מרצים כותבים: הסמארטפונים הרגו את כוכב המצלמה

הסמארטפונים הרגו את כוכב המצלמה

מאת: ד"ר יונתן אילן*

זה לא סוד, אנחנו כבר לא מזועזעים בקלות כבעבר, ואם עד לא מזמן הזלנו דמעה מצילום של בטן נפוחה מרעב, אז היום בסדרה כמו "משחקי הכס" כבר כיסו עבורנו את כל האפשרויות.

לא מעט אירועים בעלי משמעות היסטורית זוכים לצילומים גדולים בעלי משקל וערך רב. אחרי הכל, קל יותר להיאחז בצילום כדי לקבל הסבר פשוט. מפולת בוץ? שפל כלכלי? עזבו אתכם מנתונים סטטיסטיים - ותנו לנו תמונה אחת: ילדה שפלג גופה התחתון שקוע בבוץ לאחר מפולת קטלנית או אשה חסרת כל המציעה את ילדיה למכירה. אנחנו כבר נעשה את המתמטיקה.

בכוחם של צילומים אלה ליהפך ל"פנים" של אירועים גדולים והם מסכמים אותם עבורנו בפשטות (ולעתים רבות תוך עיוות משווע), וכוחם כה רב, כך נדמה לנו, עד שביכולתם לחולל שינוי של ממש במציאות קיימת. אבל צילומים הם דבר אחד, ומציאות משתנה היא דבר אחר.

גופתו של אילאן כורדי מוטלת על החוף. אנחנו כבר לא מזדעזעים בקלות רויטרס

·       

תמונת גופתו המוטלת על החוף של הילד הכורדי אילאן כורדי, היא אולי העדכנית מבין אותם "צילומי-על" שאותה צילמה בתחילת ספטמבר האחרון נילופר דמיר, מסוכנות החדשות הטורקית DHA. דמיר הגיעה לאחד מחופי טורקיה עקב דיווחים על פעילות של פליטים באזור, ונתקלה בגופתו של אילאן המוטלת על החוף. מאוחר יותר סיפרה דמיר כי היתה חייבת לצלם את גופתו של אילאן כדי ש"העולם יראה", וזה עבד כמו קסם. תוך זמן קצר הכה הצילום גלים והופץ כמעט בכל פלטפורמה אפשרית.

אין אדם שיישאר אדיש למראה גופתו של ילד קטן השרועה על החוף. הרשת, כדרכה, "חגגה", ותמונתו של אילאן הגיחה מכל עבר. העולם זעק לשינוי. והנה, בשנייה אחת שכחנו את הסרטונים והצילומים המזעזעים מהמלחמה בסוריה שזרמו לרשת. וכלום. אף אחד לא נקף אצבע. פליטים? נו, מה כבר אפשר לעשות. מלחמה? ספרו לנו על זה באמת. אבל עכשיו, נוטים רבים לחשוב, עם תמונתו של אילאן הדברים ישתנו באמת. ובכן, לא כל כך מהר. הפליטים זורמים לאירופה בהמוניהם, ומנהיגי היבשת עומדים נבוכים אל מול נחילי האדם. חלק מהמדינות כבר הודיעו שהן סוגרות את השערים, וטרם ראינו מטוסי ענק אוספים לתוכם את אלפי הפליטים ולוקחים אותם לחופי מבטחים. הם הגיעו עד לפה ברגל? שילכו עוד קצת.

חוקר התקשורת והאנתרופולוג מארק פדלטי תיאר לפני כ-20 שנה כיצד אירועים מזעזעים הניבטים אלינו דרך עיניים "נאורות" משויכים על ידינו, בעתות מלחמה, לברבריות המאפיינת חברות חשוכות. ואולם לא צריך להיות חוקר גדול בשביל להבין שאנחנו בעצם קצת זקוקים לצילומי זוועה ממקומות מרוחקים כדי שיזכירו לנו שדברים מהסוג הזה יכולים לקרות "שם", לא "כאן".

הזוועות האלה משרות עלינו ביטחון קיומי ומאפשרות לנו לחיות את חיינו באין מפריע. הילדים שלנו הולכים לבית ספר, ושם מתים על החוף? הכל טוב. לא צריך לשנות דבר בתמונה הזו. יש כמובן גם את תבלין הזוועה, וגם כאן נהיה כבר קשה יותר ויותר להפתיע אותנו, שהרי בדקות אלה ממש דאעש כבר עובדים על הסרטון הבא ב-HD. ואם תמונה שווה 1,000 מלים, אז סרטון כזה שווה 1,000 תמונות לפחות. זה לא סוד, אנחנו כבר לא מזועזעים בקלות כבעבר, ואם עד לא מזמן הזלנו דמעה מצילום של בטן נפוחה מרעב, אז היום בסדרה כמו "משחקי הכס" כבר כיסו עבורנו את כל האפשרויות.

הניע את גלגלי פרשת קו 300אלכס ליבק

נכון, לא צריך להספיד את הצילומים הגדולים כל כך מהר. הם מעוררים מחשבה ומכריחים אותנו לגלות מודעות לסביבה. קחו, למשל, את התמונה של האם המודאגת בארה"ב משנות ה-30 של המאה הקודמת שצילמה דורותיאה לאנג, שנהפכה לפרצוף של השפל הכלכלי הגדול; או תמונתו המפורסמת של אדי אדאמס, שבה נראה חבר בווייטקונג מוצא להורג בירייה בראשו על ידי קצין ברחובות סייגון; והילדה הווייטנאמית העירומה הנסה בבהלה מכפרה לאחר שזה הופצץ בשוגג בנפל"ם. אותן תמונות הובילו בעיני רבים לסיום מלחמת וייטנאם.

אך הנה תרגיל קצר בהתבוננות. הביטו בתמונות האלה ונסו לענות על השאלה: האם יכול היה להיות להן אפקט דומה היום כפי שהיה בזמנו? ספק גדול.

לפעמים נדמה שהצילומים האלה משמשים כיום כמעין זרקור המפנה איזו אצבע מאשימה כלפי חברות, משטרים "נאורים", או סתם פוליטיקאים שנתפסו עם המכנסיים למטה. אבל הימים עוברים ועולם כמנהגו נוהג, ואם אין פעילות של ממש המתלווה לצילומים האלה, קשה להאמין שבכוחם לחולל שינוי מהותי.

קחו, למשל, את הצילום של אלכס ליבק שהניע את גלגלי פרשת קו 300. כיום כבר ברור לכולנו שמעשים מהסוג הזה מתרחשים מתחת לאף שלנו מדי יום וזה לא באמת מזיז לאיש, ואם צילומים כאלה הם בבחינת זרקור המופנה לנעשה במחשכים, אז אלה שנתפשים כיום בערוותם צריכים רק להוריד את הראש ולחכות שאלומת האור תעבור הלאה, ולחזור לעסקים כרגיל.

כמו אז גם היום צצים מדי פעם צילומים גדולים, אך משקלם הסגולי כיום קטן בהרבה משהיה בעבר, ולערכם ההיסטורי יש תוחלת חיים קצרה יותר.

*ד"ר יונתן אילן הנו  מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן
המאמר פורסם לראשונה במגזין העיתון דה מרקר ביום 19.1.2016