מרצים כותבים: מתעצבנים מתקשורת ויראלית? הכומר מרטין לות'ר הרגיז עם זה כבר לפני 500 שנה בדיוק. מאת: פרופ' סאם ליימן-ווילציג

מתעצבנים מתקשורת ויראלית? 

מרטין לות'ר הרגיז עם זה כבר לפני 500 שנה בדיוק

מאת: פרופ' סאם ליימן-ווילציג *

כל דור ואמונתו שהוא זה שהמציא  את הגלגל – או בסיפור שלנו כאן: המציא רשת חברתית תקשורתית,  מדיום חדש, שבאמצעותו ניתן להעביר מסרים במהרה למרחקים.  אולם,  פעמים רבות אמונה זו מוטעית כי היא מתמקדת בצד הפיזי של המדיום ומתעלמת מהפונקציה שבו.

ב-31 באוקטובר אנו ״חוגגים״ את אחד האירועים הכי משפיעים בהיסטוריה של האנושות ובוודאי באלף השנים האחרונות. באותו יום ב-1517, כומר בשם מרטין לות׳ר (על שמו נקרא מרטין לות׳ר קינג בזמננו) הדפיס מעין עצומת מחאה, בה 95 דרישות לריפוי הכנסייה הקתולית המושחתת (95 התיזות נגד הטיית משפט), ותלה אותה על דלתות ושערי הכנסיות בעיירה שלו בגרמניה. פעולה זו (תליית כרוז על דלת או עמוד) כשלעצמה לא היתה חריגה באותה תקופה, אך עצומה כה חריפה בביקורת שלה כלפי הכנסייה הכול יכולה, בהחלט היתה בלתי-שגרתית בעליל.

ומדוע זה אמור לעניין אותנו? שתי סיבות: פוליטית-דתית ותקשורתית. 

פוליטית: עצומה זו, בסופו של דבר, החלישה את הכנסייה משמעותית, גרמה למלחמות דת אכזריות במאתיים השנים הבאות, ושינתה את פני הפוליטיקה האירופאית וגם העולמית. זאת מאחר שבמרכז ״הדת החדשה״ והמחאה שלו ישב רעיון החשיבה האישית והעצמאית: לקרוא את התנ״ך בעיניים פרטיות ולא דרך הפריזמה של תכתיבי הכנסייה - תחילת עידן האינדיווידואליזם הפוליטי, התרבותי והפילוסופי.

לא פחות מהפכנית היתה ההשלכה התקשורתית. אמנם הדפוס המכני באירופה התחיל בדרכו כשבעים שנה לפני כן, אולם זו היתה הפעם הראשונה שניצלו את הטכנולוגיה התקשורתית ה״חדשה״ הזו להפצת מסר בצורה (מה שאנו קוראים היום) ״ויראלית״. תוך מספר שבועות הגיעה העצומה של לות׳ר לכל המחוזות בגרמניה ומשם די מהר גם למדינות אירופה האחרות. התגובה היתה מיידית: אנשים התווכחו עם שכניהם, משפחות התפצלו בין תומכי הכנסייה הקתולית ל״פרוטסטנטים״ החדשים, השמצות וגידופים בדפוס (עצומות בעד ונגד) התפשטו – כלומר, בדיוק מה שאנו עוברים בעידן שלנו עם מסרים ויראליים המופצים תוך דקות לרחבי תבל וגורמים למבוכה (ולעתים יותר גרוע מזה) בקרב אנשים פרטיים ושלטונות!

האם אנו צפויים למאתיים שנים של חוסר יציבות פוליטית וחברתית בעידן של האינטרנט 

והרשתות החברתיות, כחיקוי של המדיום החדש בזמנו– הדפוס הוויראלי? ברור, שהאינטרנט כבר השפיע 

עמוקות על עולמנו בכל מיני דרכים ובתחומי חיים רבים – לטוב וגם לרע. אך רק אם נחזור 500 שנה, נזכור 

ונבין מה קרה שם אז, בימים ההם, נוכל למזער את ההשלכות השליליות של המדיום הוויראלי של היום, 

ה״נכד״ של הדפוס.


*  פרופ' סאם ליימן-ווילציג  כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.

