צו השנה - בקרת איכות בעיתונות העכשווית

צו השנה: בקרת איכות בעיתונאות העכשווית

מאת:פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג

מה היית עושה לו במשך מספר שנים היה הרופא המשפחתי מאבחן את הסימפטומים שלך בצורה מוטעית או נותן את התרופה הלא נכונה, בכל פעם שהתלוננת על כאב זה או אחר?  אין צורך לנחש את תגובתך במוקדם או במאוחר. אם כן, מדוע אין אנו נוהגים כך לגבי עיתונאים מסויימים, אשר שוב ושוב אינם ״מנתחים״ את המצב נכון, או שחוזים עתיד שלא מגיע כפי שניבאו?

לפני עידן האינטרנט שאלה כזו לא היתה כל כך רלוונטית, למעט אולי כמה בעלי טור. שהרי רובם המכריע של העיתונאים בעידן הדפוס עסקו ב״דיווח חדשותי״: מה קרה? מתי? מי? (5 המ״מים המפורסמים). ברם, בעידן של רשתות חברתיות, עיתונים מקוונים וכדומה, כשכל מה שקרה בעולם בדקות האחרונות מדווח אי שם ברשת, לעיתונאי המסורתי לא נשאר הרבה לעשות בהקשר עם  פונקציית דיווח חדשותי קלאסי. במקום זאת, העיתון המודפס (ובמידה מסויימת, גם מקבילו המקוון) עבר בעשרים השנים האחרונות לסוגים אחרים של ״חדשות״: מה יקרה מחר (או בעתיד הרחוק יותר)? מהן ההשלכות של מה שקרה אתמול? מי הרע ומי הטוב? וכן הלאה -- כמעט כל דבר למעט החדשות כפי שהכרנו פעם.

אז נכון, ניתן היה לבקר עיתונאים בעבר על כך ש(לטעמנו האישי) לא בחרו את העובדות היותר רלוונטיות באייטם החדשותי, או שעשו מסגור מעַוֵות (צילום מזווית מטעה) וכו׳. אך בהתחשב בעובדה שאי אפשר להביא את כל העובדות מהשטח (אף אחד אינו רוצה לקרוא כתבה באורך 5000 מלים), ניתן לסלוח על ״מעידות״ קלות כאלו. אך המצב השתנה מאז: עכשיו ניתן לבחון הלכה למעשה את טיב החיזויים והניתוחים של העיתונאי: האם באמת קרה מה שחזה? האם התוצאה הסופית של הפרשייה אכן היתה כפי שטען?

דוגמה אחת מיני רבות: לאחרונה התפטר ד״ר דוד גילה מתפקידו כממונה על ההגבלים העסקיים. וזאת למה? כי הוא לא היה מוכן לוותר בקלות לחברות האנרגיה בסוגיות הקשורות לאוצרות הגז (שדות תמר ולויתן וכו׳). מאידך גיסא, לפני כמה שנים מה כתבו חלק (לא מבוטל) מהעיתונאים לענייני כלכלה כשד״ר גילה התמנה לתפקיד? שהוא שבוי בידי הטייקונים; שהוא חלש; שכאקדמאי הוא אינו כל כך מבין כיצד הכלכלה באמת פועלת; וכיוצא באלה.

לא אעשה כאן מה שאני מבקש מאחרים -- להצביע על אותם עיתונאים שכשלו בגדול ב״חיזוי״ הזה שלהם. מדוע לא? כי ייתכן שזו היתה מעידה חד-פעמית. מה שאנו -- במיוחד חוקרי האקדמיה באמצעות מרכזי המחקר שלנו -- אמורים לעשות הוא  לבדוק בצורה שיטתית, במהלך פרק זמן ארוך יחסית, את טיב ה״ניתוחים״ של הכתבים הבכירים והזוטרים בתקשורת שלנו ואז לדווח (אולי שנתית) על ״ביצועיהם״. אין כאן סתימת פיות או פגיעה בחופש העיתונאות; נהפוך הוא. ייתכן שאחת הסיבות לכך שהציבור בישראל רוחש לתקשורת אמינות  כה נמוכה היא שבתת-מודע דווקא עשינו ״ספירה״ כזו וגילינו שלגבי חלק גדול מהעיתונאים אין על מה או על מי לסמוך! בדיקה מדוקדקת של הנבואות שלהם עשויה גם לרסן את ״אלופי הטועים״ וגם להחזיר אמון מסוים לתקשורת בכללותה.

בסופו של דבר, העיתונות בדמוקרטיה חיה על ביקורת כלפי רשויות ומוסדות המדינה והחברה -- וטוב שכך. אך היא  גם ״מוסד״ חברתי חשוב  הזקוק לא פחות לאותה מידה של ביקורתיות שיטתית בתפקידה החדש.

המחבר מכהן כראש ביה״ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן.

