לא משחק ילדים
מאת: אור אשכנזי*
דמיינו סיטואציה, שבה אתם רואים ילד קטן, בסך הכול בן 12, מצויד בסכין. אחוז אמוק, בעיניו שנאה וכעס , מתקרב אליכם על מנת להרוג. סיטואציה כזו אינה פרי
דמיון, היא המציאות. מועאוויה עלקם (בן 12) ועלי עלקם (בן 13) ביצעו ביום שלישי
שעבר, את הפיגוע המזעזע בו נפצע מאבטח באורח קל עד בינוני. השניים, ממחנה הפליטים שועפאט, דקרו מאבטח בתוך קרון הרכבת הקלה בירושלים. פיגוע זה אינו הפיגוע היחיד שביצע ילד
פלסטיני. הפיגוע הראשון קרה שלושה שבועות קודם כאשר אחמד מנסארה (בן 13) דקר ילד
יהודי תמים בן גילו שבסה"כ רצה לחזור הביתה, הרבה מהפיגועים בגל הטרור הללו
נעשו ע"י מחבלים צעירים.
מאחר ולא קורה כל יום שילד הולך ודוקר בן אדם, קשה מאוד להתייחס
לאירועים הללו כאל סתם פיגועי סכינאות כמו שאר האירועים שהיו בחודש האחרון. לאירועים
הללו יש מרכיבים ייחודיים שמובילים אותנו לשאול כמה שאלות מפתח. האם זה נכון לגמרי
לכנות ילד בן 12 מחבל? מה מניע ילד בן 12 לצאת לדקור? האם יש להוציא להורג את
הילדים?
כמו שהשאלות הללו לא פוסחות עלינו כאזרחי המדינה, כך גם לתקשורת יש
דילמה כיצד לסקר את הפיגועים הללו. במהלך הפיגוע שביצע אחמד מנסארה הוא צולם לאחר
שנורה- מדמם למוות כשמסביבו אזרחים מקללים אותו וצועקים לו "תמות".
דמיינו אתכם כעורכי חדשות בערוץ טלוויזיה, כיצד תרגישו עם עצמכם אם תחליטו לפרסם
את אותו סרטון, בין אם אתם חושבים שמגיע לו למות או שלא. האם הפרסום של הסרטון הזה
הוא מוסרי?
אסכולת קביעת סדר היום, שגובשה בשנות ה-70 ע"י מקומס ושואו אומרת
שביכולת אמצעי התקשורת לקבוע לנו סדר היום. התקשורת מכתיבה לנו על מה חשוב שנחשוב,
וגורמת לנו לחשוב שחדשה מסיומת יותר חשובה מחדשה אחרת מכיוון שהיא מופיעה ראשונה במהדורת
החדשות, ומוקדש לה יותר זמן מהחדשה האחרת. מאחר והתקשורת מחליטה לשים את הפיגועים הללו
כחדשה המרכזית, אז באופן טבעי היא מקבלת הכי הרבה תשומת לב מצד הציבור - הרי שהתקשורת
קובעת לנו את סדר היום. השאלות שציינתי
מקודם, מתפתחות אצל הציבור הישראלי מכיוון שהתקשורת בחרה שהפיגועים הללו הם חדשה מרכזית.
בעקבות כך הציבור נותן להם הכי הרבה חשיבות, מקדיש להם הכי הרבה זמן מחשבה.
השאלה המרכזית היא מה מניע ילד בן 12, כאשר רוב בני גילו עסוקים בחיי החברה
שלהם או בבית ספר או בכל מיני דברים אחרים שילדים מתעסקים בהם, לצאת לרחוב עם סכין
ולדקור יהודים. הציפייה של הציבור היא שהתקשורת תספק לו תשובה, שהמומחים שמתארחים באולפני
החדשות בלי הרף, יספקו תשובה חד משמעית.
אם נסתכל על החדשות בחודש הפיגועים האחרון, נראה שהתשובה היא הסתה.
ההסתה היא מילת מפתח בגל הטרור הזה, והיא חוזרת על עצמה פעם אחר פעם. הסתה של הרשות
הפלסטינית, הסתה של החמאס, הסתה של דאע"ש, ועוד. הסתה ממגוון כיוונים, האשמה מפנת לכל כיוון. התשובה הרווחת בין רוב האנשים העוסקים בסוגיית הילדים הדוקרים, היא שהילדים הללו יושבים בבתיהם, רואים
טלוויזיה, גולשים באינטרנט ונחשפים לעוד מגוון של אמצעי תקשורת, שם מחדירים להם אידיאולוגיה
אסלאמית רדיקאלית, שקוראת להם לצאת להתנגד. מחדירים לילדים הללו רגשות של כעס ורצון
לנקמה ואז הם יוצאים לרחוב על מנת למצוא נקמה.
האינפורמציה שרצה בכלי התקשורת העולמיים משפיעה על כולנו, אם נרצה או לא. על חלקנו יותר או פחות, אבל היא משפיעה על כולנו. ואז כאשר אנחנו רוצים תשובות, רוצים
לדעת מדוע ילדים יוצאים לדקור בני אדם - אנחנו שואלים את כלי התקשורת. בפועל מה שאנחנו
עושים זה מחפשים תשובות אצל האשם.
* המחבר הנו סטודנט שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן
* המחבר הנו סטודנט שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה