דפים

יום שלישי, 28 ביוני 2016

מרצים כותבים: עשו לנו בית ספר

עשו לנו בית ספר
מאת:  אורי מלכין*






אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי 
מנסה לנגן כינור 
במסיבה בריבוע מקפץ בשיפוע 
ועושה צעדים לאחור 

אני בחור פרימיטיבי בעולם אינטנסיבי 
בעולם שכולו חשמל 
אבל כותב בינתיים על שדה ושמיים 
וכוכב שביט שנפל 
            (בתים ראשונים מהשיר בחור אנולוגי בעולם דיגיטלי של הזמר והמלחין אלון אולארצ'יק)

עם סיומה של שנת לימודים נוספת במערכת החינוך העל יסודית, כדאי שנסתכל אחורה וננסה לראות מה למדנו על תלמידי ישראל במהלך השנה האחרונה.
בחודש מאי השנה (2016) החליטה מועצת התלמידים והנוער הארצית לפתוח במחאה נגד שניים מהארגונים הממסדיים החזקים במדינה – ארגון המורים מחד ומשרד התחבורה מאידך.
המחאה, מהמאורגנות בתולדותיה של המועצה, כללה כמעט את כל הפריטים בסל הכלים הקיימים בידי אזרחים במדינה דמוקרטית: שביתות, הפגנות, עצומה אינטרנטית, העלאת נושאים לסדר היום. התלמידים השכילו לעורר  דעת קהל דרך אמצעי התקשורת המסורתיים  ודרך רשתות חברתיות, הם  שלחו מכתבים לשרים, לראשי ערים ולמקבלי החלטות,  אף גרמו לכינוס ועדות הכנסת.  הם הגישו אפילו עתירה לבג"ץ ולבתי הדין לעבודה. דבר השביתה דווח וסוקר לא רק במדינת ישראל, אלא גם במדינות דמוקרטיות נוספות ברחבי העולם.
המסרים של  התלמידים היו אחידים ומטרתם הייתה להביא לסיום מאבק ארגון המורים, שהוביל להפסקת הפעילויות החוץ בית ספריות עקב עיצומים, ומאבק משרד התחבורה בארגון הטסטרים, שהוביל לעומסים אדירים בתורים למבחני נהיגה  כמו גם לעיצומים ולהפסקה של מבחני הנהיגה המעשיים.
בשני המקרים טענו התלמידים כי הם פותחים במחאה, כיוון ששוב ושוב מתנהל מאבק על גבם. למרות ניסיונם של התלמידים לתווך- הצדדים בסכסוכים לא תקשרו זה עם זה, ולכן הם, התלמידים, נאלצים, כך אמרו,  לקחת את תפקיד המבוגר האחראי.
יומיים שבתו התלמידים בשביתה ארצית ועוד מספר ימים בשביתה נודדת, כל פעם ברשות מקומית אחרת. לאורך ימי השביתה התקשורת ודעת הקהל נטו לטובת התלמידים, למרות שאין זה דבר טבעי לעודד בני נוער להבריז מהלימודים, ועוד חודש לפני תחילת בחינות הבגרות.
כחוקר וכמרצה בבית הספר לתקשורת, ניסיתי לרתום את המודלים והתיאוריות שאנו מלמדים את הסטודנטים לתואר ראשון, בניסיון להבין כיצד הצליחו ילדים מתחת לגיל 18 להשתלט על סדר היום הציבורי, לגרוף כותרות ואף לזכות לתמיכת דעת הקהל.
המסקנה שהגעתי אליה היא שדור התיכוניסטים של ימינו אינו זקוק לסדנאות מעשיות שילמדו אותם איך להשתמש בטכנולוגיה ולהבין כיצד התקשורת עובדת, הם פשוט נולדו למציאות הזו.
אין צורך ללמד אותם עקרונות בעמידה מול מצלמה, כי דור 'הסלפי'  מצטלם הרבה יותר מאתנו המבוגרים הקשישים בני 25+. הם התרגלו לחיות בעין המצלמה ולכן הם לא מתביישים ממנה. הדבר מעלה את מודעותם לתנועות הגוף שלהם ואיך הם נראים.
לא צריך ללמד אותם לדבר בסאונד-בייטס קצרים, כי הם בעצמם משתעממים ממשפטים ארוכים. דומה שהם גם הפנימו מודלים ביחסי ציבור כמו מיתוג, אסטרטגיה ומסרים, הגדרת קהלי יעד, ניהול משברים וטקטיקות (הודעות לעיתונות, מסיבות עיתונאים וכדומה).
לא צריך להסביר לבני הנוער את החשיבות של רשתות חברתיות ואיך משתמשים בהם. הם יכולים להסביר את זה לנו. די להסתכל בעמוד הפייסבוק של מועצת התלמידים והנוער הארצית, הפעיל מאוד לאורך השנה, כדי לראות את ההפנמה וההבנה שלהם. הם יודעים להשתמש בגרפיקה, לצלם שידורים חיים ולערוך סרטונים, והכי חשוב- להיות קשובים לעוקבים אחריהם. הם מבינים שלא כל הכח נמצא אצלם ומשתמשים ברשתות החברתיות ובתקשורת דו-כיוונית כדי לשתף, לבחון את עצמם ולחדד את המסרים שלהם.

