דם יהודי אינו הפקר
מאת: אלן יונייב*
כבר עשרים שנה עברו מאז רצח רבין, מאז התאריך הנורא הזה 4.11.1995, התאריך ששינה את מדינת ישראל ואם תשאלו אותי גם את החברה הישראלית כולה. חברה שהצליחה לעבור קו אדום שאין שום חזרה ממנו.
כל שנה, ביום הזיכרון לרצח רבין עולה בי השאלה איך במדינה דמוקרטית, יהודית המושתתת על יסודות הדת ושנלחמת כל כך חזק על צביונה הדתי נרצח ראש ממשלה, בגלל שדעותיו הפוליטיות היו שונות מדעות המוחזקות בידי חלקנו? אז תעצרו שניה ותחשבו איך נתנו לדבר כזה לקרות? אני חושבת שהתדהמה פוגעת בי כל שנה מחדש, איך ראש ממשלה שנבחר על ידי העם ושמעבר להיותו ראש ממשלה הוא קודם כול אדם בפני עצמו עם מחשבות ורצונות שונים, נרצח בגלל חוסר הסכמה עם דעותיו הפוליטיות? מתי הספקנו להפוך לחברה קרה המוכנה לעשות את הנורא מכל כדי לשמר את עקרונותיה הפוליטיים ?
אני מבקשת מכם לחשוב למי ניתנת הזכות לקפח חיי אדם? היכן עובר הגבול בין אסור למותר?
"דרך ארץ קדמה לתורה" - כנראה שאיפשהו שכחנו את המשפט הזה. הרי איך אפשר לעסוק בנושאים יומיומיים הקשורים לדת במדינת ישראל, כשמדינה שמגדירה את עצמה מדינה יהודית מאפשרת לעצמה לפסוח על דיבר כה חשוב- "לא תרצח". אז נכון, אומנם אדם אחד קם ועשה את המעשה הנורא, אך בתור בת לעם שלחם כל כך הרבה על מנת שתקום מדינה יהודית בארץ ישראל, אני מרגישה שלא עשינו מספיק על מנת לעצור את האירוע הנורא הזה. נראה כאילו פשוט עמדנו מהצד וחיכינו שמישהו יעשה את מה שלאף אחד לא היה אומץ לעשות. אז תנו לי לחדש לכם משהו, לא צריך להיות זה שביצע את המעשה על מנת להרגיש אשם, כל מי שביצע הסתה באותה תקופה, שהשתמש במילות גנאי וקרא לרצח-אחראי לא פחות לתוצאה הסופית.
אני חושבת שכמוני, עוד הרבה לא עיכלו את העניין שרצח ראש ממשלה התרחש במדינת ישראל, מדינת העם היהודי. מעבר לכך, אני בטוחה שרובינו היינו רוצים שזה יהיה מעין סיוט, שאפשר להתעורר ממנו כאילו לא היה. אז זהו שזה קרה והגרוע מכול הוא שנראה שלא למדנו לקח מטעויות העבר ושאנחנו ממשיכים באותה הדרך. אותה הדרך שהובילה להידרדרות החברה הישראלית בהתנהגות בן אדם לחברו. מספיק לראות את מה שקרה ביום הזיכרון האחרון כדי להבין את זה, אם זה אחיו של הרוצח שלא הראה סימני חרטה ואף התגאה במעשה ואם זה אוהדי בית"ר שהרשו לעצמם לשבח את שמו של הרוצח.
בשבילי היום הזה הוא יום אבל ,לא רק בגלל שנרצח אדם חשוב למדינת ישראל, אלא בגלל שזהו יום אבל לחברה הישראלית כולה, חברה שאיבדה משהו מסוים ביום הזה, משהו שקשה מאוד להשיב. למשהו הזה קוראים סובלנות. סובלנות כלפי האחר, היכולת לקבל מישהו שלא חושב כמוך והיכולת לפתור את חוסר הקונצנזוס בדרך תרבותית. כל אלה דברים חשובים לקיומה של חברה במדינה. אז כל מה שנותר לעשות במקרה כזה זה להתפלל לעתיד טוב יותר, לחברה טובה יותר, לסובלנות, אהבת אחים וקבלת האחר, את דעותיו ואת מחשבותיו. זה אולי לא יפתור לנו את הסוגיות הפוליטיות הקשות שיש במדינה ובטח שלא ישכיח מאתנו את המציאות הקשה שבה אנחנו חיים, אבל זה בהחלט יראה לכולם עד כמה עם ישראל מאוחד ועד כמה כל אדם כאן חשוב, כי דם יהודי אינו הפקר, ואז אני מבטיחה לכם- אף אחד לא יוכל לשבור אותנו.
