מרצים כותבים: מה שידרה שפת הגוף של נתניהו בראיון הספונטני? טור אישי מאת: מישל שטיין טיר

מגדל הקלפים של נתניהו

״הכל עלילה, קשקוש ושקר מוחלט.״ האמנם?

מאת: מישל שטיין טיר*

נתניהו הוא אורטור משובח, מהבולטים בעידן ה׳טלפוליטיקאים׳ במאה ה-21. בארבע השנים האחרונות הוא טווה לעצמו ערוצי תקשורת ונכסים דיגיטליים רבים ושמר להם נאמנות על-ידי כך שלא התראיין באולפני חדשות, למעט בערוץ 20, הערוץ שלו. בחירה מודעת זו מאפשרת לו שליטה מקסימלית על הסיפורים שהוא מנסה להטמיע בלב בוחריו, לכן הופתעתי לקבל ׳פוש׳ של חברת החדשות המודיע על כך שנתניהו מתראיין אצל קרן מרציאנו.בשורה התחתונה נתניהו טען בראיון כי ״הכל עלילה, קשקוש ושקר מוחלט.״ האמנם?

גירודים באף

ידוע כי גירוד באף הוא אחד הסימנים לשקר, אך הרבה פעמים הגירוד נובע ממבוכה. זאת ניתן לראות כשנתניהו עונה למרציאנו: ״את יכולה לשאול על 4000, אני אתן לך לשאול על 5000 (גירוד באף) ו-6000 ו-7000.״ הסיבה הביולוגית לכך היא שבאזור האף והלחיים יש לנו הכי הרבה נימי דם בגוף. כשאנחנו משקרים זה גורם לנו לעיתים לאי-נוחות שמובילה לזרימה מהירה של הדם ולעליה בטמפרטורת הגוף בקצה האף. ההתחממות באזור האף גורמת לנו לגרד אותו כדי לאזן טמפרטורות, והיד עולה למרכז הפנים ומסתירה מעט את הפה ממנו יוצאים השקרים.

נתניהו גירד באף פעם נוספת כשהאשים את שלישיית הרמטכ״לים 

בעלילת דם, אך ניכר שרוב כעסו מופנה לשר הביטחון לשעבר. ״גנץ 

ולפיד ובמיוחד בוגי וגם גבי אשכנזי(גירוד באף) מכריחים אותי לחשוף 

סוד מדינה.״ בהמשך הוא מתחיל ואומר את שמו של גנץ, עושה פאוזה 

ארוכה ונושך את השפתיים כמתקשה לומר את השם ׳בוגי יעלון׳, עוצם 

עיניים כמו לא סובל לראות את בוגי אפילו בדמיונו, ומסיים בגבי אשכנזי. 

כבר במשפט הפתיחה שלו הוא האשים את רביעיית כחול-לבן בהפצת 

שקרים בזויה, וגם כאן הוא התקשה מאוד לומר את שמו של יעלון. 

נתניהו מבקש שנחזיק אותו חזק שלא יידרש לגלות סודות מדינה, 

שבאופן עלום קשורים לפרשת הצוללות. היועץ המשפטי בסוד העניין 

כפי שחזר ואמר כמה פעמים, אך בעודי כותבת שורות אלה קיבלתי 

מערוצי החדשות ׳פוש׳ שטוען כי היועמ״ש סותר את גרסת נתניהו וטוען:

 ״לא נחשפתי לנתון סודי הקשור למכירת הצוללת למצרים.״

טכניקת הקטנה

מרציאנו היתה במיטבה, הפגינה בקיאות רבה בפרשת הצוללות והטיחה בפניו כי ניגוד העניינים זועק לשמיים כי כל הסביבה שלו מעורבת. היא עמדה איתנה אל מול פרץ האלמנטים של הקטנת המראיינת שנתניהו נקט בהם, למשל כשהוא מטה ראשו לכיוונה, מרים אצבע מאיימת מולה ואומר: ״את שומעת אותי טוב?״;  או ״אני רוצה שתביני משהו,״ כי עד עכשיו כנראה לא הבנת; או ״אז את חושבת שאם מישהו קנה שם צוללת... זה משפיע בערך כמו שאת קונה בקבוק קולה!״ צוללת = בקבוק קולה, מה את לא מבינה?!

קשר עין

בסביבות הדקה ה-18 לראיון נתניהו חותך את קשר העין שלו עם 

המראיינת. מרציאנו שיושבת לימינו הצליחה לעצבן אותו, ומרגע זה עד 

סוף הראיון היא זוכה ממנו להרבה פחות קשר עין. רוב הזמן נתניהו 

מסתכל על עמית סגל או מפנה את מבטו שמאלה בניסיון להישיר מבט 

למצלמה: ״כדי לנצח אני צריך להזכיר לבוחרים (מביט למצלמה) וזה לא 

דבר של מה בכך מול גל התעמולה הזה.״ את הטכניקה הזו של דיבור 

ישיר לצופים בבית פגשנו אצלו לראשונה ב-96 בעימות שהוביל לניצחונו 

מול שמעון פרס ז״ל.״האם תסכים לעימות עם גנץ?״ מרציאנו שואלת. 

כדי להתחמק מתשובה ברורה נתניהו צוחק ופוטר אותה בזלזול, מביט 

היישר אל עדשת המצלמה כמחפש את ״עיני״ הצופים ומלגלג: 

״שיחליטו מול מי אני מתמודד, אני נדרש להתעמת מול ראש ממשלה 

בחצי משרה? חצי ראש הממשלה לפיד או חצי ראש הממשלה גנץ?״ 

שילוב ידיים

תנועת הגוף יוצאת הדופן והבולטת ביותר בראיון הגיע לאחר שנתניהו טען בתוקף כי לא הרוויח שקל על מכירת הצוללות. לרגע, הוא איבד את ה-Cool המפורסם שלו וסגר בכעס את אזור הבטן והלב. נתניהו כמעט אף פעם לא משלב ידיים אל מול המצלמות, כי זו תנוחה סגורה שבמצבי לחץ משדרת שיש לנו מה להסתיר.מרציאנו לא מרפה מעניין הסביבה הקרובה לנתניהו, שפגוע מהניסיון לקשור לפרשה גם את בן דודו וטוען בתוקף: ״לא הרווחתי שקל כי לא השקעתי שקל״ ומשלב ידיים בכעס. התנהגותו מזכירה בדיוק היסטורי מעורר השתאות את שילוב הידיים המפורסם של ניקסון לאחר שאמר את המשפט   I am not a Crook!   והתגלה  כ Crook מוחלט.

 [לשם השוואה צפו בסרטון המצורף: https://youtu.be/sh163n1lJ4M].

*מישל שטיין טיר  הנה מומחית לרטוריקה פוליטית ותקשורת  וחוקרת  באוניברסיטת בר אילן
** המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר ביום 25.3.2019

מרצים כותבים: הסיקור התקשורתי של כלי תקשורת ערביים במזרח התיכון. מאת: ד"ר ברק בוקס

סיקור תקשורתי של משברים מדיניים: מקרה הבוחן של כלי-תקשורת ערביים במזרח התיכון.

מאת: ד"ר ברק בוקס*

לתקשורת ההמונים חשיבות רבה בדיווח על האירועים המתרחשים בעולם. אותם דיווחים מתועלים על ידה, בתוקף היותה מכשיר שליטה והעברת מידע מצד המדינה לאזרחיה, באמצעות סדרת מסרים. פלטפורמות אלה הן כלי להתמודדות ולסיקור משברים כגון סכסוכים וטרור. בזירה העולמית ניתן להציג תחנות שידור גלובליות דוגמת סי.אן.אן ופוקס ובנוסף, תחנות דוגמת "קול-אמריקה", בי.בי.סי, רדיו צרפת ודויטשה וולה (המעבירות את מדיניות הממשל של המדינות אותן הן מייצגות ומשדרות גם לזירות אזוריות, כולל בשפה הערבית).

העובדה שתחנות אלה פועלות במקביל ברשת האינטרנט ועל גבי גלי האתר (גלים קצרים וגלים בינוניים), עוזרת להן לעקוף שיבושים וסנקציות מתוך מדינות היעד אליהן הן פונות. הרובד השני הנו תחנות טלויזיה גלובליות, כגון אל-ג'זירה הממוקמת בקטאר ונחשבת ככלי תקשורת מוביל בעולם הערבי, ואל-ערביה, המתחרה הממוקמת בדובאי. שתיהן פונות לקהל יעד ייעודי באמצעות הלווין, המועבר ברשתות מסחריות או כבלים בשפה הערבית. חלק מתחנות הרדיו שהוזכרו מקיימות גם ערוץ טלוויזיה (אל-חורה- ארה"ב ודויטשה וולה-גרמניה)

מדינת-ישראל פיתחה כלים להתמודדות עם שידורי כלי-התקשורת אליה מצד מדינות-ערב בעבר, כאשר חלקם ממשיכים לשדר עד היום בשפה העברית: סוריה (קול-דמשק בעברית), איראן ("קול-דוד"), חיזבאללה, מצרים (קול-קהיר בעברית). חלקם אף הציגו תכניות טלוויזיה (סוריה ומצרים "ערוץ הנילוס"). מטרתם היתה ליצור תעמולה לציבור הישראלי. איראן ובעלות בריתה קיימו וממשיכות אף הן לקיים, במידה מסויימת, אופרציה דומה. לכן, ישראל פתחה כלי תקשורת מקומיים משלה שישדרו לעולם הערבי: רשת ד והטלוויזיה בערבית (ערוץ 33), שהציגו באמצעות מומחים ואנשי דת, דרך חיים שונה ומתונה, לעומת השידורים שהופנו כנגד ישראל.

בד בבד עם אמצעי השידור הרשמיים, פעלו כלי-תקשורת עצמאיים שזוהו עם הקו הישראלי, דוגמת רדיו קול-התקווה, אשר הוקם ב-1979,לקראת מבצע שלום-הגליל (1982) ושמש ככלי שידור שפעל באזור לבנון החופשית (דרום-לבנון), באופן עצמאי ע"י המייג'ור סאעד חדאד, בחסות ישראל. עם הקמת צד"ל ולקראת נסיגת צה"ל מלבנון, הוקם רדיו צבאי בשם "קול-הדרום" (1985).

באמצעות ניתוח מקרי בוחן היסטוריים ומודרניים העוסקים בערוצי התקשורת של מדינות-ערב השכנות, ניתן ללמוד על מגוון דרכי הדימוי, מיתוג האירועים והמסרים המועברים בשיטה זו כלפי קהל-היעד האזורי והבינלאומי: לבנון (ערוצי אל-מנאר ואל-מיאדין, שעסקו במתיחות לאורך גדר הגבול), סוריה (הערוץ הממשלתי וערוץ החדשות, שעסקו בסדרת ההפצצות לאורך השנה האחרונה) והטלוויזיה הפלשתינית הממשלתית, מול ערוץ החמאס (אל-אקצה) (שעסקו בהפגנות לאורך גדר עוטף עזה ממרץ 2018- צעדות השיבה וההסלמה בדמות שיגור רקטת ותגובה ישראלית).

בחינה מדוקדקת של הנתונים העולים מסקירת תחנות אלה, מגלה קווים דומים בהעברת מסרים טקסטואלים, תמונות ספציפיות מאתרי התרחשות אירועים חשובים, שימוש באמצעי המחשה דוגמת שירים וריקודים ואף גרפיקה ממוחשבת (מסך משולש המראה הפגנות ממספר מיקומים- למשל, על גדר רצועת-עזה) והעברת מידע. המכנה המשותף הוא לשדר בפועל עצמה וחוזק והתעלמות ממצבי משבר באמצעות תמונות המראות על חיי שגרה: למשל, בסוריה, בעת התחלת המרד, שודרו כנסים בהם נכחו מבקרים מחו"ל והשידור נערך מאולפן פתוח המוקף חלון שקוף, שהראה את התנועה הזורמת כסדרה בדמשק הבירה. השידורים שעסקו בישראל, באו להוכיח כי ישנו מעקב מדוקדק מצד כלי-התקשורת של מדינות-ערב על כל אירוע. למשל, המנהרות בלבנון או צעדת השיבה ברצועת-עזה.

ערוצים המזוהים עם חיזבאללה (אל-מנאר ערוצו הרשמי של הארגון, או אל-מיאדין ערוץ המזוהה עמו), הרבו לתעד ולצטט את המתרחש בישראל ואת המדווח בכלי-התקשורת שלה. זאת, בכדי לחפש נקודות תורפה ולקדם את טענתם בדבר פגיעותה של ישראל. הצגתו של דו"ח בריק, בערוץ אל-מיאדין, התפרשה בלבנון ובמדינות-ערב כהודאה בכשלון צה"ל לתפקד- טענה אותה מקדם מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. פירושם המוטעה את יכולת הפקת הלקחים ושיפור ליקויים, נובע מהבדלי תפישה: במדינות-ערב, תחנות ממשלתיות או כלי-תקשורת בעלי תפוצה, לא יבקרו את הממסד והמערכות המדיניות. ככלל נמצא מכנה משותף כללי, שהופך לממוקד וכמעט זהה בין כלי תקשורת סוריים ולבנוניים.

*ד"ר ברק בוקס הנו חוקר בכיר במכון אירופה, המחלקה למדעי המדינה והתכנית הבינלאומית בביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן.

בר דעת משתף: מי אתם שתזלזלו באמינות הסקרים בבחירות?

מי אתם שתזלזלו באמינות הסקרים בבחירות?

מאת: ד"ר אריה רותם *

הביקורת השחוקה על תוצאות הסקרים אחרי כל מערכת בחירות 

נובעת מבורות ומאי-הבנה של המתודה. בעלי מכון סקרים עונה 

לפרופ' גבי וימן

כתגובה פאבלובית לכל מערכת בחירות, ובעקביות ראויה לציון, מופיע מדי כארבע שנים - וכבר שלושה עשורים - מאמר דעה של פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה שטוען שתעשיית הסקרים בישראל, ובעיקר זו הקשורה לסקרי בחירות, היא לא רלוונטית ושקרית. גם בתקופת הבחירות הנוכחית הפרופסור לא אכזב, ומאמרו בנושא   פורסם כאן. מכותרת המאמר ("תעשיית השקרים" וכו') עלול הקורא התמים להסיק שתעשייה שלמה פועלת בחוסר הגינות והיעדר יושרה ומקצועיות. המאמר רצוף אי-דיוקים, ואתמקד בשני הבולטים.

הראשון קשור בטיעון של פרופ' וימן שלפיו קיים פער מהותי בין הסקרים לתוצאות האמת. זה כבר דפוס קבוע: מיד לאחר פרסום תוצאות הבחירות סופגים הסוקרים קיתונות של ביקורת ולעג על חוסר הדיוק והשרלטנות (וימן כתב "הרקורד העלוב של תעשיית הסקרים בישראל"). לעתים הביקורת מוצדקת בגלל השונות המובנית באיכויות המקצועיות של המכונים השונים. עם זאת, סקרי הבחירות משקפים הלכי רוח אמיתיים שנכונים לתקופה שבה נערכו.

לדוגמה, רמת הדיוק הגבוהה שהושגה בתוצאות הסקרים שפורסמו בשבוע האחרון לפני בחירות 2015. הקישור הזה  כולל את התוצאות שפורסמו ארבעה ימים לפני הקלפיות (המועד האחרון שבו ניתן על פי חוק לפרסם סקרים), ובהן תוצאות של 15 מכוני מחקר שונים שפורסמו ב-15 ערוצי מדיה, וממוצע המנדטים של כל הפרסומים של אותו שבוע.

על פי נתונים אלה, ברמת הגושים התוצאות היו מדויקות, ולפיהן הצפי הממוצע לגוש הימין/חרדים היה 65.6 מנדטים, כאשר בפועל תוצאות הבחירות הראו כי לגוש היו 67 מנדטים. לגוש המרכז-שמאל ניבאו הסקרים 41.4 מנדטים, לעומת 40 בפועל. לכל הדעות מדובר בניבוי מוצלח עם סטייה ממוצעת של בסך הכול 1.4 מנדטים לכל גוש.

חשוב להדגיש שמחקרי התנהגות מתעדים כבר שנים דינמיקה מעניינת של מצביעים המתלבטים. בדרך כלל ההתלבטות היא בתוך הגוש המועדף, ולעתים ההכרעה הסופית נופלת ממש בימים האחרונים, ואף בשעות האחרונות, כפי שאכן קרה ביום הבחירות כשנפתלי בנט הוקלט מלין על "שתיית הקולות" של הליכוד מהבית היהודי.

פרופ' וימן טוען במאמרו שה"סוד שעליו שומרים הסוקרים בקנאות פראית הוא אחוז המסרבים לענות... יש האומדים אותו כיום ב-80%". מכך הוא מסיק שמרבית הנשאלים לא מוכנים לענות ואינם מיוצגים בסקר. טענה זאת הייתה עד לפני כעשור, כשכל סקרי הבחירות נערכו באמצעות ראיונות טלפוניים. אולם כיום, יותר מ-95% מסקרי הבחירות – בישראל ובמרבית מדינות המערב - מבוצעים באמצעות פאנלים אינטרנטיים שבהם תופעת הסירוב כלל לא קיימת, כי כל המשתתפים הם אנשים שמתנדבים לענות ומתוגמלים כספית על כל סקר שעליו הם משיבים.

למרות האמור, אני נוטה להסכים עם טענת פרופ' וימן שלפיה תעשיית הסקרים בישראל חייבת להשתפר בנושאי אתיקה ומקצועיות. יש טעם לפגם בעובדה שמספר מכוני מחקר עובדים בו-זמנית עם מדיות חדשותיות וגם עבור המפלגות, ולעתים קרובות גם ללא גילוי נאות של עובדה זו.

בעיה אתית נוספת קשורה בבורות של חלק מהעיתונאים, שמשלבים תוצאות של סקרי בחירות בכתבות שלהם אף שאינם יודעים כיצד להתייחס לנתונים ומהן המגבלות שלהם. לדוגמה, חוסר התייחסות במעמד פרסום התוצאות לנושא טעות דגימה (אל נא תקראו לזה "סטיית תקן" או "טעות סטטיסטית", ומי המציא את המושג "מחקרי עומק"?), והמשמעות שלה במספרי המנדטים.

בורות זו פוגמת בכותרות ובפרשנויות של ממצאי הסקרים. לדוגמה הכותרת "צניחה בסקרים" כאשר מפלגה "מאבדת" שני מנדטים בסקר, מה שלמעשה מציין מצב שבו התוצאות החדשות עדיין נמצאות בטווח טעות הדגימה (כלומר, בפועל אין כל שינוי וכל פירוש אחר הוא שגוי).

·      * ד"ר אריה רותם הוא מנכ"ל ובעלים של מכון רותם ar למחקרי שיווק מתקדמים ומרצה בבית הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי. בבחירות 2015 סיפק תוצאות של סקרי בחירות ועבד עם אחת המפלגות.