דפים

יום ראשון, 24 ביולי 2016

סטודנטים מסכמים: (1) המסע אל התואר הראשון

                               המסע אל התואר הראשון 

מאת: לידור קונפינו*


אומרים כי לכל התחלה יש סוף וכל סוף הוא בעצם התחלה חדשה. מסגרת, לה אתה מחויב במשך שלוש שנים, אינה יכולה להיות עוד דף ריק בחיים, אלא אוסף של חוויות מצטברות וקשיים עליהם אתה מתגבר ולומד מהם. התקופה הסטודנטיאלית של התואר הראשון היא אכן דוגמא למסגרת שכזו.
העשרים ושניים ביוני 2016 – ייזכר מצד אחד, כיום קיצי לוהט בו המזגן היה ידידו הטוב של ה"ישראלי", ומצד שני, היום האחרון לתואר הראשון שצינן את הלהט והטירוף הלימודי. כשהגעתי מיוזע באותו בוקר אל הקמפוס, הנוף המוכר החל להצטייר בראשי כאפיזודה חולפת ונוסטלגית: הספסלים עליהם "לקחנו אתנחתא" בין שיעור לתרגול, כר הדשא שהעדפנו לרבוץ בו כאשר נפתחו חלונות במערכת, הקפיטריות שאכלנו בהן כשנתקפנו רעב, הספריות כשנאלצנו לקרוא מאמרים, השאטלים שחיברו אותנו בין שני קצוות הקמפוס. מקומות אלו החלו "ללבוש שחור לבן" ולהעלות בזיכרוני את המסע שאותה עת הסתיים.
ולפתע, במבט לאחור, אני מגולל באירועים המרכזיים שעיצבו את החוויה הסטודנטיאלית: חלקם מעוררי גאווה וחלקם מאתגרים. אני מרשה לעצמי לטפוח על השכם ולהגיד בלב שלם: " אחי, עשית את זה!". במסע כמו במסע, אתה עובר: שעות של מכשולים, דרכים ארוכות ומתישות, מקומות לא ידועים שעליך לפצח, שינויים באורח החיים, הכרות עם דמויות חדשות ומעל הכול –  אתה הופך ל"חדש" – אותו אדם שמצטייד בתוספות לחיים בדמות ניסיון ותובנות.
אולי אני מצטייר כמורה דרך לסטודנט המתחיל במסע אל התואר הראשון, אך חשוב לי להבהיר כי אין נכון ללמוד יותר מאחד או אחת שעברו את החוויה "על בשרם". מי שמסיים את הדרך הארוכה  עובר אותה בצורה הייחודית לו. ראשית, יש לקבוע את המטרה לשמה הגענו אל האוניברסיטה. יש כאלה שיגידו בשביל הקיר של אימא, עליו תיתלה התעודה או אחרים שיגידו בשביל להתקבל למקומות עבודה. בחירתי מתחילת התואר, הייתה במטרה המשולבת של הרחבת אופקים והעשרת הידע יחד עם ניסיון מקצועי ופרקטי.
באוניברסיטה, בשונה מהמכללות, מעטות האפשרויות להתמקצע באופן מעשי. נקודות הזכות בקורסים, ברובן, הן על הפן התיאורטי ולמעשה, לא השביעו את רצוני ומטרתי הראשונית, עמה הגעתי דרוך אל הקמפוס. אין ספק כי זהו האתגר הראשון מולו ניצבתי, אך כמו שלימדו אותי עוד מימי גן שושנה: "אין דבר העומד בפני הרצון". באסרטיביות רבה יחד עם חברים מוכשרים, תיעלתי את הדרך ליישום המטרה המשותפת.
כיוון שלמדתי תקשורת, החלתי לשדר תכנית רדיו מידי בוקר, הצטרפתי כעורך למערכת בלוג חדשה של בית הספר לתקשורת, שימשתי ככתב שטח באגודת הסטודנטים ואפילו התנסיתי בדיבוב בובה בסדרה הסברתית של האוניברסיטה. מכלול הפרקטיקה הזה, לא היה יוצא אל הפועל אלמלא אמביציה חזקה, משמעת ואמונה עצמית ויצירת קשרים עם האנשים הנכונים.
התחום הלימודי, מיומו הראשון ועד האחרון של התואר, השאיר אותי פעמים רבות פעור פה: הגעתי אל מסגרת חדשה עם מושגים עמומים, ללא כל הכנה מיוחדת לפני. בשבועות הראשונים, הייתי במעין בועה גדולה, בה: המרחבים העצומים נראו לי כצללים מאיימים, והמרצים והסטודנטים נתפסו אצלי כזרים מעולם אחר. הבהלה והפאניקה הראשוניים גרמו לי לטעות בכתובת הכיתה בה הייתי צריך להתייצב כמו גם  בדרך של ההכנה למבחנים ובמטלות השונות שנדרשתי לבצע. לקח זמן רב עד שפוצצתי את אותה "בועה" ונכנסתי בצורה חלקה אל המערכת.
רגע אחד של משבר, ואפילו די מכונן מבחינתי, התרחש במבחן הראשון שלי בתואר. לילה לפני המבחן  הרצתי בלופים את הפחד מכישלון או מלאכזב את המשפחה. ניגשתי אל המבחן, בעיניים אדומות דלות שינה, עם רעד בידיים על העט וכאבי ראש חזקים. "רבע שעה נשאר לך להגיש", ציינה בפני המשגיחה, או ה"דודה" כפי שמכנים אותה. מאותו רגע, הלחץ גבר והגשתי את המבחן בחיפזון ובתחושה, כאילו אני בעולם מקביל בו הדף רודף ונושך אותי.
כשקיבלתי את הציון וראיתי את התוצאה הנושקת ל-60, הבנתי כי עליי לבצע חישוב מסלול מחדש בדרך הלמידה. התחלתי לשבת עם חברים ולגבש לעצמי אסטרטגיות חדשות ללמידה. מאותו רגע מייאש, עליתי על "דרך המלך" ויצרתי בשבילי את הסביבה והכלים להצלחה בלימודים ( גילוי נאות – זכיתי להיות פעמיים מצטיין דיקן).
ועתה, כשדלת הקמפוס נסגרת והסתיים המסע אל התואר הראשון, עליי לפתוח את דלתות האזרחות כדי להתחיל בחיים מלאי העול של מציאת מקום עבודה כמו גם פיתוח קריירה והקמת משפחה. המסע הסתיים, אך הדרך הארוכה שהצלחתי לעצב באופן בו רציתי מלכתחילה העשירה אותי בחברים חדשים, וביכולות של "גיבור-על" כמו: עמידה בתנאי לחץ ונחישות לעמוד בפני אתגרים, שעל פניו נראים בלתי עבירים.
המסע אל התואר הוא ארוך, חוויתי, דינמי ומפתיע אך כדאי שתבינו  שאותם זמנים לא יחזרו. ככל שתשקיעו, תרוויחו. אבל לא רק זה חשוב- ההנאה מהתהליך  משמעותית וחשובה לנפש. כדי להביא לידי ביטוי את תחושת הסיפוק, כדאי למצוא  את המקום בו תוכלו להתנסות ולחוות את הפרקטיקה.


* המחבר הנו חבר מערכת בר דעת מיום הקמת הבלוג. בשנה"ל תשע"ו סיים לימודים לתואר ראשון, בביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן.





יום שלישי, 19 ביולי 2016

סטודנטים כותבים: "לפחות מהפכה תקשורתית": השינוי התקשורתי שמסמלת הפיכת הנפל בתורכיה

"לפחות מהפכה תקשורתית": השינוי התקשורתי שמסמלת הפיכת הנפל בתורכיה

מאת: שחר קליימן *






לפני כשלושים שנה, היה מספיק שבשידור טלוויזיה אחד, יצעקו בוז אחד כלפי רודן קומוניסטי אחד כדי ללבות את ההתקוממות נגד המשטר הקומוניסטי ברומניה. המוני צופי טלוויזיה בכול האזור צפו ויצאו לרחובות. ובסופו של דבר, הודעות של המהפכנים בערוצי הטלוויזיה, בישרו כי תם עידן שלטונו של צ'אושסקו.   
***
וכך לכאורה גם היה הפעם: קצינים  בצבא התורכי השתלטו על תחנות הטלוויזיה. לרגע היה נדמה, שהצבא עשה זאת שוב, כפסע היה בינו ובין החזרתה של תורכיה להיות שוב  מדינה חילונית, דמוקרטית ופרו –מערבית (כביכול), כפי שעשה מספר פעמים לאורך המאה ה-20. לא פעם, היה מדובר באבותיה הרוחניים של מפלגת "הצדק והפיתוח" הנוכחית שסיכנו את מורשת כמאל אתאתורכ.  מדובר  בגלגול של מפלגה שמרנית, בעלת גוון אסלאמי שהתנגדה להפרדה מוחלטת בין דת למדינה ולדחיית הערכים האסלאמיים. למעשה מדובר בירושה מעידן האימפריה העות'מאנית, האימפריה המוסלמית האחרונה במזרח התיכון.
***
אלא שמשהו השתנה מאז. רג'יפ טאיפ ארדואן - הנשיא הבלתי מודח, החל כבר בתהליך רודני שכלל טיהורים שהוא ביצע בצבא, מינוי נאמניו והכנעת התקשורת הממסדית למרותו. מלבד זאת, העשור האחרון הביא לפיזור הכוח התקשורתי בעולם  למכשירים חכמים שמהווים מוקדי תקשורת לכול דורש. ראש המדינה התורכית השכיל לנצל את המצב לטובתו. במציאות התקשורתית החדשה, אין עוד מרכזי תקשורת בודדים ונייחים אלא אינספור מרכזי תקשורת ניידים. ארדואן הבין שאינו צריך להגיע לאולפן מסוים, או להימצא במדינתו כדי להפיץ את דבריו. ממקום מרוחק הוא פנה ישירות להמונים לצאת לרחובות, להתנגד להפיכה, ולהשיב לידי הממשלה את השלטון. ותומכיו אכן נשמעו להנחיותיו ויצאו לרחובות בהמוניהם.
***
אומנם אין לגלוש לדטרמיניזם טכנולוגי. כישלון ניסיון ההפיכה, שנראה יותר כמו הימור גרוע מאשר ניסיון ממשי, ואפילו יהיו שיאמרו שמדובר בניסיון הפיכה מדומה, קשור לנסיבות מרובות. בין היתר: התורכים כבר לא רואים בצבא את מגן הדמוקרטיה, האוכלוסייה גדולה מדי להפיכה ללא תנועה המונית, הצבא עצמו היה מפולג וכוחותיו נלחמו אלה באלה. אבל במקביל, אין להתעלם מכך שאמצעי התקשורת החדשים מהווים כמו הרדיו והטלוויזיה לפניהם, כלי מהותי במרידות, הפיכות ומהפכות במזרח התיכון. דוגמה אחרת היא מה שקרה במהומות 2011 בחצי האי סיני. רצח מפגין משבט הסאוורכה על ידי כוחות הצבא בדיכוי מחאה, צולם על ידי קרובו בסרטון שהופץ בחצי-האי. הסרטון עצמו והדיווח עליו, עוררו מהומות זעם אלימות כלפי כוחות הביטחון המצריים מצד השבטים הבדווים ברחבי סיני.
***
מאינספור מרכזי שליטה והיות המדיה החדשה כלי מהותי, נגזר חידוש "דו הצדדיות" של השימוש בה. מצד אחד, ההמונים יכולים להתארגן ולהפיץ מסרים טוב יותר בזכות הטלפונים הניידים והרשתות החברתיות. מצד שני, גם השליט יכול להשתמש ברשתות הללו, כדי להפעיל את תומכיו באופן מאורגן לא פחות לשם דיכוי מהומות. מכאן שיעילות המדיה החדשה נגזרת ממיומנות המשתמש בה. ארדואן הפגין פיקחות די מרשימה בהסתגלותו לעולם החדש, בשידור חי מ"פייס טיים" כדי להניע את ההמונים לצאת נגד ההפיכה הצבאית. זהו טיב ההבדל בינו לבין המורדים שניסו "לכבוש" את אמצעי התקשורת המסורתיים כאילו מדובר עדיין בעידן "מבצרי כוח" ספורים. לעומתם, ארדואן  הצטיין יחסית במיומנות השימוש במדיה החדשה.
***
למרות "ההצלחה" הזאת, נתבונן לרגע בתוצאות ניסיון ההפיכה: ארדואן השפיל את הצבא, פתח בטיהורים נוספים במערכת המשפט,  ובניין הפרלמנט הוחרב בהפצצה של המורדים. פעולה זו של המורדים מעלה תמיהה באשר לשיקול דעתם. מדוע לתקוף את הפרלמנט? התמיהה מתחדדת וודאי כשמדובר במצב שבו הפרלמנט אינו סר לחלוטין למרותו של ארדואן. מלבד אלה הכלכלה חורקת וגם הביטחון מעורער מתמיד. ארדואן מרוויח מכישלון ההפיכה הזה שמשרת את חלומו לעבור למשטר נשיאותי בעל אופי יחידני, אך המתקפה שלו על המוסדות לעיל לא מבשרת יציבות, אלא נותנת תחושה של  "יציבות מדומה" – מצב בו הוא הופך לקלף מרכזי במגדל קלפים מט לנפול.
***
מדינה מודרנית המתיימרת להיות דמוקרטיה מתפקדת, מבוססת על הפרדת רשויות כמו גם על מוסדות נוספים היוצרים מערכת של איזונים ובלמים. בזכות חלקם של המוסדות, נשמרות זכויות הפרט וזכויות המיעוטים. הצבא, התקשורת, הפרלמנט ומערכת המשפט הם ווסתים ובלמים משמעותיים שארדואן מנסה כעת להחליש. אלא שאם יצליח, תישאר אחריו מדינה חלשה ומשוסעת מאי פעם.
***
נסכם ונאמר שאמצעי התקשורת החדשים עלולים לעבוד נגד ארדואן שהפעם רווה מהם נחת. תורכים רבים המתנגדים לדרכו, יכולים להשתמש במדיה החדשה בדיוק באותו האופן כדי להוציא אנשים לרחובות ולמחות נגד פעולותיו. נותר רק לראות אם אכן יפעלו כך.   

*  המחבר יהיה בשנה"ל תשע"ז  סטודנט שנה ג' בחוג לתקשורת ומזרח תיכון, אונ' בר אילן


יום שני, 11 ביולי 2016

סטודנטים מגיבים: אורשר who?

  אורשר who?
מאת: בתאל צוברי*




לפני שאתחיל ביללנות המקצועית שלי, ארצה להתחיל במשהו שקשה לי מאוד לעשות לבן התרבות המערבית: זה מזרחים, לא מזרחיים. שים לב להבדל, חביבי – כינוי ייחוס לעמים מגיע עם יו"ד אחת. כדי שתוכל ליישם בעתיד: יהודים, ישראלים, סינים; לעומת: מאכלים מזרחיים, רהיטים שבדיים. תפסת? זה די פשוט. כמו כן, אפשר להבין למה לעזאזל בכל פעם שאתה כותב מזרחים זה תמיד מגיע עם מרכאות? זה מרגיש לי כמו שם קוד למשהו שלא ברור לי, אשמח להבהרה.
עכשיו כשפרקתי את מה שהכי הפריע לי בפוסט של אורשר, אני יכולה להסיר מעל ראשי את רגל התרנגולת ולהתפנות למלאכה אליה הוכשרתי מהרגע שהגעתי לעולם: אספר לכם כמה שאכלו לי ושתו לי. ושאורשר פגע בעמקי נשמתי. 

האמת, זה אולי היה יכול להיות נכון אם רק היה לי מושג מי זה גידי אורשר, ואם לא הייתי מוודאת כל רגע שאני מאייתת את שמו נכון. אורשר מצטרף בסך הכל לשורה של אנשים שלא הכרתי עד שטרחו לשתף אותנו בתובנות יוצאות הדופן שלהם על הפיגור המזרחי. מה כבר לא נאמר – עמים אחרים, מנשקי הקמעות, שמים ערלה של תינוק על הראש(?). כמה מנהגים שמעולם לא שמעתי עליהם כבר ייחסו לי. אבל לא - לא הייתה כל כוונה להיות גזעניים, חס וחלילה. אנחנו בסך הכול לא הבנו היטב את הנקרא. מדובר בדאגה לחברה הישראלית, ועם אייקיו קצת יותר גבוה משל מזרחים אולי גם היינו מבינים! 

אני חייבת להודות שאורשר ודומיו מצליחים להעציב אותי מסיבה אחת בלבד – עצוב לראות אליטה מתפוררת. זה מחזה כל כך עלוב ומעורר רחמים שקשה לי בכלל לכעוס. אנשי אקדמיה ואנשי תרבות מתבזים אחד אחרי השני, חושפים לעיני כל את בורותם. מאחר ושמחה לאיד זה ממש לא הקטע שלי, אני באמת רוצה לעזור לכם לתפוס את המצב כך שתפסיקו כבר להביך את עצמכם.

אתם חייבים להבין, את המערכה הזו אתם מנהלים מול בני הדור השלישי. אין לנו שמץ של מושג על מה אתם מדברים כשאתם מציפים את המנהגים הללו. זה לא פוגע, כבר הפסיק לשעשע מאז שחצרוני דש בנושא מכל זווית אפשרית, וזה בעיקר מעורר תמיהה בנוגע לקיבעון האובססיבי שלכם לגבינו.

בשורה התחתונה, בסך הכל לא בא לנו "להשתכנז". זה מבאס וסותר את "חזון המייסדים", אבל זו המציאות. אנחנו לא רוצים לבטל אתכם, אנחנו רוצים שתפסיקו לבטל אותנו. אשכנזי דגול אמר: "עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". וכך גם האדם. כך כולנו – מזרחים בני הדור השלישי. מבקשים ללמוד את עברנו, מבקשים לכפר על העוולות שנעשו לסבינו ולסבותינו. אנחנו מבקשים להוקיע את השנאה העצמית שהשרשתם בנו. את השנאה לשמות המשפחה, למוזיקה, לבית. את השנאה לערסים ולפרחות.

ההבנה הזו תהיה שלב ראשון וחיוני לאחדות הרצויה שאתם מתרצים דרכה את ההתבטאויות האלה. מי יתן ונצליח כבר לבנות לנו כאן בית, ולהיות לגוי אחד. עד אז- שבוע הבא אני בקבר רבי מאיר, עדיין לא מאוחר להעביר לי שמות!

*  המחברת היא חברת מערכת הבלוג בר דעת.  בשנת הלימודים תשע"ז תהיה סטודנטית שנה ג' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

יום שלישי, 5 ביולי 2016

מרצים מגיבים: מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: בעקבות התאבדותה של חסידת גור לשעבר, אסתי וינשטיין

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: בעקבות התאבדותה של חסידת גור לשעבר, אסתי וינשטיין
מאת: ד"ר צוריאל ראשי*




מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: בעקבות התאבדותה של חסידת גור לשעבר, אסתי וינשטיין
לפני כעשור יצאה בשאלה אם לשבעה מחסידות גור בשם אסתי וינשטיין. בשבוע שעבר נמצאה גופתה לאחר שהתפרסמו דברים שכתבה על ייסורי הנפש והגוף שעברה בעת נישואיה, ולא פחות מכך לאחר שנטשה את חסידותה ואת משפחתה.
איני מצטרף לכל מי שקורא ברשת לסגור את חסידות גור ולפתוח אותה מחדש במתכונת שנוחה לכל טוקבקיסט. בודאי שמי שאינו מכיר את הפרטים אינו יכול להיות בר סמכא ולהתבטא בביטחון רב. בעיקר לאור העובדה שמדובר גם בסיפור גירושין אישי וכואב, ובדברים שהיו בינו לבינה. עם זאת אני עדיין חושב שקריאה במסמך שהיא הותירה אחריה מחייב כל מי שלב בקרבו ומוח בראשו לתת את דעתו, רגשותיו ומחשבותיו על מה שעבר עליה וכנראה על יותר ממניין נשים שעוברות או עברו חוויות דומות.
השיח צריך להיות ביקורתי ונוקב מחד גיסא, אך זהיר ושקול מאידך גיסא. השיימינג שנעשה למשפחתה החרדית של אסתי ויינשטיין עלול להביא לידי מעשים נואשים מצידם. כמו כן גלוריפיקציה של החלטתה להתאבד עלול לעודד אחרות לנהוג כמותה. בכל מקרה, אין זה פוטר אותנו מהחובה לשאול שאלות ולבחון את הדברים.

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת:

כל מי שלמד אצלי את הקורס על חרדים ומדיה, יודע שאני פותח בדיון סביב המונחים דת, קהילה וכת. שם אני מדבר על המעלות המצויות בחיים בתוך המסגרת הקהילתית והדתית. הבינו זאת לפניי גדולי הסוציולוגים, שהחיים במסגרת שכזו לא פעם קלים יותר מחד גיסא – יש תמיכה חזקה יותר בין הפרטים, ויש בהירות לגבי המציאות בחיים. "למה? כי ככה האל אמר". מאידך גיסא, יש לכך מחיר של כפייה של נורמות בתוך המעגל הפנימי, ושל הקאה החוצה של כל מי שפעולותיו אינן עולות בקנה אחד עם הנורמות הקבוצתיות.
אֶשָּׂא עֵינַי:
בעניין הזה מותה של וינשטיין, מחייב את מי שבחסידות גור ומי שמחוצה לה לשאת עיניים ולשאול: האם האירוע הזה הוא נגזרת של נורמות כלל חסידיות או רק של גור? האם הסיפור הזה לא היה יכול להיגמר אחרת? האם יש מישהו שנושא באחריות למותה הטראגי? הסבר בסגנון "מדובר בעשב שוטה ובודד" מהווה בעיניי, לפחות, סוג של כסת"ח. בייחוד לאור העובדה שאחוז החרל"שים הולך ועולה עם השנים.
באותה נשימה, אני נושא את עיניי אל התקשורת ושואל את עצמי ואתכם:
מה הביא את התקשורת לעסוק בהתאבדות של אשה צעירה כאשר כל המחקרים בארץ ובעולם מעידים שפרסום של מקרי התאבדות מעודד מקרים דומים, ולכן בדרך כלל התקשורת נמנעת מדיווחי התאבדות?
מה הביא את התקשורת לעסוק בכזה היקף בהתאבדותה של אשה אחת יותר מאשר של נשים אחרות?
האם הייתה כאן מציצנות צהובה גרידא, או שמישהו באמת חושב שצריך לבחון גם מגזרים סגורים ולבחון מה קורה בתוכם, ולסייע להם?
האם עיני התקשורת היו נשואות למקרה דומה של אמא שהתאבדה בגלל קשיים שאינם דתיים? 
האם התקשורת היתה מסקרת באותו אופן אם היה מדובר בחוזרת בתשובה שנטשה את ילדיה החילוניים ולבסוף התאבדה?
האם התקשורת נוטה יותר לעסוק במקרה האישי והעסיסי, ופחות בנורמות החברתיות ובמשמעותן?
אין לי תשובות לכל השאלות, אבל כבר לימדוני חכמים ממני ששאלה טובה מהווה חצי תשובה.

אֶל הֶהָרִים:
אין מנוס אלא לפנות אל ההרים של החסידות – הדמויות המובילות מבחינה מנהיגותית, מבחינה פדגוגית ומבחינה דתית. כשנהרג אדם שאינו מוכר בסמוך לעיר מסויימת, יוצאים זקני העיר הסמוכה ומצהירים "ידינו לא שפכו את הדם הזה". נראה שאסתי וינשטיין היא ההרוגה הסמוכה לעיירה גור. ואיה זקני אותה העיר?
קשה להפריז בגודל הדרמה עת אישה מחסידות גור, בתה של אישה שחזרה בשאלה והתאבדה, הספידה את אמה בבית עלמין מול כל המדיה. אין ספק שהדבר נעשה בהנחיה ובעידוד מלמעלה של האדמו"ר מגור או של המעגל הקרוב אליו ביותר. אם זה מוכיח על קשב מסוים של הנהגת החסידות כתוצאה ממה שקורה בחוץ – אולי יש מקום לתקווה לשינויים קטנים ומהותיים העתידים לקרות בחסידות זו. מי יודע?

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי:
איני מתכוון להיות פטרנליסט יודע כל, אבל אני משער שהייתה בהתאבדות זו קריאה לעזרה. במקרה זה היא נשמעה מרחוק. ניתן להניח שישנן קריאות חלושות יותר לעזרה. העזרה לא תתחיל אלא מתוך שיח. אל חשש! השיח לא יתקיים מעל דפי המודיע אבל הוא כבר מתנהל באתרי האינטרנט החרדיים כמו גם ברשתות חברתיות ובפורומים וירטואליים.
מי שחושב שחומת חסידות גור היא חומה בצורה שלא ניתן להבקיע, שיראה מה עשתה התקשורת במדינות גדולות יותר ובחברות סגורות לא פחות, ויחשב מסלול מחדש.

עֶזְרִי מֵעִם ה':
לבסוף, עדיין צריכים לשים לא מעט את יהבנו על רבונו של עולם שיעזור לאלו שנקרעו מתוך עולמות או שעדיין נקרעים עד עצם היום הזה.
כששמעתי על סיפור יציאתה ומותה, נזכרתי במילות השיר "לבחור נכון" שמבצע אמיר דדון:
"מתי אלמד לבחור נכון?
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור?
לבחור נכון"
תבינו מזה מה שתבינו. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.



                            אסתי וינשטיין ז"ל




המחבר הנו מרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן ומרצה בכיר במרכז לאתיקה במשכנות שאננים