לקראת חצות טלפן קיטל. טלפון מקיטל בשעה כזו הוא חריג, אלא אם בית"ר ירושלים, אותה הוא אוהד, מנצחת את מכבי חיפה, אותה אני אוהד. מכחישים אותנו הכחשה טוטאלית, הוא לחש בקול נמוך. בבוקר נהיה חכמים יותר, אמרתי. בין השידור לחצות קבלתי סימן מעיד נוסף על נכונות הפרסום. היועץ המשפטי מזוז אמור היה להופיע למחרת בוועדת חוקה, חוק ומשפט, מפגש שנקבע מבעוד מועד. היה ברור שכתבים מכל כלי התקשורת יעוטו עליו ויחסמו את דרכו עד אשר יגיב לפרסום. לא היה ברור כיצד יגיב.
נתן אור ירוק. שלום קיטל (צילום: נמרוד סונדרס)
יותר מש"מעריב" היה בעד קצב, הוא היה נגדי
ביום שני נפגשתי עם קצב לבקשתו, ליתר דיוק לתחינתו. הוא היה מעוך ושפוך. הוא חרד שערוץ 2 (לימים יאמר בזעם: "ערוץ 2, כן ערוץ 2") בכלל ואני בפרט נבוא איתו חשבון בגין הכחשתו אותנו. הרגעתי אותו
למחרת, ביום ראשון, 9.7., העיתון "ידיעות אחרונות" זרם עם הסיפור והוסיף והרחיב. היה להם חומר על יחסו של קצב לנשים שהיו כפיפותיו, כולל אל האישה אשר תכונה לימים, א' אחת. לעומתו, "מעריב", אז בעריכת אמנון דנקנר המנוח, נצמד לגרסת הנשיא והדהד אותה בעמודו הראשי. נדמה לי שיותר משהם היו בעד קצב, הם היו נגדי.

ביום שני נפגשתי עם קצב לבקשתו, ליתר דיוק לתחינתו. הוא היה מעוך ושפוך. הוא חרד שערוץ 2 (לימים יאמר בזעם: "ערוץ 2, כן ערוץ 2") בכלל ואני בפרט נבוא איתו חשבון בגין הכחשתו אותנו. הרגעתי אותו. בפגישה למדתי את תרשים זרימת הפרשה מנקודת מבטו שלו: איך עוה"ד יעקב נאמן ז"ל ניתב אותו לפנות ליועמ"ש (אמרתי בעוקצנות שכך נראית עצת חינם של עורך-דין). איך ישב עם המפכ"ל דאז משה קראדי והתלבט אם לחשוף בפניו את הסיפור, אך חשש שהמשטרה תדליף. הוא סיפר שהרל"שית שלו הטיחה בפניו שהוא נוהג לקבל שוחד תמורת חנינות באמצעות קבלני חנינות והכספים זורמים לחשבונו בחו"ל (אמרתי לו ואמרתי בטלוויזיה וכתבתי אז ב"גלובס" שאינני מאמין לעלילה הזו). לעומת זאת, הוא סיפר, שנשים שיטענו עכשיו שהוא כפה עצמו עליהן, היו מאוהבות בו, שהן יפעלו מתוך אהבה נכזבת (אמרתי לו ואמרתי בטלוויזיה וכתבתי אז ב"גלובס" שאינני קונה את הנרטיב הזה).
בהמשך נפגשתי עם א' אחת, אשר לימים תיחשף בשם אורלי רביבו, ועם פרקליטתה אז, עו"ד כנרת בראשי. הן בקשו הרחבה וביאורים לדיווחי. אורלי הסתקרנה לדעת על סמך מה אני משדר שהיא לא תופיע בכתב האישום (!), ואיך אני קובע שרק א' השנייה, א' ממשרד התחבורה, תיכלל בו, מה שיצר אצלה תחושה מוטעית שאני נגדה. הסברתי לה את ההבדל בין דיווחים על סמך עובדות לבין משאלות-לב. בפגישה גילתה שהיא לא התכוונה בכלל לפנות למשטרה או לגורם כלשהו. היא סברה שמגיע לה פיצוי על מעלליו הנבזיים, אך לא עלה בדעתה להפלילו או לחשפו. ועוד סיפרה: אני לא רואה הרבה טלוויזיה אך במוצאי-שבת כששידרת את הידיעה, הייתי אצל אמי וכשראיתי במקרה את השידור - "הדם אזל לי מהגוף, חשבתי שאני מתה".
נצמד לגרסת הנשיא והדהד אותה בעמודו הראשי. אמנון דנקנר ז"ל (צילום: ערוץ 1)
הסיפור הוא לא "שלנו"
אני חולק על התפיסה לפיה ידיעה או תחקיר שלא הסתיימו בהעמדה לדין ובהרשעה, לא השיגו את מטרתם. אני גם לא חושב שסיפור שאני או עמיתי פרסמנו לראשונה הוא סיפור "שלנו"
היכרותי שלי עם קצב הלכה אז אחורה יותר מעשרים שנה. יחסינו היו תקינים בהחלט. אני מתנגד, מוסרית ועיתונאית, לאמירה מהמערבון "שבעת המופלאים": עליך לשנוא את המטרה אליה אתה יורה! אני חולק על התפיסה לפיה ידיעה או תחקיר שלא הסתיימו בהעמדה לדין ובהרשעה, לא השיגו את מטרתם. אני גם לא חושב שסיפור שאני או עמיתי פרסמנו לראשונה הוא סיפור "שלנו".
בפרשת קצב היו עיתונאים שדבררו את המתלוננת בלי לדעת או לחשוף שהחוקרים הסתייגו ממנה, חשפו חורים בעדותה ואמרו לה, למשל, "נמאס לנו מההגזמות שלך". היו כאלה שהמריצו מתלוננות ואחר-כך דיווחו מפיהן או מפי יועצי התקשורת שלהן. היו אחרים אשר שמשו מגאפון לעמדת קצב ואנשיו עם הכזבים, ההכפשות וניסיונות השיבוש. והיו שנשאו את דבר הפרקליטות אף שהייתה זו אחת השעות הכושלות בתולדות הפרקליטות: בהתחלה נסקו לשמיים עם כתב אישום מוקצן, בהמשך צנחו אל עסקת טיעון מגוחכת ותקפו את המתלוננות בבג"ץ, ולאחר שקצב באיוולתו הציל אותם מעצמם, חזרו אל כתב אישום. סנגורו עוה"ד ציון אמיר הזכיר לי, אני הספקתי לשכוח, שבאחד השידורים אמרתי: קצב הוא הנאשם היחיד בתולדות המשפט שהגיש כתב-אישום נגד עצמו.

כך או אחרת, פרשה פלילית-ציבורית, כל פרשה פלילית-ציבורית, איננה התרחשות חד ממדית. זו לא נסיעה חד-כיוונית. יש בה תשומות חיצוניות, סיבובי פרסה, פיתולים ומהמורות. לא ניתן לדווח עליה בהגינות ו/או לפרשן אותה בשלמות מבלי לנסות להקיפה מכל צדדיה ולקדוח בכל רבדיה.


* אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חברת החדשות של ערוץ 2 וכותב לעתים טורים ל"ידיעות אחרונות"
** המאמר נדלה מתוך אתר וואללה ביום 20.4.18

יום רביעי, 18 באפריל 2018

יום עצמאות שמח!





מערכת בר דעת מאחלת לכל הסטודנטים והמרצים 
                     חג עצמאות שמח!
















יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה











                                                                   

יום חמישי, 12 באפריל 2018

בר דעת מארח: שובר שורות- פוסט ליום הזיכרון


'שובר שורות' ו'מכוניות 3': שירותי התוכן מוחקים את ימי הזיכרון
יובל לידור יוצא נגד המגמה בשנים האחרונות של יותר ויותר תוכן זמין בימי הזיכרון הלאומיים בשירות ה-VOD של חברות הטלוויזיה. השבתתם לדעתו, אינה בגדר כפיה
יובל לידור | 12/04/18 10:39 

עידן התקשורת הגלובלית, כניסת האינטרנט, שיפור ושדרוג הטכנולוגיות חוללו במהלך השנים שינוי דרמטי באופי, במהות ובקדושת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. ימי הזיכרון הלאומיים שלנו, שהיו בעבר הלא רחוק קדושים כמו יום הכיפורים - ושירותי התוכן בטלוויזיה בימים אלו היו מושבתים ומוחשכים בהתאם ליום הקדוש ביותר ביהדות - כבר מזמן לא שומרים על קדושתם של ימי הזיכרון הממלכתיים.
http://img.bizportal.co.il/giflib/tools/lidor_615_346.jpgמסיבה לא ברורה, ככל שהתוכן בטלוויזיה הפך עשיר יותר, ככל שנוספו עוד ועוד אפשרויות וערוצים בינ"ל לחבילות הצפייה השונות בחברות הטלוויזיה בלוויין, בכבלים ובאלו המשתמשות בתשתית האינטרנט, היטשטשו הגבולות ושירותי התוכן החלו לפעול גם בימי הזיכרון הלאומיים והממלכתיים שלנו.
רגע לפני שאנו כחברה וכעם המבקש להמשיך ולכבד את זכר השואה והחללים שהקריבו עצמם, מאבדים את היכולת שלנו להתמודד עם פריצת הגבולות ומעט לפני שהערכים שלנו נרמסים על ידי התוכן בטלוויזיה, הגיעה העת לעשות מעשה. להגיד, לעולם לא עוד! ולעצור בהחלטה רגולטורית של משרד התקשורת את פעילות שירותי התוכן בטלוויזיה. מי שמקבל רישיון להפעיל שירותי טלוויזיה בישראל צריך לקחת בחשבון שביום כיפור ובימי הזיכרון הלאומיים הוא לא יכול להפעיל שירותי VOD. אי עצירת השירותים הללו תוביל בסופו של דבר את הדור הצעיר שלנו כעת, או את זה שיבוא אחריו, לכבד פחות את ימי הזיכרון הממלכתיים. ואני לא סומך באופן מלא שמערכת החינוך שלנו באמת תוכל להתמודד בהצלחה ולהשפיע יותר ממסך הטלוויזיה.
אמש, פעלו שירותי התוכן בטלוויזיה ה-(VOD) כמעט כסדרם. נכון ששירותי ה-VOD של החברות השונות אמנם קידמו תכנים המיועדים ליום השואה, אבל בסופו של דבר הם פעלו כמעט כרגיל. מי שביקש לצפות בסדרה 'שובר שורות' ב-VOD של HOT הצליח לעשות זאת, כמו גם מי שחשקה נפשו לצפות בסרט 'מכוניות 3' ב-VOD של סלקום TV או מי שהיה מעוניין לצפות בסרט 'כשהארי פגש את סאלי'. אגב, סבתא שלי, ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ ונפטרה לפני שנתיים בגיל 98, סיפרה לי פעם שבאחת הסלקציות היא הצליחה לשרוד כי שברה את השורות.  אני מקווה שבשנה הבאה שירותי     ה   VOD  יפעלו ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל בדיוק באותו האופן בהם הם פועלים ביום כיפור.


יום ראשון, 8 באפריל 2018

מרצים כותבים: אמון הציבור ברשתות החברתיות והשלכותיו על דפוסי השימוש. מאת: ד"ר אורלי מלמד וד"ר שגית זילברברג-יעקובוביץ'


צורכים ובוכים: אופיו הפרדוקסלי של אמון ברשתות חברתיות והשלכותיו  על דפוסי השימוש
מאת:
ד''ר אורלי מלמד *                        וד''ר שגית זילברברג-יעקובוביץ' **



הקמפיין הויראלי - האשטאג  #DeleteFacebook שנולד בעקבות פרשת קיימברידג' אנליטיקה, חשף את ערוותה של פייסבוק בכל הקשור לפגיעה בפרטיות של חבריה. בעיתונות הישראלית נשמעת לאחרונה הטענה שפרשה זו הביאה לכך שהציבור הישראלי התעורר, באיחור, להבין טוב יותר את המודל העסקי של פייסבוק, אולם להערכתנו, מבחינתו של הציבור הישראלי הכתובת הייתה על הקיר עוד לפני כן. מחקר שערכנו מטעם עמותת אשנ''ב - אנשים למען שימוש נבון באינטרנט, מגלה שהאמון של הציבור ברשתות החברתיות נשחק עוד הרבה לפני הסיקור האינטנסיבי שקיבלה הפרשה באמצעי התקשורת. מחקרנו מגלה שהציבור הישראלי הוא ביקורתי ומודע היטב לחוסר ההגינות של המודל העסקי של הרשתות החברתיות. פרשת קיימברידג' אנליטיקה היא עוד נקודה בגרף מתמשך של הצטברות אי אמון ברשתות החברתיות. הציבור הישראלי מודע לסכנה לפרטיות, אך באופן פרדוקסלי למרות המודעות, אינטנסיביות השימוש ברשתות החברתיות עדיין גבוהה מאוד. מחקרנו מציע הסבר לפרדוקס זה.    
במחקר שערכנו נבדקו תפיסות הגולשים כלפי פרטיות, חברות ואמון ברשתות החברתיות (פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר) והשינויים שחלו בהן, לצד אופן השימוש בהן. המחקר מבוסס על  סקר מקוון בקרב מדגם ארצי מייצג (650N=), בגילאי 12-70. השאלון כלל 54 היגדים ו-6 שאלות פתוחות. נתוני המחקר נאספו באוקטובר 2017. חברות פייסבוק וגוגל השתתפו במימון הוצאות המחקר.
בעקבות מחקר זה, הופתענו לגלות את גודל הסתירה הקיימת בין האינטנסיביות הגבוהה של השימוש ברשתות החברתיות לבין עוצמת אי האמון ברשתות החברתיות. מצד אחד אינטנסיביות השימוש היא גבוהה - 87% מהמדגם משתמשים מדי יום ברשתות החברתיות ו-75% מהמדגם משתמשים מספר פעמים ביום ברשתות החברתיות. כמו כן, 61% מסכימים שרשת החברתית היא מקום נהדר להזדמנויות מכל הסוגים  וליצירת שיתופי פעולה. 
מצד שני אי האמון ברשתות החברתיות  גורף:  54% (N=641) טענו בתשובותיהם לשאלה פתוחה, שהמידע ברשתות החברתיות פחות אמין בהשוואה לעבר. רוב הנשאלים (72%) מסכימים שה''עסקה'' של חשיפה ברשת החברתית והעברת פרטים אישיים לגורמים מסחריים תמורת קבלת שירותים, תוכן ואפליקציות בחינם, היא בלתי הוגנת. 55% מסכימים ש'ברשתות חברתיות צריך להיזהר ממתחרים ומאויבים. כמו כן, רק 17% מסכימים שהרשתות החברתיות לא יעבירו מידע עליהם לגורם שעלול להזיק להם ורק  9% מסכימים שרשת חברתית היא מקום בטוח.
כיצד מעריכים המשתמשים את אמינות המידע ברשתות החברתיות בעידן הפוסט אמת?  49%  (N=641) ציינו בתשובה לשאלה פתוחה, כי לא ניתן להעריך את אמינות המידע ברשת החברתית. עם זאת,  כדי להעריך אמינות של מידע ברשת החברתית 18% בודקים אם המקור מוכר ואמין, 17% מצליבים מידע ממקורות שונים, 9% מעריכים לפי אינטואיציה, חכמת חיים והגיון. מעניין לציין שרק 3.5% ציינו שהם בודקים אם המקור חדשותי ורק 1.2% ציינו שהם בודקים אם המקור רשמי או מוסדי.
כמחצית מהמדגם (48%), מודעים לפגיעה בפרטיותם ומסכימים ש''הרשת החברתית יודעת עלינו הרבה יותר דברים מאשר אנו יודעים על עצמנו''. למרות שהרשתות החברתיות צברו הררי מידע על הגולשים, עדיין 40% מהנשאלים מאמינים שהם שולטים במידע עליהם ברשת החברתית.
בניגוד לדימוי של הגולשים כנאיביים וכאדישים לפרטיותם, סוגיית הפרטיות מטרידה רבים. בתשובה לשאלה פתוחה 21% (N-296) ציינו שיש פחות פרטיות ברשת החברתית בהשוואה לעבר. רבים מהם משתמשים באסטרטגיות מכוונות למניעת פגיעה בפרטיותם; 26% נמנעים מחשיפה של דברים מסוימים ברשתות החברתיות ו-6% שינו הגדרות שיתוף ופרטיות. רק 10% ציינו שהם אינם מוטרדים מאובדן הפרטיות ואף משתפים יותר ברשתות החברתיות בהשוואה לעבר.
חוסר הברירה אל מול מונופולים המפעילים מודל עסקי הגמוני, מספק הסבר חלקי מדוע אנשים משתמשים ברשתות החברתיות למרות הפגיעה בפרטיותם; 44% מסכימים ש''כולם מוכרים את פרטיותם ברשת. אין דרך אחרת לתקשר באינטרנט כיום". יש לציין ש- 30% לא מסכימים לטענה זו.
רשת חברתית מבוססת בין היתר על אמון בחברים. גם בעניין זה הפתיעו אותנו הסתירות בממצאי המחקר: מצד אחד רק 14% מסכימים שהתקשורת ברשת החברתית אותנטית ומגלה את האמת על אנשים, מצד שני רק 14% מסכימים עם ההיגד ש''אין אמת ברשת החברתית והכל אינטרסים''. כפי הנראה משום שהערכת האמת היא תלויית הקשר ספציפי ולא ניתנת להכללה.
אפקט האדם השלישי, שנמצא  במספר זוגות של היגדים, עשוי להסביר כיצד המשתמשים מיישבים את הסתירות הפנימיות בתפישותיהם באופן המאפשר להמשיך ולהשתמש באופן אינטנסיבי ברשתות החברתיות; רק 18%  מהנשאלים מסכימים שרוב האנשים מעלים על עצמם  מידע אותנטי ואמיתי אך 77% מהנשאלים טוענים שמה שהם עצמם מעלים על עצמם ברשת הוא אותנטי אמיתי.  

כמו כן, רק 10% מסכימים שרוב האנשים מסוגלים להבחין בין אמת לשקר ברשת החברתית,  אך  24% מסכימים עם שיש להם עצמם יכולת הבחנה בין אמת לשקר ברשת החברתית.
רק 21% מסכימים שרוב האנשים מוצאים דרך להגן על פרטיותם ולשלוט במה שיודעים עליהם ברשת החברתית, אך 40% מייחסים לעצמם יכולת  לשלוט במידע עלי ברשת החברתית".

יצאתם מבולבלים מכל הממצאים הסותרים? אכן עולה ממחקרנו תמונה מורכבת של יחסים בין תפיסות כלפי הרשתות החברתיות לבין דפוסי שימוש -  It's complicated !  הגולשים הישראלים ברשתות החברתיות ביקורתיים. הם אינם נוטים לתת אמון אוטומטי במידע ברשתות החברתיות, בחברים ברשתות החברתיות וברשתות החברתיות כמדיום. הם מודעים להזדמנויות ולסיכונים. הם  לומדים להתנהל באופן אופטימלי וזהיר יותר בחברת מעקב, מרושתת, מורכבת ופרדוקסלית.
להערכתנו,  רשת חברתית שתשכיל לשנות את המודל העסקי, שתצמצם את הפגיעה בפרטיות, תאפשר שליטה יותר טובה של המשתמשים במידע המתפרסם עליהם ותעניק להם בטחון ביכולת לזהות תוכן שיווקי ותעמולה, עשויה לחזק את אמון הגולשים ולמנוע את המעבר של הגולשים לצורות תקשורת אחרות.


 * ד"ר אורלי מלמד הנה חברת הנהלה בעמותת אשנב (אנשים למען שימוש נבון ברשת) ומרצה בתחומי מדיה דיגיטלית וחינוך באוניברסיטת בר אילן ובסמינר הקיבוצים.

**ד''ר שגית זילברברג יעקובוביץ' היא יו''רית עמותת אשנב, יועצת ומרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה.








יום שני, 2 באפריל 2018

סטודנטים כותבים: החירות לצחוק. מאת: בת אל צוברי





החירות לצחוק
מאת: בת אל צוברי*






מסיבה לא ברורה כלשהי, ברגע שהבנתי שהנושא לכתיבה הוא 'חירות', הצלחתי רק לחשוב על אלו שאינם חופשיים (אני לגמרי רובין הוד בעיני עצמי). אז אחרי שהבנתי שכנראה לאף אחד לא יהיה אכפת מספיק כדי לקרא על הילדים הסורים למשל, או על אברה מנגיסטו; החלטתי לכתוב על החופש של כולנו– החירות שלנו לצחוק.

לאחרונה צפיתי בשני מופעי סטנד אפ: של ג'ים ג'פריס ושל ריקי ג'רוויס. נהניתי משניהם מאוד. היה רק משהו אחד שחזר על עצמו וממש הפריע לי. בשני המופעים בלט במיוחד הזמן הרב שהם הקדישו על מנת להסביר שקומדיה נועדה לבדר. שניהם התייחסו לתגובות של כל הנפגעים מהמופע והבהירו שמה שהם אומרים בסטנדאפ – זו לא העמדה האמיתית שלהם. בסטנדאפ הראשון זה רק גרם לי קצת להרהר למה צריך להסביר את המובן מאליו. וכשהסטנדאפיסט השני טרח גם הוא לעשות את אותן ההבהרות – זה נפל לי, יש לנו כאן בעיה.





לפני כמה ימים, צפיתי בסרטון של איזה סטנדאפיסט ישראלי בפייסבוק (אני כנראה מקדישה הרבה יותר זמן לקומדיה מהאדם הממוצע). אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר, אבל זה היה איזה משהו אינפנטילי על זה שנשים הופכות להיות ___ (כל כך לא עניין אותי שאני לא זוכרת), ברגע שיש להן חבר. באמת לא האמירה המבריקה של המאה; גם לא כל כך מבדר... אבל תגובה אחת בקהל הייתה לא צפויה בעליל. בחורה פשוט קמה, צעקה לעברו ויצאה מהאולם בהפגנתיות.

התגובה הזו הייתה מבחינתי הקש! למה כולם כל כך רגישים??? אני שואלת את זה בתור פמיניסטית שכשאומרים לה שבגלל כל התלונות על הטרדות מיניות "מרגישים לא בנוח כבר לדבר עם נשים בעבודה" – אני עונה "בעיה שלכם". אני לגמרי בלופ! אבל למה עם כל כך הרבה רגש? מה הבעיה להחזיק בעמדות האלה, לחנך את הילדים שלנו אליהן, ליישם אותן בחיים האישיים שלנו ובבחירות האישיות שלנו – ובכל זאת להצליח ליהנות מקצת בידור!!!

כבר רבים טוענים שתרבות התקינות הפוליטית מסכנת את חופש הביטוי. ואכן כשזה מגיע לקומדיה, זה כבר צורם הרבה יותר. או כמו שהסטנדאפיסטים פירטו ארוכות במופע: בדיחה על דבר רע היא לא רעה כמו הדבר הרע. להיפך, בדיחה יכולה לבקר את הדבר הרע.  זה הכל תלוי בבדיחה עצמה.

למרות הטענות נגד התקינות הפוליטית, ואפילו שסאות'פארק הצטרפו גם הם לגל הביקורת עם מנהל   PC  (אני משום מה נוטה להנהן ולהסכים באוטומט עם כל מה שהם עושים) – אני לא השתכנעתי שהתקינות הפוליטית היא הבעיה. תקינות פוליטית היא לא רעה במהותה. היא לא הסיבה לכך שהכל היום נחשב פוגעני. לתחושתי, הבעיה היא עצובה יותר, והיא נעוצה ב'תרבות הקורבנות' העולה.

נדמה שבזמן האחרון כולם מבקשים להפוך את עצמם לקורבן של הנסיבות. מחקר שנערך לאחרונה הבהיר עד כמה התפיסה הזו בעייתית. המחקר מצא שב-1 מתוך 20 מקרים של בריונות ברשת – התוקף והקורבן זהים. בני נוער מפרסמים תכנים ברשת נגד עצמם!!!! הנושא הובא לידיעת החוקרים ממקרה ההתאבדות של האנה סמית', בת 14 מאנגליה, שתלתה את עצמה לאחר חודשים של בריונות ברשת. לאחר מותה מצאו כי 98% מהמסרים שנשלחו לסמית הגיעו מאותה כתובת IP כמו המחשב שלה. בני נוער העידו שהם עושים את זה בשביל תשומת לב.

הנה השורה התחתונה: אנחנו צריכים לשים בצד את הבעיות שלנו עם תקינות פוליטית ולהתמקד בתרבות הקורבנות הגוברת. להיות קורבן זה משהו שאנחנו צריכים להתאבל עליו, לא לפאר. רחמים עצמיים הם רעל. אסור לנו לשתף עם זה פעולה, במיוחד בשביל החירות שלנו לצחוק.

*המחברת הנה בוגרת תואר ראשון בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן . בעבר שמשה כחברת מערכת בבלוג בר דעת.  בתאל צוברי הנה מייסדת הסוכנות לשיווק דיגיטלי  TBMS