דפים

יום שני, 25 באפריל 2016

סטודנטים כותבים: בין עבדות לחירות- מבט מרגש על החיים


בין עבדות לחירות
מאת:  עדי לויץ*

                               



עבדות. האסוציאציה הראשונית שלי לוקחת אותי אחורה כמה עשורים, לתקופות פרימיטיביות בהן החזק שלט בחלש, והורה לו בפקודה ובכוח הזרוע את המוטל עליו לעשות.
כיום העבדות מסתתרת בפנים אחרות. רבי יהודה הלוי טען;
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם                                                                   
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

האם אנחנו חופשיים? אולי אנו דווקא עבדים באופנים שונים?
בעידן המודרני, עתיר הטכנולוגיה, אנו נתונים בידי מסכים ומחויבויות תובעניות אשר גורעים מאתנו רגע לעצמנו. מה אנו רוצים, מה משמח אותנו? אנו מקדישים אינספור ימים ברדיפה אחר יעדים חומריים- כסף, מכונית יפה, קניית דירה, חופשה טובה. אולם כמה אנו מקדישים לאלוקות שבנו, למימוש הפנימיות שלנו ולרוח שבתוכנו. לשם מה אני קמה בבוקר, מה נותן לי השראה והאם אני אוהבת את מה שאני עושה?
"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה בחירות; הנאמן לעצמיותו- בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני האחרים- הוא עבד" (הרב קוק)
לפני שישה שבועות נולדתי מחדש. לקיתי בדלקת ראות ושפעת חריפה, שבעקבותיה הרדימו והנשימו אותי במשך 12 יום. תקופת הרדמה זו היוותה עבורי את העבדות הפרטית שלי. נשלטתי ע"י מכונות מכשירים ורופאים. נשללה ממני העצמאות והדעת. הייתי כלואה בתוך עצמי, בעולמות לא ברורים. במהלך הירדמותי שאלתי כל הזמן- איפה אני, האם אני חיה או מתה. יש לי ידיים, רגליים, ראש? מה נשאר ממני? מצד אחד לא מתתי, אך גם לא חייתי. לא היה לי ברור איפה הייתי.                                                                                                          
חלמתי חלומות וחזיתי מראות במהלך הירדמותי. ראיתי את עצמי על שולחן הניתוחים, הרופאים והאחיות נלחמים על חיי ולבסוף קובעים את מותי. לפתע, כמה רגעים לאחר מכן, התחלתי להקיא. הרופאים החליטו לנסות להחיות אותי, ואז חזרתי לחיים. זה היה המראה האחרון שזכור לי לפני שפקחתי את עיני.
מרגע ההתעוררות הגוף והנפש עוברים תקופת ביניים, מעין הליכה במדבר עד שמגיעים להר סיני. הגוף לא יודע איך לתפקד, תחושת חוסר אונים ממוגבלות תנועה ואכילה עצמאית. נדמה שתישאר כך לעד, וכל דקה שעוברת נדמית כנצח. התלות באחרים לצרכים בסיסיים, וחוסר היכולת להביע את עצמך במילים כי לא יוצא קול במשך כמה ימים. אולם כל יום שעובר הוא עולם שלם. היציאה מעבדות לחירות הייתה עניין של שבועות. לאחר שהתעוררתי הזהירו את אמא שלי שאצטרך שיקום ארוך. אמרו שיקח זמן עד שאזיז את הידיים, אתחיל ללכת ולהיות ניידת. וכנגד כל הסיכויים, בוקר למחרת ברגע שאמי נכנסה לטיפול נמרץ נופפתי את ידיי אל על במרץ והתרגשות. בזכות האמונה נגאלו ישראל ממצריים, ובזכות האמונה עתידין להיגאל. המפתח ליציאת מצריים היה נתון באמונה. ללא אמונה עם ישראל לא היה מצליח לצאת ממצריים. עבדות מהווה לא רק מציאות פיזית אלא נפשית ומהותית. ההרגל להיות נשלט וחסר זכויות. בהיעדר בחירה חופשית, העבד לא יעלה על דעתו לבחור לצאת ממצבו. אולם יציאת מצריים אכן קרתה. עמ"י הצליח לעשות את המעבר הזה מעבדי בני אנוש לעבדי אלוקים. אדם הלוקה באמונתו, לא יצליח לצאת ממיצרו. כשמפסיקים להאמין, אז בעצם מתייאשים ומשלימים עם המציאות.
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב', ג'(. אמונה נמדדת  דווקא בזמנים הקשים. בימים שהכל נראה אבוד, והתקווה חומקת ואוזלת. הלא נודע מהווה מציאות של חושך וקושיה.
חלק גדול ממה שהחזיר אותי לחיים ושמר על שפיות הסובבים אותי היה האמונה שאבריא. להוריי היה ברור שאצא מזה בחיים. לא רצו להעלות על דעתם סוף אחר לסיפור. חברה טובה פרסמה פוסט על הקיר שלי : "רגע לפני שעדי תתעורר ותצחק על כולנו שכל כך דאגנו, נא התפללו לרפואתה".  הידיעה שמה שיהיה יקרה לטובה, אך עם זאת התקווה שהמציאות היחידה היא חירות והחלמה.
זכיתי להיוולד מחדש. להתחיל מהתחלה. מעין הזדמנות שנייה לחיים על פני האדמה. מרגישה שקיבלתי את החיים במתנה, ועליי לבחור את "מסלול הנסיעה" שלי מחדש. כולי תקווה שאממש את החיפוש האמיתי אחר חירות, ולא אפול למיצרי עבדות כובלים. תמיד אלך אחר האמת שלי, ללא דאגה מה יחשבו אחרים.
בברכת פסח מלא בחירות ואמונה,
עדי לויץ.
המחברת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן 

תגובה 1: