דפים

יום ראשון, 7 בינואר 2018

סטודנטים כותבים: פאודה תודעתי. מאת: עופר רץ


פאודה תודעתי
מאת: עופר רץ*






"מה, לא ראית פאודה?!", שאלה זו ליוותה אותי לכל אירוע חברתי במשך השנה שעברה. עליית העונה השנייה של הסדרה, הסערה התקשורתית בעקבות הפרובוקציה השיווקית בדמות שלטי החוצות והחשש מעוד שנה של חוסר יכולת להשתתף בשיח חברתי כל שהוא הכריעו אותי. אעשה מרתון של העונה הראשונה. זהו, חשבתי לעצמי, הסוף לבדידות ולתחושת הניכור הנה גם אני בחבורה הגדולה כל כך של מעריצי פאודה.
צפיתי! שתי חוויות חזקות, מטלטלות ומטרידות התפרצו והתגברו מפרק לפרק. חוויות מקבילות, האחת גלויה והאחרת סמויה. בפן הגלוי התרגשתי לזהות סדרה מושקעת היורדת לפרטי הפרטים, לא עוד צנחן עם נעליים שחורות או מסתערב שמדבר ערבית אשכנזית. אינני מבקר טלוויזיה אבל זיהיתי שורת שחקנים מעולה ומשכנעת המציגה תסריט קצבי ומעניין. מדקה לדקה התאהבתי בדמויות, רצתי וקפצתי איתן, כאבתי וצחקתי איתן ובעיקר הזדהיתי איתן. אך, כאמור, במקביל חשתי כי באופן סמוי הסדרה אומרת לי עוד משהו חזק ומטלטל. כבר מההתחלה ניסיתי לגרש את התחושה המכבידה אשר לא הייתה ברורה לי ובעיקר הפריעה לי ליהנות. "תפסיק לחפור ולהקשות סך הכל סדרת טלוויזיה", שבתי ואמרתי לעצמי, אך ככל שהתפתחה העלילה התחושה המתסכלת הלכה וגברה.כיצד לוחמים אמיצים המגלים רמת חיילות פרט מושלמת, מאחיזת הנשק ופתיחת הזיג, דרך היכולת הפנומנלית להטמע בשטח עוין ועד חדות הביצוע האישית, אינם מצליחים בשום מבצע לאורך סדרה שלמה?
איך יתכן שכל כך אכפת לי מה מרגישה אימו של רב המחבלים? האם זו המורכבות של המציאות, האם סוף סוף מישהו פקח את עיני והראה לי את התמונה השלמה? התשובה לא אחרה לבוא. בסצנה בה איש השב"כ מפסיק את תחקור המחבל לצורך שיחה סתמית עם בנו בה הוא הופך רך, אנושי ומאד אבהי. הכתה בי התובנה הכל כך מוכרת וברורה. הרי אני מכיר את הז'אנר. לא מדובר כאן בתכסיס חקירתי מתוחכם, מדובר כאן בתכסיס פוסט מודרני מתוחכם. איש השב"כ הוא קורבן של המציאות. בשונה מתפקודו הציני והאכזר כחוקר, הנה הוא יכול להיות איש מוסרי מאד אל מול חקירת מחבל שמתנהלת באופן לא מוסרי. ואז כמו במטריקס, כל התמונה כולה נפרסת במלוא תפארתה. אין בסדרה קורבנות פיגוע תמימים. החברה של אחד הלוחמים נרצחת בפיגוע שהתקיים במועדון בו היא מועסקת היות והחבר שלה פשט יום קודם על הכפר של המחבלת. המחבלת עצמה התפוצצה כי הרגו את בעלה. ודאי, הרי כל אישה שבעלה נרצח עושה פיגוע, לא?!
הכל בסדרה אישי, אין שום הקשר לאומי. הלוחמים עם "סל הכלים" המקצועי והמושלם, נעדרים כל "כלי" ערכי. נהפוך הוא, מדובר בכנופיה של לוחמים אינדיבידואליסטים אשר אינם מסוגלים לקמצוץ של הכלת כעס או שיקול דעת. כל מבצע מתחיל ומסתיים בחוסר יכולת בסיסית לדחיית סיפוקים. חוסר אשר הולך ומחמיר ככל שעולים בדרגות הפיקוד והאחריות. כלל המפקדים מנוהלים על ידי הפקודים ואלה רשאים לבצע ככל העולה על רוחם. כל אחד מאשר לעצמו את מי לחטוף ואת מי להרוג. אין דין ואין דיין. מנגד, המחבל מבצע פיגוע על רקע אישי כנגד המועדון שבו בילה הלוחם. מדוע הוא עושה פיגועים בכלל לא ברור. האם יש מאחוריו אידיאולוגיה מסוימת לא ממש ברור ובטח הנושא לא מטופל לעומק. אגב, קורבנות הפיגוע האחרים הם חסרי שם או פנים. אנחנו לא יודעים מה מרגישה אמא שלהם או הבת שלהם או בני זוגם.
במקביל לכל הבלאגן האישי נשמרת פרופורציה אחת מאד מוקפדת העוברת בכל פרקי הסדרה כחוט השני. כל בעיה אישית של לוחם נענית בבעיה אישית של מחבל וככל שהמחבל מתחבט בבעיותיו האישיות כך מתחבט גם הלוחם בבעיותיו. כך הופכות להן כל הדמויות בסדרה לקורבנות מבלי שמוגדר תוקפן. כולם טובים וכולם רעים. השיח הקורבני, נטול הגיבור ההרואי, הנעדר כל הקשר לאומי, היסטורי או תרבותי משאיר את הצופה בתחושה של מבוי סתום או מעגל בלתי נגמר. שיח הנרטיבים הוא נטול אידיאולוגיה ובוודאי אין בו שנאה לשמה. וכך באמצעות ההקפדה על הפרטים והשימוש במונחים מציאותיים (שמות יחידות -8200, תמונות המזל"ט ושמות הישובים) מקבל הצופה חוויה מציאותית של פעילות כוחות הביטחון הישראלים בשטחי יהודה ושומרון. מציאות מעוותת ומסולפת שהרי כל מי שקצת מכיר את אופי הפעילות במציאות האמיתית יודע כי יש הקשר ויש אידיאולוגיות רצחניות. יש דרגים ממונים ויש דין ויש דיין. כל החלטה על סיכול או חטיפה של רב מחבלים מתקבלת לאחר מחשבה ודיון מסודר בדרגים הגבוהים ביותר. אכן הקרב הוא ממלכת אי הודאות אבל לא ממלכת ההפקר, פעולה שמסתבכת נעצרת, מתוחקרת ובעיקר מדווחת לפרטי פרטים לכל רמות הפיקוד. בכל פרק בסדרה יש מספר סיבות שלו היו מתקיימות במציאות היחידה הייתה נסגרת מזמן. באשר למוסר, חקירת שב"כ היא אירוע סופר מוסרי במגבלות הקיימות במדינת ישראל ואמא או בת זוג או רופאה של רב מחבלים שלא מסגירות אותו לשלטונות הן סופר לא מוסריות, זו המציאות הנדרשת.
והנה התחילה לה העונה השנייה ומיד פגשנו מחבל מפוחד, כמעט תמים, שחבריו בוגדים בו ומפוצצים אותו והופ, הנה גם הוא קורבן, בדיוק כמו החייל והאזרחים שהתפוצצו איתו. אני מנחש כי גם העונה השנייה עתידה להעמיק את טשטוש המציאות וליצור שיח מציאות חדש. אלא שהפעם השיח החדש לא ישאר בארץ הוא יוצא כעת, בעקבות הצלחת התוכנית, אל מעבר לים. אם הייתי מנכ"ל או דובר של ארגון פוסט ציוני, הייתי עוצר כל השקעה כספית בפעילות הסברה בחו"ל ובמקום הרצאות בקמפוסים הייתי פשוט מזמין את כולם לצפות בפאודה, אחלה סדרה!


*המחבר  הינו סטודנט תואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת בר אילן 

2 תגובות:

  1. תודה עופר. ניתוח מעורר מחשבה, חשוב ולצערי ככ לא טרוויאלי... תודה על אמירה ציונית זקופת קומה.

    השבמחק
  2. לא ראיתי פאודה, לא מתכוון לראות, לא את העונה הראשונה ולא את השניה. הניתוח הסובייקטיבי שלך רק מחזק את אשר חשבתי על סדרה זו ושכמוה....

    השבמחק