מרצים כותבים: מתעצבנים מתקשורת ויראלית? גם הכומר מרטין לות'ר הרגיז עם זה לפני 500 שנה בדיוק. מאת פרופ' סאם ליימן-ווילציג

מתעצבנים מתקשורת ויראלית? 

מרטין לות'ר הרגיז עם זה כבר לפני 500 שנה בדיוק

מאת: פרופ' סאם ליימן-ווילציג *

כל דור ואמונתו שהוא זה שהמציא  את הגלגל – או בסיפור שלנו כאן: המציא רשת חברתית תקשורתית,  מדיום חדש, שבאמצעותו ניתן להעביר מסרים במהרה למרחקים.  אולם,  פעמים רבות אמונה זו מוטעית כי היא מתמקדת בצד הפיזי של המדיום ומתעלמת מהפונקציה שבו.

ב-31 באוקטובר אנו ״חוגגים״ את אחד האירועים הכי משפיעים בהיסטוריה של האנושות ובוודאי באלף השנים האחרונות. באותו יום ב-1517, כומר בשם מרטין לות׳ר (על שמו נקרא מרטין לות׳ר קינג בזמננו) הדפיס מעין עצומת מחאה, בה 95 דרישות לריפוי הכנסייה הקתולית המושחתת (95 התיזות נגד הטיית משפט), ותלה אותה על דלתות ושערי הכנסיות בעיירה שלו בגרמניה. פעולה זו (תליית כרוז על דלת או עמוד) כשלעצמה לא היתה חריגה באותה תקופה, אך עצומה כה חריפה בביקורת שלה כלפי הכנסייה הכול יכולה, בהחלט היתה בלתי-שגרתית בעליל.

ומדוע זה אמור לעניין אותנו? שתי סיבות: פוליטית-דתית ותקשורתית. 

פוליטית: עצומה זו, בסופו של דבר, החלישה את הכנסייה משמעותית, גרמה למלחמות דת אכזריות במאתיים השנים הבאות, ושינתה את פני הפוליטיקה האירופאית וגם העולמית. זאת מאחר שבמרכז ״הדת החדשה״ והמחאה שלו ישב רעיון החשיבה האישית והעצמאית: לקרוא את התנ״ך בעיניים פרטיות ולא דרך הפריזמה של תכתיבי הכנסייה - תחילת עידן האינדיווידואליזם הפוליטי, התרבותי והפילוסופי.

לא פחות מהפכנית היתה ההשלכה התקשורתית. אמנם הדפוס המכני באירופה התחיל בדרכו כשבעים שנה לפני כן, אולם זו היתה הפעם הראשונה שניצלו את הטכנולוגיה התקשורתית ה״חדשה״ הזו להפצת מסר בצורה (מה שאנו קוראים היום) ״ויראלית״. תוך מספר שבועות הגיעה העצומה של לות׳ר לכל המחוזות בגרמניה ומשם די מהר גם למדינות אירופה האחרות. התגובה היתה מיידית: אנשים התווכחו עם שכניהם, משפחות התפצלו בין תומכי הכנסייה הקתולית ל״פרוטסטנטים״ החדשים, השמצות וגידופים בדפוס (עצומות בעד ונגד) התפשטו – כלומר, בדיוק מה שאנו עוברים בעידן שלנו עם מסרים ויראליים המופצים תוך דקות לרחבי תבל וגורמים למבוכה (ולעתים יותר גרוע מזה) בקרב אנשים פרטיים ושלטונות!

האם אנו צפויים למאתיים שנים של חוסר יציבות פוליטית וחברתית בעידן של האינטרנט 

והרשתות החברתיות, כחיקוי של המדיום החדש בזמנו– הדפוס הוויראלי? ברור, שהאינטרנט כבר השפיע 

עמוקות על עולמנו בכל מיני דרכים ובתחומי חיים רבים – לטוב וגם לרע. אך רק אם נחזור 500 שנה, נזכור 

ונבין מה קרה שם אז, בימים ההם, נוכל למזער את ההשלכות השליליות של המדיום הוויראלי של היום, 

ה״נכד״ של הדפוס.


*  פרופ' סאם ליימן-ווילציג  כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.

חזרה ללימודים

     מערכת הבלוג בר דעת מאחלת לסטודנטים ולמרצים




           שנת לימודים פוריה מעניינת ומוצלחת!

הודעת המערכת: יציאה לחופשת קיץ

לסטודנטים  ולכל יתר העוקבים:


עם היציאה לפגרת הקיץ שלנו ושלכם, אנו מאחלים לכם:

 הצלחה בבחינות וחופשה נעימה ומהנה!

נשוב לעדכן את הבלוג עם תחילת שנה"ל תשע"ח.




מערכת הבלוג בר-דעת, שלהי תשע"ז

סטודנטים כותבים: פוסט סיכום: הדרך אל התואר מאת: שחר קליימן

        פוסט סיכום: הדרך אל התואר 

מאת: שחר קליימן*

יש משהו ידוע מראש בכל סיכום שנעשה לגבי תקופה משמעותית בחיים. אנחנו נוטים לחבר נקודות ולחרוץ מסקנות מופרכות בפזיזות, באופן שמייפה את הזיכרונות ומשליך לים את הכישלונות הקטנים, את הייאוש, את האומללות שהשגנו אחרי מאמץ רב. בדם, ביזע ובדמעות. הכול מתכהה מסביב לאור הבהיר של ההגשמה. קו הסיום הלבן משורטט על קיר של בטון יצוק, חד גוני וסדוק כמו קרחון צף.

אז אני לא אשכח. לא את המבחנים שנכשלתי בהם, לא את מועדי הב', לא את המבחן בערבית ששכחתי לענות בו על שאלה, לא את הנסיעות האיומות  באוטובוסים, לא את הלילות הלבנים והבקרים הלומי העייפות. לא את הרפרט המביך שהעברתי מול כיתה כמעט ריקה, כשהמרצה מציץ בפלאפון והמצגת לא עובדת. לא את העבודה שעמלתי עליה ימים שלמים באלפי ניסוחי משפטים והערות שוליים כדי להגיע לדיוק של חוט בקופו של מחט, ובסוף קיבלתי הערה שהעבודה בעייתית מבחינת הניסוח (אבל מפורטת לפרטי פרטים). לא את התוכנית מצטיינים שלא התקבלתי אליה. ועוד כהנה וכהנה נפילות ומעידות שגרמו לי לרצות לברוח לבית של ההורים, להימרח על הספה כמו שלט ולמהול את הדיכאון בסיטקומים שבהם החיים יורדים חלק יותר בגרון – הם לא.  

מפני שהכישלונות והאכזבות האלה או יותר נכון - הכוח שמצאתי בעצמי כדי להתמודד איתם, להתגבר עליהם ולקום מהם - הם הניסיון הכי טוב שיכולתי לצבור להמשך החיים. בלעדיהם, לסוף שנת הלימודים הזאת לא היה באמת משמעות. תראו, שלשום הוצאתי את הכלב שלי  לטיול. הוא הריח כתמים של כלבים אחרים שטיילו שם. ככה זה פייסבוק. אנחנו מסתובבים בפיד ומסתקרנים מתוצרים של אנשים זרים. אפילו אם מדובר בפסולת מהסוג הירוד ביותר. סלפי במעלית. סלפי בגינה הפלסטית של הבית. סלפי מחתונה של חבר בתלבושת הדוקה מדי. הכול בפילטרים שמלטשים את החוויות המשמימות האלה למינימום סצנה מוונדרוומן. מה שבפועל מבדיל ביניהן לבין הישג אמתי, סיום תואר, היא הדרך הארוכה שעשינו כדי להגיע אליו.    

אני רוצה לקוות שהתואר הזה לא היה בשבילי תחנת אוטובוס. אני רוצה לקוות שהתואר הזה לא היה בשבילי סימון וי ותמונת קולאז' לתלות על הקיר. אני רוצה להאמין שבשבילי הוא היה מסעדה. כן, מסעדה שבה טעמתי את התנ"ך, את הנטיגטון, את פוקויאמה, את הקוראן, את בנדיקט אנדרסון, את ג'ורג' אורוול, את איין ראנד, את עלא אל-אסוואני, את הרמב"ם, את הרב קוק, את הרצל, את אריסטו, את ברנרד לואיס, את אדוארד סעיד, את עמנואל סיוון, את דן כספי, את אייל זיסר וכותבים נוספים שאני לא זוכר כעת, אבל הם נמצאים עמוק בתוכי. כי אני יודע שהכתיבה שלי השתפרה, שהקריאה שלי בעברית ובוודאי באנגלית התחדדה, שהידע שלי עשיר יותר ממה שהיה לפני 3 שנים. ובעיקר שאני אדם אנושי ואמפטי יותר ממה שהייתי בסוף השירות הצבאי או בחזרה מהטיול בהודו. אחרת לא הייתי מצטרף לפרויקט "תוצרת הארץ", עובר ללוד ופועל לשינוי, שולי ככל שנדמה, במקום שנדחק לפינה שולית הרבה יותר בחברה הישראלית.

"כן, אבל מה אתה עושה עם זה?" שואל הפולני הפנימי שבי.

ובכן, במסגרת ההכנות הפרטיות שלי לכניסה לשוק העבודה שיפצתי את קורות החיים שלי בעזרת חבר מאותו פרויקט מדובר. בקבוצת הפייסבוק אליה צורפתי על ידי חברה אחרת מהלימודים, נחשפתי למשרה מעניינת אליה שלחתי קורות חיים מתוך סקרנות מדעית. והפלא ופלא, חזרו אליי!

וכך מתוך אותה סקרנות מדעית (ויש שיאמרו: "ביקורתיות"), ניגשתי למיון הראשון למשרת עריכה בדסק הדיגיטל של חדשות 10. בבית נדרשתי לערוך ארבעה טקסטים שונים, שניים מהם באנגלית, לכדי כתבות עיתונאיות. לרשותי עמדו ניסיוני כחבר מערכת בבלוג הזה, ולא פחות מכך: המאמרים באנגלית ששיפרו את האנגלית הרצוצה שלי. התוצאה – צלחתי את המיון הראשון. אחר כך בשלב הראיון סיפרתי על עצמי ונדרשתי למלא מבחן אקטואליה ארוך, שבו עמד לרשותי בעיקר הידע שצברתי. התוצאה – עברתי גם את המבחן השני והתקבלתי על הנייר לחדשות 10. לדאבוני, הקבלה שלי לא יצאה לפועל על רקע אי הזמינות שלי למשרה מלאה בטווח המיידי. אבל בשורה התחתונה, בזכות התהליך שעברתי הצלחתי להתקבל למשרה בתקשורת ללא ניסיון משמעותי וללא קשרים מבפנים. דבר די מעודד בשביל בוגר מדעי החברה והרוח, אתם חייבים להודות.

אבל מה עכשיו? עכשיו ארבעה סמינריונים שלא יכתבו את עצמם, עכשיו ארבעה מבחנים שנותרו לי וכמובן רישום לתואר שני, בלימודי המזרח התיכון. כי כמו שסטיב ג'ובס ייעץ פעם, בנאום שנחשפתי אליו באחד הקורסים הטובים שלקחתי, "שיהיה לכם את האומץ לעקוב אחר הלב והאינטואיציה שלכם. איכשהו הם יודעים כבר מה אתם באמת רוצים להיות – כל דבר אחר הוא משני."

* המחבר סיים בשנה"ל תשע"ז לימודי תואר ראשון  בחוג לתקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

מרצים כותבים: הטרדות מיניות גם עניין של יחסי ציבור . מאת פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם

הטרדות מיניות – גם עניין של יחסי ציבור

מאת: ד"ר ברוך לשם ופרופ' חיליק לימור*

בדיון שהתקיים לאחרונה בכנסת, בוועדה  לקידום מעמד האישה,   מסרו נציגי המשטרה כי חלה ירידה גדולה במספר התלונות שהוגשו על-ידי שוטרות על הטרדה מינית בידי שוטרים. לפי הנתונים שהוצגו, מתברר כי בשנת 2015 הוגשו 59 תלונות ובשנת 2016 צנח המספר ל-21 בלבד, כלומר - ירידה של 65% תוך שנה אחת.

לכאורה, הישג מן המעלה הראשונה. ואמנם, במשטרה מיהרו לטעון כי עלה בידם לבלום, במידה רבה, את התופעה החמורה הזו, שדבקה בשנים האחרונות ככתם כבד על תדמיתה של המשטרה. ולמי שאינו זוכר: קצינים בכירים, ובתוכם ניצבים, הועמדו לדין פלילי או משמעתי ונאלצו לעזוב את המשטרה.  

במשרד המשפטים, שאליו שייכת המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), לא מיהרו לשמוח. ראש מח"ש, אורי כרמלי, אמר כי "אני לא יודע מה המשמעות שאין לנו תלונות כרגע, על הטרדה מינית מצד שוטרים, אבל זה לא כי התופעה נעלמה". בכך, רמז שהסיבה העיקרית לירידה נובעת מהודעתו של המפכ"ל, רב-ניצב רוני אלשייך, עוד בחודש מרץ 2016, כי המשטרה לא תטפל בתלונות אנונימיות של שוטרות. לטענת המפכ"ל, שוטרות משתמשות בנשק הזה של תלונות אנונימיות כדי לנקום במפקדיהן, ללא עילה אמתית של ממש.

אפשר להתווכח עם ההחלטה הזו של המפכ"ל, מבחינת היעילות של ההתמודדות עם הטרדות מיניות. בגוף כמו משטרה, המבוסס על מערכת היררכית נוקשה, צריכה בעלת דרגה נמוכה לגלות אומץ לב אישי כדי להתלונן על עמיתים, ובמיוחד על בעלי דרגה גבוהה יותר. וכאשר הדברים אמורים במפקדים בכירים, עשויה מתלוננת פוטנציאלית להימנע מהגשת תלונה מחשש לאבד את משרתה.

האם יש חשש מתלונות סרק שיכתימו את שמו של השוטר שנגדו הופנתה התלונה, בלי שהמתלוננת תחשוף את עצמה? בהחלט. מצד שני, מערך המודיעין מלקט ואוגר דרך קבע מידע אנונימי, וכאשר רסיסי המידע האנונימיים מִתְעבִּים יש ונפתחת חקירה. במילים פשוטות: גם תלונות אנונימיות הן לפעמים מכשיר חשוב במאבקה של המשטרה נגד עברינוּת.

אבל, להחלטת המפכ"ל יש לא רק היבט משמעתי, פנים-ארגוני, אלא גם היבטים של יחסי ציבור ושל תדמית. סקרים שוטפים מלמדים כי המשטרה אינה נהנית מרמת אמינות גבוהה. יש טענות על כך שהמשטרה נוקטת אלימות יתר כלפי אזרחים, ויש הסבורים שידי השוטרים אינן תמיד נקיות. הגילויים של מקרי הטרדה מינית מצד קצינים בכירים במשטרה, שנחשפו בשנים האחרונות, רק העמיקו את חוסר האמון הזה.

כיצד מתמודדים עם בעיית האמינות של המשטרה? בתורת ניהול משברים תקשורתיים יש כלל בסיסי ולפיו על הארגון לנקוט גישה של שקיפות מלאה של המשבר, שורשיו ודרך הטיפול בו. ככל שהציבור יקבל מידע רב יותר על הטיפול במשבר, כך הוא יאמין יותר שהארגון אכן עושה את הצעדים הנכונים כדי להילחץ ממנו.

החלטת המפכ"ל לאסור על טיפול בתלונות אנונימיות של שוטרות על הטרדות מיניות, הוא דוגמה מצוינת כיצד מטפלים בצורה כושלת בבעיית תדמיתית. שהרי מי בציבור יאמין כי באמת חלה ירידה אמיתית בהיקף התופעה של ההטרדות, כאשר ראש מח"ש, שהוא קצין משטרה בעצמו, מפקפק בכך?

במקום להפחיד את המטרידים, המפכ"ל החליט להפחיד את המוטרדות. במקום לחשוף את התופעה, הוא בעצם קובר אותה מתחת לפני האדמה.

רב-ניצב רוני אלשייך יצא מן השב"כ, אבל השב"כ לא יצא ממנו. הוא עדיין לא הפנים כי למרות שיש מצבים שבהם המשטרה פועלת בחשאיות, הרי הנשק החשוב ביותר שלה הוא אמון הציבור. אם אנשים אינם סומכים על המשטרה, הם לא יתגייסו לשורותיו ולא יעבירו לו מידע על חשדות למעשים פליליים.

ומדוע שהציבור יאמין כי המשטרה תעשה את כל מה שאפשר כדי להילחם בפשיעה בחוץ, כאשר היא לא עושה הכל כדי להיאבק בעבריינות בתוך ביתה?

זו כבר לא שאלה של יכולת, אלא שאלה של תדמית.

* הכותבים הם מחברי הספר "איך להפוך צפרדע לנסיך? – 1,000 טיפים ביחסי ציבור", שיצא בימים אלה לאור בהוצאת "ידיעות ספרים".

מרצים כותבים: הגברת במסגרת - ייצוג נשות ראשי הממשלה בתקשורת הישראלית (1948-2016) מאת אורי מלכין, ד"ר תיקי בלס וד"ר יריב בן אליעזר

הגברת במסגרת: 
ייצוג נשות ראשי הממשלה בתקשורת הישראלית      (2016-1948)

מאת: מר אורי מלכין , ד"ר תיקי בלס , ד"ר יריב בן אליעזר*

מחקר  זה, המתמקד באופן הייצוג של נשות ראשי הממשלה בישראל באמצעי התקשורת,  בוחן  פרסומים המתייחסים ל-4 נשות ראשי ממשלה מתקופות זמן שונות: פולה בן גוריון (1948-1954, 1955-1963), שולמית שמיר (1983-1984, 1986-1992), לאה רבין (1974-1977, 1992-1995) ושרה נתניהו (1996-1999, 2015-2016). מטרת המחקר  הנה לנסות ולזהות מסגרות מדיה משותפות לייצוג נשות ראשי הממשלה בתקשורת. המחקר מתמקד בתקופות הזמן שבהן הבעלים שימשו בתפקיד.

שאלת המחקר מנסה לבחון מהן מסגרות המדיה הדומיננטיות שבאמצעותן מוצגות נשות ראשי הממשלה בתקשורת המודפסת בישראל.

במחקר זה השתמשנו בתאוריה המעוגנת בשדה, מתוך מטרה להבין ולהציג את השינויים שחלו בתקשורת הישראלית ובמסגור התקשורתי לאורך 68 שנים, מאז שנת הקמת המדינה ועד ימינו.

במסגרת המחקר קודדו 2 מקודדים קרוב ל- 800 ידיעות וכתבות שפורסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" - העיתון הפופולארי בבעלות פרטית, הנקרא ביותר בישראל במרבית שנות המחקר. העיתון נחשב 

כבעל השפעה גבוהה על דעת הקהל ועל סדר היום הציבורי בישראל. אחוז ההתאמה בין המקודדים עמד על 96% וסייע לנו לאשר ולהתקדם בבנייתו של מודל אמין שיכול להסביר את התופעה הנחקרת.

המודל שבנינו מציג 4 מסגרות אפשריות לסיקור נשות ראשי הממשלה בתקשורת: המטפלת, המארחת/מתארחת, היועצת והדוברת. המסגרות מדגישות 4 פונקציות ותפקידים מרכזיים בעבודת הנשים והן אותרו במחקר גישוש מקדים. בנוסף נבחנו שתי אפשרויות לצורת הצגתן של הנשים במסגור התקשורתי: כדמויות עצמאיות או כדמויות משנה (המסתמכות והתלויות בתפקיד הרשמי של בעליהן).

נשות ראשי הממשלה מושכות עניין ציבורי היות והן משתייכות לקבוצות העילית בחברה.  סיקורן נועד, לא אחת, למלא צרכים אנושיים של מציצנות וסקרנות אודות חייהם האישיים של מנהיגי המדינות -  חיים אשר ללא ספק משפיעים גם על תפקודם המקצועי.

הנתונים שאספנו משקפים את העניין הציבורי והתקשורתי הגובר בסיקור נשות ראשי הממשלה לאורך השנים. השגשוג והעלייה המתמשכת בהיקף הסיקור ניתנים להסבר לאור השינויים הסוציולוגיים הרבים שחלו בשנים האחרונות בחברות הדמוקרטיות השונות ובאמצעי התקשורת .

