דפים

יום רביעי, 11 במאי 2016

סטודנטים כותבים: אחי השריונר, אימי הגנרלית

"הוא פשוט שריונר" ואני בבית בהסטריה
מאת: בתאל צוברי*

                                            

בהתחלה הם היו גדולים ממני ולא הבנתי את המשמעות. אחר כך הם הפכו להיות בני גילי, ובעודי רוקמת לי רשימות על גבי רשימות של מטרות ויעדים לעתיד, הבנתי איך הם לא הספיקו כלום. אבל ההבנה האמיתית הגיעה בהתגלמות אחי הצעיר ממני בשנתיים.
נכנסתי לחמ"ל והכרזתי באושר "שכנעתי את אחי לא ללכת לחי"ר! הוא יתגייס לשריון, איזו הקלה". החובש לא הרים את מבטו מהסמארטפון והודיע שדווקא בשריון יש הכי הרבה הרוגים. 1/4 מחללי צה"ל הם שריונרים. אין לי מושג מאיפה הוא הביא את המידע הזה ואני גם לא יודעת עד כמה זה נכון, אבל הרגשתי חסרת אונים. לא משנה כמה אחפש מרחב בטוח עבורו, זה לא בנמצא בשירות הקרבי.
ואז הגענו לבקו"ם. בקצה האחד אחי מוקף לו בחברים שמגלחים את ראשו לקראת הגיוס, ובקצה השני חבר'ה דתיים קופצים במעגל 'מי שמאמין לא מפחד'. תקראו לזה קהילה מדומיינת, חברה מיליטריסטית שמקדשת מלחמה. תעניקו שמות סוציולוגיים מפציצים ותנתחו כאוות נפשכם – מרגישים את זה. וזה מכווץ את הבטן. התחלתי לעשות חישובים בראשי: '3 שנים סדיר, בממוצע אחת לשנתיים יש מבצע כלשהו. והוא יעשה מילואים עד גיל 40!!!!   20  שנה זה לפחות 10 מבצעים. ושון אמר 1/4. פאקינג 1 מתוך 4 חללים'. התפרקתי. התחלתי לבכות את חיי כאחרונת האימהות הדרמטיות. אני בעצמי על מדים, שמצפים ממני לקוליות כזאת של אחות גדולה – עומדת באמצע הבקו"ם ובוכה מכל הלב.
ואז הגיע הקיץ. הקיץ הביא איתו את צוק איתן ואת התקופה המזוויעה ביותר שידעה משפחתי. אור נכנס לסג'עאיה. הבועה החולונית שלנו התנפצה. אבא תמיד הסביר שאנחנו בטוחים כי אנחנו ליד תל אביב ושאני אפסיק כבר עם ההיסטריה. אבל עכשיו אור בסג'עאיה. וטילים מגיעים גם לתל אביב. הבית עבר למצב מלחמה. הגבות של יונית 24/7 ברקע, מסמנות לנו מתי הגיע הזמן להילחץ ומתי צריך להילחץ עוד יותר. אותם הסרטונים כל הזמן ברקע, כבר הכרנו אותם בעל פה. אני ואמא מחפשות כל היום איזה טנק שכתוב עליו ב'2 ואז לצעוק 'זה הטנק של אור!!!!!!!!!!' (אחר כך מסתבר שבכל צוות יש ב'2. אבל בסדר). המשפחה שלי בתפקיד 'אימי הגנרלית' יורדים כל יומיים לכפר עזה. באמצע היום מקבלים רבע דיווח שאור יוצא להתרעננות וישר כולם נוטשים את מקומות העבודה ומתכנסים לנסיעה לדרום. מגיעים לדרום שומעים את הטילים מקרוב ונוסעים הביתה מאוכזבים שהוא לא יצא. משגעים את השומרים שמוודאים שאזרחים לא יכנסו: 'אבל הרס"ר אמר לנו לבוא!!!" – "איזה רס"ר???" – "הרס"ר של אור!!!!!!". 'עזוב אבא סע עכשיו זה כולה מ"צ!'. משחדים בקוראסון וממשיכים לנהור לעבר הגבול. סתם. הרי מה הסיכוי שאור יצא עכשיו... משפחה משוגעת.
פעם אחת הוא כן יצא. הם התמקמו ליד בארי כדי לנקות את הטנקים. וראינו אותו לכמה דקות והיד שלו הייתה שבורה אבל הוא התעקש להמשיך. כשחזרנו הביתה דיווחו שחיילים בשטחי הערכות ליד בארי נהרגו מירי פצמ"רים. הרגע היינו שם!
חשבנו שזה הסוף האמת. זה כמובן לא, ואני מודה לאל כל יום, אבל חשבנו. היינו בטוחים. הרגע היינו בבארי והם מדווחים על חיילים הרוגים בבארי. אבא חיכה על הספסל מתחת לבניין שלנו. אמא התקשרה במקרה לראות איך הוא מרגיש והוא אמר לה שהוא מתחת לבית שלנו. כי זאת הכתובת שמעודכנת ככתובת של אור בבית. הוא חיכה.
ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד.
אחי שב אליי. הרבה אחים לא חזרו. החור הזה בנשמה שהרגשתי באותו יום, מלווה אחים שחיכו בבית והוא לא חזר, עד היום.
היום נרכין את ראשינו ונזכור את כולם. נזכור את כל העולמות שנעלמו. את כל הכישרונות והשאיפות והחלומות שנגדעו בטרם עת. נזכור את האהבות שהלכו והותירו אחריהם לבבות מדממים. נזכור את האומץ ואת הגבורה. את משאלות הלב הקטנות, את התקוות. אבות ובנים שהקריבו את חייהם למען קיומנו.ונבטיח להם, נבטיח שנתאמץ לבנות כאן את החברה הטובה ביותר שנוכל.
הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?   
                                                              ש. טשרניחובסקי , 1938. ראי אדמה

יהי זכרם ברוך.

* המחברת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה