מאת: שחר קלימן*
הזמן האחרון גיבש ארבע פרשיות שונות
שלכאורה אין ביניהן קשר: 1. הוצאת הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן
מהבגרות חמש יחידות בספרות שמא יעודד התבוללות. 2. הקמפיין להסרת האפליקציה 'בליינד
ספוט' פן ילדים יסבלו מבריונות. 3.תחקיר 'עובדה' על עזרא נאווי שזכה לקיתונות ביקורת
מהשמאל העמוק. 4. רצונה של שרת התרבות מירי
רגב להתאים חלוקה הוגנת יותר של תקציב התרבות בין הפריפריה למרכז, וההתנגדות החריפה
לכך מתוך הברנז'ה התרבותית. אך למעשה, ארבעתן חושפות טפח מהתודעה הישראלית התקועה
אי שם בשנות החמישים. טפח בו ספרות, טכנולוגיה, עיתונות ותקציב ממשלתי הם רק קרדום
לחטוב בו ביערות המנדטים או לחלופין לחצוב באמצעותו את דמותה של החברה הישראלית
"הנכונה" ואת פניו של היהודי האידיאלי.
משותף לתפיסות האלה הרצון להשריש דעות, תרבות,
חלוקה תקציבית וערכים מלמעלה תוך חוסר הבנה מהותית של אופי התרבות האנושית וטבע
האדם. על
פי תפיסתי, שימוש טכנולוגי, מוסר, תודעה לאומית,
נכסי תרבות ואמונה הם דברים שצומחים דווקא משורשי החברה, ממפגש בין תרבותי, אנושי,
לימודי בין מגזרים וכוחות מגוונים בתוכה. הניסיונות להנחיל תרבות אחת, אמונה אחת,
ערכים נכונים ומוסר על ידי השלטון, נחלו כישלונות אינספור. מי שינסה לקבוע מיהו
הישראלי האידיאלי או היהודי המיטבי יימצא את עצמו בפח האשפה של ההיסטוריה. מדובר
רק בעניין של זמן. מי שסבור כי סגירת אפליקציה כזו או אחרת, תמנע בריונות ולא תשמש
להסרת אחריות מהורים לחנך את ילדם להתמודדות עם בריונים או לאמות מוסר בסיסיות – טועה
טעות מרה. ילד שינסה להתאבד בגלל הודעה אנונימית, חזקה עליו שינסה להתאבד בגלל לעג
ישיר,פנים אל פנים. לא באור עצמו, שיכול לשרוף ויכול להשחים, יש להתמודד, אלא בגוש
הסוכר שנמס בקרן הראשונה של הקיץ והופך לעיסת קרמל. אני בטוח שאילו היה לי ילד, לא
הייתי מעוניין שיתנהגו אליו בבריונות, אבל זהו העולם שבו אנחנו חיים ואיסור אפליקציה
לא תשנה את סדריו.לפיכך, ילד חייב ללמוד להתגונן ולקרוא לעזרה מול בריונים שיפגוש במהלך
חייו. טכנולוגיה תמיד תוכל לשמש לאלף ואחת עוולות. למעשה האדם טכנית מסוגל להשמיד
את עצמו. אבל בסופו של יום, היתרונות של הטכנולוגיה, עולים על מגרעותיה שרובן
ככולן הן נגזרת של האדם הפרטי עצמו. הוא מחזיק באחריות למעשיו והוא יצטרך לתת דין
וחשבון. המחשבה שניתן "לכפות"
התנהגות באופן שרירותי מלמעלה צפויה להיכשל.
כך באשר לרעיון שספרה של דורית רביניאן
מעודד התבוללות או לפי כותבת ב"הארץ"
דווקא דוגל בשמירת טוהר הגזע. מקורו של
הרעיון בחוסר הבנה של הספרות שאמורה לספר סיפור, להעלות נושאים לדיון, להרחיב אופקים
או להשמיע זעקה אישית. אך בוודאי איננה אמורה לבצע שטיפת מוח לכאן או לכאן. הקורא
הוא זה המפרשן את היצירה ולראייה, אנשים מבינים היום את התנ"ך באופן שונה
בתכלית מאשר לפני חמש מאות שנה. לאור חוסר ההבנה של אותה פקידה שניסתה לקלוע לטעמו
של השר, נשאלת השאלה מדוע בכלל היא זו שמחליטה איזה ספר יילמד בכיתה. מדוע לא ניתן
חופש בחירה למורה באשר לנושאי הלימוד
והכול חייב להיות מופקד בידי מנגנון פקידותי
ובזבזני, אחד מןהשרידים הרבים לקולקטיביזם של מפא"י?הכול בשם
"אחדות" מדומיינת, שבגינה המגזרים השונים בחברה הישראלית נאבקים על
העוגה ועל הזכות לעצב את מרקם החברה בדמותם בלבד. בדיוק אותה בעיה נחשפתבסאגת
תקציב משרד התרבות. מירי רגב הגדילה את התקציב והצהירה על כוונותיה לחלוקה הוגנת בין
פריפריה למרכז, תוך קיצוץ תקציבים ממוסדות שמבזים ערכים לאומיים לשיטתה. אפילו אם
הביקורת של אושיות תרבות נגדה הייתה צבועה במקצת, נשאלת כאן שוב השאלה, למה מלכתחילה
משרד ממשלתי אמור להחליט מהי התרבות והתכנים המועדפים ואיזה מהן "חותרים תחת
המדינה"?הרי עצם האפשרות לתקצב את הקרובים לעמדתך ולמגזרך מועדת לפורענות. מדוע
האזרחים עצמם לא מממנים את התרבות מכספם שיורד לטמיון במשרדי הממשלה המסועפים?
במצב כזה חופש היצירה יישמר וחופש האזרחים להתנגד להזרמת כספם להצגה שמציגה אולי רוצח
שפל בתור לוחם חירות ייפתר.
סיפור נוסף לשרשרת הבלתי נפסקת של מאבקי
קומיסרים, סיפק תחקיר 'עובדה' שחשף את התרברבותו המטרידה של עזרא נאווי,
"פעיל זכויות אדם", בסיכון חיים של ארבע סוחרי קרקעות פלסטיניים, ואפילו
באחריות למותו של סוחר קרקעות ספציפי ש"זכה" לטיפול הרש"פ. מיד נזעקו
אנשי שמאל למיניהם ורקעו ברגליהם כי מדובר בכניעה לימין, הכללת יתר ותחקיר חובבני,
תוך אי הזכרת הקשר 'כיבוש' במידה המספקת במהלך הכתבה. אלא שכמו שאילנה דיין הזכירה
במאמר תגובה לביקורת עליה, עיתונות לא עובדת אצל אף
אחד. לא אצל השלטון ולא אצל שום מחנה פוליטי כזה או אחר. זו השאיפה לפחות. עיתונאי
שמוותר על סיפור בגלל שאיננו משרת את האג'נדה הפוליטית שלו חוטא למקצועו. יכול
להיות שמדובר בתפיסה מיושנת של
"שומרי הסף", אבל רצון העיתונאי לאיזון ושאיפתו לאובייקטיביות לא
מונעות ממנו בהכרח להביא את קולם של החלשים שאיננו נשמע. לעומת זאת, "מליץ
היושר" לא מסוגל בהגדרה להציג תמונת מציאות שלמה, מורכבת ומאוזנת, כי הוא משמש פעיל למען מטרה מוגדרת, שמסנדלת
אותו בכול אשר ייפנה. כי היא מונעת מהציבור להאמין לו כאשר הוא באמת מתווך את המציאות.
וכנראה זו הסיבה, שארגון "עד כאן" שככל הנראה מתוקצב על ידי גורמי ימין,
התקבל בחשדנות ואיבה שכאלה. אלא שמערכת 'עובדה' לא מחויבת לאג'נדה כמו הארגון
"עד כאן", לכן הביקורת נגדה חותרת תחת עצמה. הרי ארגוני שמאל בעצמם דחפו
אג'נדה לערוצי טלוויזיה במגוון תחקירים על הנעשה בשטחי יו"ש ועזה. אז עכשיו בוכים
שמישהו נוהג בדיוק באותו האופן?
בסיפור זה, כבאחרים, בולט הניסיון להכתיב
דברים מלמעלה ולטובת קו אידיאולוגי צר. מעשה שנדון לכישלון. הסרת אפליקציה או
שימוש בה לא ימנעו או יעודדו בריונות, כמו שספר לא אמור לעודד להתבוללות, כמו
שעיתונאי לא אמור לוותר על סיפור כי הוא פוגע במחנה הפוליטי שלו, כמו שמשרד ממשלתי
מחויב לחלוקה שוויונית אם כבר נפלה בחלקו האחריות לכך. את המוסר ואת התקציב, את
התודעה הפוליטית, הערכים והזהות, עדיף שישאירו לאזרחים עצמם. לאדם יש אחריות וחופש
ויש לכבד ולדעת זאת.
דווקא לאור מסעות הצדקנות וההטפה המתחוללים
תמידית בישראל, בולט הפער היכן שדווקא כן הייתה דרושה זעקה ציבורית כוללת להתערבות
מלמעלה: הסגירה מחדששל תיק גל בק ז"ל. שלטון או מחנה פוליטי לא באמת חייב
לחנך, לתרבת, לחלק תקציבי עתק. אבל הוא כן מחויב לקרוא למצות את הדין עם פושע כדי
להגן על הפרט חסר הישע. אחרת "איש הישר בעיניו ייעשה", ואלו המקרים,
הפליליים והאזרחיים, מהיחידים שאצלם אכן מוכרחים להכתיב את
המציאות מתוך ההנהגה.
*המחבר הנו סטודנט שנה ב' לתקשורת ומזרח תיכון, אונ' בר אילן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה