בר דעת מארח את תיק תקשורת: דרוקר נגד נתניהו ולהיפך, משבר הטייסים באל על

בר דעת מארח את תיק תקשורת:

הקרבות בין דרוקר לנתניהו ולהיפך וכן, המשבר באל על

בר דעת מארח את תיק תקשורת

בר דעת מארח את תיק תקשורת בנושא : תגובות ראש הממשלה

https://www.youtube.com/watch?v=ebzsuLn46lk

סטודנטים כותבים: מי מפחד מתאגיד השידור הציבורי?

מי מפחד מתאגיד השידור הציבורי?

מאת: עמרי פרץ*

תאגיד השידור הציבורי, העומד לעלות לאוויר, מניף על דגלו את האתוס המכונן "לתקן את העולם" והוא מתכוון לעשות זאת באמצעות עיתונות חופשית. מטרתו היא עידוד ומימון הפקה ישראלית ויצירה של תוכן מקורי, במקביל לגיבוש יכולות עיתונאיות עצמאיות – נאמר בסלוגן. מלבד העובדה שהוא עתיד לייצר מקומות תעסוקה לא מעטים, בין היתר לסטודנטים לתקשורת, הוא יקדם תקשורת חופשית. למרות זאת, יש מי שמתנגד להקמתו, עד כדי כך שראש הממשלה, בנימין נתניהו הצהיר בחריפות כי אם המשבר לא ייפתר - יפיל את הממשלה.

אם אכן זהו המוטו של התאגיד, יש לשאול מדוע הממשלה מוחה כנגדו, על אף העובדה שסגירתו נכון להיום תעלה למשלם המסים כסף רב. על פי ההערכה, סגירת התאגיד  עלולה לעלות 370 מיליון שקל.

האם סגירת התאגיד פוגעת בתקשורת חופשית ובחופש הביטוי, אשר אינם אלא יסודות מרכזיים לקיום דמוקרטיה? רוצה אני לטעון שכן, אך לפני שנוכל לדון בכך, עלינו להבין ולהגדיר מה היא דמוקרטיה.

קיום של מערכת בחירות חופשית לממשלה, היא חלק מהדמוקרטיה אך היא איננה מספיקה. יש צורך בקיום של דיון פתוח. על פי ערך הדמוקרטיה הדיונית, האזרחים בחברה צריכים לקיים דיון ציבורי חופשי לפני שהם ניגשים לממש את זכותם להצביע בבחירות. כלומר, לא מספיק לשלשל פתק לקלפי. על האזרח להיות מעורב בדיון, ויכוח, שיח פוליטי הבאת ראיות ושכנוע. העיקר אינו בהכרעת הרוב, אלא בדיון שקדם לה והוביל אליה. תוך כדי דיון מתגבשות דעות.

אין דיון – אין דמוקרטיה. אם התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אזי עליה להציג את כל הדעות בקשת הפוליטית הרחבה. אם לא את כולם אז לפחות לנסות לכסות את רוב הצבעים בספקטרום. אנו רואים כי במקרים רבים אירוע מסוקר מנקודת מבט אחת, אותה בוחר הגוף המשדר. לכל ערוץ שידור יש את המוטו המסוים שלו והוא בדרך כלל גם המוטו של הגוף האחראי למימון שלו. על מנת להגיע להכרעה בנושא מסוים, יש לבחון אותו מנקודות מבט שונות. יש להושיב שני אנשים ממקומות שונים בחברה, ובעלי דעות מנוגדות ולתת להם לדבר.

ישנו קושי נוסף בלקיים דמוקרטיה בסגנון האתונאי,עם התרחבות האוכלוסייה והתפתחות הקדמה, וכאן התקשורת נכנסת לפעולה. יש לה מספר דרכים בהם היא יכולה לשתף את האזרחים בפוליטיקה. אחת מהן, ואולי היעילה ביותר לחשוף את האזרח לדעות שונות, ולתת לו הרגשת מעורבות, היא באמצעות תכניות אירוח – "טוק שואו פוליטי". תכניות שהפכו לציפור נדירה בנוף הטלוויזיוני של ימינו.

אזרוק אתכם לשנת 92'. בתכנית "פופוליטיקה". יכול היית לצפות באביב גפן, זמר מחאה שמאלני, מסב לאותו שולחן הפאנל עם רבנים. בתכנית התארחו אמנים, אנשי רוח, משוררים, סופרים וגם פוליטיקאים ושאר אנשים משכילים. אך יותר מהכול היה בה דיון. נושאים חשובים ובוערים הועלו על סדר היום. יתרה מכך, היה עימות וחיבור בין שני הצדדים אותם הדיכוטומיה מקפידה להפריד.

באחת התכניות, בארבעה במאי 1994 שודר דיון בהשתתפות פרופ' ישעיהו לייבוביץ', על הסכם השלום שנחתם עם הפלסטינים באותו יום בקהיר. בדיון נכחה גם גילה אלמגור שהקריאה את מילותיו של שיר זמני מאת יהודה עמיחי: "זרקו הבל, זרקו את האין \\ עד אשר יתעייפו הידיים \\ ותתעייף המלחמה \\ ויתעייף אפילו השלום ויהיה".  באותה שעה ישב מולה מרואן ברגותי, אשר נידון על ידי בית המשפט לעונש של חמישה מאסרי עולם על מעשי טרור בהם נרצחו ישראלים רבים. בתכנית אחרת על דיון נוקב בנושא של גירוש פעילי חמאס מהארץ, התנצחו  פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ודדי צוקר, מטעם מפלגת מרצ (לימים מייסד ארגון בצלם).

בשנים בהן שודרה התכנית, היו אנשים שראו בה פופוליזם זול ונמוך ואף סוג של דמגוגיה, משום שהטונים של חברי הפאנל הרקיעו שחקים. בשיאם של הדיונים נרשמו אף צעקות, מריבות ואף עזיבתם של חלק מהמשתתפים את התכנית. אך כל ציניקן יסכים שקשה ליצור דמגוגיה כאשר יושב מולך אדם המתנגד לדעותיך.

התקשורת זקוקה ליותר מפגשים מן הסוג הזה, ופחות תכניות ריאליטי. רק במפגש שמתרחש בשידור חי בין אנשים מצדדים מקוטבים ניתן להגיע להכרעה מי צודק. רק כך ניתנת האפשרות לצופה לבחור במי הוא מצדד ובאיזה צד הוא תומך. תכניות ריאליטי הן אמנם "לחם ושעשועים" אך הן הופכות אותנו למנומנמים ביחס לפעילות הפוליטית במדינה.

ההפך מדמוקרטיה זה לא רק דיקטטורה, משום שהחיים אינם כמו בסרט, שחור ולבן. יש שלבים רבים לפני שמגיעים לדיקטטורה כפי שאנחנו מכירים מהמאה ה19. פגיעה בדמוקרטיה היא הגבלת השיח. היא חסימת הדיון הציבורי. היא חסימת כלי התקשורת. כאשר התקשורת נתונה למרותו של הממשל, היא אינה אלא השופר שלו. היא לא תיטיב לבקר אותו. ויום אחד אנחנו נתעורר ולא נבין איפה אנחנו נמצאים. אם ברצונך להבין מדוע רוצים לסגור את התאגיד, עליך לשאול את השאלה הנכונה, והיא "מי ירוויח מצמצום החופש התקשורתי במדינת ישראל?"

צ'אפלין הגדול היטיב לנסח זאת בסרטו "The Great Dictator". "לכן בשם הדמוקרטיה הבה נשתמש בכוח הזה, הבה נתאחד ללחום למען עולם חדש, עולם הגון, שייתן לאדם את הסיכוי לעבוד, שייתן עתיד לצעירים וביטחון לעת זקנה... כעת הבה נילחם להגשים את ההבטחה, נילחם לשחרר את העולם, לסלק את המחסומים הלאומיים, את תאוות הבצע, את השנאה ואת חוסר הסובלנות. הבה נילחם למען עולם של תבונה, עולם בו מדע וקדמה יובילו לאושרם של כל בני האדם."

עוזי בנזימן, מי שנמנה עם מקימי כתב העת "העין השביעית" אשר מרבה לבקר את התקשורת, סוקר באופן שיטתי את תגובתו הקיצונית של נתניהו לתחקיר של אילנה דיין בתכנית 'עובדה'. הוא טוען כי נתניהו מטה באופן גורף את דבריה של דיין, וממסגר אותם באופן הנוח לו. במילים אחרות, נתניהו מוציא את דבריה של דיין מהקשרם.

דוגמא לכך, מדבריו של נתניהו בתגובתו לתחקיר עובדה: "רק לפני שבועיים הכריזה [דיין] מלחמה נגד ראש הממשלה" כשאמרה: 'אנחנו חייבים לנהל את המאבק הזה כמו שלא ניהלנו אף פעם מאבק'. אמרה וכעת עושה".

לאחר מכן, מביא בנזימן את דבריה של דיין בהקשרם המלא:

"לא מזמן נתקלתי בציטוט שמיוחס לג'ורג' אורוול, אין לי מושג אם זה באמת הוא אמר את זה, אבל זה די מתאים לו: 'עיתונות משמעה פרסום של מה שמישהו אחר לא רוצה שיפורסם. כל השאר זה יחסי-ציבור'. החברה הישראלית לא צריכה יחצנים, אבל היא זקוקה לעיתונות חופשית, בועטת, והיא חייבת שיהיה לה שידור ציבורי נקי, ערכי, בדיוק כמו זה שהתאגיד אמור להיות. ואם היינו צריכים הוכחה לזה – נתתם (אתם, השלטון) לנו אותה בשבועות האחרונים. ואם אנחנו, עיתונאי ישראל, באמת חפצי חיים, אנחנו חייבים לנהל את המאבק הזה כמו שלא ניהלנו אף מאבק אחר אף פעם – בסולידריות, בחברות ובאומץ. ובלי פירור אחד של ייאוש".

בחרתי דווקא בציטוט זה משום שהוא נאמר על ידי דיין בכנס חירום בתל אביב שמטרתו היא למנוע את הפגיעה בתאגיד השידור. לא קשה להבחין כי היא איננה מכריזה מלחמה ישירה בראש הממשלה ובפמלייתו, אלא יוצאת בקריאה להקמת עיתונות חופשית בצורת התאגיד. למרות זאת בחר ראש הממשלה לתייג אותה כשמאלנית קיצונית, וכמי שמנסה בכל דרך להתנגח בו.

אז האם כאשר התקשורת מעבירה ביקורת על השלטון, היא מיד שמאלנית קיצונית - או שמדובר במניפולציה תקשורתית? האם עיתונאית מוערכת המעבירה ביקורת על הממשל היא מיד אוייבת הממסד? ומי ישמור על הדמוקרטיה אם ימשיכו להשתיק את התקשורת?

* המחבר הנו סטודנט שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

סטודנטים כותבים: טראמפ וספירלת השתיקה. הבחירות בארה"ב. פוסט מס' 1

טראמפ וספירלת השתיקה

מאת: דניאל אליאס*

ימים עברו מאז שנוכחנו לגלות שדונאלד טראמפ הוא הנשיא הנבחר של ארצות הברית. לפני יותר משבוע, נכתב בתקשורת כי הסקרים מצביעים על כך שלהילרי קלינטון יש סיכוי גבוה יותר להיבחר, ואפילו באופן משמעותי. שבועיים לפני הבחירות,חזו סקרים בארה"ב כי בבחירות תנצח הילרי, כאשר סקר אחד קבע כי הפער בין המועמדים יעמוד על 14%, בעוד שסקר אחר ניבא כי הפער בין השניים יעמוד על 3 אחוזים בלבד. לפי סקר של רויטרס, שנערך שעות לפני הבחירות, המועמדת הדמוקרטית, קלינטון, הייתה אמורה לזכות ב- 303 אלקטורים.

סלבריטאים רבים הביעו תמיכה בקלינטון: ביונסה, קייטי פרי, ג'ורג' קלוני, מדונה ועוד רבים. ובכלל, לפי התקשורת בעולם ובישראל, נדמה היה שהניצחון מובטח להילרי. לא משנה עד כמה הסקרים היו צמודים ולא משנה העובדה שבשלב מסוים עקף טראמפ את קלינטון, בתום יום הבחירות רבים הופתעו מאד מבחירת האמריקאים. נשאלת השאלה, האם ההפתעה נובעת מכך שמעולם לא חשבנו שמי שהיה מבעלי הארגון שערך את תחרויות מיס תבל, התפרסם בין היתר בתכנית ריאלטי והואשם בתקיפה מינית של ארבע נשים, לכאורה כמובן, יבחר להיות נשיא ארצות הברית, או כי זה מה שגרמו לנו לחשוב?

אליזבת נואלה נוימן הייתה חוקרת גרמניה אשר ניסתה להבין כיצד יכול להיות שכל כך הרבה גרמנים הלכו אחרי היטלר, אף שמרביתם לא היו נאצים, בזמן מלחמת העולם השנייה. היא הסיקה כי האדם מטבעו רוצה וצריך להיות חלק מקבוצה, לכן הוא בודק מה הנורמות והעמדות מסביבו, טרם מגבש עמדה משל עצמו. אם יצטרך האדם לבחור בין השייכות לנורמות החברתיות לבין השיפוט העצמאי שלו, יעדיף, לרוב, להשתייך לחברה בה נמצא. מה שרבים מאיתנו אולי  לא מעלים על הדעת הוא שייתכן כי מה שמוצג בתקשורת כדעת הרוב, לעיתים לא מהווה את דעת הרוב בפועל. מפני שלאדם חשוב להיות חלק מהקבוצה, לעיתים רחוקות הוא ישנה את דעתו ועמדתו, ויבחר בעמדה שנהוגה בחברה. מה שיקרה לעיתים קרובות יותר, לפי נוימן, הוא שמפני שהאדם אינו מעוניין לשנות את עמדתו, הוא יבחר לשמור על שקט ולא יחשוף את עמדתו האמתית. הוא יבחר להיות חלק ממה שהיא מכנה "ספירלת השתיקה" על מנת לא להרגיש מחוץ לקבוצה. בדרך זו, עמדה שנראתה לנו בתקשורת כעמדה שמייצגת את המיעוט, יכולה להיות בעצם העמדה בה הרוב מחזיק.

ייתכן כי כשנשאלו על-ידי הסוקרים לפני הבחירות למי מהמועמדים יתנו את קולם, אזרחים רבים לא הסגירו את כוונתם להצביע לטראמפ כי התביישו, על רקע כל הפרסומים הקשורים באישיותו, להודות בכך. אנשים העדיפו לשמור על הסטטוס החברתי שלהם. האם אפשר להאשים אותם? כאשר התקשורת מדגישה ומפרטת את שורת האמנים והשחקנים שמחזקים את דבריה של קלינטון, בוחרת לפרסם כתבות אשר תומכות בקלינטון ומשמיצות את טראמפ ואת מה שמייצג, וכאשר בכל מדיום דיגיטלי ברור לכולם מה הולכת להיות דעת הרוב, לא פלא שאנשים לא הרגישו בנוח לחשוף מה בחירתם האמתית.

באופן אישי, הפער בין מה שהציגה התקשורת לבין מה שהתרחש במציאות בזמן אמת בארצות הברית, מחזיר אותי לבחירות האחרונות שנערכו בישראל. גם אם דעותיהם של רבים היו מזוהות עם הימין, לא תמיד הרגישו אנשים בנוח להודות כי בחרו בבנימין נתניהו. בעלי טור בעיתונים התגייסו למאבק שכותרתו הייתה "רק לא ביבי" ורבים הביעו שמחה והקלה כאשר הסקרים ניבאו שהפעם יבחר ראש ממשלה אחר אשר ייצג את הבחירה האמתית של הרוב. ופתאום, הלם, הפתעה – נתניהו נבחר. למחרת, אנשים שאלו את עצמם איך ייתכן שבנימין נתניהו נבחר פעם נוספת להיות ראש הממשלה של מדינת ישראל כאשר היה ברור שזה לא הולך להיות המצב? הפער בין מה שהציגה התקשורת לבין המציאות היה, שוב, משמעותי.

אינני שוכחת לרגע כי אנשי התקשורת בארץ ובעולם הם אנשים עם דעות משלהם.  לכן, אינני מצפה שהתקשורת תהיה אובייקטיבית באופן טוטלי (אף שהרבה יסכימו כי זה המצב האידיאלי). עם זאת, לא ייתכן שאנשי התקשורת יהיו כה מנותקים מהמציאות, מבחירת העם, מרצונו של העם, מדעת הרוב. אנשים שתמכו בנתניהו הרגישו לא נוח לשתף את בחירתם. ולמה שירגישו בנוח? בתקשורת ניתן היה להבין כי מדובר בדעת מיעוט. והרי אנשים מעוניינים להשתייך לרוב, להיות חלק מהנורמה החברתית, חלק מהטרנד החדש שביקש להחליף את ראש הממשלה. הסקרים לא חשפו את המצב האמתי.

תפקידי התקשורת רבים מספור. חלק יסכימו עם כך שהתקשורת (המסחרית בעיקר) היא קודם כל עסק כלכלי לכל דבר ועניין ושאיננה פועלת למען אינטרס ציבורי כמו "זכות הציבור לדעת" ו"חופש הביטוי" אלא מטרתה היא למקסם את רווחיה בראש ובראשונה. אחרים יגידו כי תפקידה של התקשורת הוא לשרת את החברה ולהוות מוסד חברתי שתפקידו לשמר את החברה כפי שהיא, להעביר מידע נחוץ ורלוונטי לנמענים, להוות פורקן ובריחה מהמציאות הקשה באמצעות פנאי ובידור ועוד.
באופן אישי, אני מצפה מהתקשורת, ואני מניחה שגם רבים כמוני, שתהיה מותאמת למציאות. התקשורת לעולם לא תוכל לתאר את המציאות באופן אובייקטיבי לחלוטין ובצורה של העברת המידע באופן חד וחלק, אך נראה לעתים כי היא כלל לא מנסה.

*המחברת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

בלוג אורח: פרופ' דן כספי- תכלה שנה ומפגעיה בתקשורת

תכלה שנה ומפגעיה בתקשורת

מדוע התוכן השיווקי מזנה את התקשורת? וכיצד שידורי רדיו נחותים וטוקבקיסטים שכירים מזהמים את השיח הציבורי?

מאת: דן כספי*

בפרוץ השנה החדשה הנה שלושה מפגעים עיקריים בשנה החולפת. כל מפגע ראוי לפוסט שלם בנפרד.   

