מרצה אורח: בר-דעת מארח מרצים שישתפו אותנו במחקריהם ובתפיסת עולמם. והפעם פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם נותנים 23 טיפים לנאומים מוצלחים

"הכל דיבורים": 23 טיפים לנאומים מוצלחים

מאת: פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם*

"ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפי", התבטא בזמנו ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, "משום שאני עומד לכתוב אותה". בפרפראזה על דברי צ'רצי'ל אפשר לומר כיום כי אפשר שההיסטוריה היתה אדיבה כלפיו משום שהוא נאם אותה.

ואמנם, מנהיגים ופוליטיקאים זוכים לעתים למצוא את מקומם על דפי ההיסטוריה בזכות נאום אחד, ולפעמים אפילו בזכות משפט אחד ויחיד מתוך הנאום. ובעידן הנוכחי, שבו כל התבטאות פוליטית, כלכלית וחברתית מדווחת באמצעי התקשרות ומשורשרת ברשתות החברתיות, צריך לא רק לדעת לנאום, אלא גם איך לכתוב נאום.

אלא שלא כל הפוליטיקאים יודעים לכתוב נאומים. והמלאכה הזו מוטלת, בדרך כלל, על כתפיהם של יועצי התקשורת שלהם.

ניק מורגן, שהיה ראש הסגל של מושל מדינת וירג'יניה בארצות-הברית, אמר פעם כי "נאומים גדולים הם, בראש ובראשונה, רגשיים ולא מבוססי-הגיון". אלא שלא די בתבלין הרגשי כדי להבטיח שהנאום יהיה מוצלח ושהנואם יצליח. הנה 23 טיפים שנועדו לסייע ביצירת נאומים מוצלחים:

1. נאום זה לא רק מילים. נאום הוא מיני-מופע. הוא לא רק מידע, הוא גם חויה. תמיד צריך לזכור: הקהל רוצה לחזור הביתה בתחושה שקיבל תמורה לזמן שהשקיע.

2. ובכל זאת, האם באמת יש לכם מה להגיד? מופע ללא תוכן מותיר אחריו תחושת ריקנות. אם ללקוח שלך אין מה להגיד, אל תדחוף אותו לעלות לדוכן הנואמים.

3. לדעת על מה מדברים. המאזינים יאמינו לנואם רק אם ישתכנעו לא רק שהוא יודע על מה הוא מדבר, אלא שהוא ממש מומחה בנושא. תמיד יכולה להיזרק שאלה מן הקהל, ומי שלא יודע  להתמודד אתה בגלל חוסר ידע – נמצא בבעיה. לורנס ברנסטין, מומחה בריטי לכתיבת נאומים, מדגיש: "המאזינים צופים באדם, ולא במי שמקריא מגיליון נייר, היא משום שהם רוצים מישהו שאפשר לדבר אתו, להיות עמו בקשר; מישהו שהם יכולים לבטוח בו".[1]

4. לדעת מי הקהל. נאום, ממש כמו חליפה, צריך להיות גזור ותפור לפי מידה. לכן, יש להתאים את הנאום לקהל. מה שמעניין ציבור מסוים, יכול שלא לעניין ציבור אחר. פול בגלה, מכותבי הנאומים של ביל קלינטון, נותן דוגמה לכך: "אם אתם מדברים בפני מסיימי תיכון על מלחמת וייטנאם ואתם אומרים להם שהיא הסתיימה בשנת 1974, זה לא ייגע בהם, כי זה היה לפני שהם נולדו. אבל, אם אתה אומר להם שהגיל הממוצע של חייל קרבי בוייטנאם היה 19, והם בני 17, זה נראה ונשמע הרבה יותר קרוב אליהם".[2]

5. השילוש הקדוש של הנאום. נאום טוב כולל שלושה חלקים: התחלה, אמצע וסוף. או בקיצור: לומר את מה שמתכוונים לומר, לומר את מה שיש לומר ובסוף לסכם את מה שאמרתם. יש המביאים כדוגמה טובה את הנאום הראשון שנשא ג'ק וולש, בשנת 1981, בפני בעלי המניות לאחר שנתמנה כמנכ"ל חברת ג'נרל אלקטריק. "יש לי שלושה נושאים לכסות בעשר הדקות העומדות לרשותי", אמר וולש, "ראשית, כמנהל חדש, אני רוצה לתת לכם נקודת מבט קצרה על החברה שלכם. שנית, אני רוצה לדבר על הרציונל מאחורי המהלכים האחרונים של החברה, ושלישית -  אני רוצה לדבר על אחת מהמטרות הבסיסיות שלי לחברה זו בעשור הקרוב".[3]