בר -דעת מארח את תיק תקשורת בעניין ספרו הויראלי של העיתונאי יואב אבן: הצד שלו

בחודשים יולי-אוגוסט יפעל הבלוג בר-דעת במתכונת שונה: יתבסס בעיקר על אירוח אתרים ומאמרים ופחות על כתיבה מקורית.

בתחילת השבוע הבא נפרסם פוסט מקורי- פוסט סיום העונה הראשונה.


תיק תקשורת:   http://www.the7eye.org.il/164287


הצד שלו:

file:///D:/Downloads/HisSide_YoavEven%20(1).pdf

כיצד להתלבש להופעה בטלוויזיה?

כיצד להתלבש להופעה בטלוויזיה:  12 טיפים בסיסיים
מאת: פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם

להצלחה בטלוויזיה יש שני מרכיבים חשובים, שכל אחד מהם מחייב הכנה זהירה ומדוקדקת: המסרים וטכניקות ההופעה.[1] אבל, יש מרכיב שלישי, שאף לו חשיבות רבה: הלבוש.

ליועץ האמריקני לענייני לבוש, אנדי גילכריסט, יש עמדה נחרצת בנושא זה: "אם אתה סבור, כאשר אתה מופיע בטלוויזיה, כי מה שאתה אומר חשוב יותר מאיך שאתה נראה - חשוב שנית!".[2] יועץ אחר, ריס פולקרסון, המתמחה בתחום התדמית, טוען כי "כאשר מסתכלים על מישהו בפעם הראשונה, אנחנו מבחינים קודם בלבוש שלו ורק לאחר מכן בפניו".[3]

החשיבות של הלבוש מוכרת גם בחיי היום יום שלנו, ודי להיזכר בביטוי השגור בפי כל -  "הלבוש עושה את האדם". אפילו במקורות היהודיים יש ללבוש חשיבות, כפי שמסביר הרב יוסף ויצמן: "היהדות נוקטת עמדה מאד נחרצת בענייני הלבוש, משום שעל פי תפיסתה הבגדים אינם רק כיסוי חיצוני לגוף, אלא הם גם משקפים את הפנימיות של האישיות".[4]   

הלבוש מקבל חשיבות רבה כאשר מדובר בהופעה בטלוויזיה. הצבעים והצורות שאנו רואים דרך העיניים שלנו יכולים להיתפש באופן שונה על ידי המצלמה, מזהיר היועץ האמריקני לענייני לבוש, אנטוני סנטנו, ומדגיש: "יש לחשוב על לבוש למען המצלמה ולא למען הקהל".[5] משמעות דבריו ברורה: לא לכל מחמאה שמישהו או מישהי מקבלים על הלבוש שלהם במסיבה או באירוע חברתי יש רלוונטיות כאשר מדובר בלבוש להופעה בטלוויזיה.

להלן אפוא 12 טיפים בסיסיים בנושא הלבוש להופעה בטלוויזיה, המבוססים על המלצות של אנשי מקצוע בתחום הייעוץ התקשורתי.

1. שיזכרו אותך ולא את המעיל שלך. לאשת יחסי הציבור האמריקאית, לאורה מיטשל, יש המלצה ברורה: "כשתתלבשו לקראת הראיון הבא שלכם, שאלו את עצמכם האם אתם רוצים שאנשים יאמרו: 'ראיתי אותך בטלוויזיה' או 'ראיתי את המעיל שלך בטלוויזיה?'".[6] היא גם מביאה כדוגמה שלילית את שדר הקווים של משחקי ליגת האן.בי.איי, קרייג סאגר, שבגדיו הססגוניים מוכרים לכל והם מסיחים לא אחת את תשומת לבם של הצופים. ומכאן הלקח:   העיקרון הוא שאסור ללבוש בגדים, או לענוד אביזרים, שיגזלו את תשומת הלב. ובקיצור המרואיין הוא הכוכב  - לא הבגד שלו.  

שדר-קווים סאגר: הבגדים גונבים את ההצגה

מי שמהווה דוגמה מוצלחת ללבוש סולידי, ללא צבעים בולטים ובלי דוגמאות ועיצובים מנקרי עיניים, הוא נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה. היועץ אנטוניו סנטרו משמיע בנושא זה דברי מחמאה חד משמעיים: "הצופה ישקיע יותר זמן להסתכל בפניו של אובמה (וישמע את המסר שלו) מאשר לבהות בבגדיו".[7]

נשיא ארה"ב ברק אובמה: לבוש סולידי שאינו מסיח את הדעת

2. התלבשו בהתאם למקצוע שלכם. אם אתם מתראיינים לטלוויזיה במקום העבודה שלכם, ראוי ורצוי להתאים את הלבוש לעיסוק. כך, כדוגמה, ממליצה יועצת התקשורת האמריקנית תרזה גרילו: "אם אתה איכר מקומי, שמגדל מוצרים אורגניים, או מאמן כושר, לבשו את הבגדים שהנך נוהג ללבוש ברגיל בעבודתך, כדי לשכנע את הצופים שאתה הדבר האמתי".[8] כמובן, שאין צורך להקפיד על הכלל הזה כאשר הראיון מתקיים בטלוויזיה. כאשר מראיינים רופא בבית חולים, כשהוא לבוש בחלוק לבן וסטטוסקופ על צווארו, הדבר מקנה לו ולראיון אמינות. לעומת זאת, אם הוא ירואיין בלבוש דומה באולפן הטלוויזיה הדבר עלול להיראות מלאכותי ואף לפגוע באמינות.

3. התאימו את הלבוש למסר. לבוש נכון עשוי לחזק את המסר ולהעצימו, ולבוש לא-מתאים עלול להסיט את תשומת לבם ואת דעתם של הצופים מהמסר. לכן, ממליץ היועץ לענייני תדמית, כריס פולקרסון: "אם המסר שלכם הוא שמרני, חליפה היא הפתרון הטוב ביותר. אם המסר שלכם הוא כיפי ולא פורמלי, יש ללבוש אפודה",[9] ובמקרה הישראלי אפילו חולצת טי ובתנאי שהיא סולידית.

4. בגד לוחץ או מרואיין לחוץ. ראיון בטלוויזיה, אפילו לשועלים ותיקים, הוא בדרך כלל אירוע מלחיץ למדי. לכן, צריך לפחות להשתדל שהביגוד יהיה נוח ולא יוסיף לחץ משלו. יועצת השיווק האמריקאית, סוזן סטולוב, ממליצה לכן ללבוש "משהו שאתם לובשים כל הזמן, שאתם מרגישים בו בנוח ושמאפשר לכם לנוע בקלות. כך הבגדים שלכם יעזרו לכם להרגיש רגועים".[10] המשמעות של הדברים הללו היא שכדאי לחשוב פעמיים לפני שממהרים לרכוש בגדים חדשים לקראת ההופעה בטלוויזיה. אם הבגד לא יהיה נוח, ואולי אפילו ילחץ במקצת – הראשונים שיחושו בכך יהיו הצופים.

5. זהירות: לא להיבלע בחור השחור. שחור הוא אולי אלגנטי, אבל הוא לא בדיוק מתאים לטלוויזיה. "דרך עדשת המצלמה, השחור נוטה לספוג הרבה מן האור ולהעלים את הפרטים סביבו", מזהירה הסופרת האמריקאית נדיה ג'ורדנה, "מרואיינים, הלבושים בשחור, יכולים להיראות כמו 'ראש צף'".[11] לדבריה, צבעים שחורים וכהים מאוד אפשר ללבוש במחצית התחתונה של הגוף, כגון חצאית או מכנסיים. מי שמתעקשים ללבוש שחור "ליד הפנים" (כלומר, חולצה) יכולים ללבוש מעיל או סוודר צבעוני, המקטינים את הדומיננטיות של הצבע השחור.

6. אדום מדמם ולבן זוהר. לא רק שחור זה צבע שיש להיזהר ממנו. גם אדום ולבן לא מתאימים לטלוויזיה. אומרת יועצת האופנה מאטה אנהמריה: "הצבע השחור קשה מדי ויכול לשאוב את כל האור. אבל, הצבע הלבן זוהר והופך לדבר הבולט ביותר על מסך הטלוויזיה ואילו האדום מדמם על המצלמה ומסיח את הדעת".[12]

7. הראש הכחול של מצלמת הטלוויזיה. הצבעים המומלצים על ידי אנשי המקצוע כמתאימים להופעה בטלוויזיה, הם כחול, תכלת וצבעי פסטל. היועץ לענייני לבוש, אנטוניו סנטנו, מסביר שלא במקרה מעדיף נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, ללבוש חליפות כחולות ולהצטלם על רקע וילונות כחולים.

גם צבעי פסטל מועדפים על-ידי המצלמה. "השילוב של חולצה בצבע תכלת, עניבה בצבעי פסטל ומעיל בגוון טבעי", אומר סנטנו, "הוא אולי השילוב הטוב ביותר להופעה מול מצלמת הטלוויזיה".[13] כידוע, מהווים הצבעים נושא למחקרים אקדמיים רבים, שבהם נבחנה, בין השאר, ההשפעה של צבעים שונים על בני אדם.[14]

8. הבגד עלול "לרקוד" לכם. בגדים שעליהם דוגמאות עיצוביות, פסים ומשבצות אינם ידידיו הטובים של המרואיין בטלוויזיה. לכן, ממליצה היועצת שלי גודסטיין להימנע מלבישת בגדים כאלו, משום שמה שקורה הוא "שכאשר אתם מתחילים לדבר או לנשום הבגדים "כמעט מתחילים 'לרקוד' על המסך...".[15]

9. האגו לא זקוק ללוגו. רבים אוהבים להתנאות בבגדים שעליהם מתנוססים הלוגו עם השם של המותג או היצרן. אבל, מומחים חוזרים ומדגישים שיש להיזהר מלהפוך לשלט חוצות מהלך על שניים עם פרסומת מסחרית על הבגד. לכן, כדוגמה, ממליצה אשת יחסי הציבור האמריקנית תרזה גרילו שלא ללבוש בעת הראיון חולצת טי שעליה מתנוסס לוגו או שם המותג, אלא אם כן הדבר אכן משרת את הראיון, את מטרתו ואת המסרים שיועברו בו. לדבריה, " אפשר ללבוש חולצת טי רק אם הוא ממש מגניב. הטוב ביותר הוא לשקול את האפשרות להותיר את חולצת הטי בבית ולבחור במקומה חליפה יפה ".[16] ובמקרה הישראלי, שבו חליפות אינן בגד יום-יומי עדיפה חולצה סולידית ואפילו מקטורן.

10. אתם לא כבשים. בגדים העשויים מצמר, או מתערובת של צמר ופלאנל, טובים לחורף והם מחממים ונעימים. אבל, הם עלולים להיות מטרד בעת ראיון באולפן טלוויזיה, שכן אל ההתרגשות וההזעה מהראיון עצמו מצטרף החום הבוקע מפנסי התאורה הרבים. תמונה של גברים או נשים, המזיעים ומתפתלים מול המצלמה, אינה מותירה רושם טוב אצל הצופים. מטעם זה מדגיש היועץ אנטוניו סנטוריו כי "כותנה 'נושמת' מאפשרת לגוף שלך להקרין חום הרבה יותר יעיל, מאשר לבישת בגדי צמר".[17]

11. ראיון בטלוויזיה הוא (לפעמים) כמו ראיון לקבלה לעבודה. כל מי שהולך לראיון לקבלה לעבודה יודע שיש להקפיד על לבוש מסודר ועל בגדים נקיים ומגוהצים. "בראיון בטלוויזיה צריכים להיראות מסודרים", מדגישה היועצת תרזה גרילו, "כי הרושם הראשון מכם יקבע את היחס אליכם בהמשך".[18]

12. בגדים עלולים לפעמים להתלכלך... לא מספיק להכין בבית את הבגדים שלדעתכם הם המתאימים והנוחים להופעה בטלוויזיה. לפעמים, יתברר לכם, כאשר תגיעו לאולפן, כי הביגוד שלכם איננו מתאים. "קורה שאתם מגיעים לראיון קבוצתי, והביגוד שלכם אינו מתאים לזה של שאר חברי הקבוצה", מציינת היועצת נדיה ג'ורדנה, "וייתכן גם שהביגוד לא 'נתפס' טוב במצלמה.[19]

הפתרון לבעיה מסוג זה: להגיע לאולפן כשאתם מצוידים במערכת רזרווית של בגדים.

הבגדים החלופיים גם יכולים לפתור, במקרה הצורך, בעיה הרבה יותר קשה: לפעמים, ולו גם בגלל ההתרגשות שלפני השידור, הקפה נשפך על הבגדים ומותיר עליהם כתם מכוער, שאין דרך להעלימו מעין המצלמה...

פרופ' חיליק לימור הנו מרצה בחוג לתקשורת, אונ' ת"א ובביה"ס לתקשורת אונ' בר אילן

ד"ר ברוך לשם הנו מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים

הכותבים הם ממחברי הספר יחסי ציבור – אסטרטגיה וטקטיקה (2014), שיצא לאור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

(פורסם ב-7.6.2015)

מקורות

---

[1] לימור, יחיאל. ולשם ברוך (2015). "טיפים לקמפיינר פוליטי מתחיל (2): כיצד להכין את הלקוח שלך להופעה בטלוויזיה?". ראו: http://www.ispra.org.il/

[2] Gilchrist, Andy (n.d.). "What to Wear, and When -You Are on TV". Ask Andy About Clothes. Retrieved on 25 May 2015 from: http://www.askandyaboutclothes.com/clothing/what-to-wear-and-when/television/

[3] Zander, J.A. "What to Wear for a TV Studio Interview". ]The Nest[.  Retrieved on 25 May 2015 from: http://woman.thenest.com/wear-tv-studio-interview-18375.html

  

[4] ויצמן, יוסף (8.2.2011), "הבגד עושה את האדם? יותר מכפי שחשבתם". Relevanti. נדלה ב-21.5.15 מ- http://bit.ly/1dL60Io

[5] Centeno, Anhonio (n.d.). "What to Wear on TV – Dressing for the Video Camera". RMRS – Real Men Real Style.  Retrieved on 25 May 2015 from: http://www.realmenrealstyle.com/contact/

  

[6] Mitchell, Laura. (1.1.2014). "What Not to Wear to a TV Interview". Lukas Partners. Retrieved on 25 May 2015 from: http://www.lukaspartners.com/what-not-to-wear-to-a-tv-interview/

    

[7] Centeno, ibid.

  

[8] Grillo, T. (21.5.2014). "Tips on What to Wear for a TV Interview". PR over Coffee. Retrieved on 25 May 2015 from: https://provercoffee.wordpress.com/2014/05/21/tips-on-what-to-wear-for-a-tv-interview/

   

[9] Tener, Lisa (2009). "Dressing for Your TV Interview? Chris Fulkerson’s 12 Top Tips". Lisa Tener (Book Writing Coach).Retrieved on 31 May 2015 from: http://www.lisatener.com/2009/05/dressing-for-your-tv-interview-chris-fulkersons-12-top-tips/

   

[10] Stolov, Suzan (n.d.). "Oh No! Not that shirt. What to wear on TV". Washington Independent Productions. Retrieved on 25 May 2015 from: http://washingtonindependentproductions.com/what-to-wear-on-tv/

  

[11] Giordana, Nadia (2013). "13 tips on what to wear for a TV interview". examiner.com. Retrieved on 2 June 2015 from: http://www.examiner.com/article/13-tips-on-what-to-wear-for-a-tv-interview   

[12] Ibid.

[13] Centeno, ibid

    

[14] דוגמה לכך הוא המחקר הבא:  Mehta, Ravi and Rui (Juliet) Zhu (2009). "Blue or Red? Exploring the Effect of Color on Cognitive Task Performances". Science, 323, 1226-1229. 

  

[15] GoodStein, S. (20.10.2012). "Going on TV ... What Should I Wear for on Camera Interviews?" A Model's Secrets. Retrieved on 25 May 2015 from: http://facethis.blogspot.co.il/2012/10/going-on-tv-what-should-i-wear-for-on.htm

[16] Grillo, Theresa (21.5.14). "Tips on What to Wear for a TV Interview".  PRoverCoffee.  Retrieved on 26 May 2015 from: https://provercoffee.wordpress.com/2014/05/21/tips-on-what-to-wear-for-a-tv-interview

  

 [17] Centeno, ibid.

      

[18] Grillo, ibid.

[19] Giordana, ibid.

        

מרתון שיימינג בעקבות תופעה שתופסת תאוצה ברשת. 4. מילים עלולות להרוג

לפעמים, עלינו לעצור ולחשוב על המילים שלנו, לבחון אותן בקפידה

מאת: איילת אלקיס

מי מאיתנו שלא שמע, מוטב שיקרא פוסט זה על מנת להיות מודע למקרה מצער שאירע בשבוע שעבר, מקרה מצער שהוא תוצאה ברורה של תופעת הShaming המתנהלת ברשתות החברתיות, ואשר פורחת ומתרחבת עם הזמן.
לא קשה להבין, כי נוצרה בארצנו הקטנטונת איזושהי תרבות עליהום מגוחכת, בעיניי. המקרה המצער ביותר ששמעתי לאחרונה, התחיל בלשכת האוכלוסין בתל-אביב, בעת שאישה ממוצא אפרו-אמריקאי חשה גזענות כלפיה בדבריו של אריאל רוניס ז"ל, שהפנה אותה לתור אחר – בו טען כי עליה להיות מלכתחילה. לאחר מכן, אותה אישה העלתה פוסט שהיכה גלים ברשת החברתית פייסבוק ומחוצה לה. כפי שכולנו יודעים, הפוסטים המעניינים באמת בפייסבוק הם הפוסטים שמתרעמים נגד משהו, יוצאים כנגד איזושהי אפלייה שאנו מצקצקים בלשונינו כאשר אנו עדים לה. אותם פוסטים זוכים לשיתופים רבים בתוך דקות אחדות, אם לא שניות. אותם פוסטים זוכים להכרה רבה, זוכים לתגובות נאצה בקרב הגולשים, לרוב מגיעים אפילו לטלוויזיה. כך היה עם המקרה המצער של אריאל רוניס ז"ל. אותה אישה, גינתה את התנהגותו של רוניס ז"ל וטענה שהוא גזען. טענה שהוא מייצג תופעה מביישת במדינת ישראל וקראה לצדק. אלפים גידפו את רוניס ז"ל באותו פוסט, והשיתופים רק הלכו והתעצמו והגיעו לכל שכבות האוכלוסייה.
לפני התאבדותו, כתב בפייסבוק:"כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה. המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. לא עוצרים ולו לרגע לשאול – איני מאשים אותם. גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט כזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות."
עוד טען, כי הוא לא מצליח להתגבר על התחושות הקשות שמלוות אותו מאז אותו פוסט.
כשקוראים את דבריו, קשה שלא לחשוב מדוע באמת אף אחד לא עצר ושאל. מדוע באמת, אף אחד לא כתב כי אין לדעת מה קרה שם באמת. אף אחד לא הכיר את אותו אדם, את הסיטואציה. לא ידע עד כמה אותו אדם רגיש, או שאותן מילים יעוררו בו טריגר להתאבדותו הצפויה. אף אחד לא מעלה בדעתו, שמילים יכולות להרוג. מבפנים. מילים שמופנות אל אדם מסויים, לעיתים מכאיבות לו יותר מכפי שנדמה לנו. לרוב, אנחנו לא עוצרים לרגע וחושבים איך המילים שלנו ישפיעו על האדם מעברו השני של המסך.
לא מזמן, נעשה קמפיין בו השתתפו מפורסמים רבים. באותו קמפיין, הראו לאותם מפורסמים טוקבקים שפורסמו עליהם. הם הקריאו את הטוקבקים הקשים, המביכים והמבזים, והמצלמה צילמה אותם כל העת. חלקם בכו, חלקם לא יכלו להמשיך להקריא. חלקם לא הבינו מהיכן הרוע מגיע.
לא קשה לחשוב על עוד מקרים של התופעה – המקרה של הגננת ששלחה את הילדים עם טלאי צהוב לביתם מהגן ביום השואה, ולאחר מכן אם אחד הילדים פירסמה בפייסבוק את אשר קרה, או אופן ההתבטאות של ענת וקסמן בריאיון אינטרנטי שנעשה עמה שגרם לשנאה רבה כלפיה בקרב האוכלוסייה, עד כי לא יכלה ללכת ברחוב מבלי שיסוננו לעברה הערות קשות ופוגעניות. נראה כי כולם רק מחפשים איפה ניתן להראות כמה הם נאורים וכמה כולם טועים ודפוקים, מאידך. נראה כי ברגע שאנו מקטינים ומורידים אדם אחר, באופן עצוב ועגמומי, אנו חשים יותר טוב לגבי עצמנו.
עצוב לי שאנשים לא יכולים לחוש טוב עם עצמם והווייתם בלי להוריד מישהו אחר בדרך, לערוף לו את הראש ולפגוע  בליבו.
אנחנו רעים לפעמים, כולנו. ובינינו לבין עצמנו, לפעמים שכחנו את המשפט היפה ההוא מהגן, אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך. אל תצעק, אל תקלל, אל תמלא את עצמך בארס אלא באהבה ככל שניתן. תסכים לא להסכים, נצור לשונך כשתצטרך.
יציאת חוצץ כנגד התנהגות כלשהי, יכולה לעיתים להתנהל בדלתיים סגורות ובאופן תרבותי. לא בפרהסיה, מול כולם, תוך נו-נו-נו ושיימינג אין סופי.
לפעמים, לא ברור למה דברים כאלו לא מתנהלים יותר בדלתיים סגורות. למה דברים כאלו לא יכולים להיגמר בפנייה לנציב תלונות הציבור. מדוע צריך לשתף עשרות אלפי אנשים ולבייש אדם שאין לדעת כיצד יגיב לכל ההמולה סביבו. הכעס משתלט עלינו לעיתים, עד שאנו לא רואים את הצד השני. הצד ההוא שמגיב אחרון, הצד ההוא שמוצג באור מסויים שקשה לו למחוק לאחר מכן.

תרבות השיימינג והנו-נו-נו הזו, גרמו לכולנו להתמכרות כלשהי, התמכרות שנועדה להאדיר את עצמנו ככל הניתן. בין כל העליהם והבלאגן שאנחנו כל כך נהנים לקרוא ולשתף, שכחנו קצת לראות את הטוב שיש בכל אחד, את היכולת והזכות לא לשפוט.
לפעמים, עלינו לעצור ולחשוב על המילים שלנו, ולבחור אותן בקפידה. נראה כי ישנם אנשים שרק אם יורידו את רוחו של אדם אחר, יעלו את רוחם עצמם.


מהמקרה של רוניס ז"ל אנו צריכים רק להסיק מסקנות ראויות ולנסות לבנות כאן עולם ראוי יותר, עם טיפה יותר חמלה ופחות מילים רעות, פחות שנאה. יותר קירוב לבבות ופחות נו-נו-נו לכל עבר.
נשמע אוטופי,אה? בואו נקווה שגם אוטופיה יכולה להתקיים.  

המחברת הנה סטודנטית שנה א' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

מרתון שיימינג: פוסטים בעקבות תופעה שהולכת וצוברת תאוצה ברשת. 3. Shame on you

Shame on you

or is it shame on me?

מאת: בר כהן

נראה כי תופעת ה-Shaming, בִּיוּשׁ בתרגום לעברית, הולכת וצוברת תאוצה. במקום לפנות לתביעות ולאמצעים שבעבר הלא רחוק היו מקובלים, בימינו כבר לא צריך יותר מ-10 אצבעות וחיבור לאינטרנט כדי להעמיד מישהו למשפט. אריאל רוניס ז"ל, מנהל בכיר ברשות האוכלוסין, שם קץ לחייו לפני כשבועיים לאחר שאישה פרסמה פוסט בפייסבוק בו האשימה אותו בגזענות. "לא עברו יומיים מכתיבתו ולפוסט היו מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי", כתב רוניס בדף הפייסבוק שלו, זמן קצר לפני שהתאבד.

נשאלת השאלה: מה הוביל יותר מ-6,000 משתמשים לשתף פוסט של אדם המאשים אדם אחר, כשהם רואים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שלא ניתנה כל אפשרות לנאשם להגיב? אפשר לקרוא לכך "תרבות העדר". כשגולש פותח את הפייסבוק ומבחין בפוסט שמוציא לשון הרע, יתכן מאוד שהוא יקרא כמה שורות בודדות ממנו ולא יתעמק כל כך בפרטיו. מה שכן "יקפוץ" לו לעין, לעומת זאת, זה מספר הלייקים והשיתופים שקיבל הפרסום. אם חבר שלו מהלימודים עשה לייק, וידידה שלו מהעבודה שיתפה תחת הכיתוב "חתיכת אפס מאופס, תקבל את העונש שלך מה'", זה משפיע על דרך החשיבה שלו ועל עמדתו האישית.

בפוסט האחרון שלי, "משפט התקשורת", הבעתי סלידה ממשפטי השדה שמתרחשים מדי יום ביומו ברשתות החברתיות, ולו רק בגלל שבמציאות של ימינו מה שחושבים עליך - "זה מה שקובע". אנשים לוקחים מאוד קשה את מה שאומרים עליהם, בין אם מדובר בילדים בבית-הספר, וכפי שנוכחנו לדעת – גם כשמדובר במבוגרים רמי-מעמד. כשתפוצת הגידופים מגיעה לויראליות של אלפים ברשת, אחד עלול לפגוע בעצמו בצורה הכי קשה שיש כהענשה עצמית. זה כלל לא משנה אם ההאשמות הן נכונות או לא, או אם הפוסט יוסר בסופו של דבר. אם זה באוויר - יהיה לזה מחיר.

חשוב מאוד, בנוסף, להעלות לדיון פן חיובי של שיימינג (יפה נפש אני ממש לא): לעומת התוצאות ההרסניות הנילוות אליו, ניתן לראות בו גם צדדים מועילים ומבורכים. "תמכור לה את השוקולד", "פתח לה ת'חדר", הם רק חלק מה"פנינים" בהן "זכינו" לחזות בפריים-טיים במהדורות החדשות. עם התפתחות הטכנולוגיה והסמארטפונים כל אזרח היום הוא עיתונאי, וכל התרחשות ציבורית היא פצצת רייטינג פוטנציאלית. ברגע שאנשים נחשפים לאותם סרטונים מביישים בפייסבוק ובטלוויזיה, הם יחשבו פעמיים לפני שיתנהגו בצורה דומה, שמא הם יהפכו ל"כוכבים" הבאים. אם המשטרה ובתי-המשפט לא מטפלים כמו שצריך בתופעת הישראלי המכוער, שמאיימת לשבש את חיינו ולהמאיס עלינו את עולמנו, אז נותר לנו לעשות זאת בעצמנו.

המחבר הנו סטודנט שנה א' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

מרתון שיימינג: פוסטים בעקבות תופעה שהולכת וצוברת תאוצה ברשת. 2.שיימינג בפייסבוק? אסור על פי התורה

שיימינג בפייסבוק? אסור על פי התורה

הרשתות החברתיות יכולות לעשות טוב, אבל מותו הטראגי של אריאל רוניס מוכיח לנו שהן יכולות להזיק גם עד כדי פגיעה בחיי אדם. עולם ההלכה היהודי מבהיר היכן הגבולות. אולי כדאי שלפני השיתוף או הלייק הבא נלמד קצת הלכות לשון הרע

מאת: הרב אפי פרידמן  

תארו לעצמכם התגלות של אל קדמון מגיח ממעמקי הים ומציע לבני האנוש נציגי הציוויליזציה הצעה שאי אפשר לסרב לה: טכנולוגיה עתידנית שעשויה לשדרג פלאים את איכות חייה של האנושות לקצר מרחקים לחסוך זמן ואנרגיה, בקיצור להצעיד את האנושות כמה דורות קדימה.
בתמורה, יוקרבו לאל הנדיב קורבנות אדם. כל מדינה תקריב כמה מאות מבניה בצורה אקראית לטובת אותו אל בכל שנה. הקורבנות ייבחרו בצורה רנדומלית בשוויון מוחלט בין כל האזרחים ללא אפליות על רקע מין, צבע, גזע או דת.

''לא גזען''. רוניס בפייסבוק. צילום: צילום מסך.

הרשו לי גם להניח שמרבית האנושות הנאורה הייתה דוחה הצעה כזו בשאט נפש. קורבנות אדם זה כל כך המאה ה-17. אז איך בכל זאת קרה שקיבלנו את ההצעה של אותו, ספק אל ספק שד, בכמה וכמה מישורים של חיינו? בין היתר אימצנו כולנו את כלי הרכב המודרניים שללא ספק חוסכים לנו המון זמן, כסף ואנרגיה, אך עדיין גובים מאות קורבנות אדם בכל שנה במדינת ישראל לבדה.

אז בנושא התחבורה, כבר איחרנו את הרכבת. כיום ברור שלא נוותר על עולם התחבורה המודרני, ונשלים עם העובדה שנמשיך לשלם בקורבנות אדם. לעומת זאת, יש תחום אחר שבו ניתן עדיין להציל חיים - התקשורת.
ככל שכלי התקשורת המודרניים מתפתחים, סכנתם גדלה. בעידן הפייסבוק, הטוויטר והוואטצאפ היד קלה על ההדק.
אם בתחילת העידן הנוכחי כל מתלהם אחוז מקלדת הפך לעיתונאי, הרי שהיום הוא כבר כתב, עורך, מו"ל ותליין, והכל בתפוצת נאטו. תופעות מבישות כמו שיימינג ופוסטים תוקפניים ונשכניים הפכו למטבע עובר לסוחר. אם חלילה לא נתת לי שירות כיאה להוד מלכותי, או שסתם ככה לא באת לי בטוב, תוך דקות כל עם ישראל יחלוק את הכעס שלי עליך. מוצדק או לא. 

''היד קלה על ההדק'' . אריאל רוניס צילום מסך: מתוך פייסבוק

אין לי ספק שאותה בחורה אומללה שמואשמת במדיה בגרימת התאבדותו של מנהל לשכת רישום האוכלוסין, אריאל רוניס, מתחרטת על הרגע שהפכה פוסט תלונה, למחאה פומבית ברשת. אותה מדיה שנשאה אותה על כפיים וכיוונה את חיציה כלפי אותו מנהל הפנתה את ראשה ובתנועת פרסה חדה הטילה את כל תחמושתה על המתלוננת. האישום, הפך עסיסי יותר - מגזענות להריגה, ואת זה המדיה מעדיפה. החגיגה שהחלה בצליבה מכיוון אחד הפכה להעלאה על המוקד בכיוון ההפוך, העיקר שהשעשוע נמשך.
כבנים לעם היהודי איננו יכולים להמשיך בשתיקה לנוכח תופעות הרסניות כאלו. התנ"ך מכביר באזהרות מפני הוצאת לשון הרע, דיבה ואפילו סתם רכילות. חשוב להדגיש שמבחינה יהודית הלכתית האיסורים הללו חלים גם במקרה שהתלונה מוצדקת ונמצאה אמת. לשון הרע נשארת רעה גם אם כל מילה אמת. הטיעון היהודי הוא: ישנן רשויות מוסמכות לבירור תלונות, לא רשות הרבים. לא האספסוף ישלוט בישראל (או ברומא, כדברי שייקספיר ב"יוליוס קיסר") אלא רשויות סטטוטוריות.
אחד מענקי הרוח היהודיים במאה ה-20 בחר להפוך את נושא שמירת הלשון לדגל שעבורו הקדיש את חייו. הרב ישראל מאיר כגן פעל בכמעט כל תחום יהודי הלכתי קיים ועדיין כינויו בעם היהודי ע"פ בקשתו הוא "החפץ חיים" כינוי זה על שם חיבורו העוסק בתחום שמירת הלשון. ספר זה הדן בנושא הן מהבחינה האתית רוחנית, כלומר חשיבות העניין, והן מהבחינה הפרקטית הלכתית מה מותר להפיץ ברבים ומה לא.
לימוד יומי או שבועי בספר כזה (הספר לא ארוך מידי) יכול בהחלט להעלות את המודעות של כולנו לסכנה הגדולה הטמונה בתקשורת. כל כלי תקשורת, מהמקלדת ועד הלשון. קבלת המושגים היהודיים-הלכתיים, מה מותר להפיץ בגנות האחר ברשות הרבים, וממה עדיף להימנע, ישדרג את איכות חיינו כחברה וימנע העלאת קורבנות אדם נוספים. אכן, חיים ומוות ביד המקלדת.
הפתרון, כמו בתחבורה, לא יהיה בחיסול הטכנולוגיה המודרנית, כי אם כדברי המשורר "סע לאט". אף אחד לא באמת חושב שניתן להלחם בתקשורת ההמונים המהירה, אבל בהחלט ניתן להאט אותה. היהדות ההלכתית נתפסת לעיתים כשמרנית ומיושנת. היא ממש לא. היא פשוט זהירה. משתמשי התקשורת המחויבים הלכתית אינם מפגרים אלא פשוט "נוסעים לאט". 

המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

המאמר פורסם לראשונה באתר nrg    ביום 25.5

http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/696/604.html?hp=11&cat=1107&loc=115