סטודנטים כותבים: העולם אינו שותק ואף מנהיג אינו שומע . שחר קליימן

העולם אינו שותק ואף מנהיג אינו שומע  

מאת: שחר קליימן *

בשנה החולפת העולם עצר נשימתו נוכח תמונתו של אילאן כורדי, הפעוט שגופתו נספתה לחופי יוון כאשר משפחתו ניסתה להימלט ממלחמת האזרחים בסוריה. פעם נוספת התעוררה סערה כשתמונתו של עומראן דאקניש, ילד סורי פצוע היושב הלום ומפויח על דרגש האמבולנס, הופיעה בשערי העיתונים ובאתרי החדשות. יתר על כן, בכול שבוע פורסמו אינספור דיווחים ותמונות המסקרים את פשעי המלחמה.

למרות זאת, עולה כי התיעוד לא עורר שינוי מהותי במדיניות של הקואליציות השונות במלחמה. אין הסיקור רלוונטי לרוסיה של פוטין או לאיראן הפונדמנטליסטית ולשלוחותיה, המסייעות למשטר אסד לרמוס את אזרחיו. כל שכן לסעודיה ולקטר המלוכניות, התומכות כספית במורדים האסלאמיסטיים. אך אפילו המערב על שלל עיתונאיו החופשיים בולט ברפיונו. מעבר להצהרות על החול, תמיכה מסויגת בארגוני אופוזיציה וסיוע אווירי לכורדים הנלחמים בדאע"ש, מנהיגי העולם החופשי לא עשו מספיק כדי למנוע את מותם של כחצי מיליון איש ואישה.

מנגד, קשה לא לראות את התוצאות החיוביות להן תרם הסיקור התקשורתי. המוני פליטים נקלטים בקלות רבה יותר בירדן, בלבנון, בתורכיה ובגרמניה. פעילי זכויות אדם, רופאים, מתנדבים ותורמים מהיישוב מתגייסים כדי לסייע לפליטי ופצועי המלחמה. עצרות הזדהות התקיימו לאחרונה ברחבי העולם, משרשרת אנושית בתל-אביב בין שגרירויות רוסיה וארה"ב  ועד הפגנה מול הבית הלבן. כיצד אפוא ניתן להסביר את הפער בין תרומה זו לבין חוסר יכולתה של התקשורת לעורר שינוי אקטיבי במדיניות המערב?

סבורני שמבחינה תקשורתית ניתן למנות שלוש נקודות עיקריות: ראשית כל, עידן ביזור המדיה הוביל לכך שמצד אחד קל יותר לדווח לנו מסוריה בזמן אמת דרך כל מכשיר חכם, אבל מצד שני, על כל סיקור של הזוועות בסוריה יש אלף תכנים אחרים. לפיכך נגישות אמצעי התקשורת אומנם מקלה עלינו לדעת על המתרחש בסוריה, אך באותה נשימה בונה את הפלטפורמה להסטת תשומת ליבנו.  

שנית, כאשר ענקית הרשת "פייסבוק" משתלטת על עולם התוכן האינטרנטי, אנשים רבים פשוט נכלאים במערה של אפלטון. בחסות האלגוריתם המפורסם הם צורכים את החדשות שנעימות לעמדותיהם. בטח לא את אלו אשר יזעזעו את העולם המוכר להם. על כן משתמשים רבים שצורכים חדשות דרך "פייסבוק", כמעט ואינם נחשפים לזוועות המתרחשות בסוריה. ספק אם מישהו מהם או מאיתנו, ראה בפיד את תמונות הילדים המתים מרעב במחנה הפליטים ירמוכ.

שלישית, בלתי אפשרי להתמודד עם אינסוף המידע והתוכן ללא שומר סף שידלה את העיקר  מן הטפל. בעבר, אמצעי התקשורת המסורתיים פעלו לרוב תחת כללי אתיקה, אמות מידה מקצועיות ותחושת שליחות; לא מעט כנגזרת של כוח החשיפה שלהם. אולם בג'ונגל התקשורתי כיום,  כמעט כל גוף תקשורת ואושיית רשת נאבקים על הקהל ועל עצם קיומם. לכן עבודת העריכה נתונה יותר לשיקולי רייטינג ולקליעה למכנה המשותף הנמוך ביותר.  

כתוצאה מזירה תקשורתית זו, היכולת של אמצעי התקשורת להשפיע על ההנהגה במערב נותרה מוגבלת למרות ההתפתחות הטכנולוגית. אף נשיא, קנצלר או ראש ממשלה לא נע בכיסאו באי נוחות כאשר הוא שומע דיווחים על המתרחש בסוריה. הוא יודע כי עתידו הפוליטי איננו תלוי בכך. מכאן שהוא יסתפק בהצהרות חלולות ובמילים גבוהות הנישאות ברוח.  

* המחבר הנו סטודנט שנה ג' לתקשורת ומזרח תיכון, אונ' בר אילן

   

בר דעת מארח את תיק תקשורת: האם התקשורת עוסקת מספיק במלחמת האזרחים בסוריה?

בר דעת מארח את תיק תקשורת: 

האם התקשורת עוסקת מספיק במלחמת האזרחים בסוריה?

מרצים כותבים: ההמולה על התעמולה, פרופ' סאם ליימן - ווילציג

ההמולה על התעמולה
או: הדרך לבית הלבן רצופה ידיעות שקריות

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*

לכל הדעות, מערכת הבחירות בארה״ב שהסתיימה לאחרונה היתה המוזרה ביותר בהיסטוריה של הדמוקרטיה האמריקאית. ברם, ייתכן שהיא גם מהווה נקודת מפנה היסטורית לכל הדמוקרטיות בעולם – מסיבות לא סימפטיות בעליל.

מסתבר שאחד הגורמים העיקריים – ואולי הגורם המרכזי –ל״ניצחון״ טראמפ (המירכאות, כי יריבתו, הילרי קלינטון, גרפה שנים וחצי מיליון קולות יותר ממנו!) היו השקרים הגסים שהסתובבו ברשתות החברתיות כמעט ללא סינון ומענה הולם. יתרה מזאת, על פי החדשות האחרונות, קרוב לוודאי שגם רוסיה היתה מעורבת בהפצת (ואולי בהמצאת) חלק מאותם שקרים אודות ״מעללי הילרי״.

בעבר, אנשים שלא היו מרוצים מתוצאות בחירות נטו לטעון ש״התקשורת אשמה״. הפעם זה אכן נכון, אם כי לא התקשורת המסורתית (עיתונים, תכניות חדשותיות בטלוויזיה וכו׳) אלא התקשורת החדשה. כמובן, מדיום זה או אחר לכשעצמו הינו רק נתיב ואינו יכול להיות ״אשם״ במובן של יוזמה או מעשה הכרתי, אבל כפי שמקלוהן כתב: ״המדיום הוא המסר״. הניו מדיה – בהיותם כמעט אינסופיים, מסוגלים להעביר כמויות אדירות של תוכן (שלא כמו התקשורת המודפסת והאלקטרונית הרגילה) במהירות שיא, ומאפשרים אנונימיות לכותבי התכנים – מהווים ״חיה״ אחרת ממה שהכרנו עד כה. וכמו חיות בטבע, הפעם מדובר בהתנהגות נטולת מצפון, שאין עליה ״מפקח״ בגלל הכמות והמהירות של תופעת הפצת המידע הכוזב.

אם אין פתרון טכני או אנושי לעצור את מבול השקרים (אכן התחילו מאמצים ע״י פייסבוק ורשתות אחרות, אולם גם הן יגלו כנראה חוסר אונים), האם אנו חסרי ישועה? האם הדמוקרטיה (וניהול מדיני תקין בכללותו) תיחלש משמעותית כאשר שקר רודף חצי-אמת, בעידן אותו מכנים האמריקאים: ?The Age of Post-truth

הפתרון היחידי נמצא אצלנו האזרחים והוא נקרא ״אוריינות תקשורת״ – לימוד (פורמאלי ובעיקר תוך כדי התנסות אישית) כיצד להפריד את התבן מן המוץ. במלים אחרות, בכל הקשור לתקשורת המגיעה דרך האינטרנט בדרכים אלו ואחרות, לא להאמין עד שזה נבדק. או (אני יודע שזה לא ימצא חן בעיני רוב הצעירים בקרבינו), לחזור ולצרוך את רוב החדשות מהתקשורת המסורתית (בין בדפוס ובין באינטרנט). לא שניתן להאמין בצורה עיוורת בכל מה שכתוב/משודר שם, אבל לכל הפחות במדיה אלה ישנם שומרי סף מקצועיים אשר מנסים לעמוד על האמת לאשורה, עם כל המגמתיות שקיימת בכל אמצעי תקשורת באשר הם.

שורה תחתונה: המדיה המסורתיים הינם אמצעי תקשורת; המדיה החדשים פועלים (לרוב) כאמצעי תשקורת. ראו הוזהרתם!

* המחבר כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו

סטודנטים כותבים: גל ההטרדות והרש(ו)ת השופטת, רות מרגולין

גל ההטרדות והרש(ו)ת השופטת

מאת: רות מרגולין *

בזמן האחרון אנו נחשפים לתופעה מסוכנת המשתלט על מערכת אכיפת החוק בכל הקשור בעבירות מין. כתב המשפט של חדשות 2, גיא פלג, חשף פרשה נוספת בשרשרת פרשיות המין -  פרקליט בכיר מאוד, עו"ד אורי קורב, חשוד בביצוע עבירות מין בעובדת משרד המשפטים. בשל סירוב המותקפת לכאורה להגיש תלונה, לא הועבר התיק לטיפול פלילי. על פי הידיעה, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הורה לבדוק באופן סמוי את המידע, באמצעות אגף החקירות במשטרת ישראל. החקירה הפלילית מוצתה בשלב זה, שכן העובדת מסרבת להתלונן, ובאין תלונה לא ניתן להמשיך בחקירה. במסגרת פעולות החקירה זומנה העובדת למשטרה פעמיים, אך סירבה להגיש תלונה או לשתף פעולה. "בנסיבות אלה המליצו המשטרה והפרקליטה המלווה מהתביעה הצבאית שאין מקום להמשך טיפול בעניין במישור הפלילי", נמסר בתגובת המשטרה.

בלי להתייחס להתרחשות האירועים ברמה הפלילית, מה שמטריד בתיאור המקרה היא העובדה שכאן דווקא עובדת משרד המשפטים -  משרד אשר מתווה את מדיניות מערכת אכיפת החוק הן בפרקליטות וגם בחקירות המשטרה, עובדת המכירה את המערכת מבפנים -  בוחרת לסרב לשתף פעולה עם רשויות החוק.

מהי משמעות הסירוב, או ההימנעות, של עובדת משרד המשפטים מלשתף פעולה הפעם? האם העובדת אינה מאמינה במערכת? האם אותה עובדת אשר עברה, לכאורה, פגיעה מינית, מבינה שההליך הוא כה מורכב וקשה, עד אשר עדיף שלא להיכנס אליו כדי להימנע מהתמודדות עם הקשיים הכרוכים בו? אינני כותבת את הדברים כביקורת על אותה עובדת. מדובר באזרחית שזכותה להגיש תלונה על עבירה שנפלה קורבן לה, או לא. לשתף פעולה, או לא. כמובן, אין בתיאור ההשתלשלות הזו משום ביקורת על אדם שיבחר שלא להשתתף במחול השדים שתלונתו עשויה לעורר. כל מי שנפל קורבן לעבירת מין – ושבחר להגיש תלונה על כך – יודע כי הגשת תלונה על עבירות מין משמעה חקירות קשות הנמשכות שעות על גבי שעות, עימותים עם העבריין, סיקור תקשורתי נרחב ופולשני, הדלפת שמו ובסיומם של אלה, הליך משפטי ממושך הנמשך כחמש שנים -  ועוד שנתיים, אם הוגש ערעור. בסך הכל שבע שנים מסויטות וקשות שבהן נאלצת הקורבן לשוב ולעסוק ברגעים האיומים, ללא יכולת לשים את האירועים בצד ולהמשיך בחיים תקינים. ואם – כמו במקרה הזה - האיש המואשם במעשה הינו  אישיות בכירה ורבת כוח, הלחצים על המתלוננת קשים אף יותר.

נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, אשר מבקר את עבודת הפרקליטות כבר קבע בדוח חמור שכתב בנושא כי יש קשיים רבים בהתמודדות הפרקליטות עם נפגעי ונפגעות העבירה וזאת כאשר הפרקליטים שבו וטענו בתוקף כי יש שיפור בטיפול. אעז ואומר: הפרקליטות איננה מסוגלת לטפל במקרי עבירות המין כבשאר מעשי העבירה. כפי שכתבתי, השפעותיה של עבירת מין על הנפגעת קשות ושונות מן ההשפעות של עבריינות אחרת על הקורבנות. החשיפה, הכניסה לפרטיות, ה'כניסה' למקומות האינטימיים ביותר, כל אלה נותרים מחוץ לקלסר על שולחנה של התביעה. האשמה איננה בהכרח של הפרקליטות. התובעים, אחרי הכל, הם עורכי דין ולא עובדים סוציאליים. ולכן, נפגעי העבירה כבר למדו שאת הטיפול בתביעות שלהם מוטב שלא לעשות במערכת המשפט המקובלת – כפי שסירבה לעשות זאת עובדת המשרד בעצמה.

הרשת החברתית ואתרים חשובים כגון "saloona", "המקום הכי חם בגהנום", "אחת מתוך אחת" כבר הפכו לזירה שמערכת המשפט לעולם לא תצליח להיות, הממלאת את הוואקום אותו משאירה הפרקליטות. די במספר עיתונאיות, מתלוננות ומתלוננים אשר יחשפו את סיפורם, כדי להניח  תשתית ראיות  אשר תחייב פתיחת חקירה. והדברים ידועים: עיתונאים אולצו לעזוב את עבודתם כאשר נחשפו מעלליהם, חברי כנסת פרשו (ואולי עוד יפרשו) כאשר נמצאו המתלוננות שלא נרתעו מפניהם. ועם זאת, ההתפתחות הזאת צופנת גם סכנה – סכנה מפני הפיכת הרשתות החברתיות לבית דין  שדה שבו נחרץ דינם של הנילונים עוד לפני פתיחת המשפט. משפט השדה המתקיים ברשת, מסוכן ביותר וההכרעה בו קשה לעתים אף יותר מפסק דין הניתן באולם המשפט. רבים מן הנאשמים ברשתות החברתיות בחרו לזנוח את המשך הפעילות הציבורית שלהם עוד קודם  שהפרטים הגיעו לפתחו של בית המשפט או לפתחה של תחנת המשטרה.

זירת הרשת מסוכנת. זו מעוררת חרושת של שמועות, מפרסמת נתונים לא מדויקים ומאפשרת משפט שדה בלי בדיקה רשויות המוסמכות לכך ע"י המדינה. אך מצד שני, האם התקשורת המסורתית אינה מסוכנת גם היא? הרי גם היא מאפשרת התפתחות של חרושת שמועות, גם בה הנתונים אינם מדויקים תמיד וגם בה בוחשים עורכי דין וחוקרים ובעלי עניין המתחרים אלה באלה בהדלפות מחדרי החקירות.

נראה כי כשל הפרקליטות בטיפולם בנפגעי ונפגעות העבירה פוגע גם במתלוננים והמתלוננות, אך גם באלו המתוארים כחשודים, כאשר המשפט יתקיים ברשת, ללא ראיות, עדים והליך משפטי תקין. המשפט יוצא מידיהם ומגיע לכיכר העיר. והכיכר – אלימה מאוד.

* המחברת הנה סטודנטית לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

בר דעת מארח את תיק תקשורת: דרוקר נגד נתניהו ולהיפך, משבר הטייסים באל על

בר דעת מארח את תיק תקשורת:

הקרבות בין דרוקר לנתניהו ולהיפך וכן, המשבר באל על

בר דעת מארח את תיק תקשורת

בר דעת מארח את תיק תקשורת בנושא : תגובות ראש הממשלה

https://www.youtube.com/watch?v=ebzsuLn46lk

סטודנטים כותבים: מי מפחד מתאגיד השידור הציבורי?

מי מפחד מתאגיד השידור הציבורי?

מאת: עמרי פרץ*

תאגיד השידור הציבורי, העומד לעלות לאוויר, מניף על דגלו את האתוס המכונן "לתקן את העולם" והוא מתכוון לעשות זאת באמצעות עיתונות חופשית. מטרתו היא עידוד ומימון הפקה ישראלית ויצירה של תוכן מקורי, במקביל לגיבוש יכולות עיתונאיות עצמאיות – נאמר בסלוגן. מלבד העובדה שהוא עתיד לייצר מקומות תעסוקה לא מעטים, בין היתר לסטודנטים לתקשורת, הוא יקדם תקשורת חופשית. למרות זאת, יש מי שמתנגד להקמתו, עד כדי כך שראש הממשלה, בנימין נתניהו הצהיר בחריפות כי אם המשבר לא ייפתר - יפיל את הממשלה.

אם אכן זהו המוטו של התאגיד, יש לשאול מדוע הממשלה מוחה כנגדו, על אף העובדה שסגירתו נכון להיום תעלה למשלם המסים כסף רב. על פי ההערכה, סגירת התאגיד  עלולה לעלות 370 מיליון שקל.

האם סגירת התאגיד פוגעת בתקשורת חופשית ובחופש הביטוי, אשר אינם אלא יסודות מרכזיים לקיום דמוקרטיה? רוצה אני לטעון שכן, אך לפני שנוכל לדון בכך, עלינו להבין ולהגדיר מה היא דמוקרטיה.

קיום של מערכת בחירות חופשית לממשלה, היא חלק מהדמוקרטיה אך היא איננה מספיקה. יש צורך בקיום של דיון פתוח. על פי ערך הדמוקרטיה הדיונית, האזרחים בחברה צריכים לקיים דיון ציבורי חופשי לפני שהם ניגשים לממש את זכותם להצביע בבחירות. כלומר, לא מספיק לשלשל פתק לקלפי. על האזרח להיות מעורב בדיון, ויכוח, שיח פוליטי הבאת ראיות ושכנוע. העיקר אינו בהכרעת הרוב, אלא בדיון שקדם לה והוביל אליה. תוך כדי דיון מתגבשות דעות.

אין דיון – אין דמוקרטיה. אם התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אזי עליה להציג את כל הדעות בקשת הפוליטית הרחבה. אם לא את כולם אז לפחות לנסות לכסות את רוב הצבעים בספקטרום. אנו רואים כי במקרים רבים אירוע מסוקר מנקודת מבט אחת, אותה בוחר הגוף המשדר. לכל ערוץ שידור יש את המוטו המסוים שלו והוא בדרך כלל גם המוטו של הגוף האחראי למימון שלו. על מנת להגיע להכרעה בנושא מסוים, יש לבחון אותו מנקודות מבט שונות. יש להושיב שני אנשים ממקומות שונים בחברה, ובעלי דעות מנוגדות ולתת להם לדבר.

ישנו קושי נוסף בלקיים דמוקרטיה בסגנון האתונאי,עם התרחבות האוכלוסייה והתפתחות הקדמה, וכאן התקשורת נכנסת לפעולה. יש לה מספר דרכים בהם היא יכולה לשתף את האזרחים בפוליטיקה. אחת מהן, ואולי היעילה ביותר לחשוף את האזרח לדעות שונות, ולתת לו הרגשת מעורבות, היא באמצעות תכניות אירוח – "טוק שואו פוליטי". תכניות שהפכו לציפור נדירה בנוף הטלוויזיוני של ימינו.

אזרוק אתכם לשנת 92'. בתכנית "פופוליטיקה". יכול היית לצפות באביב גפן, זמר מחאה שמאלני, מסב לאותו שולחן הפאנל עם רבנים. בתכנית התארחו אמנים, אנשי רוח, משוררים, סופרים וגם פוליטיקאים ושאר אנשים משכילים. אך יותר מהכול היה בה דיון. נושאים חשובים ובוערים הועלו על סדר היום. יתרה מכך, היה עימות וחיבור בין שני הצדדים אותם הדיכוטומיה מקפידה להפריד.

באחת התכניות, בארבעה במאי 1994 שודר דיון בהשתתפות פרופ' ישעיהו לייבוביץ', על הסכם השלום שנחתם עם הפלסטינים באותו יום בקהיר. בדיון נכחה גם גילה אלמגור שהקריאה את מילותיו של שיר זמני מאת יהודה עמיחי: "זרקו הבל, זרקו את האין \\ עד אשר יתעייפו הידיים \\ ותתעייף המלחמה \\ ויתעייף אפילו השלום ויהיה".  באותה שעה ישב מולה מרואן ברגותי, אשר נידון על ידי בית המשפט לעונש של חמישה מאסרי עולם על מעשי טרור בהם נרצחו ישראלים רבים. בתכנית אחרת על דיון נוקב בנושא של גירוש פעילי חמאס מהארץ, התנצחו  פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ודדי צוקר, מטעם מפלגת מרצ (לימים מייסד ארגון בצלם).

בשנים בהן שודרה התכנית, היו אנשים שראו בה פופוליזם זול ונמוך ואף סוג של דמגוגיה, משום שהטונים של חברי הפאנל הרקיעו שחקים. בשיאם של הדיונים נרשמו אף צעקות, מריבות ואף עזיבתם של חלק מהמשתתפים את התכנית. אך כל ציניקן יסכים שקשה ליצור דמגוגיה כאשר יושב מולך אדם המתנגד לדעותיך.

התקשורת זקוקה ליותר מפגשים מן הסוג הזה, ופחות תכניות ריאליטי. רק במפגש שמתרחש בשידור חי בין אנשים מצדדים מקוטבים ניתן להגיע להכרעה מי צודק. רק כך ניתנת האפשרות לצופה לבחור במי הוא מצדד ובאיזה צד הוא תומך. תכניות ריאליטי הן אמנם "לחם ושעשועים" אך הן הופכות אותנו למנומנמים ביחס לפעילות הפוליטית במדינה.

ההפך מדמוקרטיה זה לא רק דיקטטורה, משום שהחיים אינם כמו בסרט, שחור ולבן. יש שלבים רבים לפני שמגיעים לדיקטטורה כפי שאנחנו מכירים מהמאה ה19. פגיעה בדמוקרטיה היא הגבלת השיח. היא חסימת הדיון הציבורי. היא חסימת כלי התקשורת. כאשר התקשורת נתונה למרותו של הממשל, היא אינה אלא השופר שלו. היא לא תיטיב לבקר אותו. ויום אחד אנחנו נתעורר ולא נבין איפה אנחנו נמצאים. אם ברצונך להבין מדוע רוצים לסגור את התאגיד, עליך לשאול את השאלה הנכונה, והיא "מי ירוויח מצמצום החופש התקשורתי במדינת ישראל?"

צ'אפלין הגדול היטיב לנסח זאת בסרטו "The Great Dictator". "לכן בשם הדמוקרטיה הבה נשתמש בכוח הזה, הבה נתאחד ללחום למען עולם חדש, עולם הגון, שייתן לאדם את הסיכוי לעבוד, שייתן עתיד לצעירים וביטחון לעת זקנה... כעת הבה נילחם להגשים את ההבטחה, נילחם לשחרר את העולם, לסלק את המחסומים הלאומיים, את תאוות הבצע, את השנאה ואת חוסר הסובלנות. הבה נילחם למען עולם של תבונה, עולם בו מדע וקדמה יובילו לאושרם של כל בני האדם."

עוזי בנזימן, מי שנמנה עם מקימי כתב העת "העין השביעית" אשר מרבה לבקר את התקשורת, סוקר באופן שיטתי את תגובתו הקיצונית של נתניהו לתחקיר של אילנה דיין בתכנית 'עובדה'. הוא טוען כי נתניהו מטה באופן גורף את דבריה של דיין, וממסגר אותם באופן הנוח לו. במילים אחרות, נתניהו מוציא את דבריה של דיין מהקשרם.

דוגמא לכך, מדבריו של נתניהו בתגובתו לתחקיר עובדה: "רק לפני שבועיים הכריזה [דיין] מלחמה נגד ראש הממשלה" כשאמרה: 'אנחנו חייבים לנהל את המאבק הזה כמו שלא ניהלנו אף פעם מאבק'. אמרה וכעת עושה".

לאחר מכן, מביא בנזימן את דבריה של דיין בהקשרם המלא:

"לא מזמן נתקלתי בציטוט שמיוחס לג'ורג' אורוול, אין לי מושג אם זה באמת הוא אמר את זה, אבל זה די מתאים לו: 'עיתונות משמעה פרסום של מה שמישהו אחר לא רוצה שיפורסם. כל השאר זה יחסי-ציבור'. החברה הישראלית לא צריכה יחצנים, אבל היא זקוקה לעיתונות חופשית, בועטת, והיא חייבת שיהיה לה שידור ציבורי נקי, ערכי, בדיוק כמו זה שהתאגיד אמור להיות. ואם היינו צריכים הוכחה לזה – נתתם (אתם, השלטון) לנו אותה בשבועות האחרונים. ואם אנחנו, עיתונאי ישראל, באמת חפצי חיים, אנחנו חייבים לנהל את המאבק הזה כמו שלא ניהלנו אף מאבק אחר אף פעם – בסולידריות, בחברות ובאומץ. ובלי פירור אחד של ייאוש".

בחרתי דווקא בציטוט זה משום שהוא נאמר על ידי דיין בכנס חירום בתל אביב שמטרתו היא למנוע את הפגיעה בתאגיד השידור. לא קשה להבחין כי היא איננה מכריזה מלחמה ישירה בראש הממשלה ובפמלייתו, אלא יוצאת בקריאה להקמת עיתונות חופשית בצורת התאגיד. למרות זאת בחר ראש הממשלה לתייג אותה כשמאלנית קיצונית, וכמי שמנסה בכל דרך להתנגח בו.

אז האם כאשר התקשורת מעבירה ביקורת על השלטון, היא מיד שמאלנית קיצונית - או שמדובר במניפולציה תקשורתית? האם עיתונאית מוערכת המעבירה ביקורת על הממשל היא מיד אוייבת הממסד? ומי ישמור על הדמוקרטיה אם ימשיכו להשתיק את התקשורת?

* המחבר הנו סטודנט שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

סטודנטים כותבים: טראמפ וספירלת השתיקה. הבחירות בארה"ב. פוסט מס' 1

טראמפ וספירלת השתיקה

מאת: דניאל אליאס*

ימים עברו מאז שנוכחנו לגלות שדונאלד טראמפ הוא הנשיא הנבחר של ארצות הברית. לפני יותר משבוע, נכתב בתקשורת כי הסקרים מצביעים על כך שלהילרי קלינטון יש סיכוי גבוה יותר להיבחר, ואפילו באופן משמעותי. שבועיים לפני הבחירות,חזו סקרים בארה"ב כי בבחירות תנצח הילרי, כאשר סקר אחד קבע כי הפער בין המועמדים יעמוד על 14%, בעוד שסקר אחר ניבא כי הפער בין השניים יעמוד על 3 אחוזים בלבד. לפי סקר של רויטרס, שנערך שעות לפני הבחירות, המועמדת הדמוקרטית, קלינטון, הייתה אמורה לזכות ב- 303 אלקטורים.

סלבריטאים רבים הביעו תמיכה בקלינטון: ביונסה, קייטי פרי, ג'ורג' קלוני, מדונה ועוד רבים. ובכלל, לפי התקשורת בעולם ובישראל, נדמה היה שהניצחון מובטח להילרי. לא משנה עד כמה הסקרים היו צמודים ולא משנה העובדה שבשלב מסוים עקף טראמפ את קלינטון, בתום יום הבחירות רבים הופתעו מאד מבחירת האמריקאים. נשאלת השאלה, האם ההפתעה נובעת מכך שמעולם לא חשבנו שמי שהיה מבעלי הארגון שערך את תחרויות מיס תבל, התפרסם בין היתר בתכנית ריאלטי והואשם בתקיפה מינית של ארבע נשים, לכאורה כמובן, יבחר להיות נשיא ארצות הברית, או כי זה מה שגרמו לנו לחשוב?

אליזבת נואלה נוימן הייתה חוקרת גרמניה אשר ניסתה להבין כיצד יכול להיות שכל כך הרבה גרמנים הלכו אחרי היטלר, אף שמרביתם לא היו נאצים, בזמן מלחמת העולם השנייה. היא הסיקה כי האדם מטבעו רוצה וצריך להיות חלק מקבוצה, לכן הוא בודק מה הנורמות והעמדות מסביבו, טרם מגבש עמדה משל עצמו. אם יצטרך האדם לבחור בין השייכות לנורמות החברתיות לבין השיפוט העצמאי שלו, יעדיף, לרוב, להשתייך לחברה בה נמצא. מה שרבים מאיתנו אולי  לא מעלים על הדעת הוא שייתכן כי מה שמוצג בתקשורת כדעת הרוב, לעיתים לא מהווה את דעת הרוב בפועל. מפני שלאדם חשוב להיות חלק מהקבוצה, לעיתים רחוקות הוא ישנה את דעתו ועמדתו, ויבחר בעמדה שנהוגה בחברה. מה שיקרה לעיתים קרובות יותר, לפי נוימן, הוא שמפני שהאדם אינו מעוניין לשנות את עמדתו, הוא יבחר לשמור על שקט ולא יחשוף את עמדתו האמתית. הוא יבחר להיות חלק ממה שהיא מכנה "ספירלת השתיקה" על מנת לא להרגיש מחוץ לקבוצה. בדרך זו, עמדה שנראתה לנו בתקשורת כעמדה שמייצגת את המיעוט, יכולה להיות בעצם העמדה בה הרוב מחזיק.

ייתכן כי כשנשאלו על-ידי הסוקרים לפני הבחירות למי מהמועמדים יתנו את קולם, אזרחים רבים לא הסגירו את כוונתם להצביע לטראמפ כי התביישו, על רקע כל הפרסומים הקשורים באישיותו, להודות בכך. אנשים העדיפו לשמור על הסטטוס החברתי שלהם. האם אפשר להאשים אותם? כאשר התקשורת מדגישה ומפרטת את שורת האמנים והשחקנים שמחזקים את דבריה של קלינטון, בוחרת לפרסם כתבות אשר תומכות בקלינטון ומשמיצות את טראמפ ואת מה שמייצג, וכאשר בכל מדיום דיגיטלי ברור לכולם מה הולכת להיות דעת הרוב, לא פלא שאנשים לא הרגישו בנוח לחשוף מה בחירתם האמתית.

באופן אישי, הפער בין מה שהציגה התקשורת לבין מה שהתרחש במציאות בזמן אמת בארצות הברית, מחזיר אותי לבחירות האחרונות שנערכו בישראל. גם אם דעותיהם של רבים היו מזוהות עם הימין, לא תמיד הרגישו אנשים בנוח להודות כי בחרו בבנימין נתניהו. בעלי טור בעיתונים התגייסו למאבק שכותרתו הייתה "רק לא ביבי" ורבים הביעו שמחה והקלה כאשר הסקרים ניבאו שהפעם יבחר ראש ממשלה אחר אשר ייצג את הבחירה האמתית של הרוב. ופתאום, הלם, הפתעה – נתניהו נבחר. למחרת, אנשים שאלו את עצמם איך ייתכן שבנימין נתניהו נבחר פעם נוספת להיות ראש הממשלה של מדינת ישראל כאשר היה ברור שזה לא הולך להיות המצב? הפער בין מה שהציגה התקשורת לבין המציאות היה, שוב, משמעותי.

אינני שוכחת לרגע כי אנשי התקשורת בארץ ובעולם הם אנשים עם דעות משלהם.  לכן, אינני מצפה שהתקשורת תהיה אובייקטיבית באופן טוטלי (אף שהרבה יסכימו כי זה המצב האידיאלי). עם זאת, לא ייתכן שאנשי התקשורת יהיו כה מנותקים מהמציאות, מבחירת העם, מרצונו של העם, מדעת הרוב. אנשים שתמכו בנתניהו הרגישו לא נוח לשתף את בחירתם. ולמה שירגישו בנוח? בתקשורת ניתן היה להבין כי מדובר בדעת מיעוט. והרי אנשים מעוניינים להשתייך לרוב, להיות חלק מהנורמה החברתית, חלק מהטרנד החדש שביקש להחליף את ראש הממשלה. הסקרים לא חשפו את המצב האמתי.

תפקידי התקשורת רבים מספור. חלק יסכימו עם כך שהתקשורת (המסחרית בעיקר) היא קודם כל עסק כלכלי לכל דבר ועניין ושאיננה פועלת למען אינטרס ציבורי כמו "זכות הציבור לדעת" ו"חופש הביטוי" אלא מטרתה היא למקסם את רווחיה בראש ובראשונה. אחרים יגידו כי תפקידה של התקשורת הוא לשרת את החברה ולהוות מוסד חברתי שתפקידו לשמר את החברה כפי שהיא, להעביר מידע נחוץ ורלוונטי לנמענים, להוות פורקן ובריחה מהמציאות הקשה באמצעות פנאי ובידור ועוד.
באופן אישי, אני מצפה מהתקשורת, ואני מניחה שגם רבים כמוני, שתהיה מותאמת למציאות. התקשורת לעולם לא תוכל לתאר את המציאות באופן אובייקטיבי לחלוטין ובצורה של העברת המידע באופן חד וחלק, אך נראה לעתים כי היא כלל לא מנסה.

*המחברת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

בלוג אורח: פרופ' דן כספי- תכלה שנה ומפגעיה בתקשורת

תכלה שנה ומפגעיה בתקשורת

מדוע התוכן השיווקי מזנה את התקשורת? וכיצד שידורי רדיו נחותים וטוקבקיסטים שכירים מזהמים את השיח הציבורי?

מאת: דן כספי*

בפרוץ השנה החדשה הנה שלושה מפגעים עיקריים בשנה החולפת. כל מפגע ראוי לפוסט שלם בנפרד.   

תכן שיווקי/פרסומי: הכוונה איננה למודעות או תשדירים בתשלום. אלא לתוכן פרסומי, יהיה זה מאמרים, רשימות או כתבות הנראות כחומר מערכתי אך להבדיל, הם נקנו בכסף. במלים אחרות, שילמת - פורסם, לא שילמת - לא פורסם. לא רבים מודעים לכתבות פרסומיות בעיתונות או בטלוויזיה. קשה יותר להבחין בין כתבה פרסומית לבין כתבה מערכתית רגילה. כתבה פרסומית אמורה לשבח מוצר או שרות תמורת תשלום נאות.

לא רק גופים מסחריים משלמים תמורת פרסום אוהד. גם משרדי ממשלה, עמותות וגופים ציבוריים נכנסים למה שמכונה בשפה מכובסת "פרויקט משותף". כך פורסם שמשרד התחבורה שילם 3 מיליון ש"ח לערוץ 2 עבור כתבות אוהדות וראיונות עם השר ישראל כ"ץ. המצוקה הכלכלית עקב צמצום שוק הפרסום והתחרות החריפה בין עיתונים בתשלום לבין יומון חינם אילצו מו"לים לבקש מקורות מימון נוספים. אחדים מהם ירדו לרחוב ומוכרים שטחי פרסום וזמני שידור לכל מפרסם המרבה בתשלום. האתנן פוגע אנושות באמינות התקשורת ואחראי לא מעט על אבדן אמינות. כבר קשה להבחין מהו תכן עצמאי ומהו תוכן בתשלום?   

לאחרונה וכנראה לאור הביקורת, החליטו בוויינט להוסיף לכתבה פרסומית או לקמפיין מטעם הבהרה כגון; "בשיתוף עם..."  או "התוכן בחסות...."  "הרשימה נכתבה ע"י XXX מחברה YYY". אלא שה"שיתוף" דומה למעין "דמי חסות". כך מי שמעוניין להכניס לשוק אבקת חלב חדשה עלול לגלות שהספקים הוותיקים נהנים מ"שיתוף" עם עיתון, אשר ימהר לפרסם מה פגום במוצר משולל גיבוי תקשורתי. לחילופין, שרים אשר מקיימים "שיתוף" עם עיתון או ערוץ שידור זוכים באיתרוג נדיב.

שאפו ל"העין השביעית" המנהל מסע בלתי מתפשר נגד תוכן שיווקי והזניית העיתונות.

רדיו זבל trash radio: הכוונה לרדיו המשדר תכניות מלל הכולל שיח גס רוח, משפיל ומעליב פרט או קבוצה. אחותו התאומה, הלא היא טלוויזיית-זבל, מוכרת אולי יותר מתכניות אירוח מיובאות. תכנית טלוויזיה עם חראלדו (זוכרים?) שלא הסתיימה בקללות ואפילו קטטות פיזיות באולפן נחשבה כמשעממת.

בשבוע שעבר הוגשה עתירה נגד הרשות השנייה, עו"ד יורם שפטל  ורדיו ללא הפסקה . בעתירה נאמר בין היתר "שפטל, אשר עשה לו שם של איש גס רוח, בוטה ומשתלח, הפך את תוכניתו גם לבמה להשתלחות בבית המשפט העליון ושופטיו, ולמעשה בכל גורם שאינו 'מתיישר' עם עמדותיו הקיצוניות".

עד כה ודאי רבים מסכימים עם העותרים. הנה תרגיל בעיתונות. כעת אגלה שבעתירה מצוטטת התבטאות אחת של עו"ד שפטל מחודש יוני 2015, עת אמר כי "זהבה גלאון היא... חלאת המין אנושי בהתגלמות הכי בזויה של המושג הזה... צואה ורפש שמוציאה מתוך הלוע הטמאה והבוגדנית שלה". מעניין כמה מסכימים כעת עם מגישי העתירה?

יש כנראה סטנדרטים כפולים ומשולשים בכל הנוגע להסתה, מבחוץ ומבפנים, ולאלימות מילולית. על פחות מזה, הורד רון קופמן מלוח השידורים של אותה תחנה, FM103, גידי אורשר הושעה מתכניתו בגלי צה"ל ומצליבים עד היום את יאיר גרבוז. כך נימקו בשעתו ב-  FM103 את השעייתו של רון קופמן: "שדרני התחנה מחויבים להשתמש בלשון נקיה ולהימנע כליל ממילים וביטויים שיש בהם משום עלבון אישי והסתה כלפי אדם, קבוצה באוכלוסייה, או גוף כלשהו. עקרונות אלו תקפים גם בעת מתיחת ביקורת, נוקבת ככל שתהיה, ואינם שוללים כהוא זה את חופש הביטוי הנהוג בתחנה".

ללמדנו שוב שהכל תלוי מי מסית נגד מי? מה שמותר לנו - אסור לאחרים. רק הם מסיתים, אנחנו מתקרבנים. קל יותר לבוא בתביעה לפייסבוק ולדרוש ממנה לחסום מסיתים מאשר לנקות את האורוות בבית. בכלל, כל העתירה של מרצ הייתה מיותרת לולא קברניטי התחנה FM103 נהגו כפי שהגיבו לעיל ומועצת הרשות השנייה הייתה מיטיבה לפקח על הרדיו האזורי. שידורי רדיו זבל תורמים בדיעבד להתבהמות השיח הציבורי.

שכירי מקלדת: בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מחלקם של טוקבקיסטים בשכר להתבהמות השיח הציבורי. הכוונה למגיבים מטעם אישי ציבור וגופים מסחריים שונים תמורת תשלום. סוכנויות ויחצ"נים מעסיקים טוקבקיסטים כדי לעקוב אחרי הנכתב ברשת על הלקוח ולהגיב בהתאם. במיומנותם ובזריזותם שכירי המקלדת משתלטים על השיח הציבורי ומשליטים סגנון בוטה ומעליב. לא מעט תלוי בגיל המגיבים. הצעירים שביניהם מכסים על בורותם בטקטיקה של שיימינג על המוזכרים ברשימה ("אוי לסטודנטים שלמדו אצל ה"פרופסור"). הם מרבים להתייחס לאיש ולא לאישיו, נושא הרשימה, מעליבים ומשפילים אותו, ממש כמו השדרים ברדיו הזבל. המבוגרים שביניהם, ולא מעט גמלאים, מרבים להתייחס לנושא הרשימה גם אם הם טועים ומטעים בעובדות ("גם רבין היה שבוי בידי אשתו ושתה ועישן סיגרים"(.

שכירי המקלדת אמורים להבנות מעין אווירה אוהדת, ולעיתים גם קונצנזוס מזויף, סביב סוגיה או איש ציבור. כך, התמיכה הציבורית בבנימין נתניהו מיוחסת לצבא הטוקבקיסטים בשכר שהוא מעסיק. אחדים מהם פעילים גם בבלוג זה. כל מי שהעריך את הטוקבקים בראשיתם כתרומה לדמוקרטיזציה של השיח הציבורי, לפיה אזרחים יוכלו ליטול חלק פעיל בדיונים על נושאים שעל סדר היום, חייב לשקול מחדש את התחזית. רוב הטוקבקים נכתבים בידי שכירי מקלדת. בכתיבתם הנמרצת הם כמעט מחניקים את המגיבים העצמאים ומשתלטים על השיח הציבורי. מגמות אילו מחריפות ערב הבחירות. הטוקבקיסטים השכירים הם חלק מתעמולת הבחירות. מן הראוי היה שהועדה לשינויים בתעמולת בחירות תתייחס גם לסוכנויות טוקבק בתשלום.

שנה טובה וחפה ממפגעים נוספים בתקשורת.  

* פרופ' דן כספי הנו פרופ' אמריטוס במחלקה לתקשורת, אונ' בן גוריון בנגב
** הפוסט פורסם לראשונה ביום 25.9.16 בבלוג דן בתקשורת, הארץ.

יציאה לפגרת הקיץ

יציאה לפגרת הקיץ

מערכת בר דעת מכריזה בזאת על הפסקה זמנית.   הפוסטים והפרסומים בבלוג בר דעת יתחדשו לאחר החגים, עם תחילת שנת הלימודים החדשה במוסדות האקדמיים.

בברכת קיץ צונן, בטוח ונעים!

חברי מערכת בר דעת

צילום: עמרי פרץ

סטודנטים מסכמים (3) מה אתם באמת רוצים? הדרך לקבלת התואר הראשון

               מה אתם באמת רוצים? – הדרך לקבלת התואר הראשון

מאת: אסף ניסן*

                                         

מה אתם באמת רוצים? מה כ"כ מעניין בתקשורת? למה לקחת תואר שתסיימו בו בלי עבודה? אתם זוכרים את השאלות האלה ששאלו אתכם בתחילת התואר? ובכן, אותי שאלו על כך כל הזמן ובמיוחד לקראת סוף התואר. הרי סטודנט חייב ניסיון מעשי, איך אתה יוצא מבר אילן ללא ניסיון? ללא הכשרה? תקראו את הטור הבא ובסוף תקבלו תשובה.

את הסיפור שלי התחלתי לפני 3 שנים כשכף רגלי נחתה לראשונה בבר אילן, בשיעור הראשון שלי בשעה 10 כסטודנט לתקשורת וערבית. הייתי צעיר, בשוק, לא מבין מה הולך מסביבי ולא בטוח אם אני מוכן לתואר שידרוש ממני ימים ארוכים ושעות קשות - אך מהר מאוד גיליתי שאני בסביבה טובה, אנשים טובים וחברים שאיתם זכיתי להמשיך ל-3 שנים. בסמסטר ב' גיליתי את הקסם שנתן לי את הרצון להתחיל להשקיע: הרדיו. במשך סמסטר שלם עבדתי על תכנית ששמה היה תרבות יום ג'. התוכנית שודרה תמיד ביום ג' ועסקה במוזיקה וביוצרים צעירים, אבל בעיקר נתנה לי קצת תובנה על מה אני רוצה לעשות הלאה. בקיץ בין שנה א' ל- ב' פנו אליי מביה"ס לתקשורת ומהמרכז לתקשורת בינ"ל עם הצעה להגיש בקשה למלגת מצטיינים. לאחר לבטים רבים אמרתי לעצמי טוב, מה יש לי להפסיד?  ובכן אני שמח לספר שמאותו רגע באמת התחלתי מסלול חדש בחיי. כשנכנסתי למלגה אצל רועי דואני ורעות ירושלמי-וולף מהמרכז לתקשורת בינ"ל, ביקשו ממני להתחיל לעבוד על דף הפייסבוק בערבית של המרכז מאחר שהבינו את חשיבות הקשר עם העולם הערבי. הסכמתי לכך וקישרו אותי עם שני חברי מרכז, ד"ר אדי כהן ומר גולן ברהום, שהם כותבים ומכינים סרטונים בנושא דיפלומטיה ציבורית והעולם הערבי. מאותו רגע והלאה התחלנו לעבוד ביחד על תכניות גדולות – קמפיינים בנושא הכחשת שואה בעולם הערבי, הכרה בשואה הארמנית, דאגה למורשת וההיסטוריה של יהודי ארצות ערב, ולבסוף בקיץ 2015 הקמנו ביחד עמותה ששמה 'פורום קדם למזרחנות והסברה'.

אך זה לא הכיוון היחיד שנפתח ובזכותו הרווחתי ניסיון בעבודה. בתחילת שנה ב' קיבלתי הצעה לעבוד כמתרגל בסדנת רדיו לתכנית הבינ"ל תחת הנהגתו של מר אהוד גרף, כן אותו אהוד גרף מגל"צ. מפה לשם מצאתי את עצמי ממשיך לכיוונים שונים כגון הגשת פינת רדיו דרך סקייפ בדרום אפריקה, מגיש תכניות ברשת א' בנושאים שונים. המשכתי לעבוד עם אנשי תקשורת שונים ולהכיר את המקצוע בצורה יסודית. כמו-כן, התחלתי לעבוד במערכת הבלוג 'בר-דעת' כעורך תחת שרביטה של ד"ר תיקי בלס -  מרצה לתקשורת ומנהלת הבלוג. בסמסטר האחרון זכיתי להגיע גם לדוברות של בר אילן ולעבוד תחת שרביטו של דובר האוניברסיטה חיים זיסוביץ'.

אז מה אני יכול לענות לכל השואלים? הכל מעניין: החיים שלנו ומה שקורה במדינה. איך אפשר בלי לדעת מה קורה? למה שלא אמצא עבודה אם קרעתי את התחת? אצליח בלי שום חשש בזכות הניסיון ובזכות ההזדמנויות שרועי ורעות נתנו לי. ארצה להוסיף פה בסוף תודה רבה למרכז לתקשורת בינ"ל על הכל ומאחל לכולכם לראות הכל בעיניים חדשות ולקחת כל הזדמנות שתבוא כי אי אפשר לדעת לאיפה תתקדמו בחיים...

*המחבר הנו חבר מערכת בר דעת מיום הקמת הבלוג. בשנה"ל תשע"ו סיים לימודים לתואר ראשון, בתקשורת ובערבית, באונ' בר אילן.

סטודנטים מסכמים: (2)רטרוספקטיבה של בוגרת תואר ראשון - שלא נפסיק לחלום

שלא נפסיק לחלום

מאת: רוני גלם*

                                                    

ה-13 באוקטובר 2013, יום ראשון, השעה 6:00 בבוקר, יבנה. אני מחכה לחברה על-מנת שנסע יחד באוטובוס, שתינו יורדות באותה תחנה אך למטרה שונה – היא לתחילת שבוע חדש כקצינה ותיקה ואני כסטודנטית (כשעוברת בי המחשבה שאצטרך להתרגל למעמד החדש).

השעה 7:00, בלב דופק נכנסת דרך שער 40 (מי ידע שבעצם זה "שער אונו"), הולכת ישר, בתקווה שהחולצה במקום ושהשיער לא התבדר ברוח, נחושה להגיע לבניין 604 שבאותם רגעים נדמה היה שהחביאו אותו מתחת לאדמה. את שש המדרגות המובילות ל"קופי טיים", בצמוד ל"מפעיל", הצלחתי לשרוד בנס אחרי שלא שמתי לב לקיומן ונחתי לפתע על הארץ. איכשהו המשכתי ללכת ישר, נכנסת לבניין 604, שיעור אנגלית.

פגשתי את החברה הראשונה לתואר ומי ידע אז שהחברות שלנו תתרחב מאז, כמה נחווה יחד, כמה נגלה, כמה נתאכזב, כמה נשמח, הרי השבוע הראשון היה כל כך נורא.
הזמן עשה את שלו, זכיתי לפגוש בהזדמנויות בלתי פוסקות, באנשי עשייה וחברה, באנשי רוח ודעת, בלוחמים מלאי אהבת הארץ, באנשים יצירתיים, בדעות שונות משלי, בעולמות חדשים.

השנה הראשונה שחלפה ביעף בשילוב שיעורי מבוא, סדנת דיפלומטיה ציבורית של המרכז לתקשורת בינ"ל, הקמה של קהילת בוגרים לבית הספר, פגשנו מרצים מעבר לכל דמיון, חווינו את המבחן הראשון, ואת המבצע הצבאי האחרון.

השנה הראשונה הסתיימה והשנייה כבר התחילה וזכיתי לפגוש אנשים מעבר לים , להיות שותפה לכנסים, לצלול לקהילת בוגרים ולגלות עולם שלם שמחכה מעבר לאופק. בין אפצ'י לסיפור הגיעה שנה ג'.

השעה הייתה 6:00 בבוקר, יום א', 18 באוקטובר 2015, יבנה. המתנתי לאוטובוס לבד אך מלווה בהודעות ווטסאפ, מתרגשת כמו ביום הראשון וסקרנית לגלות מה טומנת בחובה השנה החדשה.

באותו היום כתבתי שאפשר לראות את האוניברסיטה כארץ של אפשרויות והזדמנויות, בין אם בהפסקה ובין אם בשיעור, בחומר לימוד או במפגש עם חברים שמקרבים אותך לפגוש את עצמך. אז, הייתי בפתחה של השנה האחרונה לתואר הראשון וחשבתי שהאירוע המרגש ביותר המצפה מעבר לפינה הוא היום האחרון ללימודים. מה כבר יקרה באמצע?

הגענו ליוני ופתאום זה קרה, המחשבה על אוקטובר 2015 עוררה רגשות מעורבים של שמחה, סיפוק, החמצה וציפייה מציפים את האוויר בתהייה איך הספקנו כל כך הרבה בשנה אחת. לפגוש אנשים חשובים, להתמחות במשרדים, לרכוש חברים חדשים, להפיק יריד תעסוקה, כנס של מודל האו"ם בארץ ולטוס עם משלחת מודל האו"ם לחו"ל, לפגוש טורקים, צרפתים, אנגלים, איטלקים, סינים, מצרים.כל כך הרבה הפתעות המתינו בין בניין הנדסה לחינוך, בין מדעי החיים ליהדות תוך לימודי תקשורת ומדעי המדינה.

זכיתי לפגוש את החברים הכי טובים שלי (החדשים שלתמיד ואלה שמאז ולתמיד), למדתי שמרצה זה לא רק ציון, שהחיים והחיים באקדמיה הם בעצם אותו דבר, שאם אוהבים אז לא צריך לחפש אהבה.

ב-21 ביוני 2016, בלב דופק נכנסת דרך שער אונו בהליכה מהירה ישר, נחושה להגיע. המדרגות שנראו כל כך מאיימות לפני שנתיים ו-8 חודשים כה מוכרות, עברתי אותן כל כך הרבה פעמים בדרכים שונות – בנסיעה, בריצה, בדילוג, בהליכה, ביחד, לחוד, עם חיוך, עם דאגה, עם אכזבה, עם אהבה, באהבה. פרפרי החששות שהסתובבו בבטן לפני שנתיים התחלפו בפרפרי התרגשות מלאי חוויות, צידה לדרך וחלומות להמשך.

*המחברת הנה חברת מערכת בר דעת מיום הקמת הבלוג.  בשנה"ל תשע"ו סיימה לימודים לתואר ראשון, במחלקה למדעי המדינה ובביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן.