מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*
כאיש ואזרח המאמין בחשיבות העליונה של חופש הדיבור לתפקוד התקין של
החברה בכלל ולדמוקרטיה בפרט, כותרת מאמר זו ״משונה״. אך זמנים ״מטורפים״ דורשים
פתרונות ״קיצוניים״.
הטירוף, כמובן,
הוא תופעת המידע הכוזב (״פייק ניוז״) המתפשט לכל חלק בריא בעולם החברתי במדינות
דמוקרטיות (וגם חלק מהלא-דמוקרטיות). יחסים חברתיים (ללא כל קשר למשטר הפוליטי)
מבוססים על אמון: אמון בזולת (״הוא לא יפגע בי״) ואמון במעבירי המידע (מנסים להציג
את תמונת העולם בצורה ״אמיתית״). כמובן, לא כל אחד הינו ״נקי״ משקרים – בעצם,
כולנו אומרים וכותבים עשרות ״שקרים לבנים״ כל יום! – ומן הסתם גם אמצעי התקשורת
אינם יכולים להיות לגמרי ״אובייקטיביים״. אולם, יש הבדלים תהומיים בין שקרים לבנים
אישיים ובין שקרים ציבוריים גסים.
אך בטרם נגיע לליבת
העניין, שתי נקודות רקע חשובות: ראשית, ערכים אינם נצחיים: נושאים שלא נחשבו בעבר
כחשובים במיוחד או בכלל (כגון דמוקרטיה, זכויות נשים, צנעת הפרט) הפכו במרוצת הזמן
לעקרונות מרכזיים בחיינו. וגם ההפך נכון: בעבר הרחוק לא יכולת לעשות דבר ללא
גושפנקא של אנשי דת; היום אנו חופשיים לחיות ללא מסגרת אלוהית/רוחנית. וכמו שערכים
השתנו פלאים מאז ועד היום, הם עשויים (קרוב לוודאי!) להשתנות שוב מהיום לעתיד. במקרה
שלפנינו, חופש הדיבור לא תמיד היה ערך מרכזי; בנסיבות מסוימות הוא עלול לאבד במקצת
מערכו (אני מקווה שלא יותר מזה).
שנית, אין דבר כזה
״חופש דיבור מוחלט״. הוא תלוי במצב האומה (מה שמקובל בשעת שלום אינו בהכרח נתפס
כ״לגיטימי״ בשעת מלחמה); הוא תלוי בנסיבות (אסור לצעוק באופן כוזב ״אש!״ באמצע
אולם מרובה אנשים); והוא תלוי במהות הדיבור (במדינות שונות יש איסור על דיבה, על
הכחשת השואה, על הסתה לרצח וכו׳). כלומר, הגבלת חופש הדיבור כבר מקובלת ומעוגנת
בחוקי מדינות דמוקרטיות ביותר. השאלה, אם כן, האם ניתן להרחיב במעט את האיסורים?
וכל זאת מדוע? כי
יש לנו היום מצב בו טכנולוגיות חדשות מביאות איתן בעיות חדשות בתחום ה״דיבור״
(במובן הרחב). למשל (וזה רק קומץ מרשימה ארוכה), ניתן היום, באמצעות מערכות בינה
מלאכותית, להעלות וידיאו של אישיות ציבורית ולהכניס בפיו (בסנכרון מלא עם שפתיים
ותנועות גוף!) אמירות שלעולם לא אמר אותם; ניתן להמציא תמונות דיגיטליות של
אירועים שמעולם לא התרחשו (ושקשה ביותר, עד כדי בלתי אפשרי, לזהות את הפברוק);
וכמובן, ניתן בקלות לשלוח מסרים כוזבים אשר הופכים ויראליים לכל רחבי העולם.
בעולם כזה, יהיה
בלתי אפשרי לתת אמון כמעט לאף גורם – מוסדי ואישי כאחד. ומשם קצרה הדרך להתפרקות
חברתית ופוליטית טוטאלית.
כיצד נאבקים בתופעה
הרסנית כזאת? דרכים רבות; אמנה בקצרה כאן רק כמה מהן. ראשית, איסור חוקי על פברוק
מכוון של תמונה ואמירה של אדם, עם עונש פלילי ולא רק כספי. שנית, תמיכה (ממשלתית
ו/או אזרחית) במוסדות אשר ייעודם להפריך במהרה אותו מידע כוזב (ויש כאלה כבר היום;
ראו למשל: https://www.snopes.com/fact-check). שלישית, פיתוח ״חומות אש״
נגד מקורות (במיוחד זרים) אשר ידוע והוכח שהם מפיצים ״דיסאינפורמציה״ כדי לחתור תחת
אושיות המדינה המותקפת. רביעית (גם זה בשלבי פיתוח ויישום), בעלי/מנהלי רשתות
חברתיות ימחקו את הדפים של גורמים אשר מפיצים שקרים (ברורים ועובדתיים; לא מדובר
כאן ב״דעות קיצוניות״). ועוד.
השורה התחתונה: כפי
שאנו מוותרים על חרותנו לשלוש שנים כשמתגייסים לצבא כדי להגן על בטחון המדינה, כך
בסוגיית ״הדיבור״ אנו נמצאים במלחמה (יש המכנים זאת במשחק מלים מוצלח: LikeWar) להגנת בריאות החברה והדמוקרטיה. קיצוץ קל של
חופש הדיבור הינו מחיר ראוי כדי להגן על אותו ערך יקר לכולנו.
* פרופ' סאם ליימן-ווילציג כיהן כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה