10 השגיאות של הקמפיינים בבחירות 2015

10 השגיאות של הקמפיינים בבחירות 2015 לכנסת 

מאת פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם

מערכת הבחירות האחרונה לכנסת החדירה לתודעת הציבור, אם עוד היה צורך בכך, את המונח "קמפיין". אבל, מהו, בעצם, קמפיין? הגדרה ממצה קובעת כי זו "תכנית כוללת לחשיפה, בדרך כלל באמצעי תקשורת ההמונים, של ארגון, אדם, מוצר או שירות. הקמפיין יכול להיות בתחום מוגדר אחד (כדוגמה: פוליטי, מסחרי, חינוכי, ציבורי וכדומה), או במספר תחומים במקביל".[1]

כל קמפיין מורכב משני שלבים מרכזיים – שלב האסטרטגיה ושלב הטקטיקה. האסטרטגיה, כהגדרתה של פרופ' אן גרגורי מבריטניה, היא "גישה ברורה המנחה תכנית או קמפיין, והיא הגורם המלכד את הרעיון והתפיסה הניצבים מאחורי התכנית הטקטית", ואילו טקטיקה היא מכלול השיטות או הפעולות "שבהן משתמשים כדי ליישם את האסטרטגיה".[2]

קמפיינים, באנאלוגיה על שירו הידוע של שלמה ארצי, מחשבים את קיצם לאחור. אם המפלגה ניצחה הרי כל מהלכיה היו, לפחות לכאורה, מוצלחים. וכך גם להיפך. כישלון עשוי ללמד על אסטרטגיה מוטעית ועל מהלכים טקטיים שגויים, ובעיקר - הוא חייב לשמש חומר לימוד למי שנכשל, אך גם לאחרים.

ואמנם, הבחירות של שנת 2005 הן חומר לימוד מצוין לפוליטיקאים, ליועצי תקשורת ולאנשי יחסי ציבור לקראת מערכות בחירות עתידיות ולקראת ניהול קמפיינים גם בתחומים אחרים. אפשר ללמוד מההישגים של מפלגות מסוימות, ובה במידה גם מהשגיאות ומהטעויות.

במאמר הנוכחי נעמוד על עשר השגיאות הבולטות שנעשו על-ידי המפלגות השונות במהלך מערכת הבחירות של 2015.

1.                    ההחלטה לשווק את העבודה כמפלגה עם שני ראשים. לקראת הבחירות החליטו מפלגת העבודה ומפלגת "התנועה" להתאחד, וראשי שתי המפלגות - יצחק (בוז'י) הרצוג וציפי לבני - הסכימו על רוטציה בתפקיד ראש הממשלה, אם יזכו בניצחון בבחירות. השיווק הפוליטי היה דמוי שיווק מסחרי: שניים במחיר של אחד.

"עסקת החבילה" הזו גררה תגובות שליליות. היא נתפשה כהודאה בחולשתו של הרצוג, שאיננו מסוגל להנהיג לבדו ולכן הוא נזקק לסיוע לצדו. רק לקראת סיום הקמפיין הוחלט במטה הקמפיין, בראשותו של ראובן אדלר, להבליט את הרצוג בנפרד, למתג אותו כ"מנהיג אחראי" ובכך להציגו כמי שמסוגל לכהן כראש ממשלה. ."אדלר עשה סדר", אמר אחד הבכירים בענף הפרסום, "הוא ירד מכל העניין של הדואליות בהנהגה והתמקד בהרצוג כמועמד אחד"^[3].

ההודעה של לבני, יום לפני הבחירות, כי היא מוותרת על הרוטציה, היא הודאה בדיעבד כי השיווק הדו-ראשי היה מוטעה.

2. הסרטון על ביקור גלאמין בבית ראש הממשלה. לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה על תחזוקת דירת השרד של ראש הממשלה, הוחלט במשפחת נתניהו להפיץ סרטון המלמד על מצבו העלוב של הבית. למקום הוזמן משה גלאמין, המתמחה בעיצוב בתים, שסייר ברחבי הבית בלוויית אשת ראש הממשלה והצביע על הפגמים הרבים שבו.[4]

הסרטון, שהופץ ברשת האינטרנט וזכה מייד לתהודה גם באמצעי התקשורת הגדולים, נועד לטשטש את הרושם הקשה של דו"ח מבקר המדינה על ההוצאות המופרזות בדירת השרד. התוצאה הייתה הפוכה. הסרטון עורר התעניינות שיא בציבור לגבי הדו"ח, העניק לו חשיפת חינם והיה מקור לתגובות לגלגניות רבות. התוצאה המיידית ניכרה בסקרים: ירידה בכוחו של נתניהו.

3. ההתבטאות של יאיר לפיד כלפי אריה דרעי. בעימות הטלוויזיוני בין ראשי המפלגות השונות, שנערך על-ידי ערוץ 2, התקיים גם עימות זוטא בין יו"ר "יש עתיד", יאיר לפיד, לבין יו"ר ש"ס, אריה דרעי. לפיד התייחס לעובדה שדרעי ישב בכלא וציין שיש לשקם אותו. תגובתו המיידית של דרעי היתה: "מי אתה שתשקם אותי?"[5].

לפיד ניסה להתנצל אבל דרעי מיהר להגיב בדף הפייסבוק שלו: "אני לא צריך את ההתנצלות שלך, כי אתה מדבר מגזענות ופטרונות, נפגעתי, אבל לא נפגעתי בגללי, נפגעתי כי ככה אתה מסתכל על כל מי ששונה ממך, וזה רוב העם. אנחנו לא זקוקים לך, מי אתה שתשקם אותנו?!" [6]

דבריו של לפיד, שנתפשו כהתבטאות פטרונית ומתנשאת של אשכנזי יהיר מצפון ת"א, היו דוגמה מובהקת להתבטאות שאיננה פוליטיקלי-קורקט בשיח הפוליטי בישראל.

4. הזיגזוג של אביגדור ליברמן. החקירה המשטרתית נגד בכירים במפלגת "ישראל ביתנו" גרמה לפגיעה בדימויה של המפלגה ולירידה משמעותית במעמדה בסקרים. התשובה של ליברמן הייתה בדמות שינוי מהותי במסרים. אם בתחילת הקמפיין הוא הציג עצמו כאיש המרכז הפוליטי החותר להסכם מדיני ולממשלת אחדות, הרי בהמשך הוא שבר ימינה ודיבר על "חיסול החמאס" ו"מוות למחבלים".

החלפת מסרים עלולה לפגוע בפוליטיקאים, ובעצם בכל קמפיין, משום שהדבר מעיד על חוסר יציבות ועל היעדר דבקות במטרה. יו"ר "ישראל ביתנו", שהסיסמה המפורסמת שלו במשך השנים הייתה "ליברמן, אני מאמין לו", היה צריך להיות רגיש לכך במיוחד.

5. התשדיר של "הליכוד" ב"כיכובו" של "איש החמאס".[7] התשדיר, שבו הופיע איש חמאס ליד עובדים של נמל אשדוד, של רשות השידור ושל חברת טלפון סלולרי, נועד להמחיש את הישגיו של בנימין נתניהו בארבעה תחומים. האחד, אי כניעה לוועד העובדים בנמל אשדוד, דבר שהבטיח ניהול תקין וחיסכון כספי; השני, ביטול האגרה לרשות השידור (שלא בוטלה עדיין); השלישי, הורדת מחירי הטלפון הסלולרי, והרביעי - המכה שספג חמאס במבצע "צוק איתן".

הצירוף של עובדים ישראלים ואיש חמאס, כשהם יושבים ליד שולחן אחד, פגע בבטן הרכה של ישראלים רבים בכלל ושל ועדי עובדים בפרט. התוצאה ניכרה מייד בסקרים: ירידה (זמנית) במעמדו של הליכוד. הושבתם של עובדים ישראלים, ליד מחבל, עוררה תגובה קשה של ועדי עובדים. גם כאן בא הדבר לידי ביטוי בירידה זמנית בסקרים.

6. ההתחמקות של נתניהו מעימות טלוויזיוני עם הרצוג. ערוצי הטלוויזיה השונים יזמו עימות בין ראשי המפלגות השונות. נתניהו, שבאותו שלב לא הוביל בסקרים, סירב להיענות לפניות, אולי משום שניסה לאמץ את התפישה שלפיה מי שמוביל לא צריך להצטרף לעימות כזה, המעניק מעמד שווה לאלו המשתרכים אחריו במרוץ. ייתכן שבזכרונו גם צרובים עדיין זכרונות מפח הנפש בעימות בינו לבין יצחק מרדכי בבחירות של שנת 1999.

נתניהו נחון ביכולת רטורית ובכישורי הופעה בטלוויזיה. או כלשונו של איש הטלוויזיה הוותיק יעקב אחימאיר: "אין מי שיחלוק לפחות על יתרונו הרטורי של נתניהו על פני זה של הרצוג".[8]

ייתכן שאם היה נענה להצעות להשתתף בעימות היה מצליח להטות את סקרי דעת הקהל לטובתו כבר בשלב הרבה יותר מוקדם, ובכך היה חוסך מעצמו את ההסתערות הכמעט בלתי מרוסנת על כל ערוצי התקשורת בימים האחרונים שלפני הבחירות ואף ביום הבחירות עצמו.

7. הניסיון של נפתלי בנט להציב את אלי אוחנה ברשימת "הבית היהודי". בנט רצה לחזק את הדימוי החברתי-כלכלי של מפלגתו ולהציב ברשימה מועמד מזרחי מצליח. אוחנה, שהחל את דרכו בשכונת עוני, הפך לכדורגלן בנבחרת ישראל ולשדרן פופולרי. בנט לא חזה את עוצמת ההתנגדות בקרב יוצאי המפד"ל לשעבר, שזעמו גם על העובדה שכדורגלן המשחק בשבתות עלול לייצג מפלגה המנופפת בדגל הערכים היהודיים ומתגאה ברבנים התומכים בה. התגובות הקשות זכו גם להדים בתקשורת. כך, כדוגמה, דווח כי "הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם צבאית 'בני דוד' בעלי, אמר כי יקרא שלא להצביע לבנט"[9].

ההתנגדות נתפשה, כמו במקרה של העימות בין לפיד לדרעי, כביטוי של התנשאות עדתית. בנט נאלץ לחזור בו ואוחנה לא צורף לרשימה. התוצאה: הפרשה סימנה את תחילת הירידה של "הבית היהודי" בסקרים, שאכן ניבאו את שהתרחש ביום הבחירות עצמו.

8. ההתבטאות של איילת שקד על אלי אוחנה. ל"פיצוץ" בתוך הנגמ"ש של "הבית היהודי", לאור ניסיונו של בנט לצרף את אלי אוחנה לרשימת המועמדים לכנסת, היו גם "פיצוצי משנה". כאשר ניסתה מס' 3 ברשימה, ח"כ איילת שקד, להגן על החלטתו של בנט היא הגדירה את אלי אוחנה (שאותו, כפי שהעידה, לא הכירה אישית) כ"אינטליגנטי".

שקד באה לברך ויצאה מקללת. ההתבטאות שלה גררה תגובות חריפות משום שנתפשה כהתנשאות עדתית. במאמר שפורסם באתר ynet נכתב כי "פרשת אוחנה חשפה את הבית היהודי במלוא כיעורו: רשימה לבנה שלא מוכנה לקבל מזרחים"[10]. בנט מצדו ניסה להדוף את הביקורת וטען כי "שקד היא חצי עיראקית".[11]

9. תשדיר הריקוד בחתונה של אנשי מרצ. בסרטון שהופץ ברשת האינטרנט נראו ראשת מרצ, זהבה גלאון, וחברי הכנסת האחרים של המפלגה כשהם רוקדים בחתונה. המטרה היתה להפיק סרטון קליט שיחזק את התדמית של אנשי מרצ כדינאמיים ומלאי אנרגיה.

התוצאה היתה, ככל הנראה, הפוכה. מרצ, שנתפסה בציבור כמפלגה העוסקת בנושאים רציניים, הפגינה פתאום תדמית חדשה של קלות דעת ואולי אף של זחיחות.[12]   

לקראת סוף המרוץ, כאשר התברר לאנשי מרצ שהמפלגה עלולה לא לעבור את אחוז החסימה, היא שבה להפגין את התדמית הרצינית והדגישה את חשיבותה למערכת הפוליטית הישראלית.  

10. הסייעת השלישית בגני הילדים. המודעה של "המחנה הציוני", שכותרתה "סייעת שלישית או הוא" (עם תצלום של ראש הממשלה), היתה  חלק מסדרת מסרים שנועדו להדגיש את הפן החברתי של המפלגה.

התוצאה היתה הפוכה. העיסוק בסייעת השלישית נתפש כניסיון התחמקות מעיסוק בבעיות המרכזיות של מדינת ישראל.  

הכותבים הם ממחברי הספר "יחסי ציבור – אסטרטגיה וטקטיקה" (2014), בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

פרופ' חיליק לימור הנו מרצה בחוג לתקשורת, אונ' ת"א ובבית הספר לתקשורת אונ' בר אילן

ד"ר ברוך לשם הנו מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים

מקורות

---

[1] לימור, י., לשם, ב. ול. מנדלזיס (2014). יחסי ציבור – אסטרטגיה וטקטיקה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 625.

[2] Gregory, Anne (2010). Planning and Managing Public Relations Campaigns. London: KoganPage. p.18.

[3]ביין-לובוביץ', ע. (17.3.2015). "אם הרצוג ינצח, הוא צריך להושיב את אדלר על כס מלכות". גלובס. נדלה ב-19.3.15 מ-http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001018942

[4] רוטנר, ר. (15.2.2015). "למה מושיק גלאמין מבקר בבית ראש הממשלה?". וואלה. נדלה ב-19.3.15 מ-http://tech.walla.co.il/item/2829931

[5] שפירא, ש. (5.3.2015). "האנשים שמאחורי האידאולוגיה והדמגוגיה". אתר כיכר השבת. נדלה ב-19.3.2015 מ: http://www.kikar.co.il/165539.html

[6] עמוד הפייסבוק של אריה דרעי. נדלה ב-19.3.2015 מ- https://www.facebook.com/DeryArye/photos/a.540702515983224.1073741825.433095953410548/782786785108128/  

[7] "סערת סרטון הליכוד: מיותר ובזוי" מאקו, (5.3.2015) נדלה ב-19.3.2015. מ- http://www.mako.co.il/news-military/politics-q1_2015/Article-91f15b21e2beb41004.htm

[8] אחימאיר, י. (13.2.2015). "נתניהו, לך לעימות". Nrg. נדלה ב-19.3.15 מ- http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/676/253.html

[9] לוינסון, ח. (29.1.2015). "בעקבות הזעם על שריונו, אלי אוחנה הודיע כי לא יתמודד ברשימת הבית היהודי". הארץ. נדלה ב-19.3.15 מ- http://www.haaretz.co.il/news/elections/.premium-1.2551762

[10] כהן, נ. (29.1.2015). "הבית הלבן". Ynet. נדלה ב-19.3.15 מ- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4620690,00.html

[11] גאון, ב. (11.3.2015). "המרווחים הגדולים והמפסידים הגדולים של הבחירות". מאקו. נדלה ב-19.3.2015 מ-http://www.mako.co.il/news-israel-elections/elections-2015-commentators/boaz-gaon/Article-435a57af2a0c41006.htm?Partner=rss

[12] "חוגגים מוקדם מדי? 'ריקוד החתונה' המושקע של מרצ" (22.1.2015). גלובס. נדלה ב-19.3.15 מ- http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001003175

את חירותי - עוד הגיגים על חירות. פרוייקט משותף

1.      תנו LIKE  לחירות

מאת רוני גלם

הטכנולוגיה החדשה ששטפה את חיינו בעשור האחרון הביאה עמה ריח של חופש, עצמאות וצורות תקשורת אשר אינן תלויות בזמן ובמרחב. מאז כניסתו של הטלפון החכם, הלא הוא הסמארטפון, לחיינו אנו לא צריכים לבדוק את הדרך במפה, לזכור מספרי טלפון בעל-פה ואף ליהנות מעדכוני חדשות בזמן שידורן.

אך בלי שנשים לב, החרות החדשה הפכה את פניה והפכה לשעבוד: התעסקות מתמדת במצב ההודעות בווטסאפ כמו - "קרא ולא ענה", ו- "כמה עשו לייק" "אני חייב לכתוב על זה סטטוס" בעדכון חברינו (הקרובים והרחוקים) בפייסבוק.

אין ספק כי הטכנולוגיה החדשה יכולה להוביל את העולם האנושי למחוזות חדשים אך פיתוח תלות בתוכנות השונות אותן היא מציעה, עלולה לפגום בחופש שלנו לפעול, ליהנות, להתחבר, לגלות ולפעול מתוך הרצון האמתי שלנו ולא על סמך "מה שיחשבו עליי".

אאחל שנדע להכתיב את קצב החיים ואת מהותם לטכנולוגיה ולא שהקצב והמהות ייקבעו לנו על-ידי הטכנולוגיה, שנכבוש יעדים, ולא רק כאלה וירטואליים ושנצא לראות את פריחת האביב לא רק את זו שבאינסטוש.

2.   הרשת: חירות או חרטה?

מאת לידור קונפינו

חירות היא ההשתחררות מהכבלים, שסוגרים עלינו, וחוסמים בפנינו את הדרך להבעה ולנוחות פיזית. האינטרנט, מצליח ליצור מרחב, אך גם גורם לנו להרהר במחשבה- האם להתנתק מה"כבלים" (ממירי הכבלים של הטלוויזיה) או כל מדיום מסורתי אחר.

מאז שנות ה90, הרשת ממשיכה לספק ולהעצים לנו, כנמענים, את החירות. העברה וקבלה של המסרים במדיה המסורתיים, באופן חד כיווני, נראים כזרים בעולם פוסט- מודרני. כיום, כל אחד מתי והיכן שהוא רוצה, ללא אילוצי מערכת או חקיקה, מובע קולו בדרכים שונות: פוסט ברשת חברתית, סרטון יוטיוב, טוקבק על אייטם שפורסם או בלוג ( בדיוק כמו שלנו).

החירות שניתנת לנו דרך המרשתת היא מתנה בשם חופש הביטוי והמידע לכל גולש - ניתן להיות "הסלקטור", שומר הסף של המידע, ובעיקר אין הגבלות זמן, תוכן ומרחק. מצד שני, המתנה יכולה להיות כלי נשק - לאחר לחיצה קלה על "הדק הקליק", ללא סינון או מחשבה מקדימה, חרטה ממש לא תהיה מילה גסה בלקסיקון ההשלכות האפשריות.

קמפיין ויראלי, שפרסם איגוד האינטרנט הישראלי, ממחיש עד כמה חירות הרשת יכולה להפוך לחרטה אחת גדולה.

3.   חירות וירטואלית-הצד היפה

מאת אסף ניסן

מהי חירות? כאשר אנו מסתכלים על עולמנו המתקדם צריך להבין כי החירות שלנו היא חלק בלתי נפרד ולכן אנו יכולים לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. כסטודנט אני הבנתי את חשיבותה של החירות שאנו מקיימים אותה כל הזמן - חופש הביטוי.

חופש הביטוי נותן לנו את הכוח לשנות, ליזום דברים חדשים וע"י כך אנו יכולים ליצור עולם חדש. כאשר אנו כותבים סטטוס בפייסבוק, מפרסמים פעילות חשובה, מגיבים לחבר אנו למעשה משאירים את חותמנו ויוצרים עולם חדש. אפשרות נוספת היא יצירת קמפיינים ויראליים להעלאת מודעות וליצירת מציאות חדשה.

אם נסתכל היטב נראה כי בזכות השיתוף הקטן שלנו נוצרו לא מעט דברים בעלי חשיבות שהותירו אחריהם מעשה טוב וכיף כמו "אתגר הקרח" שנוצר למען העלאת מודעות למחלת ניוון השרירים, פרסומים של מעשים טובים של אנשים וכיוצא בכך. אני מאחל לכולנו חג חירות מלא עשיה חיובית ותזכרו כי יש ביכולתנו לשנות את העולם ע"י מילה אחת בלבד.

*******************************************************************************

הכותבים הנם סטודנטים לתקשורת, שנה ב', בביה"ס לתקשורת, אונ' בר-אילן

מראה מראה שעל הקיר, של מי הפרופיל היפה בעיר?

                                                           מאת: רוני גלם

"מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?" שאלה המלכה את המראה בסיפור של שלגיה. במשך שנים ענתה המראה למלכה "את הכי יפה בעיר", אך ביום בו שינתה המראה את תשובתה, הורתה המלכה להרוג את שלגיה.

אך האם בהרג עסקינן? סביר להניח שעדיין לא, ויסלחו לי חבריי האופטימיים (שלרוב אני נמנית עמם) על השימוש במונח "עדיין".
בשנים האחרונות הרשתות החברתיות, שהשימוש בהן נתפס כמובן מאליו, ממלאות את מקומה של המראה. כמות ה"לייקים" קובעת מה נלבש, לאן נצא, כמה נצטלם ועם מי. אפשר לומר שהמראה של שלגיה מלווה כל אחד ואחת מאתנו, אך במקום  מלים היא משתמשת בLIKE, share, comment. רבות הפעמים במהלך היום שאנו נצבים מול "המראה" ושואלים אותה: מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה/מוכשר/חכם/שנון בעיר?

בני הנוער של שנת 2015 גדלים למציאות בה המראה תופסת מקום נרחב. כמות הלייקים בפייסבוק קובעת כמה אוהבים אותך, כמות התגובות קובעת כמה אתה יפה וכמות השיתופים קובעת באיזו מידה תצליח. השאלה כיצד הרשתות החברתיות משפיעות על החברה בכלל ועל בני נוער בפרט מעסיקות רבים, החל מהורים וכלה בחוקרים (מישהו אמר דטרמיניזם טכנולוגי?).

אך נקודת מבט אשר נעדרת מהשיח היא מה חושבים בני הנוער על השתלטות הטכנולוגיה, על כך ש"המראה הטכנולוגית" קובעת כיצד יתנהלו חייהם, מה ילבשו ועם אילו חברים יבלו.

מועצת הנוער המחוזית של מחוז תל-אביב החליטה להרים את הכפפה ולהוכיח לבני הנוער ולעולם מי מחליט כמה אני שווה, אהוב ומצליח  ופתחה בקמפיין "הכי שווה שיש" ברשת החברתית "פייסבוק".

כעבור מספר שעות בודדות מרגע פתיחת הקמפיין התמלא דף הפייסבוק של המועצה בתמונות רבות בהן מצולמים בני-נוער עם הסימן V  על לחיים, באמצעות הצילום מכריזים המשתתפים השונים שהם הכי שווים שיש, תרתי משמע. במרכז הקמפיין עומדת החשיבות שבדו-המשמעות שבמונח "הכי שווה שיש", במובן שוויון ללא הבדלי דת, מין וגזע וכמו בסלנג – "הכי טוב שיש".באמצעות הקמפיין בני הנוער מחליטים מבחינתם שהם הכי שווים שיש, בלי אישור של "לייקים", בני הנוער עצמם קובעים את הסטנדרט.

נוער 2015 הם חלק מדור חדש, דור המחשבים, האינטרנט, דור ה-X, Y  ו – Z. כל-כך הרבה שמות לדור אחד. פעמים רבות אנו נוטים להפנות כלפיהם אצבע מאשימה ולהביע דאגה בנוגע לעתיד שאלה מנהיגיו. אנו ממעטים במחשבה על האתגרים העומדים בפניו, על התמודדויות שכנראה לא פותחו די כלים להתמודד עמן, לעומת סמים, אלכוהול וונדליזם, הזוכים למקום רב בשיעורי החברה בבתי-הספר. יש צורך במנהיגים צעירים, בוועדות ובמחשבה על-מנת להתגבר על האתגרים החדשים, אך אשמור את השיח על כך להזדמנות אחרת.

אין ספק שקמפיין זה של מועצת הנוער המחוזית של מחוז תל-אביב עתיד להוות צעד בשינוי המחשבתי על הרשתות החברתיות והשפעתן על בני הנוער. הנחלת הידיעה כי המקובל בחברה והרצוי בחברה נקבעים על ידי האדם עצמו יפתחו חשיבה ביקורתית יותר כלפי העולם והעצמי ובעיקר חשיבה מקבלת יותר את ה"אני" ובעלת ביטחון עצמי רב יותר. 

לדברי אורי מלכין, מנחה מועצת התלמידים והנוער של מחוז תל-אביב "במפגשים שקיימנו השנה עם בני הנוער עלה צורך כתוצאה מתופעה כואבת שבה בני הנוער לא מרוצים מעצמם, חלקם סיפרו על בעיות של הפרעות אכילה, הצקות על בסיס מראה חיצוני. עלה הצורך להעביר מסר לבני הנוער שלהיות שלם עם עצמך זה הדבר הכי יפה שיש. בעקבות כך, החליטה ועדת נוער וקהילה לצאת לקמפיין אינטרנטי הקורא לבני הנוער לאשר את עצמם באמצעות ציור וי על הלחי והעלאת התמונה לרשתות החברתיות. השיא היה ביום חמישי האחרון, 26.3 שבו קיימנו ועידה מחוזית בהשתתפות למעלה ממאה בני נוער ומפקחים ממשרד החינוך שעסק בכותרת "הכי שווה שיש". 

המראה מהסיפור של שלגיה לא תניח לנו בקרוב, נמשיך לשאת אותה בחיקנו בטלפן הנייד, במחשבים ובטאבלטים כמעט לכל מקום. אבל חשוב שנדע, בכל גיל ובכל שלב בחיים, להיות המראה של עצמנו הן מבפנים והן מבחוץ. נותר לי רק לאחל שלא נצטרך מראות מלבד זו הנישאת על-ידי ציפור הנפש.

ועידת מועצת התלמידים והנוער מחוז תל-אביב, אירוע "הכי שווה שיש". 

 צילום: דוברות מועצת התלמידים והנוער מחוז תל אביב.

אורי מלכין הנו דוקטורנט בבית הספר לתקשורת, אונ' בר-אילן. 

הכותבת הנה סטודנטית לתואר ראשון בתקשורת, אונ' בר-אילן. 

מקיר אל קיר: גיבוש שפת האימוג'י

                                                         מאת אסף מרציאנו

מהפכת המידע הראשונה החלה לפני יותר מ- 40,000 שנים. חוקרים טוענים כי אותם ציורי הקיר, המעטרים מערות רבות ברחבי העולם, הם עדות לאותה טרנספורמציה רדיקלית שחווה המין האנושי – נחשפה בפנינו אפשרות העברת  המסרים לנמען ללא נוכחותו הפיזית.

הציורים אפשרו לאותם קדמונים לומר לחבריהם ובדיעבד גם לדורות הבאים את מה שהמילים לא איפשרו להביע. בהעדר אוצר מילים מפותח, סימנים ויזואליים עשויים להוות תחליף מצוין. הסימנים מהווים מעין מערכת סמלים משותפת ומוחשית, שמאפשרת להמשיך בדיוק היכן שנגמרות המילים.

15,000 שנה קדימה בציר הזמן. ישראל. השנה היא 1930. פרויקט החייאת השפה העברית עובד במלוא הקיטור,      
 ושאריות הנפטלין שדבקו בשפה לאורך אלפיים שנות גלות התפוגגו. כעת מתגלה עושר מילולי אדיר. המציאות ב-FULL HD  מילולי.

בשנות ה-80, ישראל פותחת את שעריה הכלכליים והתרבותיים בפני המערב. "האמריקניזציה", בגרסתה הישראלית, החלה לדחוק את הספרים והמילה הכתובה, וזאת באמצעות קידוש המוצר והטלוויזיה. אם פעם העברית הספרותית משכה אחריה את זו המדוברת, באותה תקופה התהפכו היוצרות.

2013, קווי המתאר המלבניים-סמארטפוניים ממלאים כמעט כל כיס בישראל. התקשורת סימולטנית, רב ערוצית וחוצה פלטפורמות. לענות לכולם וכמה שיותר מהר. מיליוני מסרים בעשרות פלטפורמות נורים לכל עבר. קורי העכביש האינטרנטיים מאחורינו, מלפנינו, מתחתנו, מעלינו ומצדדינו-הוא העומד.

כיום, את קודם כל רוצה להיות מהירה ויעילה- אין לך סבלנות! את תחיי בשלום עם שגיאת כתיב, את תצמצמי את ה"אף אחד" ל-"אפחד",  ואת תהיי עם אצבע קלה על ה-ח' כשמשהו יעלה חיוך על שפתייך.

מבלי שנשים לב, מתגבשת לה שפה חדשה. שעטנז של דימויים חוצי תרבויות עם טאצ' מקומי. סימניה הם האימוג'י -  אלפי מערכות סמלים עוצבו  כדי שיוכלו לתאר כל תחושה שאי פעם חלפה בקרב בן אנוש. האימוג'י בדיוק כמו ציורי הקיר תפקידו תיווך מסרים, בדיוק היכן שנגמרות לך המילים.

מודה, האימוג'ית היא לא שפתי, של כמה מחברי היא כן. למרות שלתחושתי הם מבינים אותה פחות ממה שהם חושבים. ואני לא מדבר על מטוסים, סנטה קלאוסים, סוסים וכאלה שאומרים בדיוק מה שהם מדמים. אני מדבר על פרצופים. מאות ואלפי דקויות שאני מתקשה להבין. אבל אני מניח שאם הם קיימים הם כנראה אומרים משהו למישהו. מישהו שהוא לא אני.

רווחת כיום ביקורת כלפי הדור הצעיר שאיננו יודע את העברית כפי שידעו אותה בעבר. מאשימים אותם בטון נוזף כי אוצר המילים שלהם הצטמצם.

בצהלי"ת מדוברת אומרים "מכיר בעובדות וכופר באשמה". אין ספק שמלאי המילים הידלדל, יחד עם זאת הם פשוט מצאו אמצעים חדשים לומר את הדברים. אמצעים שאינם דורשים מילים. נכון עוד לא הוכיחו שתמונה שווה אלף מילים, אבל אפילו והגזימו והיא שווה רק 127 מילים, זה עדיין 127 יותר מילים שפעם היו עושים בהם שימוש וכיום כבר אין בהם (כפי הנראה) צורך.

האנושות בחוש נסתר מזהה נוחות מקילומטרים, וככל שניתן לה היא מקצרת ומייעלת אולם בו בעת משמרת פונקציונאליות. האימוג'י הוא תוצר מודרני של עושר השפה כפי שהתפתח לאורך אלפי שנים, השאיפה האנושית לנוחות מקסימלית והידלדלות אוצר המילים.

בלחיצת כפתור חולפים על פנינו מאות סמלונים צבעוניים- מפריחים חיוכים בכל הזוויות, מוחאים כפיים במגוון דרגות התלהבות ומה לא. ממתינים בסבלנות לעזור לנו לקרב את המילים והחוויה עד כמה שניתן.

ודאי יהיו כאלו שיסרבו לכך מכל וכל. הם יאמרו מה לאוסף אייקונים סינתטי ולמילים גדושות מטען תרבותי-היסטורי. דבר ראשון אתם צודקים. דבר שני אתם טועים. אתם צודקים מכל הסיבות הברורות, ואתם טועים כי השפה בניגוד אליכם דינאמית ומשתנה. ואין שום הבדל בין לענות "הלו" כאשר הנייד מצלצל, לבין סמלון שמביע שמחת חיים.

אבל יותר מזה אתם זקנים, וכשאני אומר אתם אני אומר אני. אתם ואני לא דוברים את השפה. ותשאלו את הילד הראשון שתתקלו בו והוא יסביר לכם בדיוק. בדיוק עד הנקודה שבה כבר לא תבינו יותר, כי שפה זה קונטקסט ואנחנו אולי כבר לא חלק מהקונטקסט.

נוסף על כך, ישנה גם מהמוּרה סוציולוגית מוכרת וידועה. בני-תקופה תמיד סרבו להשלים עם שינויים. עדות ראשונה לכך נמצאה על לוח אבן בבלי, בן שלושת אלפים שנה, שעליו חקוק כי בני הדור הצעיר מושחתים, מקולקלים ומקלקלים. שלושת אלפים שנה!!! בהחלט קלישאה הראויה לפרס מפעל חיים ע"ש רובין ס' שארמה.

נראה שההיסטוריה בלופ אירוני במיוחד לאחר שאפשרה לציורי הקיר לעשות קאמבק מפואר. מארק צוקרברג הבין מבלי דעת משהו לגבי ציורים, קירות, שפה ולאן כל זה הולך. אז כמו היום מדובר בהולדתה של מהפכה ששורשיה ברִיק מילולי. הציורים אפשרו לקדמונינו, כמו גם לנו, לומר לבני תקופתנו ולדורות הבאים את מה שמילים פשוט צרות מלהכיל. וכך, בהעדר אוצר מילים מותאם, אותם סימלונים עשויים להוות תחליף מצוין, מעין מערכת סמלים משותפת, שהשימוש בה מתחיל בדיוק היכן שנגמרות המילים.

אז כמו היום קיר הוא קיר, אז הוא היה עשוי מגיר, היום מפיקסלים.


                     הכותב הנו סטודנט לתואר שני בתקשורת

אורי

מאת אלישבע בן דוד

במלאת שלושים  לפטירתו של השר, העיתונאי והסופר אורי אורבך, אנו מפרסמים פוסט נוסף השבוע. יהי זכרו של אורי ברוך ואהוב, כפי שהיה כל ימיו.

בכפר קטן

מעבר להרים

בין גיא לעמק

נקיקים וצורים

גר איש בשם אלכס

עם בני משפחתו

כולם אהבו

אותם ואותו.

אורי אורבך היה העיתונאי הראשון שלי.

הספרים שלו תמיד חסרו בספריה. סדרת "ילד דתי" הייתה מעין הצצה לעולם שמאוד רציתי להיות חלק ממנו, אבל תמיד נשארה לי רגל או יד בחוץ בגלל ערבוב הזהויות האמריקני-ישראלי ובגלל שלא גדלתי בבני-עקיבא. הוא כתב על הכול. על הבית ועל בית הכנסת, על האחים הקטנים והגדולים, על המורה בכיתה, על השבט, על אמא ואבא, על המקלחת של יום שישי. אם התקלחתם יום יותר מוקדם, זה לא לכבוד שבת, התקלחתם סתם. הוא אפילו כתב את ילדה כמוני ואת מבטיח בלי נדר, בלי שמישהו יבקש ממנו. ספר על ילדה וספר על ילד חרדי, פשוט כי מגיע להם. כי הוא לא היה רוצה שהם ירגישו לבד, או בחוץ. הייתה איזו אהבה בין המילים שלו. אי אפשר לכתוב לילדים ככה, כמו שהוא כתב, בלי לאהוב ולכבד אותם בצורה יוצאת דופן. הוא התיישב לידינו וחשב כמונו, נתן את הלגיטימציה הזאת שילדים כל-כך צריכים כדי להרגיש נכונים ונורמליים. הוא כתב על חלומות קטנים שהתביישנו להודות בהם בקול רם, הוא נתן מקום לפחדים ולחסרונות שלנו והם כבר לא נראו מאיימים כל-כך. האסתטיקה תמיד הייתה מושלמת. הוא לא זרק ולא חיפף רק בגלל שהיינו ילדים. החריזה, המשקל, הכול היה מוקפד ומלא חן כי זה מה שהוא רצה לכתוב. ככה.

נדמה היה שאף פעם לא נגמרו לו הרעיונות. הראשון מבין ספריו שקראתי היה בכלל סבא שלי היה רב, הרבה לפני שיכולתי להבין על מה הוא מדבר, אבל רצף ההברקות שלו סירב להיעצר. עוד ספר ועוד ספר, עוד אנקדוטה ועוד שיתוף פעולה, חגי סגל ואורי פינק ושי צ'רקה, יצירה שאי-אפשר להפסיק. הצלצול נועד למורים המופרע משהו, אסור להפוך תנין בשבת (זה אסור מחמת גדר), מתקן החלומות (אוי, אורי), מעבר להרי החדשות הנפלא שנחשפתי אליו רק בתיכון, מוקצה, מה מברכים על גלידה. אולי בשבת יזרקו סוכריות, בגלל ילד אחד, ילדה כמוני, באיזה שבט אתה, מבטיח בלי נדר. ספרים שלא רציתי שייגמרו. עיתון אותיות שהיה העיתון שלנו, שדיבר אלינו, שחשב כמונו ואף פעם לא זלזל. תמיד אתגר אותנו לפתור עוד חידה אחת, ללמוד עוד משהו על ארץ ישראל, עוד משהו על היסטוריה ועל טבע וטכנולוגיה, לפענח עוד סוד אחד. לדעת יותר.

אורי שלי הוא לא אורי הפוליטיקאי. אני בכלל לא יודעת אם אפשר לקרוא לו במילה המגרדת הזאת, פוליטיקאי, כי אורי היה איש ציבור, אבל עבורי הוא נשאר סופר. הוא נשאר אורי שרציתי להיות בדיוק כמוהו כשאגדל. להוציא תחת ידי יצירות יפות כל-כך, אוהבות ואהובות כל-כך. לדעת תמיד איך לשים את האצבע בדיוק על הנקודה של האמת, לא לפספס אותה במילימטר, לדעת איך להצחיק ולשמח ולנגוע ולגרום לאנשים לחשוב.

אחרי הפריימריז, כשהוא הודיע שעליו לדאוג כעת למצבו הבריאותי, אמרתי לעצמי שהכול בסדר. הוא הרי אמר את זה בצורה כל-כך מרגיעה, כל-כך שלוה, כל-כך אורי. הוא רק יטפל בזה ויחזור, הוא אוטוטו ממשיך להיות קול שפוי ולהשגיח על החברה שלנו ועל הציבור שלנו ועל התקשורת שלנו כדי שהכול יהיה בסדר. שלא נשכח מי אנחנו. תמיד באהבה ובנועם ובאמונה גדולה בצדקת הדרך.וכשביקשו להתפלל… לא הצלחתי. לא יכולתי להכיר בעובדה שהגיבור שלי זקוק לתפילות שלי. לא רציתי לקחת את הסיכון שאנסה לעזור לו ואכשל. לא רציתי שהוא יהיה חולה, לא רציתי להתפלל, לא רציתי לחשוב על זה.

ופתאום דמעות. גיבור התרבות שלא דיברתי איתו אפילו פעם אחת, כי כשראיתי אותו פעם בירושלים התביישתי לגשת, איננו יותר. עוד קורת תמך שלנו איננה, ואנחנו נוטים עוד קצת על צדנו. הדמעות האלו באות והולכות, שוכחות ונזכרות, מתכחשות להכול ובוכות בעצמן.

"אחרי הצהריים הוא נכנס אלי לחדר, התכרבל לידי על המיטה ואמר יפעתי, אני בעצב. כך תמיד היה מתאר רגשות. אני בשמחה, אני בעצב. טעות לשונית שאיש מעולם לא טרח לתקן, כי מבט אחד באדם הבהיר שהוא צודק. כל הווייתו הקטנה הייתה נשאבת לטעם הרגע." (גחליליות, גילית חומסקי)

אורי, איש יקר ומצחיק, מתקן חלומות יחיד מסוגך, גיבור נצחי שלי,

אני בעצב. הלוואי שהיית נשאר. הלוואי שיכולת לעזור לנו להתגבר.

עדיין לא נפרדת,

אלישבע.

                   המחברת היא סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת 

הערת אזהרה: מרווח הטעות בסקרי בחירות

מאת ד"ר שמעון פרידקין

היישום השכיח ביותר של אמידה באמצעות רווחים בני סמך (המכונה גם מרווח הטעות) הוא בסקרי דעת קהל ובחירות. סוקרים בדרך כלל מראיינים מדגם אקראי המייצג אוכלוסייה מוגדרת כדי לאמוד את הדעה הכללית בסוגיה מסוימת או את העדפות ההצבעה בבחירות מסוימות. לדוגמה, סקר של הניו יורק טיימס, שנערך בשנת 2009[1] בקרב 708 מבוגרים מובטלים, דיווח ש־69% מהם מתוחים יותר מן הרגיל. דווח גם מרווח הטעות של המשאל, שהיה ±4 אחוזים. מרווח הטעות במשאל אומר לנו עד כמה מייצג מדגם אקראי את האוכלוסייה שממנה נבחר. תוצאות משאל הניו יורק טיימס מעידות שאנחנו יכולים להיות בטוחים ב־95% שהאחוז האמיתי של מובטלים המרגישים מתוחים נמצא בין 65% (4% - 69%) לבין 73% (4% + 69%). מרווח טעות של 4% פירושו שבעזרת מדגם של 708 יחידים אפשר להיות בטוחים ב־95% שהערך האמיתי של 69% המתוחים נמצא בטווח של ±4% מן הערך שהיה מתקבל אילו היינו שואלים את כלל אוכלוסיית המבוגרים המובטלים. יש להדגיש שמרווח הטעות מודד רק את טעות הדגימה האקראית במדגמים שנבחרו אקראית. לרוע המזל, יש כמה מקורות אפשריים נוספים לטעויות בכל המשאלים או הסקרים. הם כוללים סירוב להתראיין (אי־השבה), בעיות בניסוח השאלות או הטיות של המראיין. טעויות כאלה עלולות להיווצר אפילו כאשר תבנית הדגימה של המשאל ניצבת על בסיס מתודולוגי איתן. טעות שיטתית מסוג זה עלולה להשפיע על מידת הדיוק של משאלים, אבל קשה, או בלתי־אפשרי, לכמת את הטעויות הנובעות מגורמים אלה.

דוגמה קלאסית לכישלון בניבוי תוצאות בחירות בשל טעות שיטתית שאיננה ניתנת לכימות היא הפריימריז לנשיאות של 2008 בניו המפשייר: הסנטור ברק אובמה התמודד אז נגד הסנטורית הילרי קלינטון, במירוץ שבו כל המשאלים שפורסמו ניבאו ניצחון לאובמה, וחזו לו 10 עד 15 נקודות יותר מאשר לקלינטון. כאשר נספרו הקולות, התברר כי בניגוד לתוצאות המשאלים, קלינטון הביסה בסופו של דבר את אובמה, 39.4% לעומת 36.8%.

הטעות הייתה אחת החשובות ביותר בהיסטוריה המודרנית של המשאלים.  סוקרים, חוקרי מדעי החברה ומומחי דגימה בחנו את הנתונים ואת שיטות הדגימה שלהם בניסיון להבין מה השתבש.

מספר מומחי סקרים[2] טענו שהבעיה העיקרית הייתה החלוקה הסוציו־אקונומית  בין הבוחרים. קלינטון הביסה את אובמה ב־12 אחוזים (47% לעומת 35%) בקרב בעלי הכנסה משפחתית נמוכה מ־$50,000. לעומת זאת, אובמה הביס את קלינטון ב-5 אחוזים (40% לעומת 35%) בקרב בעלי הכנסות גבוהות מ־$50,000. היה גם פער בהשכלה: 39% מבעלי תואר ראשון הצביעו לאובמה, לעומת 34% לקלינטון. קלינטון ניצחה בקרב חסרי השכלה גבוהה, 43% לעומת 35%. בעיה נוספת הייתה דפוס רב־שנים במשאלים לפני הבחירות שלפיו מצביעים לבנים עניים מפריזים בתמיכתם במועמדים שחורים[3].

ומה אצלנו בארץ לקראת הבחירות הקרובות? להלן ממוצע של שלושת הסקרים האחרונים: ערוץ 1 – 12/3, גלובס – 12/3 ו-הארץ – 12/3.

מעניין מה יהיה מרווח הטעות? את זאת נדע רק לאחר  17/3.

*המחבר הוא מרצה לסטטיסטיקה ושיטות מחקר כמותיות, בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

---

[1]Michael Luo and Megan Thee-Brenan, "Poll reveals Trauma of Joblessness in U.S." The New York Times, 5 December 15, 2009.

[2]Andrew Kohut, "Getting It Wrong," The New York Times, January 10, 2008.

[3]www.robertniles.com/stats/margin.shtml

״חוק ישראל היום״ כמשל למושלים

פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג

לפני מספר חודשים, התקיים דיון הציבורי סוער סביב ״חוק ישראל היום״ שהוצע בכנסת. דיון זה התמקד בשני מישורים: הפוליטי (בעד או נגד ה״שופר״ של רה״מ) והעקרוני (חופש העיתונות; חופש העיסוק). אולם, ישנם מימדים אחרים לגמרי, אולי משקלם אף כבד יותר, המשליכים על מצב התקשורת הישראלית בכללותה: מימדים טכנולוגיים ומעשיים.

         התפתחויות טכנולוגיות-תקשורתיות במאה ה-21 מביאות לתוצאה ולמסקנה אחת מרכזית: אי אפשר עוד להתייחס ל״מדיה״ כאילו הם שונים אחד מהשני ושניתן להטיל ״רגולציה״ (אסדרה) דיפרנציאלית עליהם. בעגה האקדמית קוראים לזה ״התלכדות״ או ״התכנסות״ (convergence). כל אחד מכיר את התופעה: תוכניות טלוויזיה או סרטוני וידיאו, שצופים בהם במחשב הטאבלט; משחקי וידיאו שמשחקים בסמארטפון; שיחות טלפון דרך המחשב (Skype); והכי רלוונטי בסוגייה שלפנינו: חדשות בכל מדיום שניתן להעלות על הדעת.

         בעידן טכנולוגי כזה, אין כל הגיון להטיל ״סנקצייה״ או ״פיקוח״ או ״דרישות״ על פלטפורמה (״מדיום״) ספציפי. מה שכן נכון, אם בכלל, הנו רגולציה של תכנים שונים, כגון פורנוגרפיה, תוכן לא ראוי לילדים, הטעייה גסה בפרסומת וכו׳ -- בכל מדיום בו מוצגים בפני קהל רחב. ״חדשות״, כמובן, אינן נכללות בקטגוריה זו בד״כ, מאחר שמדובר בתוכן המהווה לב ליבה של הדמוקרטיה ותפקוד חברתי תקין.

         אך נניח לרגע, שמחליטים לחוקק משהו הקשור לחדשות, כמו ״חוק ישראל היום״ אשר קובע (בתנאים מסוימים), שאין להפיץ עיתון בחינם. נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, ניתן לצפות בחדשות טלוויזיה בחינם? מדוע לא מטילים חובת תשלום על חדשות באינטרנט (כפי שיותר ויותר עיתונים מקוונים עושים בעולם, כולל ״הארץ״ וה-״ניו יורק טיימס״)? כלומר, ״ישראל היום״ המודפס חייב בתשלום על פי חוק זה - ו״ישראל היום״ באינטרנט אינו חייב? שוב, בעולם של ״נייטרליות טכנולוגית״, האם יש לכך היגיון כלשהו?? ובמיוחד כשהצעירים (ה״מיינסטרים״ של מחר) נוטשים בהמוניהם את הנייר ועוברים בלעדית למסך?

         יתרה מכך, בואו ״נפליג״ קצת לתוך העולם הטכנולוגי העתידי. כבר היום מפתחים במעבדות (וישנם כבר פירות מעשיים) ״מסכי מחשב״ מפלסטיק -- דקיקים וגמישים כמו נייר! אם ״ישראל היום״ יחליט להוציא את העיתון שלו ב״מדיום״ כזה, האם הוא יהיה בקטגוריית החוק או לא? בעידן של התפתחויות טכנולוגיות מואצות להפליא (גוגל גלאס, שעונים חכמים וכו׳), חוק כזה יספק הרבה עבודה לבתי המשפט, אשר יידרשו לשאלות ״טכניות״ בלתי-אפשריות, כגון: מה נחשב ״נייר״?

         ומכאן למישור המעשי. סיפור אחד ימחיש את האבסורד בעניין. בתחילת המאה ה-18, משרד האוצר בבריטניה חיפש נואשות מקורות חדשים למימון מלחמותיה של הממלכה (במיוחד נגד נפוליאון). פקיד אחד בא עם רעיון מבריק (לכאורה): לממס את העיתונים  על פי מספר העמודים של הגיליון היומי. בתקופה ההיא, גודל העמוד של העיתון היה משהו דומה ל״ישראל היום״ -- מה שנקרא היום גודל "tabloid". החוק התקבל. מה עשו העיתונים? הפכו את גודל העמוד ל-broadsheet (משהו דומה לעיתון ״הארץ״ של היום או ״ידיעות אחרונות״ ביום שישי) -- ובכך הקטינו את מספר העמודים תוך שמירה על כמות התוכן, וכמובן בכך גם הורידו משמעותית את המס המשולם!

         אינני נביא ולכן איני מוכן לחזות שבדיוק כך יעשה ״ישראל היום״, אם וכאשר החוק יתקבל אי פעם. ברם, אני כן מוכן להמר שמר אדלסון ועורכיו כבר ימצאו דרכים ״יצירתיות״ (טכניות ו/או טכנולוגיות) להתחמק מנטל החוק תוך הפעלת שיטות מחכימות אלו ואחרות. וכנ״ל כל מאמץ אחר בעתיד להפלות בין מדיום אחד למדיה אחרים.

         מה לעשות, המאה ה-21 אינה המאה ה-18 בשום צורה -- לא טכנולוגית, לא פוליטית ולא תקשורתית. מי שינסה לקבל חוקים או להטיל אסדרה על כלי תקשורת ספציפי עלול להעמיד את עצמו ללעג -  מעין מחוקק ״ניאנדֶרתַאלי״, שטרם יצא ממערת עולם התקשורת הישן.

המחבר מכהן כראש ביה״ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן.

קוראים יקרים, מה דעכתם על הנאמר?