סטודנטים כותבים: פוסט פרידה מאת: אביטן בן שמן ומאור טל

פוסט פרידה

מאת: אביטן בן שמן ומאור טל*

עוקבים וקוראים יקרים,

בשנה האחרונה , לצד לימודים לתואר שני בתקשורת פוליטית, בבית

 הספר לתקשורת באונ' בר אילן, נפלה בחלקנו הזכות לקחת חלק  

במערכת הבלוג "בר-דעת".

אנו מבקשים להודות לד"ר תיקי בלס ולמר אורי מלכין מסגל בית הספר 

לתקשורת  על  ההזדמנות להיחשף לתכנים מרתקים בנושאים מגוונים 

כמו גם על ההזדמנות לקחת חלק  בעריכת הבלוג "בר- דעת" שהופץ והועבר אליכם.

אנו מאחלים לכולם חופשת סמסטר נעימה והצלחה במבחנים!

אביטן בן שמן ומאור טל

* המחברים הנם סטודנטים לתואר שני בתקשורת פוליטית

מרצים כותבים:מה הופך נאום ליעיל ו״תופס״ כותרות? מאת: מישל שטיין

מה הופך נאום ליעיל ו״תופס״ כותרות?

על-פי נאומי נתניהו ואובמה באו״ם

מאת: מישל שטיין טיר*

                                           

במטרה לענות על שאלה בת 2,500 שנה זו, נבחנו נאומי האו״ם של שניים מהרטוריקנים 
הגדולים במאה ה-21: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ונשיא ארצות-הברית ברק
 אובמה. בהתבסס על רטוריקה פוליטית (מוריס, 2002;פורנהם ופטרובה, 2010)
 ופסיכולוגיה קוגניטיבית (גרדנר, 1993;סטנברג, 1984; גולמן, 1995), מחקר זה מציע גישה
 חדשה המציבה במרכז את השחקנים הפוליטיים (שיפר, 2001) במטרה להעריך יעילות
 נאומים על-ידי תיאוריית ספקטרום האינטליגנציות הרטוריות 
–TheSPECtrum of Rhetoric Intelligences (SPEC/RI).בתיאוריה זו, ‘SPEC’ מציין את
 ראשי התיבות של ארבע 
אינטליגנציות המהותיות לרטוריקה יעילה – מערכתית (Systematic); יישומית (Practical);
רגשית (Emotional); ויצירתית (Creative). ארבע אינטליגנציות רטוריות אלה (RI),
 תורמות ליכולתם של מנהיגים לעורר השראה, להקנות ביטחון, ליצור תחושת קרבה 
ולמשוך את תשומת ליבם של הבוחרים.

המחקר חולק לשלושה חלקים שכולם התבססו על מודל הפרופיל התקשורתי 
האישי – ThePersonal Communication Profile (PCP)– שפותח בעבודה 
זו ככלי רטורי-קוגניטיבי המקנה פתרון כמותי חדש לצורך בלתי-פתור בתחום התקשורת 
הפוליטית המתקשה להגדיר יעילות נאומים. ראשית, נחשפו האינטליגנציות הרטוריות של
 המנהיגים והוגדרה ארכיטקטורת הנאום דרך תבניות התנהגות מילוליות ולא-מילוליות. 
כל נאום חולק ל׳סאונד בייטס׳ ((Sound Bites, ׳קפסולות מידע׳ הכוללות רעיון מרכזי 
אחד עם התחלה, אמצע וסוף. כל סאונד בייט קודד על-פי הקטגוריות של ספקטרום 
האינטליגנציות הרטוריות בהן המילולי מייצג את ה׳מה׳ – הטקסט של הנאום; והלא-מילולי 
מייצג את ה׳איך׳ – הכולל שפת גוף, קשר עין וקול.

הפרופיל התקשורתי האישי של המנהיגים שהוגדר בחלק הראשון של המחקר העיד
 כי שני המנהיגים השתמשו במגוון אינטליגנציות רטוריות גם בתהליכים 
המילוליים וגם בלא-מילוליים, אך גם אצל נתניהו וגם אצל אובמה הממצאים הראו כי 
הפרופיל הרטורי שלהם שונה מהפרופיל הקוגניטיבי. הפרופיל הרטורי מייצג את מה שהמנהיג
 מציע לעולם באופן מודע ומתוכנן מראש ונמדד על-ידי האינטליגנציות הרטוריות שלהם
 ברמה המילולית והלא-מילולית. הפרופיל הפסיכולוגי-קוגניטיבי מייצג את האינטליגנציות 
הרטוריות שחזקות אצל המנהיג באופן טבעי, והן נמדדות על-ידי הפער בין המרכיב 
המילולי והלא-מילולי בכל אינטליגנציה בנפרד. פער נמוך מעיד כי אותה אינטליגנציה נטועה
 באופן טבעי במנהיג.

הממצאים מסבירים ׳מדוע׳ הפרופיל התקשורתי של המנהיגים לא השתנה באופן משמעותי 
במהלך כהונתם. במשך השנים הדוברים שמרו על כישורי רטוריקה יציבים עם גיוונים 
באינטליגנציות הרטוריות שנבעו בעיקר מהאתגרים הפוליטיים שלהם, מרמת הביטחון העצמי 
ובשל חוקי המשחק המשתנים בזירת התקשורת ובטעם ההמון. המתודולוגיה המוצגת 
במחקר זה מאפשרת ליצור פרופיל תקשורתי אישי לכל אדם בהתבסס על חומרים מצולמים 
בלבד, ומאפשרת להגדיר מבחוץ-פנימה את האינטליגנציות הרטוריות המייצגות את 
תבניות ההתנהגות של ״ממסגרי מפתח בשיח התקשורתי״ (לקוף, 2004). שחקנים 
פוליטיים, דוברים, יועצי תקשורת, מקבלי החלטות וכל אדם, יכולים להיעזר במודל 
ה-PCP כדי לשדרג יכולות רטוריות, להעריך חזקות וחולשות של עצמם ושל מתחריהם,
 וליצור אסטרטגיות תקשורתיות מדויקות ונאומים משכנעים.

השלב השני של המחקר בחן כיצד ייתפס המסר על-ידי אמצעי התקשורת על-ידי
 חשיפת האינטליגנציות הרטוריות בנאום שזכו לסיקור התקשורתי היעיל ביותר בשישה
 אתרי חדשות-אינטרנט בישראל ובארצות-הברית, בחלוקה לערוצים אליטיסטיים לעומת 
פופולאריים לאורך הקשת הפוליטית – שמאל, מרכז וימין. ששת נאומי האו״ם הנבחרים של 
נתניהו ואובמה (2012-2009) הובילו ל-167 'סאונד בייטס' שהושוו ל-152 המאמרים 
שהתפרסמו בערוצי חדשות האינטרנט עד חודש לאחר כל נאום. ראשית, נמדד הסיקור 
התקשורתי על-פי הנפח (Volume) והטון הפוליטי (Political Tone) של כותרות 
וכותרות-משנה. לאחר מכן נערך ניתוח תוכן (Issue Framing) של הכותרות במטרה להגדיר
 מאיזה סאונד בייט נבעה כל כותרת, וכל כותרת קיבלה את ערכי האינטליגנציות 
הרטוריות של ה׳סאונד בייט׳ הרלוונטי ממנו נבעה.

ממסגור התוכן עולה תמונה ברורה שמראה כי שימוש באינטליגנציות רטוריות מגוונות 
הכרחי כדי ״לתפוס״ כותרות ולזכות לסיקור תקשורתי משמעותי, אך אינטליגנציות רטוריות
 מסוימות מועדפות על-ידי המדיה. האינטליגנציה היצירתית (CQ), ״אינטליגנציית הרייטינג״,
 היתה המועדפת ביותר על-ידי כל מקורות אינטרנטיים לאורך כל הקשת הפוליטית בשתי 
המדינות. אינטליגנציה מערכתית (SQ), ״האינטליגנציה הבטוחה״ של מנהיגים, היתה הכי 
פחות רצויה בסיקור התקשורתי. מחקר זה מצא כי המדיה בדרך כלל העדיפה שימוש
 באינטליגנציה יישומית (PQ) ובאינטליגנציה רגשית (EQ) במיוחד בשילוב עם 
אינטליגנציה יצירתית, אך התוצאות הסטטיסטיות לכך אינן מובהקות בשל המדגם המצומצם.

לאחר בחינת החיבור בין ה׳מה׳ לבין ה׳איך׳, בחלק השלישי והאחרון במחקר נבחנו הסיבות
שבגללן מסרים מסוימים זכו לסיקור תקשורתי יעיל בשאיפה להסביר ׳למה׳ מסרים 
מסוימים מצליחים ״לתפוס״ כותרות רצויות טוב יותר מאחרים. ״לתפוס״ כותרות רצויות 
משמעו לקבל סיקור תקשורתי חיובי נרחב המשקף את המסרים המועדפים על-ידי המנהיג. 
שאלה זו נבחנה על-ידי השוואה בין האינטליגנציות הרטוריות בנאום לבין האינטליגנציות 
הרטוריות בסיקור התקשורתי.

ההשוואה האחרונה נערכה בין האינטליגנציות הרטוריות בנאומי נתניהו ואובמה לבין 
האינטליגנציות הרטוריות בסיקור התקשורתי. נוסחה זו אפשרה להכתיר את נאום האו״ם 
הטוב והגרוע ביותר מבין השישה שנבדקו על-ידי בחינת הפער בין הסיקור התקשורתי 
החיובי לבין השלילי בהשוואה למספר הכותרות – ככל שהפער משמעותי יותר ומספר 
הכותרות גדול יותר כך הנאום יעיל יותר.

ישנם החוששים מלתת עוד כוח לכל אותם מושכים בחוטים בממשל ובתקשורת, אך מחקר זה
 מציע גישה אופטימית יותר. חשיפת טכניקות רטוריות של מנהיגים ואת סודות התקשורת
 לציבור, מובילה להבנה מעמיקה יותר לגבי המדיה אותה אנו צורכים. מודעות זו מאפשרת 
לפתח נקודת מבט ביקורתית לגבי תהליכי תקשורת בהם מעורבים אינטרסים פוליטיים רבים אשר יחד מבנים את המציאות.

 * הכותבת הנה חוקרת ומרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

מ

תק

 ה

*

חג שבועות שמח

לכל הסטודנטיות והסטודנטים ולכלל קוראינו:

חג שבועות לבן ופורח. 

חג שמח!

מרצים כותבים: עמותות פוליטיות והשיח הפוליטי המקוון במדינת ישראל . מאת" ד"ר כלילה מגן וד"ר רות אבידר

שוברים שתיקה? אם (רק) תרצו! על עמותות פוליטיות והשיח הפוליטי המקוון במדינת ישראל 

מאת: ד"ר רות אבידר, מכללת עמק יזרעאל  וד"ר כלילה מגן, אוניברסיטת בר אילן

במחקר זה נבחנים הרכיבים השונים בתיאוריה הדיאלוגית של קנט וטיילור (Kent & Taylor, 1998, 2002)  בתוך ההקשר של היחסים שיש לעמותות פוליטיות בישראל עם קהליה באמצעות דף הפייסבוק של הארגונים הללו.

שש עמותות נבחרו לצורך הדגימה (משמאל "שוברים שתיקה", "בצלם" ו"יש דין" ומימין "אם תרצו", "רגבים" ו"יד לאחים"). על מנת לתת מענה לביקורת העקבית של טיילור וקנט על יישום צר ומגביל של התיאוריה שלהם, מוצע במחקר זה ניתוח תלת-רובדי: ניתוח תכונות  (Feature Analysis), ניתוח תהליכים של דיאלוג (Process Analysis) וניתוח הרובד העמוק ביותר של תפיסות חברי הארגון לגבי הצורך בשיח אותנטי עם הקהלים השונים. רמת ניתוח זו מכונה במחקרנו ניתוח אוריינטציה (Orientation Analysis) ומבוססת על דברי קנט וליין המבחינים בין דיאלוג כתהליך לדיאלוג כאוריינטציה (Lane & Kent, 2018). באופן הזה ניתן לקבל תמונה רחבה יותר על המימוש או אי המימוש של תיאורית הדיאלוג על-פי טיילור וקנט.

מתוך המחקר עולה כי למרות שברמת התכונות, רוב העמותות מציגות בדף הפייסבוק שלהן את מכלול הכלים הדיאלוגיים שאמורים לשרת את האזרחים ואותם ביצירת דיאלוג ובתקשורת דו כיוונית, מניתוח התהליך ובמיוחד מניתוח האוריינטציה עולה תמונה אחרת לגמרי. רוב הבכירים מתוך הארגונים טענו כי הם לא מקיימים שיח עם הקהלים השונים. ההנמקה לאי קיום הקשר הרציף והאינטראקטיבי היה שונה בהתייחסות לתומכים ולמתנגדים. ביחס לתומכיהם הביעו כל המרואיינים צער על כי אינם יכולים, בשל אילוצי תקציב, לנהל שיח פורה יותר עם תומכיהם. ביחס למתנגדיהם טענו המרואיינים כי הם אינם רואים בכך כל טעם ושמאמצים מעין אלו הינם בבחינת ניצול לא נכון של משאבים מוגבלים. התפיסה שעלתה מכל הראיונות הייתה כי המטרה העיקרית היא חד כיוונית, מעין "שימור לקוחות" באמצעות העברת מסרים חד כיווניים שמטרתם לתחזק את מעגל התומכים המצומצם ללא כל כוונה לפתח שיח עם המתנגדים. המסקנה העולה מכאן היא שהשיח המתנהל בדפי הפייסבוק הארגוניים הללו מקבע את השיח בתוך דלת אמות של גבולות מוכרים ואינו מאפשר לקדם פלטפורמות לדיאלוג ומעורבות משמעותיים, המחזקים במישרין ובעקיפין את החברה האזרחית הישראלית.

* המאמר הוצג לראשונה בכנס השנתי של האגודה הישאלית לתקשורת, אפריל 2019
ד"ר גלילה מגן הנה חוקרת ומרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

מרצים כותבים: "עם מי אתה חושב שאתה מדבר?": רמות המעורבות של חברי כנסת ברשתות החברתיות ותפיסות הציבור לגביהן: מחקר משווה

"עם מי אתה חושב שאתה מדבר?": רמות המעורבות של חברי כנסת ברשתות החברתיות ותפיסות הציבור לגביהן: מחקר משווה

גב' חן סבג בן-פורת, אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת אריאל

המחקרים הקיימים אודות הקשר בין חברי פרלמנט לציבור ברשתות החברתיות מתמקדים בפעילויות ותפיסות של חברי הפרלמנט עצמם. עם זאת, מחקרים קודמים של החוקרים הראו כי קיימת שכבה מתווכת בין חברי הפרלמנט לבין הציבור ברשתות החברתיות: עוזרים פרלמנטרים, יועצים ודוברים. מטרתו של מחקר זה היא לברר כיצד הציבור תופס את (חוסר) המעורבות של חברי הפרלמנט.
במחקר החלוצי הנוכחי נשלחו שאלונים לכל 120 חברי הכנסת הישראלית ה -20, ו -44 מהמתווכים הגיבו. במהלך המחקר בחנו את מידת המעורבות של חברי הכנסת בפייסבוק, ויצרנו מודל של ארבע רמות מעורבות. הרעיון היה לבדוק את מה שאנו מכנים ""Postwriting (post ghostwriting=). בחלקו השני של המחקר ערכנו סקר דעת קהל (N = 505), על מנת להבין כיצד הציבור תופס את רמת המעורבות. לאחר מכן ערכנו השוואה בין מודל המעורבות כפי שהוא מתקיים בפועל לבין מודל המעורבות כפי שהקהל תופס אותו. הסקר נועד להשלים את החלק הראשון של המחקר ולהציג תמונה מלאה של אופי הקשר בין פרלמנטרים לציבור ואת ההשלכות האתיות הנובעות מהמחקר.

גב' חן סבג בן-פורת היא דוקטורנטית ומתרגלת באוניברסיטת בר אילן ומרצה באוניברסיטת אריאל, כמו כן משמשת בתפקיד יו"ר קהילת תלמידי המחקר של האגודה הישראלית לתקשורת
המחקר נכתב בהנחיית פרופ' סאם ליימן ווילציג

 מתוך תקציר מחקר שהוצג בכנס האגודה הישראלית לתקשורת ה-23 במכללה האקדמית הדסה ירושלים

יזכור: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

                                                                  

                                                               

לזכור ולא לשכוח

                                                                 

חג אביב שמח

חג אביב שמח לכל בית ישראל,

חג של חירות, התחדשות ושגשוג,

חופשה נעימה, מרעננת ומהנה עם המשפחה והחברים,

מאחלים חברי מערכת בר דעת

מרצים כותבים: ראיית הפוליטיקאי כאיש תיאטרון. מאת: ד"ר תיקי בלס וד"ר מיכאל מוריס-רייך

כל העולם במה: ראיית הפוליטיקאי כמחזאי בימאי ושחקן. 
מירי רגב כמקרה בוחן

מאת:  ד"ר תיקי בלס וד"ר מיכאל מוריס רייך

מחקר זה הינו אינטרדיסציפלינרי ומשלב  מושגים בתקשורת פוליטית עם כלים ומושגים מתחום התיאטרון.

מחקרים בתקשורת פוליטית מתמקדים לאחרונה  בשלושה אלמנטים:  Framing, Priming   ו- Agenda setting ((McQuail, 2005.

החוקר  Maxwell McCombs (2004)  טען שPriming   הוא לא יותר מאשר גרסה מזוקקת של  Agenda  setting. פוליטיקאים מנוסים מנצלים סדר יום שגרתי כדי לבלוט או יוצרים בעצמם סדר יום. ממסגרים את המציאות בדרך הנוחה להם.

הפוליטיקאי הישראלי, מצויד ביועצי תקשורת ועוזרים פרלמנטרים,  משתמש בכל שלושת האלמנטים האלה על מנת לפלס את דרכו לצמרת.

לא מעט מן הפרסום של פוליטיקאים מגיע  דרך כתבות טלוויזיה וסרטונים, בם הם נראים מתעמתים, לא פעם בבוטות, עם יריבים פוליטיים וציבוריים. אפיון הדמויות הפוליטיות ייעשה במחקרנו באמצעות יישום מושגים וכלי ניתוח מתחום התיאוריה והפרקטיקה של התיאטרון והדרמה והוא צומח מתוך השיח הסוציולוגי של החיים כתיאטרון (Edgley 2017).

בימת הכנסת הופכת לבימת תיאטרון והשחקן, קרי חבר הכנסת, יכול לשלוט בתגובות הצופים (הקהל) דרך המילים הנאמרות והטון בו הן מושמעות.  לעיתים חברי הכנסת מתבטאים מחוץ למשכן. תוכן המילים, תזמון השמעתם , החלל בו הן נאמרות בצרוף טון הדיבור, מאפשרים לשחקן, חבר הכנסת,  להפעיל את הצופים, לצפות את תגובתם ולהגיע למטרה אותה קיווה להשיג.

ייחוד המחקר הוא בזיהוי התחומים התיאטרליים-אמנותיים בהם הפוליטיקאים מעורבים ופעילים בעיצוב הופעותיהם.

מקרה הבוחן שבחרנו הנו התנהלותה של שרת התרבות והספורט מירי רגב.

הסוציולוג Erving Goffman‏  )גופמן 1980) השתמש במטפורת התיאטרון לתיאור הדרך בה בני אדם מציגים עצמם בחיי היום יום. הוא אימץ מושגים  מתחום התיאטרון לתוך הסוציולוגיה.  לטענתו, לבני האדם יש צורך בסיסי להיות מקובלים חברתית והם, כמו שחקנים,  עסוקים כל הזמן בהצגת עצמם. הם בוחנים תדיר איך הם נראים בעיני הזולת.  הפרט (Person  מלשון Persona, מסיכה ביוונית) לובש ופושט מסיכות כל הזמן.  גופמן טוען כי, לכולנו יש התנהגות של "קדמת הבמה" והתנהגות של "מאחורי הקלעים". כשבני האדם באים במגע עם אנשים אחרים הם בוחרים את סוג התנהגותם  על פי הסיטואציה .

על פי גופמן הפרט רוצה ליצור אצל ה"אחרים" רושם מסוים, הוא מנסה  לשלוט בהתנהגותם ובעיקר בתגובתם כלפיו.

לתפיסתנו, פוליטיקאים האפקטיביים תקשורתית, הנם גם שחקנים טובים ה'משחקים' בהופעותיהם את הדמות  אותה רוצים להציג. בנוסף להיותם שחקנים, הם גם  הבמאים של עצמם- משתמשים בסביבה בה מופיעים כדי לעצב את החלל הבימתי והדרמטי בו הם משחקים ונעים. ואפילו במידה מסויימת גם מחזאים, ה'כותבים' את ה'סצנה' בה הם מופיעים, על ידי כך שהם מכווינים ומכתיבים לדמויות אחרות ב'סצנה' להגיב ולפעול בהתאם ל'מחזה' שאותו הם רוצים לחולל. כל זה לתועלת התדמית הציבורית בה הם מעוניינים.

הפוליטיקאים, אם כן, חולקים עם יוצרי התיאטרון את השאיפה ליצור עולם בדיוני, אשליה של חיים, זירה של דרמה בה דמויות נאבקות על מטרות וערכים כנגד דמויות מנוגדות. כמו יוצרי התיאטרון, גם הם משתמשים בטכניקות דרמטיות ובימתיות לעצב את הדרמה. מחקרנו מבקש לחשוף טכניקות אלה באמצעות מושגים  ממרכיבי הדרמה הבסיסיים של מחקר הדרמה בתיאטרון: קונפליקט, פעולה, פעולת דיבור, היפוך, מתח, תגובה רגשית, חלל בימתי, שפה בימתית, אינטונציה, מיזנסצנה ועוד (Fortier 2016, Allain 2013).

החוקר נדיר צור  מסביר בספרו רטוריקה פוליטית  שהפסיכולוגיה הפוליטית במדעי המדינה  "תופסת את הרטוריקה של מנהיגים פוליטיים כתהליך המתחולל בראשם של המונהגים, ומושפע משורה של גורמים פסיכולוגיים  כגון : האופן שבו תופסים המונהגים את מנהיגיהם ; תביעותיהם מהמנהיגים , והערכתם בדבר יכולתם לספק את תביעותיהם; תהליכים של שינוי עמדות אצל פרטים או קבוצות ; ותהליכים בעת קליטת מסרים רטוריים והפנמתם" (צור, 2004). הוא מסביר ש"מימד חשוב במנהיגות הוא מימד הדיבור , שיש לו מרכיבים חזותיים ושמעיים בהופעות של מנהיגים . באמצעות דיבור יוצרים המנהיגים דעת קהל , משפיעים על עמדות ואמונות".  שם, עמ' 34

החוקר צור מוצא הקבלה בין אמנות לבין פוליטיקה. הוא מגדיר אמנות כאמצעי ליצירת קשר בין בני אדם על ידי שימוש במיומנויות המשפיעות ומעוררות רגשות . 

לדבריו, מנהיגים יוצרים דרמות ונוטלים חלק בדרמות שסיומן אינו ידוע . הם משמשים גיבורים בעלילות שאולי לא הוכנו להן מראש תסריטים, משתתפים בסצנות אחדות ונעדרים מאחרות , מדלגים מזירה לזירה וממלאים תפקידים של תסריטאים , שחקנים , במאים , מלהקים , מנהלי במה , מחזאים , ואפילו את תפקיד המבקרים.

בדומה לדרמות , גם בתהליכי מנהיגות נודעת חשיבות להתנהגות של השחקנים הראשיים ולטקסטים שבפיהם . ביצועיהם עשויים להשפיע על הזולת , לגרור קריאות התפעלות והערכה או לעורר סלידה ומחאה .

נדיר צור מזכיר גם (בעמ' 34) את אמנות המניפולציה הפוליטית (הרסתטיקה)  השגורה בקרב מנהיגים.  בעזרת אמנות זו  גוברים מנהיגים על מתחריהם: הם מנצלים נסיבות ומצבים חברתיים ופוליטיים מזדמנים כדי להשיג את מטרותיהם.

בעבודה זאת, נבחן מספר אמצעים תקשורתיים-דרמטיים בהם נוקטת הפוליטיקאית רגב, כדי לעצב את תדמיתה האנושית, מגדרית ועדתית בעיני קהל תומכיה הפוטנציאלי.

החוקרים לשם ולימור (2019) מצביעים על פן נוסף באישיותה של מירי רגב: הם כתבו כי מירי רגב, כדוברת ויחצנית מנוסה, זיהתה את המגמות בציבוריות הישראלית שרואה בערכים כמו פטריוטיות, לאומיות ולאומנות ערכי ליבה ולא בערכים כמו דמוקרטיה וזכויות הפרט.  בהתנהלותה הפוליטית, מיתגה עצמה רגב כפטריוטית  הנושאת בגאון את הדגלים הלאומיים-לאומניים. (בר דעת, 13.2.19)

שאלת המחקר היא: כיצד ניתן להיעזר במושגים מעולם התיאטרון כדי לפתח התבוננות ביקורתית  בהופעות של פוליטיקאים בתקשורת?

מתודולוגיה במהלך המחקר אנו מנתחים סרטוני יו טיוב נבחרים, בעלי צפייה גבוהה,  בהם מככבת השרה רגב. חלק מהסרטונים צולמו עוד טרם מונתה לשרה, כשנשאה את התואר חברת כנסת. לאחר התבוננות בסרטונים, נותחה ההופעה של רגב באמצעות סידרה של קריטריונים, שנבנו בהתאם לחלוקה המסורתית בלימודי תיאטרון, ל-3 חטיבות: מחזאי, במאי ושחקן.

ממצאי המחקר: מניתוח 3 סרטונים בהם מככבת מירי רגב [ בבית ספר בליך (2013), בכנסת בדיון על הר הבית (2014) ובחגיגות ה-70 למדינה בטיימס סקוור (2018)] נמצא כי רגב מרבה להשתמש באמצעים תיאטרלים בהופעותיה התקשורתיות, אם כ'מחזאית' בעיצוב המאבק הדרמטי בו היא משתתפת, ואם כבמאית הסצנה ושחקנית בה. 

ללא ספק, מחקרנו מצא כי  השרה רגב עושה שימוש נרחב בשפת 

התיאטרון על מנת להעביר מסריה. תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד 

מצביעות על כך שיש ברכה בעמלה.

תרומתו של המחקר: לא אחת סרטוני היו טיוב מהווים מקור מידע עיקרי עבור האוכלוסייה, בעיקר עבור צעירים ובני נוער. אנו משתמשים בכלי זה בעל חשיפה רבה על מנת לפתח בקרב הצופים  אוריינות ביקורתית.    אנו מאמינים שככל שהצופה יהיה מודע יותר לטכניקות ולמניפולציות הדרמטיות בהן נוקטים פוליטיקאים בהופעותיהם, כך יוכל לראות 'מעבר' להצגה, ולזהות כיצד הפוליטיקאי מנסה לפעול על רגשותיו והזדהותו על מנת לזכות באמונו ותמיכתו. אנו מקווים שהאבחנות שבמחקר זה, יוכלו לשמש בסיס לבניית מודל ביקורתי בו הצופה , בעיקר הצופה הצעיר- יוכל לעשות שימוש, כדי לבחון באופן תבוני את הזדהויותיו הפוליטיות וכיצד הפוליטיקאים מנסים לשלוט בהן.  המודל הזה יוכל לשמש כלי עזר לניתוח הופעותיהם של פוליטיקאים נוספים.

מילות מפתח: פוליטיקאים, מנהיגי דעה, דרמה, תיאטרון

* ד"ר מיכאל מוריס-רייך הנו מרצה בחוג לתיאטרון באונ' העברית ובמכללת אמונה

*ד"ר תיקי בלס הנה מרצה בבית הספר לתקשורת , אונ' בר אילן

** המאמר הוצג לראשונה בכנס ה- 23  של האגודה הישראלית לתקשורת 16.4.2019

מרצים כותבים: העריכה המרושעת, הגירוד בלחי והמוקש הגדול: האם גנץ למד להתראיין? מאת: מישל שטיין טיר

העריכה המרושעת, הגירוד בלחי והמוקש הגדול: האם גנץ למד להתראיין?    

מאת: מישל שטיין טיר *

 אחרי שני ראיונות מביכים שכללו זויות צילום לא מחמיאות, גמגום והיעדר תשובות מספקות, בני גנץ הגיע לראיון עם רינה מצליח מוכן, והוכיח שרטוריקה היא לא רק תכונה מולדת - אלא גם נרכשת

בעודי מתפנה לצפיית עומק בשני הראיונות של בני גנץ בערוצים 12 ו-13, שזכו ללעג ולקלס, קיבלתי פוש שבישר כי בעוד חצי שעה הוא מופיע ב"פגוש את העיתונות" במסר ישיר לנתניהו. הסתקרנתי לגלות אם חל שדרוג בעקומת הלמידה של גנץ.

בראיון עם יונית לוי בערוץ 12, השלכות המסע לארה"ב נתנו בו את אותותיו, וגנץ נראה עייף וחמור סבר. הראיון היה בסגנון אולפן לווייני שבו מתרחשת תופעת הדיליי. גנץ שומע את לוי כמה שניות באיחור ומתקבל הרושם שהוא חסר ביטחון, כי הוא מתמהמה במתן התשובות. בנוסף, הטכנאים לא סידרו לו טוב את האוזנייה שמבצבצת מאחורי האוזן ומקלקלת לו את המראה. מדובר ברישול שהיה באחריות צוות היועצים שלו, שבוודאי מודע לכך שבפריים טלוויזיוני כל פרט ופרט זוכה למשנה תוקף.

במשפט הפתיחה גנץ מבקש לחזק את ידי חיילי צה"ל. זוהי תופעת ה"בסדר-נס", להיות "בסדר" ולפתוח במשהו מרוכך וממלכתי בניסיון לשדר סמכותיות, גישה שבה נקט גם ראש הממשלה נתניהו בראיון אצל קרן מרציאנו, כשפתח באזכור מותו של רפי איתן ז"ל. לוי מגיבה לדבריו בגלגול עיניים חסר סבלנות ויוצאת להתקפה, אך היא מרבה למצמץ ולהציץ בדף כחסרת ביטחון לגבי השאלות שהיא רוצה לשאול. המטרה שלה היא להוציא מבני גנץ אמירה ברורה לגבי עמדתו – האם הוא בעד או נגד הפלת החמאס נכון לרגע זה – והיא הקדישה לכך כ-80% מהראיון.

גנץ לא היה מוכן לראיון, ובניסיון לענות מה יעשה אחרת מנתניהו מול החמאס כשיעלה לשלטון עשה את כל טעויות הגמגום האפשריות. גנץ נוהג להכפיל מלים במטרה להשתיק את המראיינת ולתת לעצמו זמן לחשוב על המשך המשפט: "על, על, על, על, על הבסיס, על הבסיס של הרתעה חזקה ובלתי מתפשרת..."; "יונית, יונית, יונית, יונית אני אענה לך..."; "אז אני, אז אני, אז אני אומר עוד פעם...". בנוסף לגמגומים בורחים לו לפסוסים - טעויות קלות בדיבור - שבמהלכם הוא נוטה להשתמש בתנועת האגרוף כדי לנסות לחזק את עצמו אל מול המתקפה של לוי, וכך לחפות מעט על הקושי שאותו ניתן היה לשמוע בבירור בקולו.

לקראת הסוף לוי עוברת לנושא לא פחות מציק, ושוב ניכר שאין לגנץ תשובה. "אמרת שאם ביבי יכול היה להרוג אותך הוא היה עושה זאת. מה?!" השתגעת?! היא מביעה בנימת קולה. גנץ מתחיל לגמגם ומנסה טקטיקת הסחה, אך היא לא מרפה ודורשת תשובה. גנץ מחייך ואומר ללוי פעמים ברצף שהוא מעריך את החתירה שלה למגע בעניין הזה. חתירה למגע היא מושג ביטחוניסטי מובהק, שמדבר על החינוך שמקנים לחיילים בכוחות הביטחון להסתער על המטרה. לא מפתיע לשמוע מושג כזה מהרמטכ"ל לשעבר. מפתיע לשמוע אותו מתחנן בפניה שתרפה ותעבור הלאה. אך היא לא מרפה, ולאחר תחנונים נוספים, נמאס לגנץ והוא מכה שלוש פעמים בידו לכיוון עדשת המצלמה ובכך מסכם את הריאיון הכושל.

זווית צילום כמו בסרט אימה 

בראיון עם טלי מורנו בערוץ 13, השאלות חזרו על עצמן בדיוק מעורר תמיהה. גנץ עומד במרכז העיר ניו יורק, והפעם התשובות שלו מוכנות מראש, אך שפת המצלמה לא מחמיאה ופוגעת בנראות שלו. זווית הצילום הנמוכה גרועה במיוחד עבור אדם גבוה, והיא זו שאיפשרה לליכוד ליצור עריכה מרושעת שגרמה לגנץ להיראות כמטורף. מזווית צילום נמוכה לא בעיה בעריכה לגרום לכל אדם להיראות מטורף, ויש לכך אינספור דוגמאות בסרטי אימה. גם כאן מדובר באחריות של צוות התקשורת למסגר את המצלמה בגובה העיניים שלו, ולאפשר לגנץ ליצור קשר עין יציב עם האומה כשהוא נטוע במרכז הפריים.

גנץ כבר יותר מנוסה ופותח באמירה חזקה משלו לגבי מה היה עושה לו היה ראש הממשלה בעת הזו. הוא נגמל מתופעת הכפלות המלים, למעט פעם אחת שבה אמר: "ואח"כ תמר, ואח"כ תמר..." רק כדי לגלות שמראיינת אותו טלי מורנו, ולא תמר איש שלום. גנץ קד קידה אבירית ואומר: "טלי, סליחה" ומדלג הלאה ללא מבוכה. הוא שוב נדרש לענות על האמירה שלו על כך שראש הממשלה רוצה להרוג אותו, ועל-פי גירוד המבוכה בלחי זה עדיין לא נוח לו. מורנו שואלת בעדינות אם אלה "אמירות פרנואידיות", וגנץ נופל במוקש התקשורתי הזה וחוזר בתשובתו פעמיים על המלה שממנה הוא רוצה לחמוק: "טלי, אני לא פרנואיד... לו הייתי פרנואיד..." החזרה על המלה גורמת לצופים לחבר אותה אליו במקום להרחיק.

הפקת לקחים

בריאיון אצל רינה מצליח נלמדו והופקו הלקחים משני ראיונות הלווייניים האומללים שלו. השניים יושבים באולפן זה מול זו באותו מרחב באופן המאפשר דיאלוג טבעי ונינוח. גנץ מצולם מזוויות מחמיאות ויש לו תשובות טובות, כנות ואף יצירתיות לכל שאלה. הלפסוסים והגמגומים נעלמו, וניכר שהכין שיעורי בית וחזר מזומן ומוכן. גנץ מישיר מבט למראיינת לכל אורך הראיון, מחייך לשמע שאלתה על הסרטונים המבזים שעשו עליו כתוצאה משני הראיונות הקודמים, וטוען בתוקף שביבי הוא זה שמודאג. עבורי, זוהי עוד הוכחה שרטוריקה היא תכונה נרכשת ולא רק מולדת, ושכל אדם יכול להשתפר מהנקודה שבה הוא נמצא.

גנץ הפנים את האכזריות והבוטות של היריב שניסה להפוך אותו למשוגע והחליט לצאת למתקפה. הוא מסיר את הכפפות ונכנס חזיתית בנתניהו עם "סאונד בייטס" מהודקים ומתוכננים מראש: "13 שנים הוא ראש ממשלה, 10 שנים ברצף, ושום דבר לא התפתח בתחום הביטחון, שום דבר בתחום הכלכלה... אם מדברים על פחדים – נתניהו באמת צריך לפחד, כי אני אחליף אותו! האגדה הזו שקוראים לה נתניהו נגמרה, אפשר לנצח אותו ואפשר להחליף אותו".

בפעם השלישית שהוא נשאל על אמירתו הפרנואידית על נתניהו, גנץ כבר יודע להדגיש שהיא נאמרה בהקשר של שיח על הסתה, ומזכיר לנו שלא מזמן שאגו לרמטכ"ל אייזנקוט: "גדי גדי תזהר, רבין מחפש חבר". לשאלת ההדלפות מהדיונים של מפלגת כחול-לבן גנץ שואל: "איזה סוד אני מסתיר פה? מה, זה סוד מדינה הדיונים שלי? יותר חשוב שהקבינטים לא ידלפו ואת זה נתניהו שכח". גנץ ממשיך ותוקף: "אנחנו לא משלמים פרוטקשן שעובר לחמאס במזוודות של אל קפונה", ומבטיח תהליכים מדיניים לאחר שיושב השקט לדרום, ושאצלו לא יהיה הבדל בין תושבי אשקלון והעוטף לבין תושבי השרון ותל אביב. הוא מודה בפתיחות שיש לו יועצת ארגונית שמלווה אותו כבר שלוש שניםֿ, וכאן אני מבקשת לחזק ולהדגיש בפני מטופלי העולם שאין מה להתבייש בטיפול פסיכולוגי או בכל ליווי מצמיח אחר, כי הנפש דורשת זאת כדי ללמוד מטעויות ולהתפתח.

בתום הריאיון נתניהו הודיע שגנץ לא יהיה שר ביטחון אצלו, וגנץ החזיר בתגובה שנתניהו לא יהיה שר האוצר אצלו כי יהיה עסוק בכתבי האישום ובחקירות שלו. גנץ הרבה פחות מנוסה מנתניהו, ונדרש להבין על בשרו את מה שנתניהו מבין כבר שנים רבות : זירת התקשורת חשובה לא פחות מהזירה הביטחונית, ופוליטיקאי חייב תמיד לבוא מוכן להופעה מול מצלמות. גנץ נדרש ללמוד תוך כדי תנועה כיצד להתמודד בזירה התקשורתית והפנים שעליו להיות יותר אגרסיבי – לא כלפי המראיינות אלא כלפי נתניהו. הדבר שאותי משמח במיוחד הוא שכל הראיונות הטלוויזיוניים החשובים של השבוע החולף נערכו על-ידי נשים חזקות, ידעניות ואמיצות שמעזות לשאול שאלות ולא משמשות כמריונטות של אינטרסים פוליטיים.

*הכותבת היא חוקרת תקשורת ופוליטיקה ומרצה לאמנות הרטוריקה, בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן  

** המאמר פורסם לראשונה ביום 31.3.2019 בעיתון דה מרקר