6. רק רעיון אחד. ניק מורגן, שעבד עם מושל מדינת וירג'יניה בארצות-הברית, חוזר וטוען כי "נאום גדול מעביר רק רעיון אחד", גם אם אפשר לתמוך ברעיון הזה בצורות שונות. כלומר, לא להעמיס על המאזינים עוד ועוד רעיונות, אלא רעיון אחד, מרכזי וחשוב, כדי שהמסר יחלחל ויחדור.

7. אם יש פתרון – להציג גם את הבעיה. בוב לרמן, שהוא אסטרטג פוליטי וכותב נאומים אמריקני, מציג את הדברים בפשטות: תחילה, מציגים את הבעיה ומנסים להסביר מדוע היא קיימת, ואז להציע את הפתרון ולהסביר "זה מה שאנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את המצב".

 

8. נאום זה לא רק מילים. למילים יש מוסיקה ונאום שלם יכול להיות גם סימפוניה. נאום נועד בעיקר לאוזן ולא לעין. המילים צריכות להחליק על הלשון כמו גלגלים הנעים על משטח של שמן זך. לכן, צריך לעקור מהנאום מילים "קשות", כאלו שקשה לבטא אותן, או כאלו הצורמות את האוזן.

9. לכתוב נאום – כמו שמדברים. הנאום צריך להיות כתוב בשפה ברורה, מובנת ונעימה לאוזן. פול בגלה, שהיה בצוות כותבי הנאומים של הנשיא ביל קלינטון, מדגיש: "צריך לזכור שמדובר בנאום, לא במאמר כתוב. הנקודות שמעלים בדיון צריכות להיות יותר ברורות והמשפטים צריכים להיות יותר קצרים. יותר קל להבין דברים מורכבים כאשר קוראים אותם מאשר מקשיבים להם". [4]

10. שורות מחץ. הנאום הטוב ייזכר, בסופו של דבר, בזכות משפט אחד או שניים, הלא הן "שורות המחץ".[5] דוגמה בולטת לכך אפשר למצוא בנאום ההשבעה הראשון של נשיא ארצות-הברית, רונאלד רייגן, בינואר 1981, שבו נשזרה "שורת המחץ" הבאה: "הממשלה היא לא הפתרון לבעיה שלנו; הממשלה [הקודמת] היא בעצמה הבעיה".

11. לשמור על מבנה הגיוני. אין לדלג מנושא לנושא ומעניין לעניין, משום שקהל השומעים לא יצליח לעקוב אחר הדובר והדברים והוא פשוט "יילך לאיבוד". איש השיווק והמכירות האמריקני, ג'ף שמיט, מביא דוגמה של נואם שסטה מהמסלול הנכון: "המנכ"ל שלנו דיבר במושב השנתי של החברה שלנו. הוא התחיל, בצורה טובה, בהצגת המתווה של שורשי הקריסה הפיננסית של שנת 2008. באמצע התיאור של המקרה, הוא דילג לשווקים המתעוררים בווייטנאם וברזיל, ולאחר מכן, הוא נסחף לתיאוריה הכלכלית של המאה ה-19..."[6]. המסקנה של שמיט הייתה, כמובן, כי המנכ"ל היה חייב להסתייע בכותב נאומים מקצועי.

12. ממד ההאנשה. בני אדם אוהבים להזדהות עם בני אדם. לכן, על הנואם לגרום למאזינים להזדהות עמו. דוגמה מפורסמת היתה בנאומו של ראש הממשלה, יצחק רבין, שנישא בוושינגטון בחודש יולי 1994, בעקבות ההסכמה על חתימת הסכם שלום עם ירדן. המשפט הזכור לכל מאותו נאום, והמצוטט שוב ושוב, הוא: "אני, מספר אישי 30743, רב אלוף במילואים יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל וחייל בצבא השלום". דוגמה נוספת אפשר למצוא בדבריו של הסנטור ברק אובאמה, בהופעת הבכורה שלו בוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית בשנת 2004, כאשר תיאר את עצמו בצעירתו כ"ילד רזה, עם שם מצחיק, שהאמין כי יש לו מקום באמריקה".[7]

13. לרגש את המאזינים. המשוררת האפרו-אמריקאית מאיה אנג'לו, שהיא פעילה מרכזית בתנועה לזכויות אזרח, מסבירה: "אנשים ישכחו מה שאמרתם, אנשים ישכחו מה עשיתם, אך אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמתם להם להרגיש".[8]  לכן, הנאום צריך להיות מבוסס על רגשות, כמו בנאומיהם של מטיפים. לא בהכרח במקום הדברים ההגיוניים, אך בצדם. המשפט המפורסם של מרטין לותר קינג, במרץ 1963 – "יש לי חלום" -  היה משפט של חזון, אבל עם עצמה רגשית.

14. להיות נלהבים. אם הנואם לא מתלהב מדבריו-שלו, מדוע שהמאזינים יתרגשו מהדברים שלו? צריך להפגין אנרגיה ואפילו שמחת חיים, כדי לתת למאזינים את התחושה שהם שותפי-אמת לחוויה.

15. בלי קפיצות. את מה שמבקשים לטעון ולהוכיח יש לעשות בזהירות ובצורה מובנית וברורה. יש להיזהר מ"קפיצות" לוגיות שיקשו על הבנת המסר. לכן, רצוי להשתמש לפעמים ב"מעברים". כאשר נראה שקהל השומעים מתקשה לעקוב אחרי הדברים כדאי להשתמש ב"ביטויי מעבר" כדי לאותת על כוונת הדברים ועל ההמשך הצפוי. לדוגמה: "עד כאן הצגנו את הבעיה. ועכשיו ניגש לפתרון...". או שימוש בשאלות רטוריות כמו: "מה זה אומר"? ולאחריה שתיקה היוצרת ציפיות לתשובה בקרב המאזינים. גם משפט כמו "הנה המסקנה" לוכד את אזונו של המאזין, המצפה לשמוע מסר חשוב.

16. חזרה על מילות מפתח. העקרון הזה נהוג זה מכבר בעולם הפרסום, כדי ששמות ומונחים (למשל של מותגים) ייחרתו בזכרון. נואמים טובים ומנוסים מכירים את הטכניקה הזו ומטיבים להשתמש בה. דוגמה: לאחר שהכוחות הבריטיים פונו מדנקרק שבצרפת ושבו לבריטניה, ביוני 1940, אמר וינסטון צ'רצ'יל: "אנחנו נילחם על החופים, אנחנו נילחם באתרי הנחיתה, אנחנו נילחם בשדות וברחובות, אנחנו נילחם בגבעות, ואנחנו לעולם לא ניכנע". דוגמה נוספת: דבריו של ברק אובאמה בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-2004: "זו תקווה של עבדים היושבים סביב למדורה ושרים שירי חירות. תקווה של מהגרים היוצאים לחופים רחוקים. תקווה של לוטננט צעיר המסייר באומץ בדלתא של המקונג. תקווה של בן פועל פשוט המצליח בניגוד לסבירות".

17. ספרו סיפור. סיפורים מושכים את תשומת לבם של המאזינים ואף מצליחים לרתק אותם. הסיפור הטוב הוא זה הממחיש ומדגים את המסר. 

18. להשתמש בדימויים. דימויים, כמו סיפורים, ממגנטים את תשומת הלב של המאזינים. הם גם שוברים את הרצף, המשעמם והמונוטוני לעתים, של הנאום. דוגמה לכך היא נאומו של חיים רמון בוועידה החמישית של מפלגת העבודה, שהתקיימה בינואר 1994: "כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד".[9] דוגמה נוספת אפשר למצוא בנאום ההספד שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בטקס ההלוויה של רועי רוטנברג שנרצח בידי מחבלים מעזה ב-1956: "רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו".[10]

19. להשתמש באנאלוגיות. השוואה לאירועים אחרים, ובמיוחד כאלו המוכרים למאזינים, מעצימה את הנאום ומחזקת את מסריו. דוגמה לניסיונות חוזרים ונשנים של שימוש באנאלוגיות היא ההשוואה בין הוויתורים שעושות מדינות המערב לאיראן, בכל הקשור לפיתוח היכולת הגרעינית, לבין יחסן של מדינות שונות לגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה".[11]  

20. להמחיש את הדברים. אביזרים ואמצעי-עזר מסייעים להבהיר את המסר ולהמחישו. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת כיום להסתייע בשלל אמצעי-עזר כמו מצגות, מפות, סרטים או תרשימים. דוגמה בולטת לשימוש באמצעי המחשה היתה בנאומו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעצרת האו"ם בחודש ספטמבר 2012. נתניהו הזהיר מפני תהליך ההתגרענות של אירן והציג רישום של פצצה עם פתיל, כאשר קו אדום מסמן את השלב שבו הפצצה תהפוך למבצעית.

21. האורך לא תמיד קובע. נאום קצר מחייב עבודה רבה יותר, כי כל מילה חשובה.  וודרו וילסון, נשיא ארה"ב (1921-1913) אמר: "אם אתם רוצים שאדבר במשך חמש דקות, אני זקוק לחודש כדי להתכונן. אם ברצונכם שאדבר במשך 20 דקות, אני זקוק לשבועיים. אבל אם אתה רוצים שאדבר במשך שעה, אני מוכן עכשיו".[12] יש לזכור: נאום גטיסברג, אולי הנאום הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקנית, הוא בן פחות מ-300 מילים.  

22. נאום זו גם הצגה. אמצעים תיאטרליים שונים יכולים להפוך את הנאום מאירוע שגרתי, ואף משמים, לאירוע שיישאר טבוע בזכרונם של המאזינים ואף יזכה בסיקור תקשורתי. דוגמה ל"נאום שהוא גם הצגה" ניתנה על-ידי שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, כאשר גינה בעצרת הכללית, בנובמבר 1975, את ההחלטה לפיה "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". בדבריו הצביע הרצוג על העיתוי - ההצבעה באו"ם התרחשה בדיוק במלאת 37 שנה ל"ליל הבדולח" – ולנגד עיני הנוכחים באולם העצרת קרע את הצעת ההחלטה והצהיר: "עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה כזו".[13]

23. והעיקר – לעשות חזרות. כמו ששחקן בתיאטרון מתאמן ועורך חזרות לקראת ההופעה בפני הקהל, גם נואמים צריכים להתאמן ולעשות חזרות. כל העולם במה, כפי שכתב בזמנו שייקספיר  – וכל המופיע עליה, כולל נואמים, צריכים להתנהג בהתאם לכך.

-------------------------------.

הכותבים הם ממחברי הספר "יחסי ציבור – אסטרטגיה וטקטיקה" (2014), שיצא לאור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

*פרופ' חיליק לימור הנו מרצה בחוג לתקשורת, אונ' ת"א ובביה"ס לתקשורת אונ' בר אילן

ד"ר ברוך לשם הנו מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים

הערות ומקורות

---

Bernstein, l. "Tips for Presenting with Authority". Great Speech Writing.  [1] 

נדלה ב-26.4.15 מ- http://www.greatspeechwriting.co.uk/professional/tips-for-presenting-with-authority/

"Tips From the Insiders: How to Write a Political Speech." Scholastic. [2]

נדלה ב-25.4.15 מ- http://www.scholastic.com/teachers/article/tips-insiders-how-write-political-speech

[3] Kusnet, D. (4.2.2010). "Ten Speechwriting Tips". Perspectives & Projections from the Podesta Group. Retrieved on 4 May 2015 from: http://www.podesta.com/pulse/ten-speechwriting-tips

[4] "Tips From the Insiders: How to Write a Political Speech." Ibid.

[5] על "שורות המחץ" (Sound Bites) ראו: לימור, י. וב. לשם, "כיצד מייצרים שורות מחץ". למאמר המלא: http://bit.ly/19rlpeG

   Schmitt, J. (16.7.2013). "10 Keys To Writing A Speech". Forbs Leadership.  [6]

נדלה ב-20.4.15 מ- http://www.forbes.com/sites/jeffschmitt/2013/07/16/10-keys-to-writing-a-speech

[7] Kusnet, D. ibid.

[8] Schmitt, J. ibid.

[9] אשרי, א. (1.4.2007). "נאום חייו". הארץ. נדלה ב-26.4.15 מ- http://www.haaretz.co.il/misc/1.1399307

[10] שגב, ת. (25.3.2013). "מדריך קצר להספדים ישראליים". הארץ. נדלה ב-25.4.15 מ- http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2024181

[11] רשת ב'. (4.1.2015). "ליברמן: נרשם פרק חדש ב'פרוטוקולים של זקני ציון'". נדלה ב-25.4.15 מ- http://www.iba.org.il/bet/?entity=1066493&type=1

[12] Frankel, A. (12.1.2015). "6 Tips for Writing a Persuasive Speech (On Any Topic)". Time Inc. Network. Retrieved on 4 May 2015 from: http://time.com/3664739/6-tips-for-writing-a-persuasive-speech-on-any-topic/

[13] ריבלין, ח. (20.7.2009).  "הרצוג קורע את החלטת האו"ם". חדשות 2. נדלה ב-26.4.2015 מ-http://www.mako.co.il/news-specials/videopedia-article/Article-7be3c072187f421004.htm

כנראה שניצנחנו- פוסט ליום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה המתקיים היום

כנראה שניצחנו

מאת: רוני גלם*

שמש חמימה, בדיקת סאונד "א'חת, שתיים, חת חת", הבטן מתהפכת, על הבמה שני מיקרופונים, ושולחן לדוברים. חזרות לטקס יום הזיכרון. הוא ישב בקצה השולחן, הסתכל ואמר "הסיפור שלי שמח מדי". שתקתי. תמיד יש לי מה להגיד, מילה שתוציא ממצב מביך. והפעם, שתקתי. כעבור מספר דקות של שתיקה התקרבתי לקצה השני של השולחן ושאלתי בגמגום - מה זאת אומרת שמח מדי? אני מניחה שהיה שם משהו שכלל בית חולים, החלמה, שיקום, כאב ובטוח שעכשיו החיים לא רגילים. אז מה זאת אומרת שמח מדי? "תראי, אני חי. את היום הזה מקדישים לאלה שלא." 

בתוך בליל המחשבות שרץ לי בראש חשבתי בעיקר: למה הוא לא מבין שמגיע לו, שמגיע לו שישמעו אותו, שמגיע לו שיעריכו, שמגיע לו הרבה יותר, הלוואי שהיה לי אומץ לדבר עכשיו.

היום מצויין ברחבי הארץ יום ההוקרה לנפגעי מערכות ישראל ופעולות האיבה עבור אותם אנשים שנשארו בחיים:  היתומה מאב ומאם מהפיגוע במסעדת מקסים, האח שמתגעגע לאחותו שיצאה לדולפינריום, הד"ר שהייתה עוד סטודנטית בזמן הפיגוע באוניברסיטה העברית, החייל שאיבד את ידיו במלחמת לבנון השנייה והרשימה, לצערנו, עוד ארוכה. הם חיים איתנו, בינינו. הם קמים בבוקר והולכים לעבודה, הם מורים, הייטקיסטים, רופאות, גננות, מפקחות. הם החבר שבספסל הלימודים והאיש שמחכה לאוטובוס. "הם", אלה בעצם אנחנו.

בימים אלה הרשתות החברתיות, הווטסאפ ובעיקר הפייסבוק מתמלאים במראות קשים. כמו בהזמנה, יום ההוקרה מהווה עבורנו הזדמנות להכיר בחיים ולהוקיר את החיים. כאילו במקרה נקבע יום ההוקרה שבוע לפני הנר הראשון של חנוכה, חג הניסים.

הבחור מקצה השולחן, איתי ארנליב, שירת כקצין בעורב צנחנים. "שנת 2007 הייתה תקופה של מבצעים אינטנסיביים, ב-28 ביוני 2007 אני והכח שלי יצאנו למבצע גדול של מעצר מבוקשים בשכם. באחת עשרה בלילה היינו אמורים להיות הכח הראשון שפועל רגלית בשטח בקסבה. לפני שהגענו לנקודה, שלחתי את הכלב לסמטה שאנחנו אמורים להכנס אליה למארב כדי לפעול בצורה הבטוחה ביותר, הוא חזר, ואז שלחתי אותו פעם נוספת כדי לוודא. הכלב חזר בשלום ואני יצאתי עם עוד שלושה חיילים, לב, עמוס וישי למקום שבו היינו אמורים למקם את המארב ואז התפוצץ עלינו המטען בפיצוץ גדול. באותם רגעים הדברים שחולפים לך בראש זה רק הדברים הרעים והקשים שהולכים לקרות לחיילים שלך ולך – ימשיכו לירות, יחטפו חייל, אולי חייל נהרג. תמיד אחרי דבר כזה שקורה אתה תמיד בודק את מצב החומר בכח, התחלתי לקרוא לחיילים שלי בשמות שלהם ולבדוק מה המצב שלהם- לב עמוס וישי. באותם רגעים לא עניין אותי מה קרה לי. כנראה שמה שאומרים לגביי אדרנלין נכון, התעניינתי בעיקר בחיילים שלי ומה המצב שלהם. החזקתי את הנשק כלפי מעלה כי היה לי חשוב לנטרל את האיום שמבחינתי היה באותו הרגע מהגג, שממנו חששתי שירו עלינו. דחפתי את האצבע לתוך שמורת ההדק ודיווחתי בקשר שהכח עלה על מטען. הגיעו חובשים ואני שולח אותם לטפל בחיילים, מגיע חובש שם ח.ע ומתחיל טיפול ראשוני. החפ"ק של המ"פ והמגד מגיעים אליי אני אומר להם שיחפו ואני אחפה בהמשך. שאלו אותי מה איתי, ועניתי 100 אחוז, לא יודע למה, אינסטינקט. פינו אותי בפינוי מוסק כשאני בהכרה. אני ממש זוכר את זה, דיברתי עם הרופא, שאלתי כמה פעמים איפה החיילים שלי, מה המצב שלהם, ביקשתי לשתות מים. במשך חצי שעה הייתי בהכרה מלאה ואז הוציאו אותי מהרכב הממוגן למסוק לפינוי לתל-השומר ומאז אני לא זוכר כלום. במשך חודשיים הייתי מונשם ומורדם, בין חיים למוות, יותר קרוב למוות מאשר לחיים." במהלך התקרית איתי נפצע בידו ושתי רגליו נקטעו.

"אני חוגג יום הולדת נוסף, ה28- ביולי 2007. למדתי לעשות הכל מחדש, ללכת, לנשום, להתקלח, להיות עצמאי, לעשות הכל. התחיל קרב חדש על החיים, לחזור חזרה ולהמשיך קדימה. במשך שנה הייתי בשיקום ולמדתי להיות עצמאי. לאחר מכן התחלתי במגעים לחזור לצבא. המח"ט שאל אותי מה אני רוצה לעשות ועניתי להיות לוחם. את החזרה בצענו בצורה הדרגתית, במשך תקופה הייתי בחיל החינוך ולאחר מכן עברתי לחיל המודיעין וכעבור שלוש שנים השתחררתי והתחלתי ללמוד מדעי החיים בבר-אילן."  

כיום, איתי מתאמן שלוש פעמים ביום בטניס לקראת התחרויות הפאראולמיפיות ותוך כדי משתתף בתחרויות בינלאומיות כשהוא מייצג את ישראל בגאווה ואחראי על צוות ביקור פצועים בעמותת "אחים לחיים". הרצון לחזור להיות אותו איתי שלפני הפציעה, היכולת לשאוף, להמשיך ולהגשים היא המניעה אותו ואותנו, בלי שנשים לב.

יש לנו הזדמנות להשתמש ברשתות החברתיות, שבימים אלה מוצפות בסרטונים קשים, לשם מילה טובה בלי לחכות ליום ההולדת, להשתמש בפייסבוק להעלאת חיוך, למקום להקשבה, לשמוע את הסיפור של אלה שנשארו כאן כדי להמשיך ואז נדע : כנראה שנצחנו.

'כנראה שנצחנו' הקליפ הרשמי ליום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה

*המחברת הינה  סטודנטית לתקשורת שנה ג'.

מרצה אורח - בר דעת מארח מרצים שישתפו אותנו במחקריהם ובתפיסת עולמם. והפעם: תקשורת כמקצוע

לימודי עיתונאות ותקשורת: מקצוע מעשי בלבד?

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*

אני פוגש הרבה אנשים, ששואלים אותי "מדוע צריכים ללמוד תקשורת באקדמיה כדי להיות עיתונאי? הרי זה מקצוע פרקטי -- לכל היותר מספיק ללכת לאיזשהו בית ספר אשר מכשיר את הפרקטיקה של עיתונאות."
            ובכן, אחת מהכותרות המרכזיות לאחרונה (אפילו אם שנתית-שגרתית) מהווה דוגמה טובה לתשובה לשאלה זו: דו״ח מבקר המדינה. מן הסתם, העיתונאים התמקדו במחדלים העסיסיים בדו"ח, שלצערנו הינם רבים. אך תוך כדי הסיקור התקשורתי הרחב גם קיבלנו וריאציות רבות של אמירה צינית זו ע״י הכותבים/משדרים והפרשנים למיניהם: ״וכרגיל, בעוד כמה ימים המהומה תישכח, יזרקו את הדוח לפח (או ישלחו לגנזך) והשיירה עוברת.... אף אחד לא יעשה עם זה משהו״.
            באמת? האם מי מהם בדק אי פעם כמה המלצות של מבקר המדינה כן בוצעו ויושמו? אני מוכן להמר שאף עיתונאי לא בחן את הסוגייה -- לעולם, ובוודאי לא בשנים האחרונות. וכאן טמונות שתי שגיאות עיתונאיות גסות. ראשית, אמירה חפוזה ללא בדיקה. סתם שליפה ביקורתית מהמותן, שהרי (לכאורה) כל שנה ישנן עוד ביקורות קשות בדוחות אלה, אז ״ברור״ שהקלקולים לא תוקנו. אלא מה, מבקר המדינה כמעט אף פעם אינו חוזר בשנתיים עוקבות לאותם משרדים, אלא עובר ברוטציה של כמה שנים בין משרדי הממשלה. וכידוע, לאנשי תקשורת יש זכרון של ימים (מה שקרה לפני חודש ממש לא מעניין אף אחד: עוד ״חוק ברזל״ של העיתונות) -- ובוודאי לא מה שקרה או לא קרה לפני כמה שנים! [ואם אתם מתקוממים עכשיו על השימוש שלי בהכללות גסות -- טוב שכך; בכוונה נקטתי בדוגמה קיצונית לְמה שהעיתונים עושים בעצמם השכם והערב.]
            אבל נניח שמי מהם כן בדק האם, ועד כמה, הדוחות האלה מיושמים. אם אכן בוצעו תיקונים רציניים בעקבות הדוחות, האם אין מקום לדווח על כך -- ואולי (אלהים ישמור!) לשבח את המשרדים שלקחו לתשומת ליבם  את הביקורות? ואם אין ״צדיקים בסדום״, מדוע לא שואלים את שתי השאלות המתבקשות: כיצד לגרום לכך שמשרדי הממשלה (וכל שאר המבוקרים) אכן יאמצו את המלצות הדוח? ואם אין דרך, מדוע להמשיך לבזבז כספי ציבור בקיום משרד מבקר המדינה?
            ועכשיו, בחזרה לשאלת הפתיחה שלי במאמר זה. בדוגמה פשוטה זו ישנן לא מעט שאלות ותובנות שאינן קשורות ישירות למיומנות כתיבה מעשית אלא הנוגעות ל״חשיבה מדעית״ -- ומכאן הצורך ללמוד תקשורת כסטודנט/ית במדעי החברה:
* לא מסיקים מסקנה לגבי סוגייה כלשהי לפני שבודקים, אפילו אם ״כולם יודעים״ (או אולי בעיקר כאשר ״כולם יודעים...״).
* הכמות כן מגדירה את האיכות: בדוח מבקר המדינה (או בכל ״אוכלוסייה נחקרת״) יישום המלצה אחת מתוך מאה מהווה כישלון; יישום 30 מתוך 100 (בנסיבות הקיימות בפוליטיקה ישראלית) בהחלט יכול להיחשב כהצלחה.
* כל גוף ציבורי חייב לבוא תחת עין ביקורתית של גוף אחר -- כולל מבקר המדינה! אולם האנשים העמלים בגוף כזה (במקרה שלנו, אמצעי התקשורת) חייבים לדעת היטב כיצד להעריך את טיב הגוף הנבדק ולא להניח הנחות סרק מתוך ״התרשמות״ שאין לה בסיס.
* הרבה פעמים יותר חשוב מה שלא רואים מאשר הדברים שכן רואים. האם עיתונאי פעם שאל את מבקר המדינה ״כמה משרדים בדקת ובהם לא מצאת מחדל? אם כן, מדוע לא לדווח גם עליהם כדי לאזן במקצת את הרושם המתקבל בחברה הישראלית ש״הכל רקוב״?
            חוקר במדעי החברה יודע לשאול שאלות אלו -- לא דבר שמלמדים בבית ספר המכשיר ל״פרקטיקה של התקשורת״ בלבד.

*המחבר מכהן כראש ביה"ס לתקשורת באונ' בר אילן

סטודנטים כותבים בעקבות גל הטרור בפריז. חלק ג': Je suis Charlie

Je suis Charlie

מאת: עמרי פרץ*

בימים האחרונים צרפת סוערת ואירופה כמרקחה. קולות נשמעים בכל כלי התקשורת, קוראים די לטרור, אנשים ברשתות חברתיות משתפים מחוות ומזדהים עם העם הצרפתי.

ב-7 בינואר 2015, תחילת השנה האזרחית הזו למי שלא זוכר, נרצחו 12 בני אדם בצרפת במשרדי המגזין 'שרלי הבדו'. למחרת נורתה שוטרת על ידי מחבל נוסף, ובצהרי היום בתשעה בינואר, פרץ מחבל נוסף למרכול כשר בפריז, לקח בני ערובה ורצח ארבעה יהודים.

באותו הזמן אני הייתי בטיול בבוגוטה, קולומביה. אני זוכר את זה כי לא בכל יום אתה נמצא במדינה זרה כשאסון בסדר גודל כזה קורה. הכיכרות אותן הכיכרות אשר הומות בדרך קבע, אנשים שבאים להאכיל יונים או להצטלם רכובים על אלפקה על רקע המבנים ההסטוריים של העיר. רק שהפעם היו אותן כיכרות מלאות בעפרונות ענק – סמל ההזדהות, ואנשים, קצת פחות שמחים ועם ארשת פנים כבדה יותר מבדרך כלל, באים להביע תמיכה והזדהות עם העם הצרפתי ועם כתבי העיתון 'שרלי הבדו'.

לאחר הפיגועים האיומים השבוע בצרפת, ניתן לראות, גם בארצנו הקטנה אלפים שיוצאים לרחובות להביע תמיכה. בכיכר רבין היו כ- 2000 איש בערב בו התרחשו הפיגועים, אפילו בניין העיריה של תל אביב מואר היה בצבעי דגל צרפת, וגם בכלי התקשורת, אם בעיתונים ובטלוויזיה ואם ברשתות החברתיות, התמיכה שלנו בצרפת חד משמעית, ולא ניתנת לערעור.

קשה לי היה להתעלם אם כן מתופעה מאוד מכוערת. יש הרבה פוסטים וטוקבקים של ישראלים, שכותבים ש'מגיע להם' וש'אתם הבאתם את זה על עצמכם'. זו לא שותפות גורל אלא שמחה לאיד. איך אפשר לשמוח על מאות הרוגים במדינה אחרת? איך אפשר לעשות את זה עוד לפני שהם הספיקו לספור כמה הרוגים יש להם?

להלן טוקבקים לכתבה שהתפרסמה באתר 'ואללה':

פוסטים כאלה אינם ראויים והתבטאויות כאלה לא מקובלות, חופש הביטוי הינו ערך עליון, כן - אבל באיזה מחיר? צרפת אמנם מגנה אותנו כאשר אנחנו תוקפים בעזה ולא תמיד נמצאת לצידנו בזירה הבין לאומית, אך דווקא לנו כישראלים יש מקום, בתור אומה אשר חווה טרור ופיגועים נוראיים על בסיס יום יומי, לתמוך בה. אם לא לתמוך בעם הצרפתי ברגעים הקשים אז לפחות לא לשמוח לאידם.

(לינק לכתבה: http://news.walla.co.il/item/2906646 )

*המחבר הנו סטודנט שנה א' בביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן