דפים

יום שני, 30 בינואר 2017

מרצים כותבים:הסיבות לחוסר האמון בתקשורת בישראל ובארה"ב. מאת פרופ' איתן גלבוע

מה טראמפ ונתניהו מבינים?
לאי האמון בתקשורת בישראל ובארה"ב יש סיבות והשלכות דומות
מאת: פרופ' איתן גלבוע*



לאחרונה התפרסמו שני דו"חות על שיעור אמון הציבור במוסדות ממשלתיים
במדד הדמוקרטיה הישראלית שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא שהתקשורת ממוקמת במקום הלפני-אחרון בקרב עשרה מוסדות ממשל וכלכלה, עם שיעור אמון של 26% בלבד בקרב האזרחים היהודים. בקרב הערבים, שיעור האמון הן בתקשורת העברית והן בתקשורת הערבית היה נמוך עוד יותר ועמד על 21% בלבד.
הציונים האלה הם "בלתי מספיק" או "נכשל". רק "המפלגות" קיבלו ציונים נמוכים יותר (14% בקרב היהודים ו-12% בקרב הערבים). לשם השוואה, בראש סולם האמון של יהודים עמדו צה"ל (90%) ונשיא המדינה (68%), ובקרב הערבים רשויות מקומיות (61%) ובנקים (58%). לפני עשור, שיעור האמון בתקשורת בקרב היהודים באותו מדד היה 40%. כלומר, מדובר בנפילה של 14 נקודות.
הסקר של אוניברסיטאות חיפה ובן גוריון מודד רמות אמון בסולם של 1–5 כאשר 1 מייצג חוסר אמון ו-5 אמון רב. ב-2016, הסקר מצא שיעור אמון של 2.33 בעיתונות ושל 2.99 בשידור הציבורי. ציוני העיתונות הם "בלתי מספיק", ושל השידור הציבורי "מספיק". גם בסקר הזה, שירותי הביטחון (4.03) וצה"ל (3.87) קיבלו את ציוני האמון הגבוהים ביותר.
הכרסום בשיעור האמון בעיתונות היה גבוה, אבל הוא דווקא התמתן לגבי השידור הציבורי. לפני עשור, שיעור האמון בעיתונות היה 2.65 ושל השידור הציבורי 2.91. התוצאות לגבי סוגים של אמצעי תקשורת הראו פערים משמעותיים לטובת השידור הציבורי. גלי-צה"ל זכו בציון של 3.26 מתוך 5, רשות השידור (ערוץ 1 וקול-ישראל) קיבלו 2.92, הטלוויזיה המסחרית (ערוצים 2 ו-10) 2.86, והעיתונות רק 2.75.
בדו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה, השיעור הכללי של חוסר האמון בציבור היהודי מסתיר פערים פוליטיים. בעוד ששיעור האמון בתקשורת בקרב תומכי השמאל עמד על רוב קטן של 52%, בקרב תומכי המרכז הוא היה 34% ובקרב תומכי הימין רק 12%. מכאן שרוב הציבור, כפי שמשתקף בבחירות לכנסת, מביע אי-אמון בתקשורת. ממצא זה עשוי להסביר את מאבקיו של נתניהו בתקשורת; הם מעצימים את התמיכה בו בקרב מרכיבי הבסיס הפוליטי שלו. הציונים הטובים יותר יחסית של השידור הציבורי מחזקים את הספקות לגבי סגירת רשות השידור והחלפתה בתאגיד השידור.
שני הדו"חות לא בדקו את שיעור האמון ב"תקשורת החדשה", שמופצת ברשתות האינטרנט. זהו פגם שיצטרכו לתקן אותו בעתיד. אפשר להניח ששיעור האמון בהם יהיה נמוך עוד יותר מזה של "התקשורת המסורתית", המשודרת והמודפסת.
שיעור האמון בתקשורת בדמוקרטיות ליברליות כמו ארצות-הברית נמצא אף הוא בירידה תלולה, כך שלא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. גאלופ בודק שיעורי אמון ב-15 מוסדות ממשלתיים וציבוריים בארצות-הברית. התקשורת ממוקמת בתחתית הסולם. ב-2016, הטלוויזיה דורגה במקום ה-12 עם שיעור אמון של 21% והעיתונות במקום ה-13 עם שיעור אמון של 20%. שני ציונים של "בלתי מספיק".
המגמות לאורך זמן מורות על כרסום מתמשך באמון הציבור בתקשורת האמריקאית. ב-2000, שיעור האמון בטלוויזיה היה 36% ושל העיתונות 37%. כלומר, בעשור וחצי, האמון בשני אמצעי התקשורת פחת בהתאמה ב-15 נקודות וב-17 נקודות. מעניין שגם בארצות-הברית כוחות הביטחון ניצבים במקומות הראשונים בסולם האמון: הצבא במקום הראשון עם ציון של 73%, והמשטרה במקום השלישי עם 56%. אפשר רק להרהר במשמעות הנתונים הללו לגבי אופי הדמוקרטיה בשתי המדינות.
גם בארצות-הברית נמצא פער פוליטי בשיעור האמון בתקשורת. בסקר גאלופ שבו שאלת האמון בתקשורת הופיעה בפני עצמה ולא בהשוואה למוסדות אחרים נמצא שב-2016, האמון של הדמוקרטים היה בשיעור של 51%, לעומת שיעור של 14% בלבד אצל הרפובליקאים; שיעור האמון בקרב הבלתי מפלגתיים היה גם נמוך, 30% בלבד.
גם בתשובות לשאלה הזו לאורך זמן נמצא כרסום חד ומתמשך. לפני עשור, אמון הדמוקרטים היה בשיעור של 66%, של הרפובליקאים 33%, ושל הבלתי המפלגתיים 41%. בסקר ארצי שערן מכון גאלופ בסוף הבחירות לנשיאות, 58% מהמשיבים אמרו שהתקשורת היתה מוטה לטובת הילרי קלינטון, רק 8% אמרו שהיא היתה מוטה לטובת דונלד טראמפ, והיתר לא זיהו הטיות. מכאן, ש-87%  מאלה שטענו שהיתה הטיה חשבו שהיא היתה לטובת קלינטון.
התוצאות האלה מסבירות במידה מסוימת את האסטרטגיה התקשורתית של טראמפ, שדומה לזו של נתניהו. במהלך מערכות הבחירות, לאחר שניצח וגם לאחר שהושבע, הוא תקף בחריפות את התקשורת והאשים אותה בכיסוי מוטה ושקרי שלו ושל עמדותיו. מבחינת המונים בקרב בוחריו, התקשורת של הזרם המרכזי, שמערכותיה ממוקמות בעיקר בחוף המזרחי הליברלי של ארצות-הברית, היא חלק מהממסד. רבים תמכו בו בשל התקפותיו על הממסד, ולכן ההתקפות שלו על התקשורת שירתו היטב את האסטרטגיה שלו. כל הסימנים מראים שהוא ימשיך לראות בתקשורת גורם עוין וימשיך להיאבק בה גם מהבית הלבן.
מאבקי ההישרדות של אמצעי התקשורת המסורתית, האחד מול השני וכולם נגד התקשורת החדשה, בעיקר נגד הרשתות החברתיות; התקפות וביקורת של מנהיגים ונבחרי ציבור על הטיות פוליטיות ואמינות התקשורת; הקיטוב והפלגנות בין חלקי ומגזרי החברה; כשלון הכיסוי התקשורתי של מערכת הבחירות בארץ ב-2015, ושל הבחירות לנשיאות בארצות-הברית ב-2016 וכתבות כוזבות שצצו אפילו בעיתון כמו ה"ניו-יורק טיימס" – אפשר לשער שאלו היו הגורמים העיקריים לשיעור הנמוך של אמון בתקשורת, הן בישראל והן בארצות-הברית. בארץ, המלחמה הקשה בין "ידיעות אחרונות" לבין "ישראל היום" והתנהלות נתניהו בפרשת רשות השידור תרמו אף הן לכרסום אמון הציבור בתקשורת.
בלי תקשורת עצמאית וחופשית אין דמוקרטיה. ובלי אמון בתקשורת, היא אינה יכולה למלא כראוי את תפקידיה הציבוריים והחברתיים. פרשת נתניהו-מוזס עלולה להגדיל עוד יותר את אי-האמון בתקשורת הישראלית. חוסר האמון המתמשך של הציבור בתקשורת עלול לפגוע באחד היסודות החשובים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, שגם כך היא שברירה למדי. הגיע הזמן לחשבון נפש של נבחרי העם והתקשורת עצמה, ולהפסקת ההתקפות הפרועות על התקשורת הן מצד פוליטיקאים והן מצד עיתונאים, שמנצלים את שיחות נתניהו-מוזס כדי לתקוף האחד את השני.
*פרופ' איתן גלבוע הוא ראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן ויו"ר האגודה הישראלית לתקשורת
** המאמר פורסם לראשונה ביום 27.1.17 באתר העין השביעית

יום שלישי, 24 בינואר 2017

סטודנטים כותבים: הגימיק ניצח. מאת: בת-אל אלמליח

הגימיק ניצח!

מאת: בת-אל אלמליח*




כל איש תקשורת מתחיל משנן את הקלישאה:  לא משנה מה יכתבו עליך, העיקר שיאייתו נכון את שמך. ובהתייחס לאירועים שחווינו לאחרונה - גם הסיקור השלילי של דונאלד טראמפ עבד עבורו.
כשהתחיל מסע הבחירות האחרון לנשיאות ארצות הברית ושמו של טראמפ עלה לראשונה לא כמלון יוקרה אלא כמועמד, רבים חשבו שמדובר בגימיק חולף ושהמועמד יסיר את מועמדותו בתוך זמן קצר. אולם הקמפיין נמשך, ולא רק שטראמפ לא נעלם מהמפה הפוליטית, אלא שהוא הלך והתחזק. ככל שנמשך מסע הבחירות, גם התקשורת הבינה שמדובר במועמד שאין להתעלם מקיומו ומסיכויו.
אט אט החלה התקשורת לסקר את המועמד הצבעוני באינטנסיביות הולכת וגדלה, ובעיקר את השערוריות שחולל ואת ההתבטאויות שלו שעוררו סערות. טראמפ, כך עושה רושם, לא רק שלא נרתע מן הסיקור השלילי והביקורתי, אלא אף הלך והחריף את התבטאויותיו. הוא לא חסך בהתבטאויות גזעניות ופוגעניות מאף מגזר באוכלוסייה, גם כשמדובר בחלשים ביותר בחברה – והעיקר להמשיך ולהיות במרכז סדר היום הציבורי. טראמפ עורר רושם ברור שלא רק שאיננו נעלב מהסאטירה ומהביקורת נגדו, אלא אף נהנה להיות זה שמעורר את סקרנותה של התקשורת. והתקשורת אכן נפלה במלכודת הזאת והמשיכה לסקר כל אירוע שהמועמד ה'שנוי במחלוקת' כיבד בנוכחותו, תוך שהיא ממתינה לעוד נפילה ולעוד אמירה בעייתית.
סיקורו השלילי של המועמד, יצר את הרושם שניצחונה של המועמדת השנייה בטוח. הילרי קלינטון עומדת להיות הנשיאה הבאה של ארצות הברית. גם הילארי עצמה האמינה בכך.
התוצאות, כידוע, היו הפוכות.
הלקחים שיש לאמץ ממערכת הבחירות הזו, בלי קשר להעדפות הפוליטיות, הם שלכל מועמד יש להבטיח  סיקור והתייחסות שווה, גם אם הפרשנים משוכנעים שלמועמד מסוים אין היכולות הנדרשות לתפקיד או שמדובר בגימיק חולף. גם מה שנראה כגימיק יכול להתברר כ"דבר האמיתי".
בדיעבד ראוי היה להפחית מעט את אופן הסיקור המזלזל והלעגני שלו זכה טראמפ. כל מה שהתקשורת יצרה באופן הסיקור העוין הוא בדיוק ההיפך ממה שהיא בעצמה קיוותה שיקרה. אפשר להעריך שהסיקור העוין והמגמתי - גם אם טראמפ היה ראוי לו – גרם  לסלידה של האזרחים האמריקנים מהתקשורת ולאיבוד האמון שלהם בה.
ביום שישי האחרון בטקס ההשבעה של טראמפ לא נכח קהל עצום, בשונה מהשבעות של הנשיאים הקודמים. לעומת זה היו הרבה הפגנות מחאה על עצם בחירתו לנשיא, וקריאות שהטילו ספק בכשירותו  לתפקיד. ההפגנות גם הן חלק מהדמוקרטיה, אבל יחד איתן יש לכבד את ההחלטה הדמוקרטית שארצות הברית הגדולה לקחה, וכל מה שנותר הוא להשלים עם ההחלטה שהתקבלה. ולתת לו לעשות את העבודה לשמה הוא נבחר. 

* המחברת הנה סטודנטית לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן



יום שני, 23 בינואר 2017

פרידה מפרופ' דן כספי



מערכת הבלוג בר דעת מרכינה ראש עם מותו של פרופ' דן כספי, מבכירי ומראשוני חוקרי התקשורת בישראל.


יהי זכרו ברוך!






להלן קטע ממאמר שפרסם פרופ' כספי, בשנת 1992- מאמר שבו ראה דן כספי את הנולד וחזה את המציאות אליה נחשפנו לאחרונה.

"כמו אימלדה מרקוס, שהשקיעה ממונה בנעליים, אוסף סביבו האזרח נון מם ממיטב השדרים וכוכבי הרדיו והטלוויזיה: דורי בן זאב, דן שילון, דודו ויצטום, מוטי קירשנבאום ועוד. פנקס השיקים פתוח. סיסמה חדשה מנסרת בחלל השידור בארץ – האזרח נון מם קנה אותי! כך עוברת תהילתם של כוכבי השידור המהוללים דרך חשבון הבנק ותלוש המשכורת החודשי. כך מנוטרלים קולות צלולים בדיון הציבורי על התופעה של בעלות צולבת על מספר אמצעי התקשורת, כנגד המיזוג המופלא בין שלוש המערכות – התקשורתית, הבנקאית והפוליטית. החיבור בין תקשורת לבין כסף ופוליטיקה אינם מרשם לזרימה חופשית של מידע. אף אדם לא קם. לא בתקשורת, לא באקדמיה, לא בציבור. איש אינו מוטרד מכוחו המתעצם של האזרח נון מם, מהשפעתו הכלכלית והפוליטית." (דן כספי, עיתון "חדשות", 8.10.92)

יום שני, 16 בינואר 2017

מרצים כותבים: תקשורת אינה כבר רק בין בני אדם. מאת- פרופ' ליימן-ווילציג + מאמר רלבנטי מתוך 'קפטן אינטרנט'

תקשורת אינה כבר רק בין בני אדם
מאת: פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג*


  

כשלימדתי את הקורס ״מבוא לתקשורת המונים״ במשך לא מעט שנים, אחת מאבני היסוד שלא השתנתה כלל הייתה העובדה שישנן ארבע ״רמות״ תקשורת: פנים-אישית, בין אישית, קבוצתית והמונים. הייתי גם מתלוצץ שכמובן ישנם אנשים אשר גם מדברים עם הקירות (ולא רק ״מטפסים״ עליהם) ועם הסביבה הדוממת, אך התנהגות מופרעת כזאת אינה צריכה להעסיק אותנו יתר על המידה.
מסתבר שטעיתי (בעצם, אז לא; היום כן). אנו נמצאים כבר די עמוק בעידן של בינה מלאכותית אשר אט אט משתלטת על העולם הדומם. הן בכתב והן בקול, יותר ויותר מהתקשורת שלנו אינה מול בני אדם אחרים אלא עם חפצים ״תבונתיים״ – טלפונים חכמים, מכשירים ביתיים (דוגמת ה-Echo  של אמזון), מכוניות, ועוד מעט רובוטים בביתנו ובכלל.

תופעה זאת מהווה כר נרחב לתחום מחקר חדש בתקשורת, עם לא מעט שאלות מעניינות. בין השאר: האם הדרך בה אנו מתקשרים ״עם״ חפצים שונה מאשר תקשורת בין-אישית? בהנחה שהחפץ בעל בינה מלאכותית מסוגל לתקשר אתנו כאילו הוא בן אדם, האם הדבר רצוי? ובמצב בו החפץ אינו עומד מולנו ויזואלית, האם על המפעילים/המתכנתים ״לסמן״ בצורה כלשהי שלא עם בשר ודם עסקינן כרגע?

אלו שאלות ״נורמליות״. אך התופעה תביא שאלות שבכלל לא העלינו על דעתנו בעבר בעידן התקשורת האנושית הרגילה. למשל, כבר היום ישנם אלגוריתמים/תוכנות אשר מסוגלים (ברמת דיוק מאד גבוהה) לזהות האם אנו דוברי אמת במשפט זה או אחר – הרבה מעבר למה שאדם עצמו יכול לזהות מול הזולת. האם אנו כחברה מוכנים לזה? למשל, אם לפי מחקרים שכבר בוצעו ידוע שהאדם הממוצע מוציא מפיו כמאה (כן, 100) ״שקרים לבנים״ ליום (!) כדי שתקשורת בין-אישית תעבור חַלַק (האשה: ״יקירי, איך נראית השמלה שלי?״ הבעל: ״מדהים!״), מה יקרה בעולם בו יהיה קשה ״לשקר״ כך? ומאחר שמערכות כאלו לומדות לזהות מצב רוח של האדם העומד ״מולו״ הרבה יותר טוב מאשר אנו מסוגלים, האם ברצוננו לחיות בעולם שהתקשורת שלנו ״נחותה״ מאשר בר-השיח ה״דומם״? מספיק להיזכר בסרט (הנפלא) ״היא״(Her) מלפני כמה שנים, בו הגיבור מתאהב במערכת ההפעלה של המכשיר שלו; האם יהיה זה מופרך להתאהב ברובוט דמוי אדם אשר יכול ״לקרוא את המוח״ מתוך שפת הגוף, אינטונציית הקול, התרחבות האישונים וכו׳ ולהגיב בצורה ה״אידיאלית״ מבחינתנו? מי תהיה הבובה , במקרה זה, ומי המושך בחוטים הרגשיים?

כמובן, אין אלו שאלות לחוקרי תקשורת בלבד, אלא גם לקובעי מדיניות ולמחוקקים. אך דומני, שחוקרי תקשורת אמורים להוביל לא רק את המחקר בשאלות אלו, אלא גם להתריע בפני המחוקקים בפרט והחברה בכלל, שהגיע הזמן שנתחיל לתת את דעתנו לסוגיה כבד משקל זו.

*המחבר כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
מאמר שפורסם בדה מרקר ואשר קשור ישירות לפוסט שכתב פרופ' ליימן-ווילציג על בינה מלאכותית:
הצעה באיחוד האירופי: זכויות לרובוטים ובינה מלאכותית


דו"ח שהוגש לפרלמנט האירופי מציע להעניק לתוכנות בינה מלאכותית ולרובוטים מעמד משפטי דומה לזה שמדינות שונות מעניקות לחברות
16.01.2017 16:51
אלכס הרן, גרדיאן
הפרמלנט האירופי קורא לנסח שורה של תקנות שיסדירו את השימוש ואת היצירה של רובוטים, כולל מעין מעמד משפטי של "אישיות בעלת זכויות" לתוכנות הבינה המלאכותית המתקדמות ביותר. בתמיכה של 17 לעומת שני מתנגדים ושני נמנעים, הוועדה לנושאים משפטיים של הפרלמנט אישרה בשבוע שעבר את הדו"ח שמתאר תשתית אפשרית לרגולציה. הפרלמנט האירופי צפוי להצביע על הטיוטה בפברואר והיא צריכה לעבור ברוב מוחלט כדי להתקבל.
"מספר גדל של תחומים בחיי היום יום שלנו מושפעים יותר ויותר מרובוטיקה", אמרה חברת הפרלמנט ומחברת הדו"ח מדי דלווה. "בכדי להתמודד עם המציאות הזו וכדי להבטיח שרובוטים יישארו בשירותם של בני אדם, יש צורך דוחק בגיבוש של תשתית משפטית אירופאית".
המעמד המוצע לרובוטים דומה למעמד המשפטי של חברות, המאפשר להן לקחת חלק בתיקים משפטיים גם כתובעות וגם כמשיבות. "זה דומה למה שקיים היום עם חברות, אבל זה עדיין לא יקרה מחר", אמרה דלווה. "מה שאנחנו צריכים זה לבנות תשתית משפטית לרובוטים, שנמצאים כרגע בשוק, או שיהפכו זמינים בעוד 10 עד 15 שנה”.הדו"ח הנרחב מציין כמה תחומים שדורשים פיקוח של האיחוד האירופי ובהם:
·    יצירת סוכנות אירופית לרובוטיקה ובינה מלאכותית.
* הגדרה חוקית של "רובוטים אוטונומיים חכמים", עם מערכת לרישום של המתקדמים ביותר מתוכם.
* גיבוש קוד אתי למהנדסי רובוטיקה, שיקדם פיתוח, ייצור ושימוש ראוי ברובוטים.
* מבנה דיווח חדש לחברות שיחייב אותן לדווח על התרומה של רובוטיקה ובינה מלאכותית לתוצאות הכלכליות.
* תוכניות ביטוח חדשות לחברות שיחייבו אותן לכסות נזקים אפשריים שייגרמו בשל הרובוטים שלהן.
הדו"ח גם מייחד חלק ניכר לעתיד של רכבים אוטונומיים, וקובע כי יש צורך דחוף בקביעת חוקים באירופה ובעולם בתחום. "גישות רגולטוריות לא אחידות יפגעו ביישום ויסכנו את התחרותיות האירופית", נכתב בו.
הדו"ח נוגע גם באפשרות כי עלייה באוטומציה תוביל לגידול נרחב באבטלה, וקורא לבחינה רצינית של האפשרות להכנסת בסיס כוללת כפיתרון אפשרי.
אשלי מורגן, מחברת עורכי הדין הבינלאומית אוסבורן קלארק, אמר כי ההצעות מאוד שנויות במחלוקת. "ניתן לטעון כי, למעשה, חוק כמו זה המוצע יעניק זכויות אדם לרובוטים. זה לא יעבור חלק אצל חברות שיוצרות רובוטים ובינה מלאכותית", אמר. "אם יצרתי רובוט ואותו רובוט יצר משהו שניתן להוציא עליו פטנט, האם אני הבעלים של הפטנט או הרובוט? אם אני מוכר את הרובוט, האם הקניין הרוחני נמכר איתו? אלה שאלות שלא קל לענות עליהן, וזה נוגע בלב הדיון".






יום שני, 9 בינואר 2017

"העולם עייף מהשנאה". מאת: עמרי פרץ

העולם עייף
מאת: עמרי פרץ*
גנדי אמר  כי "העולם עייף מהשנאה".
איך ומה ניתן להגיד, כשישנן ארבע משפחות שאיבדו את היקר להן מכול בצהרי יום ראשון?
המציאות בישראל משוגעת לכול הדעות, ואמצעי התקשורת כאן נוקטים בשיגעון משלהם לא פעם.
אנחנו כאנשי תקשורת,מחובתנו להציג את התמונה המלאה ולתת ייצוג נאות ושווה לדעות שונות. אבל מה עושים כאשר אנחנו עלולים לפגוע במישהו?

 כבר ביום ראשון בערב שותף ברשת הפייסבוק סרטון מרגע הפיגוע -  הרגע בו דרס מחבל חיילי צה"ל בעודו נוהג במשאית. הסרטון שותף ברשתות החברתיות עוד בטרם הותרו לפרסום שמות הנפגעים. האם זה ראוי? מחד גיסא, עלינו לכבד את בני המשפחות ולהתחשב ברגשותיהם, וברגשותיו של כל אדם שלא היה רוצה להיחשף לרגע המזעזע והנורא בדרך זו. מאידך, אנחנו נורא רוצים להקליק "שיתוף" על מנת שכל העולם יראה, להטות לטובתנו את דעת הקהל ולסייע בהסברה הישראלית.
אך עדיין, המחזה הקשה לצפייה מן הסוג המתועד בסרטון, מחזיר אותנו לתקופת פיגועי ההתאבדות באוטובוסים (קו 5 בתל אביב, קו 18 בירושלים), בהם הופצו בתקשורת תמונות של אוטובוסים מרוטשים, ואפילו תמונות של הנפגעים, הרוגים ופצועים כאחד. כאשר ברשת מסתובב סרטון כזה (שזכה כבר לצפיות רבות  וליותר מ-50 אלף שיתופים), ובו נראה רגע הפיגוע, פגיעת משאית בחיילינו, קשה ואולי בלתי אפשרי לספר למשפחות ההרוגים שרק רצינו לשכנע את מדינות העולם שדרכנו צודקת.
כאשר פיגוע דומה הכה בגרמניה ב-20 בדצמבר, רשת הפייסבוק סערה. אנשים ששהו ברדיוס מסוים ממיקום הפיגוע בברלין, נתבקשו על ידי פייסבוק לדווח מהאזור בו הם נמצאים  שהכול בסדר איתם, ולהרגיע את הקרובים להם. לא ראיתי תופעה דומה לכך בפייסבוק בישראל. לא רק שכך ניתן בסולידריות יחסית להשקיט את לבבות המעגל החברתי שלך, זוהי דרך הסברה מצוינת שמתגברת על הבעייתיות שמוצגת לעיל.


מעניין אף לראות כיצד האירוע מסוקר בעולם, באתרי החדשות הגדולים:
ב- CNN, בכותרת גדולה שתופסת את רוב המסך"Terror attack in Jerusalem",מדובר על כך שהאירוע עשוי להיות קשור לארגון דאע"ש.  ב- FOX NEWS  נכתב כי ארבעה נהרגו, אם כי הידיעה קיבלה כותרת קטנה יותר ולא זכתה לתמונה או למיקום בחלק העליון של הדף. באתר הBBC- צויין שהייתה תקיפה של פלסטיני אך לא נזכרת המילה טרור. כך שבשורה התחתונה - במדינות רבות בעולם, ובאירופה בפרט, האירוע מסוקר ומקבל מקום בגופי התקשורת הגדולים. דבר אשר לא ניתן להגיד על כל פיגוע או אירוע בטחוני שמתרחש בארץ. אז אולי הם פשוט מזדהים אתנו? אולי העולם מתחיל להבין? הרי קשה שלא להשוות בין הפיגוע בירושלים לפיגועים דומים שהתרחשו באירופה. "העולם עייף מהשנאה" גנדי אמר, והוסיף, "אלוהים הוא לא בן דת כלשהי". אולי יום אחד נקשיב לו.
*הטקסט נכתב ביום הפיגוע 8.1.17

* המחבר הינו סטודנט שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ'  בר-אילן.

יום שני, 2 בינואר 2017

מרצים כותבים: שוברים שתיקה - מסגור תרבותי. מאת פרופ' סאם ליימן-ווילציג

שוברים שתיקה: מסגור תרבותי


מאת: פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג*










מאחר שהנושא עליו אכתוב כאן כל כך טעון, אתחיל באזהרה ובהבהרה: אינני תומך וגם לא מתנגד לארגון ״שוברים שתיקה״. דברי אינם באים להוסיף מהותית לדיון זה, אלא להעיר משהו ״תקשורתי״ לגבי הדרך בה ניתן להביא את הצדדים לשיח של ממש במקום שיח חרשים.
            מתי יש שיח חרשים? כשצד אחד אינו מבין את ה״שפה״ של הצד השני. אולם שפה אינה ענין לשונית בלבד; יש בה אלמנט תרבותי משמעותי ואם לא מפעילים את ה״סמנטיקה״ של התרבות של הצד השני, אזי אנו מגיעים לשיח חרשים למרות שכל אחד משני הצדדים מבין מילולית את האחר. בעולם התקשורת קוראים לזה ״מסגור״: הדרך בה המוען מביע את הדבר משפיע משמעותית על קליטת המסר ע״י הנמען.
            בעיית היעדר מסגור מתאים קיימת ביתר שאת כשצד אחד טוען את טיעוניו (לפחות חלקית) מתוך מורשת דתית והצד השני הינו חילוני במובהק. דוגמה לכך מחוץ לגבולות הארץ: בארה״ב מזה הרבה שנים נמצאים החילונים בשני חופי אמריקה מצד אחד לעומת הדתיים-פונדמנטליסטים היושבים במערב התיכון מצד שני. במקום שהחילונים ישאלו את הדתיים כיצד מדיניות השוק החופשי אשר משאירה עניים מאחור מסתדרת עם גישת ישו המצדדת בעניי העולם, הם נאבקים באותה זירה ״כלכלית-חברתית-אידיאולוגית״ נטולת טיעונים תיאולוגיים. כל זה לשווא, שהרי במצב כזה ברור שהדתיים לא יקשיבו!
            אותו דבר ניתן לראות בארצנו בנושאים שונים ומגוונים, בחיכוכים בין דתיים (בין אם לאומיים ובין חרדים) מימין ובין חילונים משמאל. סוגיית ״שוברים שתיקה״ היא דוגמה מצוינת לכך – למרות ששר החינוך הינו איש דתי, אין תומכי שוברים שתיקה מנסים בכלל לדבר ב״שפה״ שלו. אז הנה אפשרות אחת מיני רבות שניתן להעלות על הדעת.
            פניה לשר בנט: כיצד היית מגיב אם יופיע בפני ראש הממשלה, מול קהל ועדה, אדם אשר מטיף נגדו שבמלחמה הוא מתנהג בצורה בלתי-מוסרית בעליל ואפילו בניגוד לציווי האלוהים? האם דינו ״מורד במלכות״? או אולי יש לכך הצדקה מוסרית, שהרי זה בדיוק מה שנתן הנביא עשה לדוד המלך - גדול מלכי ישראל! מדוע כשמדובר בנתן הנביא הדבר לגיטימי וכשמדובר ב"שוברים שתיקה״ לא? ומדוע אינך מוכן לקבל את אִמרת חז״ל: "כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה: נתפס על אנשי ביתו. יכול למחות באנשי עירו ואינו מוחה: נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו: נתפס על כל העולם כולו".
            אינני טוען שמסגור ״מתאים״, קרי הולם, להשקפת העולם של הצד השני, יביא אותו מיידית להיכנע. כמובן שלא. אולם, מתוך שפה שבאה מעולם התוכן שלו, הנמען עשוי לפתוח את האוזן (ואת הלב) מתוך הכרה שהצד השני מעריך את תפיסת עולמו ומורשתו - ואולי אפילו יפתח לו את הראש, שייתכן שיכיר שקיים צדק מסוים (מסויג ככל שיהיה) בטיעונים של הצד ש״כנגד״.
            וגם זה מסגור ממורשתם של המגזר הדתי: ״אלו ואלו דברי אלוהים חיים״...


*המחבר כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו