דפים

יום חמישי, 18 באפריל 2019

חג אביב שמח


חג אביב שמח לכל בית ישראל,
חג של חירות, התחדשות ושגשוג,
חופשה נעימה, מרעננת ומהנה עם המשפחה והחברים,

מאחלים חברי מערכת בר דעת


יום רביעי, 17 באפריל 2019

מרצים כותבים: ראיית הפוליטיקאי כאיש תיאטרון. מאת: ד"ר תיקי בלס וד"ר מיכאל מוריס-רייך


כל העולם במה: ראיית הפוליטיקאי כמחזאי בימאי ושחקן. 
מירי רגב כמקרה בוחן

מאת:  ד"ר תיקי בלס וד"ר מיכאל מוריס רייך




















מחקר זה הינו אינטרדיסציפלינרי ומשלב  מושגים בתקשורת פוליטית עם כלים ומושגים מתחום התיאטרון.
מחקרים בתקשורת פוליטית מתמקדים לאחרונה  בשלושה אלמנטים:  Framing, Priming   ו- Agenda setting ((McQuail, 2005.
החוקר  Maxwell McCombs (2004)  טען שPriming   הוא לא יותר מאשר גרסה מזוקקת של  Agenda  setting. פוליטיקאים מנוסים מנצלים סדר יום שגרתי כדי לבלוט או יוצרים בעצמם סדר יום. ממסגרים את המציאות בדרך הנוחה להם.
הפוליטיקאי הישראלי, מצויד ביועצי תקשורת ועוזרים פרלמנטרים,  משתמש בכל שלושת האלמנטים האלה על מנת לפלס את דרכו לצמרת.
לא מעט מן הפרסום של פוליטיקאים מגיע  דרך כתבות טלוויזיה וסרטונים, בם הם נראים מתעמתים, לא פעם בבוטות, עם יריבים פוליטיים וציבוריים. אפיון הדמויות הפוליטיות ייעשה במחקרנו באמצעות יישום מושגים וכלי ניתוח מתחום התיאוריה והפרקטיקה של התיאטרון והדרמה והוא צומח מתוך השיח הסוציולוגי של החיים כתיאטרון (Edgley 2017).
בימת הכנסת הופכת לבימת תיאטרון והשחקן, קרי חבר הכנסת, יכול לשלוט בתגובות הצופים (הקהל) דרך המילים הנאמרות והטון בו הן מושמעות.  לעיתים חברי הכנסת מתבטאים מחוץ למשכן. תוכן המילים, תזמון השמעתם , החלל בו הן נאמרות בצרוף טון הדיבור, מאפשרים לשחקן, חבר הכנסת,  להפעיל את הצופים, לצפות את תגובתם ולהגיע למטרה אותה קיווה להשיג.
ייחוד המחקר הוא בזיהוי התחומים התיאטרליים-אמנותיים בהם הפוליטיקאים מעורבים ופעילים בעיצוב הופעותיהם.
מקרה הבוחן שבחרנו הנו התנהלותה של שרת התרבות והספורט מירי רגב.

הסוציולוג Erving Goffman‏  )גופמן 1980) השתמש במטפורת התיאטרון לתיאור הדרך בה בני אדם מציגים עצמם בחיי היום יום. הוא אימץ מושגים  מתחום התיאטרון לתוך הסוציולוגיה.  לטענתו, לבני האדם יש צורך בסיסי להיות מקובלים חברתית והם, כמו שחקנים,  עסוקים כל הזמן בהצגת עצמם. הם בוחנים תדיר איך הם נראים בעיני הזולת.  הפרט (Person  מלשון Persona, מסיכה ביוונית) לובש ופושט מסיכות כל הזמן.  גופמן טוען כי, לכולנו יש התנהגות של "קדמת הבמה" והתנהגות של "מאחורי הקלעים". כשבני האדם באים במגע עם אנשים אחרים הם בוחרים את סוג התנהגותם  על פי הסיטואציה .
על פי גופמן הפרט רוצה ליצור אצל ה"אחרים" רושם מסוים, הוא מנסה  לשלוט בהתנהגותם ובעיקר בתגובתם כלפיו.

לתפיסתנו, פוליטיקאים האפקטיביים תקשורתית, הנם גם שחקנים טובים ה'משחקים' בהופעותיהם את הדמות  אותה רוצים להציג. בנוסף להיותם שחקנים, הם גם  הבמאים של עצמם- משתמשים בסביבה בה מופיעים כדי לעצב את החלל הבימתי והדרמטי בו הם משחקים ונעים. ואפילו במידה מסויימת גם מחזאים, ה'כותבים' את ה'סצנה' בה הם מופיעים, על ידי כך שהם מכווינים ומכתיבים לדמויות אחרות ב'סצנה' להגיב ולפעול בהתאם ל'מחזה' שאותו הם רוצים לחולל. כל זה לתועלת התדמית הציבורית בה הם מעוניינים.
הפוליטיקאים, אם כן, חולקים עם יוצרי התיאטרון את השאיפה ליצור עולם בדיוני, אשליה של חיים, זירה של דרמה בה דמויות נאבקות על מטרות וערכים כנגד דמויות מנוגדות. כמו יוצרי התיאטרון, גם הם משתמשים בטכניקות דרמטיות ובימתיות לעצב את הדרמה. מחקרנו מבקש לחשוף טכניקות אלה באמצעות מושגים  ממרכיבי הדרמה הבסיסיים של מחקר הדרמה בתיאטרון: קונפליקט, פעולה, פעולת דיבור, היפוך, מתח, תגובה רגשית, חלל בימתי, שפה בימתית, אינטונציה, מיזנסצנה ועוד (Fortier 2016, Allain 2013).
החוקר נדיר צור  מסביר בספרו רטוריקה פוליטית  שהפסיכולוגיה הפוליטית במדעי המדינה  "תופסת את הרטוריקה של מנהיגים פוליטיים כתהליך המתחולל בראשם של המונהגים, ומושפע משורה של גורמים פסיכולוגיים  כגון : האופן שבו תופסים המונהגים את מנהיגיהם ; תביעותיהם מהמנהיגים , והערכתם בדבר יכולתם לספק את תביעותיהם; תהליכים של שינוי עמדות אצל פרטים או קבוצות ; ותהליכים בעת קליטת מסרים רטוריים והפנמתם" (צור, 2004). הוא מסביר ש"מימד חשוב במנהיגות הוא מימד הדיבור , שיש לו מרכיבים חזותיים ושמעיים בהופעות של מנהיגים . באמצעות דיבור יוצרים המנהיגים דעת קהל , משפיעים על עמדות ואמונות".  שם, עמ' 34
החוקר צור מוצא הקבלה בין אמנות לבין פוליטיקה. הוא מגדיר אמנות כאמצעי ליצירת קשר בין בני אדם על ידי שימוש במיומנויות המשפיעות ומעוררות רגשות
לדבריו, מנהיגים יוצרים דרמות ונוטלים חלק בדרמות שסיומן אינו ידוע . הם משמשים גיבורים בעלילות שאולי לא הוכנו להן מראש תסריטים, משתתפים בסצנות אחדות ונעדרים מאחרות , מדלגים מזירה לזירה וממלאים תפקידים של תסריטאים , שחקנים , במאים , מלהקים , מנהלי במה , מחזאים , ואפילו את תפקיד המבקרים.
בדומה לדרמות , גם בתהליכי מנהיגות נודעת חשיבות להתנהגות של השחקנים הראשיים ולטקסטים שבפיהם . ביצועיהם עשויים להשפיע על הזולת , לגרור קריאות התפעלות והערכה או לעורר סלידה ומחאה .
נדיר צור מזכיר גם (בעמ' 34) את אמנות המניפולציה הפוליטית (הרסתטיקה)  השגורה בקרב מנהיגים.  בעזרת אמנות זו  גוברים מנהיגים על מתחריהם: הם מנצלים נסיבות ומצבים חברתיים ופוליטיים מזדמנים כדי להשיג את מטרותיהם.
בעבודה זאת, נבחן מספר אמצעים תקשורתיים-דרמטיים בהם נוקטת הפוליטיקאית רגב, כדי לעצב את תדמיתה האנושית, מגדרית ועדתית בעיני קהל תומכיה הפוטנציאלי.
החוקרים לשם ולימור (2019) מצביעים על פן נוסף באישיותה של מירי רגב: הם כתבו כי מירי רגב, כדוברת ויחצנית מנוסה, זיהתה את המגמות בציבוריות הישראלית שרואה בערכים כמו פטריוטיות, לאומיות ולאומנות ערכי ליבה ולא בערכים כמו דמוקרטיה וזכויות הפרט.  בהתנהלותה הפוליטית, מיתגה עצמה רגב כפטריוטית  הנושאת בגאון את הדגלים הלאומיים-לאומניים. (בר דעת, 13.2.19)

שאלת המחקר היא: כיצד ניתן להיעזר במושגים מעולם התיאטרון כדי לפתח התבוננות ביקורתית  בהופעות של פוליטיקאים בתקשורת?

מתודולוגיה במהלך המחקר אנו מנתחים סרטוני יו טיוב נבחרים, בעלי צפייה גבוהה,  בהם מככבת השרה רגב. חלק מהסרטונים צולמו עוד טרם מונתה לשרה, כשנשאה את התואר חברת כנסת. לאחר התבוננות בסרטונים, נותחה ההופעה של רגב באמצעות סידרה של קריטריונים, שנבנו בהתאם לחלוקה המסורתית בלימודי תיאטרון, ל-3 חטיבות: מחזאי, במאי ושחקן.

ממצאי המחקר: מניתוח 3 סרטונים בהם מככבת מירי רגב [ בבית ספר בליך (2013), בכנסת בדיון על הר הבית (2014) ובחגיגות ה-70 למדינה בטיימס סקוור (2018)] נמצא כי רגב מרבה להשתמש באמצעים תיאטרלים בהופעותיה התקשורתיות, אם כ'מחזאית' בעיצוב המאבק הדרמטי בו היא משתתפת, ואם כבמאית הסצנה ושחקנית בה. 

ללא ספק, מחקרנו מצא כי  השרה רגב עושה שימוש נרחב בשפת 
התיאטרון על מנת להעביר מסריה. תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד 
מצביעות על כך שיש ברכה בעמלה.

תרומתו של המחקר: לא אחת סרטוני היו טיוב מהווים מקור מידע עיקרי עבור האוכלוסייה, בעיקר עבור צעירים ובני נוער. אנו משתמשים בכלי זה בעל חשיפה רבה על מנת לפתח בקרב הצופים  אוריינות ביקורתית.    אנו מאמינים שככל שהצופה יהיה מודע יותר לטכניקות ולמניפולציות הדרמטיות בהן נוקטים פוליטיקאים בהופעותיהם, כך יוכל לראות 'מעבר' להצגה, ולזהות כיצד הפוליטיקאי מנסה לפעול על רגשותיו והזדהותו על מנת לזכות באמונו ותמיכתו. אנו מקווים שהאבחנות שבמחקר זה, יוכלו לשמש בסיס לבניית מודל ביקורתי בו הצופה , בעיקר הצופה הצעיר- יוכל לעשות שימוש, כדי לבחון באופן תבוני את הזדהויותיו הפוליטיות וכיצד הפוליטיקאים מנסים לשלוט בהן.  המודל הזה יוכל לשמש כלי עזר לניתוח הופעותיהם של פוליטיקאים נוספים.


מילות מפתח: פוליטיקאים, מנהיגי דעה, דרמה, תיאטרון

* ד"ר מיכאל מוריס-רייך הנו מרצה בחוג לתיאטרון באונ' העברית ובמכללת אמונה
*ד"ר תיקי בלס הנה מרצה בבית הספר לתקשורת , אונ' בר אילן

** המאמר הוצג לראשונה בכנס ה- 23  של האגודה הישראלית לתקשורת 16.4.2019










יום רביעי, 3 באפריל 2019

מרצים כותבים: העריכה המרושעת, הגירוד בלחי והמוקש הגדול: האם גנץ למד להתראיין? מאת: מישל שטיין טיר


העריכה המרושעת, הגירוד בלחי והמוקש הגדול: האם גנץ למד להתראיין?    
מאת: מישל שטיין טיר *




 אחרי שני ראיונות מביכים שכללו זויות צילום לא מחמיאות, גמגום והיעדר תשובות מספקות, בני גנץ הגיע לראיון עם רינה מצליח מוכן, והוכיח שרטוריקה היא לא רק תכונה מולדת - אלא גם נרכשת
בעודי מתפנה לצפיית עומק בשני הראיונות של בני גנץ בערוצים 12 ו-13, שזכו ללעג ולקלס, קיבלתי פוש שבישר כי בעוד חצי שעה הוא מופיע ב"פגוש את העיתונות" במסר ישיר לנתניהו. הסתקרנתי לגלות אם חל שדרוג בעקומת הלמידה של גנץ.
בראיון עם יונית לוי בערוץ 12, השלכות המסע לארה"ב נתנו בו את אותותיו, וגנץ נראה עייף וחמור סבר. הראיון היה בסגנון אולפן לווייני שבו מתרחשת תופעת הדיליי. גנץ שומע את לוי כמה שניות באיחור ומתקבל הרושם שהוא חסר ביטחון, כי הוא מתמהמה במתן התשובות. בנוסף, הטכנאים לא סידרו לו טוב את האוזנייה שמבצבצת מאחורי האוזן ומקלקלת לו את המראה. מדובר ברישול שהיה באחריות צוות היועצים שלו, שבוודאי מודע לכך שבפריים טלוויזיוני כל פרט ופרט זוכה למשנה תוקף.
במשפט הפתיחה גנץ מבקש לחזק את ידי חיילי צה"ל. זוהי תופעת ה"בסדר-נס", להיות "בסדר" ולפתוח במשהו מרוכך וממלכתי בניסיון לשדר סמכותיות, גישה שבה נקט גם ראש הממשלה נתניהו בראיון אצל קרן מרציאנו, כשפתח באזכור מותו של רפי איתן ז"ל. לוי מגיבה לדבריו בגלגול עיניים חסר סבלנות ויוצאת להתקפה, אך היא מרבה למצמץ ולהציץ בדף כחסרת ביטחון לגבי השאלות שהיא רוצה לשאול. המטרה שלה היא להוציא מבני גנץ אמירה ברורה לגבי עמדתו – האם הוא בעד או נגד הפלת החמאס נכון לרגע זה – והיא הקדישה לכך כ-80% מהראיון.
גנץ לא היה מוכן לראיון, ובניסיון לענות מה יעשה אחרת מנתניהו מול החמאס כשיעלה לשלטון עשה את כל טעויות הגמגום האפשריות. גנץ נוהג להכפיל מלים במטרה להשתיק את המראיינת ולתת לעצמו זמן לחשוב על המשך המשפט: "על, על, על, על, על הבסיס, על הבסיס של הרתעה חזקה ובלתי מתפשרת..."; "יונית, יונית, יונית, יונית אני אענה לך..."; "אז אני, אז אני, אז אני אומר עוד פעם...". בנוסף לגמגומים בורחים לו לפסוסים - טעויות קלות בדיבור - שבמהלכם הוא נוטה להשתמש בתנועת האגרוף כדי לנסות לחזק את עצמו אל מול המתקפה של לוי, וכך לחפות מעט על הקושי שאותו ניתן היה לשמוע בבירור בקולו.
לקראת הסוף לוי עוברת לנושא לא פחות מציק, ושוב ניכר שאין לגנץ תשובה. "אמרת שאם ביבי יכול היה להרוג אותך הוא היה עושה זאת. מה?!" השתגעת?! היא מביעה בנימת קולה. גנץ מתחיל לגמגם ומנסה טקטיקת הסחה, אך היא לא מרפה ודורשת תשובה. גנץ מחייך ואומר ללוי פעמים ברצף שהוא מעריך את החתירה שלה למגע בעניין הזה. חתירה למגע היא מושג ביטחוניסטי מובהק, שמדבר על החינוך שמקנים לחיילים בכוחות הביטחון להסתער על המטרה. לא מפתיע לשמוע מושג כזה מהרמטכ"ל לשעבר. מפתיע לשמוע אותו מתחנן בפניה שתרפה ותעבור הלאה. אך היא לא מרפה, ולאחר תחנונים נוספים, נמאס לגנץ והוא מכה שלוש פעמים בידו לכיוון עדשת המצלמה ובכך מסכם את הריאיון הכושל.
זווית צילום כמו בסרט אימה 
בראיון עם טלי מורנו בערוץ 13, השאלות חזרו על עצמן בדיוק מעורר תמיהה. גנץ עומד במרכז העיר ניו יורק, והפעם התשובות שלו מוכנות מראש, אך שפת המצלמה לא מחמיאה ופוגעת בנראות שלו. זווית הצילום הנמוכה גרועה במיוחד עבור אדם גבוה, והיא זו שאיפשרה לליכוד ליצור עריכה מרושעת שגרמה לגנץ להיראות כמטורף. מזווית צילום נמוכה לא בעיה בעריכה לגרום לכל אדם להיראות מטורף, ויש לכך אינספור דוגמאות בסרטי אימה. גם כאן מדובר באחריות של צוות התקשורת למסגר את המצלמה בגובה העיניים שלו, ולאפשר לגנץ ליצור קשר עין יציב עם האומה כשהוא נטוע במרכז הפריים.
גנץ כבר יותר מנוסה ופותח באמירה חזקה משלו לגבי מה היה עושה לו היה ראש הממשלה בעת הזו. הוא נגמל מתופעת הכפלות המלים, למעט פעם אחת שבה אמר: "ואח"כ תמר, ואח"כ תמר..." רק כדי לגלות שמראיינת אותו טלי מורנו, ולא תמר איש שלום. גנץ קד קידה אבירית ואומר: "טלי, סליחה" ומדלג הלאה ללא מבוכה. הוא שוב נדרש לענות על האמירה שלו על כך שראש הממשלה רוצה להרוג אותו, ועל-פי גירוד המבוכה בלחי זה עדיין לא נוח לו. מורנו שואלת בעדינות אם אלה "אמירות פרנואידיות", וגנץ נופל במוקש התקשורתי הזה וחוזר בתשובתו פעמיים על המלה שממנה הוא רוצה לחמוק: "טלי, אני לא פרנואיד... לו הייתי פרנואיד..." החזרה על המלה גורמת לצופים לחבר אותה אליו במקום להרחיק.
הפקת לקחים
בריאיון אצל רינה מצליח נלמדו והופקו הלקחים משני ראיונות הלווייניים האומללים שלו. השניים יושבים באולפן זה מול זו באותו מרחב באופן המאפשר דיאלוג טבעי ונינוח. גנץ מצולם מזוויות מחמיאות ויש לו תשובות טובות, כנות ואף יצירתיות לכל שאלה. הלפסוסים והגמגומים נעלמו, וניכר שהכין שיעורי בית וחזר מזומן ומוכן. גנץ מישיר מבט למראיינת לכל אורך הראיון, מחייך לשמע שאלתה על הסרטונים המבזים שעשו עליו כתוצאה משני הראיונות הקודמים, וטוען בתוקף שביבי הוא זה שמודאג. עבורי, זוהי עוד הוכחה שרטוריקה היא תכונה נרכשת ולא רק מולדת, ושכל אדם יכול להשתפר מהנקודה שבה הוא נמצא.
גנץ הפנים את האכזריות והבוטות של היריב שניסה להפוך אותו למשוגע והחליט לצאת למתקפה. הוא מסיר את הכפפות ונכנס חזיתית בנתניהו עם "סאונד בייטס" מהודקים ומתוכננים מראש: "13 שנים הוא ראש ממשלה, 10 שנים ברצף, ושום דבר לא התפתח בתחום הביטחון, שום דבר בתחום הכלכלה... אם מדברים על פחדים – נתניהו באמת צריך לפחד, כי אני אחליף אותו! האגדה הזו שקוראים לה נתניהו נגמרה, אפשר לנצח אותו ואפשר להחליף אותו".
בפעם השלישית שהוא נשאל על אמירתו הפרנואידית על נתניהו, גנץ כבר יודע להדגיש שהיא נאמרה בהקשר של שיח על הסתה, ומזכיר לנו שלא מזמן שאגו לרמטכ"ל אייזנקוט: "גדי גדי תזהר, רבין מחפש חבר". לשאלת ההדלפות מהדיונים של מפלגת כחול-לבן גנץ שואל: "איזה סוד אני מסתיר פה? מה, זה סוד מדינה הדיונים שלי? יותר חשוב שהקבינטים לא ידלפו ואת זה נתניהו שכח". גנץ ממשיך ותוקף: "אנחנו לא משלמים פרוטקשן שעובר לחמאס במזוודות של אל קפונה", ומבטיח תהליכים מדיניים לאחר שיושב השקט לדרום, ושאצלו לא יהיה הבדל בין תושבי אשקלון והעוטף לבין תושבי השרון ותל אביב. הוא מודה בפתיחות שיש לו יועצת ארגונית שמלווה אותו כבר שלוש שניםֿ, וכאן אני מבקשת לחזק ולהדגיש בפני מטופלי העולם שאין מה להתבייש בטיפול פסיכולוגי או בכל ליווי מצמיח אחר, כי הנפש דורשת זאת כדי ללמוד מטעויות ולהתפתח.
בתום הריאיון נתניהו הודיע שגנץ לא יהיה שר ביטחון אצלו, וגנץ החזיר בתגובה שנתניהו לא יהיה שר האוצר אצלו כי יהיה עסוק בכתבי האישום ובחקירות שלו. גנץ הרבה פחות מנוסה מנתניהו, ונדרש להבין על בשרו את מה שנתניהו מבין כבר שנים רבות זירת התקשורת חשובה לא פחות מהזירה הביטחונית, ופוליטיקאי חייב תמיד לבוא מוכן להופעה מול מצלמות. גנץ נדרש ללמוד תוך כדי תנועה כיצד להתמודד בזירה התקשורתית והפנים שעליו להיות יותר אגרסיבי – לא כלפי המראיינות אלא כלפי נתניהו. הדבר שאותי משמח במיוחד הוא שכל הראיונות הטלוויזיוניים החשובים של השבוע החולף נערכו על-ידי נשים חזקות, ידעניות ואמיצות שמעזות לשאול שאלות ולא משמשות כמריונטות של אינטרסים פוליטיים.
*הכותבת היא חוקרת תקשורת ופוליטיקה ומרצה לאמנות הרטוריקה, בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן  
** המאמר פורסם לראשונה ביום 31.3.2019 בעיתון דה מרקר