תכן שיווקי/פרסומי: הכוונה איננה למודעות או תשדירים בתשלום. אלא לתוכן פרסומי, יהיה זה מאמרים, רשימות או כתבות הנראות כחומר מערכתי אך להבדיל, הם נקנו בכסף. במלים אחרות, שילמת - פורסם, לא שילמת - לא פורסם. לא רבים מודעים לכתבות פרסומיות בעיתונות או בטלוויזיה. קשה יותר להבחין בין כתבה פרסומית לבין כתבה מערכתית רגילה. כתבה פרסומית אמורה לשבח מוצר או שרות תמורת תשלום נאות.

לא רק גופים מסחריים משלמים תמורת פרסום אוהד. גם משרדי ממשלה, עמותות וגופים ציבוריים נכנסים למה שמכונה בשפה מכובסת "פרויקט משותף". כך פורסם שמשרד התחבורה שילם 3 מיליון ש"ח לערוץ 2 עבור כתבות אוהדות וראיונות עם השר ישראל כ"ץ. המצוקה הכלכלית עקב צמצום שוק הפרסום והתחרות החריפה בין עיתונים בתשלום לבין יומון חינם אילצו מו"לים לבקש מקורות מימון נוספים. אחדים מהם ירדו לרחוב ומוכרים שטחי פרסום וזמני שידור לכל מפרסם המרבה בתשלום. האתנן פוגע אנושות באמינות התקשורת ואחראי לא מעט על אבדן אמינות. כבר קשה להבחין מהו תכן עצמאי ומהו תוכן בתשלום?   

לאחרונה וכנראה לאור הביקורת, החליטו בוויינט להוסיף לכתבה פרסומית או לקמפיין מטעם הבהרה כגון; "בשיתוף עם..."  או "התוכן בחסות...."  "הרשימה נכתבה ע"י XXX מחברה YYY". אלא שה"שיתוף" דומה למעין "דמי חסות". כך מי שמעוניין להכניס לשוק אבקת חלב חדשה עלול לגלות שהספקים הוותיקים נהנים מ"שיתוף" עם עיתון, אשר ימהר לפרסם מה פגום במוצר משולל גיבוי תקשורתי. לחילופין, שרים אשר מקיימים "שיתוף" עם עיתון או ערוץ שידור זוכים באיתרוג נדיב.

שאפו ל"העין השביעית" המנהל מסע בלתי מתפשר נגד תוכן שיווקי והזניית העיתונות.

רדיו זבל trash radio: הכוונה לרדיו המשדר תכניות מלל הכולל שיח גס רוח, משפיל ומעליב פרט או קבוצה. אחותו התאומה, הלא היא טלוויזיית-זבל, מוכרת אולי יותר מתכניות אירוח מיובאות. תכנית טלוויזיה עם חראלדו (זוכרים?) שלא הסתיימה בקללות ואפילו קטטות פיזיות באולפן נחשבה כמשעממת.

בשבוע שעבר הוגשה עתירה נגד הרשות השנייה, עו"ד יורם שפטל  ורדיו ללא הפסקה . בעתירה נאמר בין היתר "שפטל, אשר עשה לו שם של איש גס רוח, בוטה ומשתלח, הפך את תוכניתו גם לבמה להשתלחות בבית המשפט העליון ושופטיו, ולמעשה בכל גורם שאינו 'מתיישר' עם עמדותיו הקיצוניות".

עד כה ודאי רבים מסכימים עם העותרים. הנה תרגיל בעיתונות. כעת אגלה שבעתירה מצוטטת התבטאות אחת של עו"ד שפטל מחודש יוני 2015, עת אמר כי "זהבה גלאון היא... חלאת המין אנושי בהתגלמות הכי בזויה של המושג הזה... צואה ורפש שמוציאה מתוך הלוע הטמאה והבוגדנית שלה". מעניין כמה מסכימים כעת עם מגישי העתירה?

יש כנראה סטנדרטים כפולים ומשולשים בכל הנוגע להסתה, מבחוץ ומבפנים, ולאלימות מילולית. על פחות מזה, הורד רון קופמן מלוח השידורים של אותה תחנה, FM103, גידי אורשר הושעה מתכניתו בגלי צה"ל ומצליבים עד היום את יאיר גרבוז. כך נימקו בשעתו ב-  FM103 את השעייתו של רון קופמן: "שדרני התחנה מחויבים להשתמש בלשון נקיה ולהימנע כליל ממילים וביטויים שיש בהם משום עלבון אישי והסתה כלפי אדם, קבוצה באוכלוסייה, או גוף כלשהו. עקרונות אלו תקפים גם בעת מתיחת ביקורת, נוקבת ככל שתהיה, ואינם שוללים כהוא זה את חופש הביטוי הנהוג בתחנה".

ללמדנו שוב שהכל תלוי מי מסית נגד מי? מה שמותר לנו - אסור לאחרים. רק הם מסיתים, אנחנו מתקרבנים. קל יותר לבוא בתביעה לפייסבוק ולדרוש ממנה לחסום מסיתים מאשר לנקות את האורוות בבית. בכלל, כל העתירה של מרצ הייתה מיותרת לולא קברניטי התחנה FM103 נהגו כפי שהגיבו לעיל ומועצת הרשות השנייה הייתה מיטיבה לפקח על הרדיו האזורי. שידורי רדיו זבל תורמים בדיעבד להתבהמות השיח הציבורי.

שכירי מקלדת: בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מחלקם של טוקבקיסטים בשכר להתבהמות השיח הציבורי. הכוונה למגיבים מטעם אישי ציבור וגופים מסחריים שונים תמורת תשלום. סוכנויות ויחצ"נים מעסיקים טוקבקיסטים כדי לעקוב אחרי הנכתב ברשת על הלקוח ולהגיב בהתאם. במיומנותם ובזריזותם שכירי המקלדת משתלטים על השיח הציבורי ומשליטים סגנון בוטה ומעליב. לא מעט תלוי בגיל המגיבים. הצעירים שביניהם מכסים על בורותם בטקטיקה של שיימינג על המוזכרים ברשימה ("אוי לסטודנטים שלמדו אצל ה"פרופסור"). הם מרבים להתייחס לאיש ולא לאישיו, נושא הרשימה, מעליבים ומשפילים אותו, ממש כמו השדרים ברדיו הזבל. המבוגרים שביניהם, ולא מעט גמלאים, מרבים להתייחס לנושא הרשימה גם אם הם טועים ומטעים בעובדות ("גם רבין היה שבוי בידי אשתו ושתה ועישן סיגרים"(.

שכירי המקלדת אמורים להבנות מעין אווירה אוהדת, ולעיתים גם קונצנזוס מזויף, סביב סוגיה או איש ציבור. כך, התמיכה הציבורית בבנימין נתניהו מיוחסת לצבא הטוקבקיסטים בשכר שהוא מעסיק. אחדים מהם פעילים גם בבלוג זה. כל מי שהעריך את הטוקבקים בראשיתם כתרומה לדמוקרטיזציה של השיח הציבורי, לפיה אזרחים יוכלו ליטול חלק פעיל בדיונים על נושאים שעל סדר היום, חייב לשקול מחדש את התחזית. רוב הטוקבקים נכתבים בידי שכירי מקלדת. בכתיבתם הנמרצת הם כמעט מחניקים את המגיבים העצמאים ומשתלטים על השיח הציבורי. מגמות אילו מחריפות ערב הבחירות. הטוקבקיסטים השכירים הם חלק מתעמולת הבחירות. מן הראוי היה שהועדה לשינויים בתעמולת בחירות תתייחס גם לסוכנויות טוקבק בתשלום.

שנה טובה וחפה ממפגעים נוספים בתקשורת.  

* פרופ' דן כספי הנו פרופ' אמריטוס במחלקה לתקשורת, אונ' בן גוריון בנגב
** הפוסט פורסם לראשונה ביום 25.9.16 בבלוג דן בתקשורת, הארץ.