דפים

יום שני, 1 בינואר 2018

מרצים כותבים: כישורי הלהטוטנות של ארגוני המודיעין מאת ד"ר כלילה מגן

על ביון ותקשורת: 

כישורי הלהטוטנות של ארגוני המודיעין

מאת: ד"ר כלילה מגן*






בשנים האחרונות אני עוסקת רבות בשאלת יחסי ארגוני הביון הישראלים עם הזירה הציבורית. אירועים דרמטיים דוגמת האחד-עשר בספטמבר, המלחמה בעיראק ופרשת וויקיליקס, כמו גם פרשיות אחרות, המחישו לציבור הרחב עד כמה מרכזי מקומם של ארגוני המודיעין במציאות חיינו כיום ועד כמה הארגונים הללו מעורבים בהכרעות הפוליטיות והמדיניות המתקבלות על-ידי גורמי הממשל במערב. ממד אחד, שנזנח באופן יחסי בכל הקשור לפעילות ארגוני המודיעין, הוא הקשר שיש להם עם אמצעי התקשורת - לרוב הרחק מן הזירה הציבורית.
בטרם אציג בקצרה "טעימה" מן היחסים שקיימו ארגוני המודיעין הישראלים עם התקשורת לאורך השנים, צריך להשיב על שאלה בסיסית מתבקשת: האין הצל, הטבעי כל-כך לעבודתם של אנשי הדממה, משרת אותם באופן היעיל ביותר להשגת מטרותיהם?  לשם מה הם זקוקים בכלל ל"רעש תקשורתי" או לאור זרקורים מסנוור?  ובכן, התשובה עלכך היא מורכבת. בהחלט, מעל לכל זקוק ארגון מודיעין לחשאיות. הגלימה המכסה אותו היא תנאי הכרחי לעצם קיומו. זוהי מהות עבודתו והעלטה תוסיף להיות המרכיב המרכזי ביותר שיאפיין ארגוני מודיעין כל עוד הם קיימים. לצד זאת, לצורך השגת יעדים שונים כגון טיפוח אמון הציבור, גיוס כוח אדם איכותי, אישור תקציבים ממשלתיים, הרתעת אויבי המדינה, השפעה על סדר היום הציבורי-ביטחוני והגדלת שיתופי הפעולה עם ארגוני מודיעין זרים, זקוק הארגון למידה מסוימת של חשיפה ציבורית.  מצד שני, השתיקה משרתת את הארגונים הללו בצורה היעילה ביותר, גם מבחינת יחסי הציבור שלהם ושיקוליהם התדמיתיים. זה הפוך לגמרי מכל ארגון ציבורי אחר, שיבקש לעצמו פרסום חיובי על עשייתו ואף ישקיע במאמצים ובמשאבים לא מבוטלים כדי להשיג תהודה כזו. לאור האתגרים הביטחוניים והאיומים מבית ומחוץ, הנטיה של הציבור הישראלי היא להעניק לארגונים הללו מראש לגיטימציה ציבורית מאד גבוהה, מבלי שיצטרכו להתאמץ יתר על המידה בעבורה. לכן, בין הצורך לשמור על ריחוק לשם שמירה על נכסים מודיעינים והגברת ההילה של הארגונים הללו לבין הצורך בנסיבות מסוימות להתקרב לזירה הציבורית, מוצאים עצמם הארגונים הללו מתמרנים בין הזירה הגלויה לזו החשאית, בין הצל לאור. 
סיפור יחסו של השב"כ עם התקשורת הישראלית שונה מאד מסיפורו של המוסד. אין זה מפתיע כלל. בעוד השב"כ פועל בזירה הפנים-מדינתית, אחריותו של המוסד היא על הפעילות המודיעינית החוצה את גבולות המדינה. על-פי הגדרה, המוסד עובר על החוק במדינות זרות. בניגוד לשב"כ, שעל הצלחותיו אנחנו שומעים לא מעט בישראל 2017, המוסד מוגבל הרבה יותר ביכולת שלו לשתף בהצלחותיו וידיו קשורות במידה רבה מבחינת ניהול יחסיו עם התקשורת. עניין אחר הוא הממשק שיש לשירות הביטחון הכללי לנושאים פוליטיים פנים-ישראלים רגישים, כגון חקירת עצורים באמצעים שנויים במחלוקת או הטיפול של הארגון בפעילות בלתי חוקית של מה שמוגדר כטרור יהודי. המוסד מרוחק מהדיון הציבורי בשל גזרת האחריות שלו ולכן גם מתמודד הרבה פחות עם שאלות של לגיטימיות ואמון הציבור.

ניכר כי השב"כ עשה כברת דרך משמעותית ביחסו עם התקשורת ובמגע שלו עם הזירה הציבורית. כיום יש לארגון מערך דוברות מסודר ועיתונאים זוכים למענה לשאלותיהם (ולפעמים גם זוכים לסרוב מנומס למענה בשל הרגישות הביטחונית של העניין הנדון), לתדרוכים, לסיורים, ובאופן כללי לערוץ פתוח למדיי אל מול התקשורת. המוסד, מנגד, מוסיף לשמור על אותו ריחוק שבו נקט לאורך השנים, תוך הבנה פרגמטית שהנזק מן החשיפה לציבור, על-פי רוב, עולה על התועלת ממנה. יחד עם זאת, גם במוסד ניתן לראות כי לאורך השנים התקיימו קשרים זהירים עם עיתונאים להשגת יעדים שונים, הגם שהיה מדובר בהיקף נמוך הרבה יותר מבשב"כ ובמידה מוגבלת מאד. היחסים הללו התקיימו תמיד הרחק מן העין הציבורית ומאחורי הקלעים, לא בגלל שבהכרח יש משהו שלילי בעצם קיום הקשר הזה, אלא בגלל שהבאת היחסים אל קדמת הבמה הייתה מסבכת את הארגון החשאי מול הגורמים הרבים המעורבים בפעילותו המודיעינית הרגישה. המאה ה-21 והמציאות התקשורתית של עידן הרשתות החברתיות יוסיפו ודאי לחדד את האתגרים עמם מתמודדים ארגוני הביון מערביים בזירה הציבורית, אך ההערכה היא שהצורך לאזן כל העת בין השמירה ההדוקה על החשאיות לקיום קשר מדוד עם אמצעי התקשורת, יוסיף להתקיים עוד זמן רב.

קישור לאירוע ההשקה של הספר:   https://www1.biu.ac.il//File/news/file_biu_17_12_18_14_03.pdf

*ד"ר כלילה מגן היא מומחית לתקשורת משברית ויחסי ציבור, מרצה בבית הספר לתקשורת ועמיתת מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה