מערכת בר-דעת מרכינה ראש עם הסתלקותו הפתאומית של העיתונאי המוערך, ממקימי הטלויזיה הישראלית, מנכ"ל רשות השידור לשעבר וחתן פרס ישראל, מוטי קירשנבאום.
יהי זכרו ברוך!
קוים לדמותו של העיתונאי קירשנבאום. מתוך יומן, הערוץ הראשון, 25.9.15
מוטי בחר בי למרות כל ההתנגדויות למנהל חטיבת החדשות, תמך וגיבה ועמד כחומה בצורה בפרשת בר און חברון.
ממנו למדתי מהי מידתיות , מהו ערך דוקומנטרי ,מהי ידיעה חשובה, מהו חופש ביטוי.
עורך מבט, ניקוי ראש, מנכ"ל רשות השידור
איש ענק תרתי משמע, איש רוח, משכיל, פטריוט ישראלי רגיש לעוול, מאמין בצדק חברתי ובשוויון. חתן פרס ישראל...
מוטי אל תצחק עלינו בבקשה ...באמת שזה כואב.
יהי זכרו ברוך!
קוים לדמותו של העיתונאי קירשנבאום. מתוך יומן, הערוץ הראשון, 25.9.15
טור אישי || החופש להיות מוטי קירשנבאום
איש הטלוויזיה שמת היום היה אינדיבידואל בים של שיבוטים שירדו מפס ייצור. לא נכון שלכל אחד יש תחליף: לקירשנבאום אין
מוטי קירשנבאום היה חופש הביטוי בטלוויזיה הישראלית. לכן מותו הוא
עניין פוליטי. במותו איבדו כוחות חופש הביטוי, ההולכים ומתמעטים בחברה הישראלית,
מנהיג חשוב במלחמה על חופש הביטוי, שאותה אנו מפסידים.
לפני כמה שנים אמר קירשנבאום, בראיון שקיימתי עמו לסדרת תעודה שערכתי
על תולדות הפריים-טיים בטלוויזיה הישראלית, כי חופש הביטוי שהיה מקובל בערוץ
הממלכתי הבודד בשנת 75' היה גדול לאין שיעור מחופש הביטוי בערוצי השידור המסחריים,
2 ו-10, במשך כל שנות פעילותם. זו אמירה חריפה וקודרת מאוד, שמהדהדת בראשי מאז מדי
יום. קירשנבאום ידע על מה הוא מדבר. הוא הרי היה מעמודי התווך של ערוץ 1 באמצע
שנות ה-70, שנות המנכ"לות של ארנון צוקרמן. אלה היו השנים בהן יצר את תכנית
הסאטירה "ניקוי ראש", וכראש מחלקת התכניות עמד מאחורי שידור הדרמה
"חירבת חזעה", בבימויו של רם לוי, שהעזה להביא, בפעם הראשונה והאחרונה,
את נראטיב הנכבה לפריים טיים, בערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה אז במדינה.
זה היה חילול הקודש. "חירבת חזעה" שודרה רק פעם אחת. לא היו
שידורים חוזרים. נציגי רשות השידור שטסו לכנסים בחו"ל ונשאלו על ידי עמיתיהם
הסקרנים אם יוכלו לקבל עותק לצפייה סיפרו שהעותק היחיד ננעל בכספת. זה היה הסוף של
תור הזהב של חופש הביטוי בטלוויזיה הישראלית. השילוב של "ניקוי ראש"
ו"חירבת חזעה", שהמשותף לשניהם היה מוטי קירשנבאום, הגדיש את הסאה
מבחינת הממשלה, שרק עשר שנים לפני כן עוד דרשו מזכיריה לקבל ממנכ"לי רשות
השידור רשימות של מרואיינים לאישור. הליכוד, במיוחד, לא אהב את חופש הביטוי של
קירשנבאום. צוקרמן הלך הביתה. טומי לפיד הגיע. עם ישראל קיבל את "שעה טובה".
ומאז הוא מבדר את עצמו למוות.
קירשנבאום ידע על מה הוא מדבר, כי חופש הביטוי החריג ברשות השידור של
אמצע שנות ה-70 לא היה מתנה משמיים. הוא היה תוצאה של מדיניות אמיצה ושל מאבק עיקש
שניהל יחד עם צוקרמן. והוא ידע על מה הוא מדבר, כי הוא עבד בערוץ 10 והיה מעורה היטב
בערוץ 2. הוא הכיר את "ארץ נהדרת". והוא ידע שבערוצים 2 ו-10 יש הגבלות
על חופש הדיבור, ויש צנזורה עצמית, ויש סייגים על מה מותר לומר ואיך מותר לומר -
בגלל שיקולים מסחריים, שחזקים יותר מכל צנזורה ממשלתית. בגלל שמפחדים להרגיז את
הקהל ולהבריח אותו. והרי חוץ מהקדנציה שלו כמנכ"ל רשות השידור בשנות ה-90,
ערוץ 1 הוא בית קברות לחופש ביטוי, צעצוע מרוט של ראשי ממשלה.
יש להפנים מה קירשנבאום אמר. ב-2015 יש הרבה ערוצי טלוויזיה בישראל.
ערוצי שידור מסחריים, ערוצי דוקו, ערוצי דרמה, ערוצים קומיים. ולא תמצאו בהם תכנית
סאטירה שמתקרבת בחופש הביטוי שלה ל"ניקוי ראש". ולא תמצאו דרמה שמתקרבת
בחופש הביטוי שלה ל"חירבת חזעה". זה מצב חמור, שיש לו השלכות תרבותיות
מרחיקות לכת. בתעשיית הטלוויזיה הישראלית עובד כיום דור של יוצרים שהפנימו את כל
האיסורים, שהשתרשו עמוק בנוהלי העבודה ובדפוסי החשיבה. הם אינם מעזים אפילו לחשוב
את מה שקירשנבאום עשה ושידר. לא מעזים להציע. והקהל בכלל לא יודע שיש אפשרויות
מעבר לאופק שמקרינים מולו.
קירשנבאום היה אינדיבידואליסט. יוצר מקורי. בעל קול ייחודי. גם זה
קשור לחופש ביטוי. החופש של אדם להביע את עצמו, את פנימיותו, באופן מקורי וללא
סטנדרטיזציה. גם זה כבר לא קיים כמעט בטלוויזיה הישראלית. רוב הכתבים והמנחים
נשמעים ומדברים בדיוק אותו הדבר. זו אחת הסיבות שהחיבור של קירשנבאום עם ירון לונדון, עוד אינדיבידואליסט,
היה כה יקר. לשניהם יש סגנון, אישיות מובחנת, קול מבודל. הוא היה אינדיבידואליסט
מוקף בשיבוטים שירדו מפס ייצור.
אף אחד לא קריין סרטי תעודה כמוהו. הנימה, חיתוך הדיבור. אפילו קולו
הפיזי היה חד-פעמי. סרטי הטבע שלו בערוץ 10 היו ייחודיים, לא חיקויים של סרטי טבע
בבי-בי-סי או ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". הם היו סרטי טבע שלו, עם טביעת
האצבע שלו. לא פחות מאשר הכתבות המפורסמות שלו ל"יומן" בשנות ה-80. גם
זה, כאמור, עניין של חופש ביטוי.
רוב היוצרים בטלוויזיה לא מעזים לנסות להיות עצמם. כולם רוצים להיות
כמו. זה גם בדיוק מה שדורשים מהם. רק ככה אפשר לקבל עבודה. התקשורת הישראלית איננה
מריטוקרטיה. ההגבלות המסחריות על חופש הביטוי לא מצנזרות רק אמירות פוליטיות או
חברתיות. הן מצנזרות אישיות, מצנזרות אקסצנטריות, אידיוסינקרטיה. מחפשים שטאנץ.
קירשנבאום היה מהאבות המייסדים של הטלוויזיה בארץ אבל לא בטוח שהיה מתקבל היום
לעבודה, בוודאי לא בעמדת ניהול או השפעה.
בסרטי הטבע הוא חיפש חופש. חיפש גם שקט. אבל ניכר שהוא מאוהב באיזו
אידיאה שהוא מחפש, של חופש טבעי, חופש של חיות בטבע. הוא היה נכון לצאת למסעות
מפרכים, עד גבול יכולתו הגופנית לעמוד בהם, בחיפוש אחר החופש הזה, המצב הטבעי.
ובקריירה המפוארת שלו הוא הביא חופש למסך. ועכשיו נותרנו עם קצת פחות מהחופש הזה,
הנדיר, החופש שהוא החיה הנכחדת של התקשורת הישראלית.
זה לא נכון שלכל אחד
יש תחליף. לאנשים חד-פעמיים אין. לקירשנבאום אין.
אילנה דיין על מוטי קירשנבאום:
התחלתי לכתוב משהו על הניגון המיוחד הזה של קולו, על הקריינות המונוטונית, כאילו אדישה, על איך צילם
ציפורים כדי לספר סיפור על אנשים, איך הצליח להפוך דייג אשדודי לגיבור תרבות, איך תיעד את עלילות
סיירת רימון בעזה ב-1970 ואיך התכסח עם סילבן שלום באולפן ערוץ עשר ב-2009. איך יחסר לנו קולו
החד של האיש הזה – שידע ללכוד מציאות מורכבת בשני שוטים ומשפט קריינות, שצחק על כולם, גם עלינו
ועל עצמו, וחשוב מכל: שמעולם לא נכנע לשררה, ולא התקפל לתוך הקונסנצוס; שברא את תכנית הסאטירה
הנשכנית הראשונה בישראל בעידן שבו אסור היה להגיד את המילה "שב"כ", שהפך עם השנים לאחד
המיתוסים היחידים סביבנו.
עמדתי לכתוב על גאון של טלוויזיה ומופת של עיתונות, אבל בסוף החלטתי לוותר על הניסוחים המדויקים
(הוא הצליח לייצר אותם בלי לנסות לדייק, כאילו דרך אגב, הוציא מתחת ידו את את החיספוס
הקירשנבאומי, הרישול הכי מדויק שידעה הטלוויזיה מעודה). אבל בסוף הבנתי שאני רק רוצה לספר על איש
אחד, חכם ומצחיק וטוב לב, שמאוד מאוד אהבתי.
אני גם יודעת מתי התאהבתי: ביום שבו הזמין אותי אליו הביתה למכמורת – הוא היה אז מנכ"ל רשות
השידור - כדי להציע לי להגיש את "מבט". זה היה לפני עשרים שנה, אולי יותר. אם אלוהים היה מזמין אותי
לבראנץ' בגן עדן הייתי מתרגשת פחות. עצרתי ליד הפנקייק של כפר ויתקין כדי להסדיר את הנשימה, חניתי
מול הבית הצנוע, לא רחוק מהים, וכל השאר נמחק לגמרי מן הזיכרון. חוץ מקערת סלט ענקית, וערימת פלחי
אבטיח שחיכתה על השולחן. ואיש אחד, חכם ומצחיק וטוב לב, שישב מולי ודיבר בגובה העיניים, כאילו
הלכנו יחד למשחקים של מכבי נתניה בשבתות. מלוא קומתו רכן אלי, כמו שעשה בכל דיאלוג, בכל ראיון,
בכל מפגש: סקרן, נוגע, נטול טיפה של התנשאות.
אני לא הגשתי בסוף את "מבט", הוא עזב את רשות השידור לטובת ערוץ 10.
הפעם האחרונה שנפגשנו היתה לפני כחצי שנה. הגענו, יחד עם איילה חסון, לצלם סירטון תמיכה באתר
"העין השביעית" שעוסק בביקורת התקשורת. אני לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר שם, אבל איילה ואני לא
הפסקנו לצחוק. אחר כך נתתי לו טרמפ למערכת של ערוץ 10 בגבעתיים. איזה מזל שהגיע בלי האוטו ביום
ההוא. ככה זכיתי לעוד חצי שעה במחיצתו של איש כל כך חכם ומצחיק וטוב לב.
ציפורים כדי לספר סיפור על אנשים, איך הצליח להפוך דייג אשדודי לגיבור תרבות, איך תיעד את עלילות
סיירת רימון בעזה ב-1970 ואיך התכסח עם סילבן שלום באולפן ערוץ עשר ב-2009. איך יחסר לנו קולו
החד של האיש הזה – שידע ללכוד מציאות מורכבת בשני שוטים ומשפט קריינות, שצחק על כולם, גם עלינו
ועל עצמו, וחשוב מכל: שמעולם לא נכנע לשררה, ולא התקפל לתוך הקונסנצוס; שברא את תכנית הסאטירה
הנשכנית הראשונה בישראל בעידן שבו אסור היה להגיד את המילה "שב"כ", שהפך עם השנים לאחד
המיתוסים היחידים סביבנו.
עמדתי לכתוב על גאון של טלוויזיה ומופת של עיתונות, אבל בסוף החלטתי לוותר על הניסוחים המדויקים
(הוא הצליח לייצר אותם בלי לנסות לדייק, כאילו דרך אגב, הוציא מתחת ידו את את החיספוס
הקירשנבאומי, הרישול הכי מדויק שידעה הטלוויזיה מעודה). אבל בסוף הבנתי שאני רק רוצה לספר על איש
אחד, חכם ומצחיק וטוב לב, שמאוד מאוד אהבתי.
אני גם יודעת מתי התאהבתי: ביום שבו הזמין אותי אליו הביתה למכמורת – הוא היה אז מנכ"ל רשות
השידור - כדי להציע לי להגיש את "מבט". זה היה לפני עשרים שנה, אולי יותר. אם אלוהים היה מזמין אותי
לבראנץ' בגן עדן הייתי מתרגשת פחות. עצרתי ליד הפנקייק של כפר ויתקין כדי להסדיר את הנשימה, חניתי
מול הבית הצנוע, לא רחוק מהים, וכל השאר נמחק לגמרי מן הזיכרון. חוץ מקערת סלט ענקית, וערימת פלחי
אבטיח שחיכתה על השולחן. ואיש אחד, חכם ומצחיק וטוב לב, שישב מולי ודיבר בגובה העיניים, כאילו
הלכנו יחד למשחקים של מכבי נתניה בשבתות. מלוא קומתו רכן אלי, כמו שעשה בכל דיאלוג, בכל ראיון,
בכל מפגש: סקרן, נוגע, נטול טיפה של התנשאות.
אני לא הגשתי בסוף את "מבט", הוא עזב את רשות השידור לטובת ערוץ 10.
הפעם האחרונה שנפגשנו היתה לפני כחצי שנה. הגענו, יחד עם איילה חסון, לצלם סירטון תמיכה באתר
"העין השביעית" שעוסק בביקורת התקשורת. אני לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר שם, אבל איילה ואני לא
הפסקנו לצחוק. אחר כך נתתי לו טרמפ למערכת של ערוץ 10 בגבעתיים. איזה מזל שהגיע בלי האוטו ביום
ההוא. ככה זכיתי לעוד חצי שעה במחיצתו של איש כל כך חכם ומצחיק וטוב לב.
הניגון הזה של קולו – מונוטוני, ועם זאת מהפנט.הטון הזה שלו – כאילו אדיש, ועם זאת לגמרי מחובר.
אילנה
רפיק חלבי, לשעבר מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון:
איבדתי את קירשנבאום.
איבדתי היום חבר , מורה דרך , גאון טלוויזיה ואח תומך
מוטי בחר בי למרות כל ההתנגדויות למנהל חטיבת החדשות, תמך וגיבה ועמד כחומה בצורה בפרשת בר און חברון.
ממנו למדתי מהי מידתיות , מהו ערך דוקומנטרי ,מהי ידיעה חשובה, מהו חופש ביטוי.
עורך מבט, ניקוי ראש, מנכ"ל רשות השידור
איש ענק תרתי משמע, איש רוח, משכיל, פטריוט ישראלי רגיש לעוול, מאמין בצדק חברתי ובשוויון. חתן פרס ישראל...
מוטי אל תצחק עלינו בבקשה ...באמת שזה כואב.