ומול התלמידים התייצב בימי המחאה רן ארז, מזכיר ארגון המורים בן ה-71, מנסה להתחרות בבני הנוער שחיים את העידן הדיגיטלי. מסרב להבין שאנו בעולם אחר, חדש ומשתנה. השנה התלמידים עשו לו ולנו בית ספר. במבחן התוצאה הם הצליחו לכופף את משרדי הממשלה ולהגיע להישגים שלהם קיוו.
גם במבחן הרשתות החברתיות מנצחים התלמידים- למועצת התלמידים והנוער הארצית כמעט 70 אלף עוקבים בעמוד הפייסבוק, לארגון המורים 20 אלף, למשרד התחבורה 8,000. שלא לדבר גם על עמודי טוויטר ואינסטגרם, שלא קיימים אצל הארגונים האחרים.
מקרה המבחן של שביתת התלמידים ובני הנוער בישראל מחודש מאי שנת 2016 הוא קריאה למוסדות החינוכיים והאקדמיים לשוב ולהתחדש. להבין כי הוראת מיומנויות בתקשורת חדשה (שכבר מזמן לא חדשה) היא עדיין אטרקציה, אך לא לאורך זמן ובטח לא לדור התלמידים שמסיים בימים אלה את בחינות הבגרות האחרונות.
האתגר שעומד מול אנשי החינוך והאקדמיה הוא לנסות ולחנך את בני הנוער לשימוש ערכי ונכון באותם הכלים. אמנם 'המדיום הוא המסר', אך שימוש לא נכון בטכנולוגיה עלול לגרור לפגיעה חמורה בחיי האדם ובנפשו.
ואולי בכלל הגיעה העת לזנוח את ההתלהבות של כולנו מהטכנולוגיה, ולהבין כי מה שילדים ובני נוער צריכים זה מישהו שינחה אותם איך לנהל שיחה פנים מול פנים ולא דרך מסך. לשים בצד את הטלפון ולנהל שיחה פשוטה מלב אל לב. דומה שעם כל העיסוק בטכנולוגיות וברשתות החברתיות, שכחנו מהו הערך של חברות אמת.



*המחבר הנו מזכיר האגודה הישראלית לתקשורת ודוקטורנט באוניברסיטת בר אילן, לשעבר יו"ר עמותת במתנ"ה (בוגרי מועצת התלמידים והנוער הארצית).

יום ראשון, 19 ביוני 2016

מרצים כותבים: אסי כהן- הבדיחה על חשבונך

אסי כהן - הבדיחה על חשבונך
מאת: רועי דואני*







דדי דדון, הכוכב החדש של "ארץ נהדרת", מצטרף לדמויות אחרות שגילם אסי כהן: פילוס (מצ'עמם לי), איתן פרצלינה (פרסומת לבנק) וכמובן לקוקו הזמר (פקח אני פורק סחורה). בכל אותם מקרים מגלם אסי כהן את המזרחי הטיפש שכולנו נהנים לצחוק מהתנהגותו המגוחכת המבוססת על שלל סטראוטיפים גזעניים הטבועים עמוק בתרבות הפופולארית הישראלית. אלא שהבדיחה היא לא על אותם אנשים המהווים מושא ל"סאטירה", אלא על חשבונו של כהן עצמו.

סרטי הבורקס שפרחו בשנות ה-70 היו השיא של הגחכת המזרחי שהייתה קיימת מראשיתו של הקולנוע העברי בארץ ישראל. שני השחקנים המזוהים ביותר עם דמויות מזרחיות נלעגות, יוסף שילוח ז"ל וזאב רווח יבל"א, השקיעו שנים רבות כדי להכות על חטא ולנסות לנקות את הכתם שהודבק לציבור שלם, ושליצירתו היו שותפים. אלא שגם היום, אחרי למעלה משלושה עשורים, ולמרות שהשניים גילמו דמויות עומק בהצגות תיאטרון, בסדרות טלוויזיה ובקולנוע, הם עדיין זכורים בשל אותן דמויות מבוזות. כך למשל, קהילת יהודי פרס המפוארת, על כל עושרה האינטלקטואלי והתרבותי, מיוצגת במוחם של רבים מאיתנו כדמות מטופשת עם קרם אבוקדו על הראש.

מי שחושב שדמויות אלו הן נחלת העבר, טועה טעות מרה. הדמויות הנלעגות מתאימות עצמן לרוח התקופה. בשנות ה-70, עת סרטי הבורקס, הדמויות הללו התקבלו באהבה, גם ע"י אלו שלמעשה הבדיחה הייתה על חשבונם. אך גם היום התופעה אינה שונה. אתם מוזמנים לצפות בסדרת הרשת העכשווית של הבנק הבינלאומי. בסדרה אסי כהן מגלם את איתן פרצלינה, מנהל בית דפוס שחום המדבר עם חת ועם עין, שעושה טעויות לרוב ובורח מאחריות, בעוד נציגי הבנק הלבנים שמולו, נדהמים מהתנהגותו המביכה. לפני פחות משנה, חברת הבנייה הדתית "באמונה" הציגה פרסומת גזענית ומזעזעת. התנצלותו של המנכ"ל הייתה כמס שפתיים ומדבריו היה ברור שאין הוא מבין את הבעיה, "אותנו זה הצחיק" כך טען.

רמי סדן, היו"ר החדש של דריקטוריון ערוץ 10, עורר סערה כשצוטט אומר "אנחנו, כאליטה, צריכים לפרוץ את המעגלים של הערוץ, לפנות למסעודה משדרות". כאשר כך נראה ייצוג הזהות המזרחית בתרבות הפופולארית, אל לנו להתפלא שדמות בכירה מרגישה בנוח להתבטא כך, גם אם מדובר בפורום מצומצם. אך לצידו ישנם מובילי דעה רבים: רזי ברקאי הרגיש בנוח לומר בראיון ל"ליידי גלובס" בזמן חשדות המין של אייל גולן, כי "אין הבדל בין מעריצי אייל גולן למאמיני עובדיה יוסף" וכן "זה קהל מזרחי שומר מסורת שסולח על הכל בהערצה חסרת ביקורת לחלוטין". אל אלו מתווספות התבטאויותיהם ערב הבחירות של יאיר גרבוז, ענת וקסמן ואחרים. ככל הנראה, כל אלה חונכו שיש תרבות אחת עליונה ונכונה ועל כל היתר להתחנך לפיה, ולא - יישארו נחותים. כיצד איפוא, חברת הוועדה של בנק ישראל לבחירת שטרות הכסף החדשים,  שרי רז , בעלת  האתוס הציוני-אשכנזי, תכיר משורר מזרחי שמתאים להיות מיוצג על גבי שטר?