הנשים מוצגות בתקשורת כחלק מסכמות מסגור פרשניות המאפשרות לקוראים לזהות, לפרש לאחסן ולתייג אירועים מסוימים כמידע. מסגרות המדיה משפיעות על תודעת הקוראים ומכאן עולה החשיבות שבניתוחן ובהבנתן.

במקרים רבים מוצגות הנשים בתקשורת כבנות לוויה: מטפלות הדואגות לצרכיו הפיזיים של המנהיג, בנות לוויה למנהיגים בעת נסיעות לחו"ל או כמארחות של מנהיגים ואורחים חשובים המגיעיפ למדינה. אפשרות נוספת להצגת הנשים הינה כדמויות עצמאיות: כדוברות המעבירות את מסרי המנהיג בכנסים, באירועים ובתקשורת או כדמויות מייעצות, עם אופי והשקפת עולם עצמאית בנושאים הקשורים לסדר היום- לא אחת עם מעורבות רבה בנעשה בממשלה ובמערכת הפוליטית.

המחקר הינו הניסיון הראשון לבנות מודל המתאר מסגרות מדיה של נשות ראשי הממשלה. אנו מניחים כי המודל יכול להתאים כמודל בינלאומי שיסייע להבין את אופן הסיקור של נשות המנהיגים ( או בני זוג של מנהיגים) במדינות דמוקרטיות נוספות. המודל המוצג יאפשר השוואה בין צורת הסיקור של הנשים והבנת  ההבדלים בסיקור. המחקר משלב תיאוריות מתחומי התקשורת ומדעי המדינה.

ממצאים:

ניתוח של למעלה מ-800 ידיעות  מראה את השינויים בסיקור בין נשות המנהיגים ומאשרר את נחיצותו של המודל שהצענו.  בעוד ששתי נשים נמצאו כבעלות מסגרת של דמות משנית (פולה בן גוריון ושרה נתניהו), האחרות (שולמית שמיר ולאה רבין) נמצאו כדמויות עצמאיות יותר שאינן משמשות רק בתפקיד של מטפלות או בנות לוויה. עובדה זו עשויה להיות מוסברת לאור התפקיד הציבורי בהן החזיקו השתיים: שולמית שמיר שימשה בתפקיד המייסדת ויו"ר האגודה למען הזקן ולאה רבין שימשה בתפקיד יו"ר ארגון אלו"ט הפועל למען רווחתם של ילדים אוטיסטים.

הבדלים משמעותיים אותרו במסגרות הסיקור של הנשים: פולה בן גוריון הוצגה בעיקר כמטפלת, בעוד שלוש הנשים האחרות הוצגו בעיקר כמארחות או מתארחות. מסגרות הסיקור של שרה נתניהו הציגו אותה גם כמטפלת או יועצת. למרות שזוהו ביקורות סביב מעורבות של שרה נתניהו 'מאחורי הקלעים' בתפקידים הקשורים לבעלה, במרבית המקרים הציגו אותה מסגרות הסיקור כדמות משנית. ייתכן והדבר נובע מהצלחתם של דוברי  ראש הממשלה ויועציו להציגה במרבית המקרים ככזו. לאה רבין לעומתה אינה מוצגת כדמות משנית נחבאת אל הכלים, לא אחת היא מוצגת בסיקור כדוברת או כדיפלומטית. ניתן להסביר זאת לאור העובדה שהגברת רבין לקחה על עצמה תפקידי הסברה וייצוג המדינה בכנסים בינלאומיים בתקופת הסכמי אוסלו והסכמי השלום בין מדינת ישראל לירדן.

* אורי מלכין הנו מזכיר האגודה הישראלית לתקשורת, חוקר תקשורת  ודוקטורנט בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן.
* ד"ר תיקי בלס הנה חוקרת תקשורת ומרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן.
* ד"ר יריב בן אליעזר הנו חוקר תקשורת ומרצה בבית הספר סמי עופר לתקשורת, המרכז הבינתחומי, הרצליה.

**המחקר הוצג בארץ לראשונה במסגרת כנס האגודה הישראלית לתקשורת שהתקיים ביום 2 באפריל 2017 במכללת ספיר.