סטודנטים כותבים על יצחק רבין. חלק ה' : אתה, זוכר? את, זוכרת?

אתה, זוכר? את, זוכרת?

מאת: אורלי אוליאל *

                                         

הייתי בת שלוש כשזה קרה, כששלוש היריות פילחו את האויר והותירו מדינה בהלם. כמובן כיון שהייתי בת שלוש – אני לא זוכרת שום דבר מאותו יום. וזה לא רק אני – גדל כאן דור שכלל לא חי באותו מאורע היסטורי מקולל. ברור לי, לכולנו, שאסור להשאיר את זה בעבר – צריך לזכור, להסיק מסקנות ולישם אותן. אבל איך בעצם זוכרים אם לא חווינו?

אירועים נשמרים בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם באופן שבו החויה הפרטית נותרת אישית בעוד החויה הכללית מעוצבת ומסופרת לדורות, וכך נוצר נרטיב ההיסטוריה הלאומית.
לדוגמא – תנסו לתאר לעצמיכם את מלחמת יום-כיפור. מה שבד"כ עולה זה צבאות ערב שתקפו, תקלת פירוש המודיעין שהובילה למתקפת פתע, גולדה, דיין, דדו והניצחון המפתיע. עכשיו נסו לתאר לעצמכם את מבצע צוק-איתן. מה שכנראה יעלה זה מקום שתפסה אתכם אזעקה, האדם הראשון שנהרג כשהלך להביא ציוד לחיילים ולשמחם וכמוהו עשו עוד עשרות אחרים, זה האח/אחות/דוד/חברה או כל אדם אחר שהכרתם שנכנס למערכה. ההבדל בזיכרון שתי המלחמות הוא שאחד אנו זוכרים מהחויה האישית, ואילו את השני אנו "זוכרים" מהסיפורים שמספרים לנו, כשלימדו אותנו בבית ובבית-הספר מה היה באותו יום כיפור שנת 73', כלומר – הזיכרון הלאומי הקולקטיבי.

גם על רצח רבין ז"ל, כמו על כמעט כל דבר במדינה שלנו, יש מחלוקות בדרך הזיכרון. ימנים, שמאלנים, חילונים, דתיים – מצביעים אחד על השני, מחלקים אחריות על העבר ההווה והעתיד לכולם חוץ מלעצמם, ובתקופת חשוון הגשומה גם המצב כמו העננים נראה מאפיר. אני מוצאת את עצמי תוהה – מה לקחנו מאותו ערב? את השנאה העזה שהרגה, או את הצורך באהבה, באחווה? האם נבזבז את חיינו בלהתווכח מי, מה, למה,איך ומתי, ונחכה שהשני יאמר סליחה, או שנאמר אנחנו סליחה – סליחה שלא הפסקנו להתווכח, סליחה שלא הפסקנו לתקוף, סליחה שלא מיגרנו כל הסתה או מילת גנאי על אחד או על חלק מהעם. הגיע הזמן שנזעק כנגד ונאמר "די לפלגנות! בואו נחיה אחד למען השני ולא אחד נגד השני!".
זו לא אוטופיה, זה לא חולמני, זה לא חסר סיכוי – זה צו השעה. רצח רבין חשף את השסעים, הדתי והפוליטי, במלוא כיעורם. הוא לא יצר אותם, הם היו קיימים לפני, והם ממשיכים לגדול אחרי. שסע, שגדל כך, יהפך לבסוף לקרע – שאותו לא ניתן לאחות.

בית המקדש השני, כפי שידוע, נחרב על שנאת חינם, אך במה התבטאה שנאה זו? בין היתר בהיבטים פוליטיים. חלק מהעם רצה למרוד בשלטונות, לצאת למלחמת חורמה - או ריבונות או כלום. לעומתם, היו שרצו לחבור לשלטון הזר, מתוך מחשבה שלא יוכלו לנצחם ולכן העדיפו להתחבב עליהם. מתוך מלחמת האידיאולוגיות הזו, שרפו הראשונים את מחסן התבואה של השניים, והשמידו את מאגרי האוכל שיכלו לעזור להם לשרוד את המצור. בכך חרצו גורלם לרעב  – והסוף, ידוע.

גם בימינו קיימת מלחמת אידיאולוגיות, דומה למדי. הימין טוען שהשמאל משתלט על השיח בעזרת התקשורת ושהוא מגביל את הממשלה על ידי בג"ץ, ומנגד השמאל טוען שהימין שבשלטון מדכא אותו בתרבות ובכלל - וכולם מדברים על איך ידיחו את האחרים מהשלטון  ויתפסו את מקומם כאדוני הארץ הבלעדיים.

אז רבין, אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שמהמוות שלך כל מה שהצלחנו להוציא זה ריב, סליחה שאנחנו לא יודעים להסתכל קדימה ולראות שאם לא נתחיל לבנות חיים משותפים, וננסה לנהל את המדינה בצורה שתיטיב עם כולם – אנו עלולים להמיט על עצמינו חורבן שלישי. אבל עוד לא מאוחר, ממש לא. הזיכרון הממשי עוד צרוב אצלינו - אצל הורינו, אצל מנהיגנו. עלינו לדרוש מהם – בואו נעצב זיכרון של למידה, של צמיחה מהמקום הכי שפל שחברה יכולה להגיע אליו – רצח על דעה – למקום הכי טוב שאנחנו יכולים להגיע. כי אנחנו יכולים. כוחנו  באחדותנו.

*הכותבת הנה סטודנטית שנה ג' בלימודי תקשורת ומדעי המדינה, אונ' בר אילן