אפשר גם אחרת. ב-2003 התפרק הצמד "אסי וגורי" והם בשיא הצלחתם. הסיבה הרשמית לפירוק הייתה הרצון של גורי אלפי להמשיך לאתגרים חדשים ולא להיתקע עם דמויות בינוניות שאיתן עלול להיות מזוהה לשארית חייו. בעוד שאסי כהן ממשיך במורשת עשיית ה"דאחקה" בהתאמה לרוח התקופה, גורי אלפי מנחה תוכנית לילה עם הומור שנון, שנותנת במה לאמנים צעירים משלל הגוונים להציג את כישרונם, ובו בזמן מעבירה ביקורת על הייצוג הסטריאוטיפי השגוי שלהם. תהליך קוטבי דומה קרה גם בפרידתם של אברי גלעד וארז טל, כאשר הראשון פנה לדרך של בידור באמצעות קירוב לבבות, בעוד שהאחרון עשה זאת בדרך של הרחקת לבבות, שהיא גם קלה יותר ובעיקר רווחית הרבה יותר.

...כי לעגו לי ידידי ...
איך אתנחם? איכה אשכח?
איכה אשכח?...      (אביהו מדינה)



*המחבר הנו מנהל המרכז לתקשורת בינלאומית, בית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן  

יום שני, 13 ביוני 2016

מרצים מגיבים: חוסר האתיקה של החרם האקדמי

חוסר האתיקה של החרם האקדמי
מאת: ד"ר צוריאל ראשי *




תארו לעצמכם סוכן שיווק של חברה למשקאות קלים, שמיוזמתו האישית נוטל חלק מוביל בקמפיין אגרסיבי נגד סוכר במשקאות. איך לדעתכם הייתה נראית השיחה בינו לבין מעסיקו?
כך צריכה להתנהל השיחה בין החברה הישראלית לבין אנשי סגל במוסדות אקדמיים ישראלים, המטיפים לחרם אקדמי על ישראל. כישלון החרם של האגודה האנתרופולגית האמריקנית (ביום 7.6.16), שהיה על חודו של קול, מחייב אותנו לחשיבה אתית וציבורית מחודשת על התנהלותם
אמנם יש חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם כבר משנת 2011, אך כל ניסיון להעניש על פיו את איש הסגל, הקורא לחרם על ישראל, עתיד להיכשל במסדרונות בית המשפט העליון מכוח ההגנה של חוק יסוד חופש העיסוק וההגנה על חופש הביטוי
בשל כך, דווקא מכאן צריכה לצאת התביעה האתית כלפי ההתנהגות הבלתי ראויה של אנשי האקדמיה. דווקא מי שפועל במקום, המהווה מופת לחופש דעה ודיבור, אינו יכול להחרים טקסטים של מי שאינו חושב כמוהו. 
מסתבר שזו ההבנה המחלחלת, בין חברי סגל אקדמי ברחבי העולם. גם אלו המותחים ביקורת על התנהגותה של ישראל מודים, שבקריאה גורפת לחרם, ישנו חוסר צדק ופגיעה בחברי סגל יחידים. למשל, מרצה באוניברסיטה ישראלית המתנגד למדיניות ישראל ייענש בדיוק באותה מידה בענישה קולקטיבית כמו חבר סגל אחר התומך במדיניות זו.
כל קהילה אקדמית מדעית חייבת להכיל חוקרים טובים, ולכן ניתן להניח שההתפלגות בקרבם כמו בכלל החברה היא שהחוקרים מגיעים מכל קצות הקשת החברתית: ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. ההתנהלות של הקריאה לחרם אינה רק פוגעת באקדמיה אלא היא  מכרסמת באמון הציבור והסטודנטים ובאיכות המקצועית שלהם. בעקבות ההטפה לחרם, אנשים עלולים לחשוב שהאקדמיה מורכבת רק מקבוצת אנשים הומוגנית בעלת השקפה פוליטית מסוימת.
זאת ועוד, יש כפיות טובה מצידם של הקוראים לחרם כלפי משלם המיסים הישראלי: בעצם העובדה שהם קוראים להחרמתה של האקדמיה, אך מדי חודש מקבלים ממנה משכורת, הם יורקים אל הבאר ממנה הם שותים. בסופו של יום, האקדמיה בישראל נשענת על סבסוד ממשלתי ועל תמיכה ציבורית. איני דורש נאמנות מחברי הסגל, אבל אני יכול לדרוש מהם יושר. לא ניתן רק להסתפק ביושר שלהם מול מצפונם, אלא גם מול כולנו. לא ניתן להטיף לגרימת נזק למקום עבודתך. אתה יכול למתוח ביקורת פנימית ולהתאמץ לשנות אותו מבפנים או לעזוב אותו. מורה אינו יכול לקרוא להורי התלמידים להוציא את ילדיהם מבית הספר כמו שעובד חברת המשקאות לא ישתתף בקמפיין כנגדה.
אז מה אפשר לעשות? קודם כל, כפי שעושים בתוך העולם האתי: צריך להסביר מהו הפסול במעשה של מי שאינו נוהג כראוי, ויש להוקיע אותו על התנהגותו. גם אם אי אפשר להעניש אותו. מלבד זאת, מאחר ומדובר במשימה לאומית חשוב גם להשקיע בהכנת חברי וחברות סגל אקדמי להתמודדות עם סכנת החרם. לכן הם צריכים להשתתף, ואכן משתתפים, בימי הכנה לקראת נסיעותיהם לקמפוסים ברחבי העולם. יום עיון שכזה עתיד להתקיים באוניברסיטת בר-אילן ב-26 ביוני מתוך הבנת האתגרים וההתמודדות עם נזקי ה-BDS.
בינתיים קריאת החרם נכשלה, ולכן אין מדובר בעבירה אתית כה חמורה. אם החרם יצליח לפגוע באקדמיה הישראלית, העבירה האתית כבר תהיה גובלת בעבירה משמעתית. אז תוכל האוניברסיטה לנקוט באמצעים משמעתיים כלפי מי שמנסה לפגוע בארגון עצמו, כפי שנוהגים ארגונים רבים, ציבוריים ופרטיים כאחד
עצם ההצבעה על החרמת האקדמיה בישראל על ידי האגודה האנתרופולגית האמריקאית הוא חמור בפני עצמו. כישלון היוזמה עשוי להיות ניצוץ ראשון המעיד על הבקעת החומה, שנבנתה בהתנהגות לא אתית


*המחבר הנו מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן ובמרכז לאתיקה במשכנות שאננים

המאמר פורסם בעיתון ישראל היום, ביום שלישי, .7.6.16

יום שני, 6 ביוני 2016

מרצים כותבים: קריוקי בנסיעה במסווה של ממתק ברשת.

קריוקי בנסיעה: אידיאולוגיה במסווה של ממתק ברשת


מאת: ד"ר יונתן אילן*









            לא מזמן החלו לצוץ בפיד שלי קישורים לפינתו המצולמת של ג'ימס קורדן "Car pool Karioke", או בתרגום חופשי: "קריוקי בנסיעה", והספיקו לי בדיוק שניים-שלושה קטעים כדי להתמכר. הרעיון פשוט וגאוני: קורדן, המנחה של תכנית הלייט לייט שואו של רשת CBS, אוסף זמר או זמרת (או להקה) מפורסמים מהבית על מנת שזה או זו יעזרו לכאורה לקורדן, איש אנגלי בלוס אנג'לס, לנווט ולהגיע לאולפן בזמן. אז משמיע קורדן כמה מהלהיטים הגדולים שלהם והם פוצחים בשירה יחדיו תוך כדי נסיעה ואגב כמה שאלות קלילות על חייהם הפרטיים.
            כמה פשוט ככה טעים. הרעיון, כך קורדן, נהגה ביחד עם חברו הטוב מתוך מחשבה  להכניס את אותם זמרי על לתוך רכב ולהשמיע להם את המוסיקה שלהם ממש כשם שאנו, בני התמותה, מאזינים להם בפקקים באיילון, והם יזמרו את השירים שלהם בדיוק כפי שאנחנו עושים ברכב, להוציא זיופים של טון-טון וחצי. וזה עובד נהדר. באחד הסרטונים למשל (שצולם בלונדון אגב), מגיעה אדל עם כוס תה שנשפך מעט על המעיל שלה והיא נחשפת כאחד האדם. נטולת מניירות. חמודה אמיתית. היא מספרת לקורדן איך השתכרה איזה ערב בזמן שחיכתה לחבר שלה ואחר כך שלמה מכיסה על ארוחה של איזו משפחה במסעדה, סתם כי בא לה. איזה יופי. בקטע אחר קורדן שואל בבהלה אם הפרטנר שלו לנסיעה כשיר לנהיגה וזה עונה בביטחון שכמובן שכן, ועד מהרה אנחנו מגלים שמדובר בסטיבי וונדר, עיוור בשתי עיניו למי שלא יודע, והשניים פוצחים במסכת להיטים של סטיבי. בשלב הזה הרגליים שלי כבר התחילו לזוז מעצמן ומצאתי את עצמי מפזז,כאילו אין לי דלקת בברך ימין. אגב, באחד הרגעים הנהדרים בסרטון עם סטיבי, שלא מפסיק להתלוצץ על מבטאו הבריטי של מארחו, קורדן מבקש ממנו להתקשר לזוגתו, ג'וליה, ולהפתיע אותה, ולאחר שזו עונה הוא פוצח באחד מלהיטיו הגדולים:
"I just called to say James [Corden] loves you ".
קורדן מתרגש נורא. גם ג'וליה. גם אני. ובכלל, סטיבי נראה כמו בן אדם שהייתי נותן הרבה בשביל להעביר אתו איזה אחר הצהריים באפר איסט סייד גבעתיים. והרעיון הקטן הזה, שנמתח על פני סרטונים שאורכם לא עולה על 15 דקות לכל אחד, טס ברשת במהירות הקול. הנה קצת מספרים מיוטיוב: קורדן מארח ברכב שלו את סיה–44,173,049 צפיות; את סטיבי וונדר – 21,467,281; את מריה קארי – 24,280,113; את ג'סטין ביבר –76,838,555. ובראש מצעד הלהיטים המלכה אדל כמובן (105,352,788 צפיות!).
ואו. באמת ואו. ולמה זה עובד? אני אומר לכם בדיוק למה זה עובד. משום שבתוך תוכנו, בתוך כל אחד מאיתנו, ישנו חדר סודי. ובתוך החדר הסודי הזה יש קופסא. ובתוך הקופסא הזו מסתתר פתק. ובפתק הזה כתוב באותיות קידוש לבנה שאנחנו רוצים קצת זוהר בחיים שלנו. ושאם הדברים היו מקבלים כיוון טיפה שונה בחיים של כל אחד ואחת מאתנו, אז היינו יכולים להיות בטופ של הטופ. של משהו. לא משנה מה. ואז הגיע קורדן והבין שאנחנו, כלומר הצופים, הרי לעולם לא נהיה מישהו שהוא משהו, אבל כמו מנחה מקצוען של לייט לייט שואו הוא לא יכול לאכזב אותנו; זה הרי בטבע שלו. אז קורדן מבין שאם אנחנו לא ניגע בזוהר, צריך להביא את הזוהר שיגע לרגע בנו, לתת לנו קצת להתחכך בו. פשוט.
אז יש רכב. לכולנו יש רכב. והוא לוקח טרמפ. ואז נכנס איזה כוכב לרכב, ופתאום אנחנו רואים אותו בגודל טבעי, יושב עם חגורת בטיחות במושב שליד הנהג. וקורדן שם מוסיקה, והם מתחילים לשיר. והרי זה בדיוק מה שאנחנו עושים ברכב. ואז מידי פעם דואג גם קורדן לפתוח חלון ולתת לכוכב טיפה לרדת לארץ. הנה, למשל, בסרטון עם הראפרית איגי אזליה קורדן מפנה את תשומת ליבה לברנש שעושה ג'וגינג ושואל אותה אם הוא הטיפוס שלה. הוא לא. אבל זה לא משנה, משום שבאותו הרגע אנחנו עדים לכך שאזליה, כאחד האדם, מסתכלת גם היא מהחלון מידי פעם. והטריק הזה חוזר על עצמו. בסרטון עם ג'ניפר לופז, למשל, קורדן עוצר איזה רכב מפואר ואומר לנוסעים בו שג'ניפר לופז לא מתחברת בכלל לרכב שלהם והם עונים לו שהם אוהבים אותה ("זה לא נכון, אני אוהבת אתכם!" היא מצליחה לסנן. נו, מה אפשר לעשות). ובסרטון אחר כריס מרטין, הסולן של "קולדפליי", נאסף על אם הדרך על ידי קורדן ומתפעל מרכב הלנדרובר המפואר של חברו: "ואו, אתה עובד יפה, אה? אני הייתי שמח לנהוג ברכב כזה". בסדר. הרי איפשהו בעולם יש בוודאי איזו קבוצת איים שאם נחבר את הנכסים של קורדן ומרטין ביחד נוכל לרכוש אותה, ואולי אפילו יישאר לנו עודף לאיזה חבל ארץ קטן.
            בווריאציה שונה לאותו הטריק קורדן עוצר את הרכב והוא ואורחיו 'יורדים' לרחוב. פעם אחת הוא עוצר עם ג'ניפר האדסון בבורגר קינג בDrive Through והם מזמינים ארוחה תוך כדי שירה. פעם אחרת הוא עוצר עם ג'ייסון דרולו בתחנת דלק כדי שזה יראה לו כמה צעדי ריקוד והם מצטרפים לאוטובוס תיירים. ככה סתם. קורדן, אגב, הוא הכי לא הוליווד: הוא מלא במקומות ה'לא נכונים', יש לו ידיות אהבה שמזכירות בדיוק את שלי,והוא איננו מתבייש בזה כלל. "השמלה לא עולה עלי, אני לא אוהבת שהבגדים עושים לי ישבן גדול" אומרת אזליה כשהם עוצרים למדוד שמלת חתונה, שכן אזליה עומדת להתחתן בקרוב. "ספרי לי על זה באמת, עם מי את חושבת שאת מדברת, אה?" הוא עונה לה. בכלל, בסרטונים רבים נראה שהוא עצמו רק קם מהמיטה ונכנס לחולצה הראשונה שראה כשפקח את עיניו, ולזה תוסיפו שהוא רגיש ודומע פה ושם והוא לא מתבייש בזה. נו, בחייכם, איך אפשר שלא להתחבר לזה?
            עד כה מה שרואים, ומכאן מה שפחות רוצים אולי שנראה. בבסיס העניין טמון רעיון עסקי שבו שני צדדים מרוויחים והשלישי מרוויח פחות: קורדן מקבל חשיפה אדירה לתכנית הלייט לייט שלו וזה בעצם כל מה שהוא צריך. האורחים שלו מקבלים הזדמנות נהדרת לחשוף אותנו, שוב, למוסיקה שלהם, ואנחנו? ובכן, אנחנו הכוונה לכיס שלנו, והרי הסוף בסיפור הזה ידוע מראש. ואם מתבוננים בסרטונים הללו בעין טיפה ביקורתית, אז הפורמט הזה מקבל פתאום צבע אחר: מיותר לציין כמובן ששום דבר בסרטונים הללו איננו נתון ליד המקרה; הכל מתוכנן לפרטי פרטים, במיוחד אותם רגעים שנדמה כאילו אולתרו בהבזק של רגע. בניגוד לקורדן האורחים שלו מגיעים 'מתוקתקים', וגם ה'זרוקים' שביניהם עברו אצל סטייליסט שחשב מראש על מראה הנון שאלאנט ה'נכון'. ג'ייסון דרולו, למשל, מגיע לרכב ונראה כמו מיליון דולר. קורדן שמע כי זה בילה באיזה מועדון עד שש בבוקר ודרולו מודה באשמה. "אז איך לעזאזל אתה נראה כל כך רענן?" שואל אותו קורדן. כוס קפה אחת מספיקה לו והוא כמו חדש, הוא עונה. נו באמת. יש ימים בשבוע הזה שגם אם יזרקו אותי באמצע השינה לתוך בריכת אספרסו מבעבעת אני לא אצליח לקום, וזה כשאני הולך לישון בעשר. אבל זה מילא. השאלות שקורדן שואל את אורחיו הן לכאורה על חייהם הפרטיים. בפועל מדובר בעצם בסוג של טיזר לפני השיר הבא שהוא עומד להשמיע; מכין להנחתה על הראש שלנו. בשלבים האלו מידי פעם 'בורח' להם לכוכבים ואנחנו נחשפים לרגע לפערים שביננו וביניהם: "מיטה עגולה? איפה מוצאים סדינים למיטה כזו?" שואל קורדן את דרולו לאחר שזה מודה קבל עם ועדה שהוא ישן על מיטה כזו. "לא יודע איפה הם קונים אותם...מעולם לא קניתי מצעים". יש לו אנשים שעושים את זה בשבילו, אתם יודעים. מה, לכם אין? בחדר העריכה הם יחליטו יחדיו מה ירצו שנדע ומה לא. ואם במקרה, בטעות, נדמה לנו שקורדן מצליח לדגדג איזו פיסת מידע נעלמה מחייו של הכוכב, הוא מיד נתקל בחומה בצורה, וגם זה הרי נועד להשאיר איזו שכבה של מסתורין; זה כידוע עוזר במכירות. כך כשהוא שואל למשל את רוד סטיוארט על תקופת ההוללות שלו ובת כמה הייתה המעריצה הכי מבוגרת שיצא לו אז לבלות איתה ("Shut Up!" מסנן לעברו סטיוארט במבטא בריטי כבד והשניים מתפקעים מצחוק).
            אולי היחידה שבאמת באה לעבוד ואין לה זמן לשחק בכאילו היא ג'ניפר לופז. היא נכנסת לרכב, חוגרת חגורת בטיחות, אך מכאן ואילך כל הווייתה כאילו אומרת לנו הצופים שהיא מכוכב אחר. היא נראית טוב, מיותר לציין, אולי טוב מידי בהתחשב במעמד, שכן פתאום הפנים החמודות, המלאות והוורודות של קורדן כאילו נועדו להעצים את פניה הקורנות של לופז (מה זה, קרם פנים? למיקי בוגנים הפתרונים), וכל שיר שהיא מבצעת ברכב משווה תחושה כאילו אנחנו בהופעה חיה שלה. לא פראיירית. ואז קורדן מתחיל לשאול שאלות על החיים הפרטיים שלה, ולופז רואה הזדמנות ונועצת את הסכין עמוק יותר, שחס וחלילה לא נחשוב לרגע שהיא ואנחנו זה אותו הדבר. שלוש פעמים הייתה נשואה, וכאילו שזה לא מספיק היא מספרת לנו גם שקיבלה חמש הצעות נישואין בחייה. חיים רגילים, אתם יודעים. מה, לכם זה לא קרה?

ואם יש שם רגע אחד שאליו אפשר אולי לנקז את כל המאמר הזה, הרי זה הרגע שבו לופז מתבוננת בסמארט פון שלה וקורדן שואל אותה אילו אנשים מפורסמים נמצאים ברשימת הקשר שלה: דמי לוואטו, בראדלי קופר, קריסטיאנו רונאלדו, ליאונרדו דיקפריו. ליאונרדו דיקפריו? אני רוצה לשלוח לו הודעה, אומר לה קורדן. הוא מקרב את המסך של הסמארט פון שלה למצלמה ברכב, רוצה לומר זה אמיתי, כמו קוסם שמספר תוך כדי מעשה הקסמים שלא יכול היה לדעת בשום פנים איזה קלף החזיק המתנדב שעוזר לו בהופעה, והרי אנחנו יודעים מראש שהוא ידע טוב מאוד, גם אם זה לא באמת משנה לנו. "בא לי להשתולל הערב", הוא כותב בשמה וחותם ("ג'יי לו, אתה יודע, מהבלוק"). נשלח. לופז 'מופתעת'. "הי בובה, את רוצה ללכת למועדון?" הסמארט פון של לופז רועד וליאו עונה בחזרה (ליאו, מה, ככה אנחנו קוראים לו בחבר'ה). ועכשיו תעצמו עיניים, קחו נשימה עמוקה, ותדמיינו שאתם מי שככל הנראה כבר לעולם לא תהיו. עכשיו תפקחו אותן, שחררו את הפלא פון שלכם מנעילתו, ותדפדפו ברשימת הקשר שלכם. את מי אתם רואים?