דפים

יום שני, 7 בדצמבר 2015

מרצה אורח: זרקור על מאמרים שפורסמו בבמות אחרות והפעם: פרופ' דן כספי דן בתקשורת בשאלה- האם לוותר על הטוקבקים?





האם לוותר על הטוקבקים?

התגובות המרושעות על יוסי שריד במותו מאתגרות את הסוגיה של חופש ביטוי לעומת חופש הביזוי
מאת: דן כספי 








מותו של יוסי שריד עורר שוב את בלוטות השנאה בין שני המחנות בארץ. התגובות הארסיות מהולות בשמחה לאיד וגידופים ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות המקוונים מחדשות את הדיון סביב שאלות אחדות; מה מותר ומה אסור בשיח הציבורי? עד כמה אחראים עורכי האתרים על התגובות המתפרסמות בהם? מהו הגבול בין חופש הביטוי לבין חופש הביזוי? בכנס "נלחמים בגזענות" שנערך באוניברסיטה תל אביב בחודש שעבר, חשף עורך ynet, ערן טיפנבורן, לנוכחים, שנשקלת האפשרות לוותר על הטוקבקים:



"אנחנו שוקלים לבטל את מוסד הטוקבקים הנוכחי ולעבור למתכונת אחרת של בחירת שניים עד ארבעה טוקבקים מעניינים בלבד מתחת לכל כתבה… אנחנו הראשונים בארץ שהוספנו טוקבקים ופתאום התברר שהציבור מותח את גבולות חופש הביטוי מעבר לגבול הסביר. זמן לא רב אחרי זה הבנו שצריך לעשות ניטור לטוקבקים. במשך שנה החזקנו עורכים מיוחדים שינטרו טוקבקים בעייתיים. היום מי שמנטר את הטוקבקים זה מחשב. הוא יודע לזהות מילים בעייתיות ופשוט מעיף לזבל תגובות בעייתיות. חלק מהן הוא מעביר לסינון שבו נפסלות מילים פוגעניות וחלק אחר המחשב מעביר לעריכה של עורך בשר ודם. למשל המילה ערבי תמיד נבדקת אצלנו למקרה שהיא תופיע בקונוטציה של קללה. אגב הוספנו את האפשרות לכתוב תגובות דרך הפייסבוק כדי שהפנים והשמות יהיו גלויים, מתוך ציפייה שזה ימתן את התגובות, אבל מתברר שזה לא השפיע. אנשים פשוט איבדו את הבושה גם כשהם מגיבים בפנים גלויות"
הצהרת הכוונות של עורך אתר החדשות הפופולרי מחדש גם את המחלוקת בברנז'ה ובקהילה אקדמית. לא מעטים החוקרים אשר מעריכים את התגובות כאות לדמוקרטיזציה והעמקת המעורבות של רבים יותר בשיח הציבורי. התגובות מאפשרות להמונים להביע את דעתם בנושאים שעל סדר היום. ויש מחיר להשתתפות המונים. רבים מבין המסנגרים רואים דווקא יתרון שלא כל הדעות מבוססות וכל אחד מתבטא בדרכו ללא עריכה מלמעלה. לחוקרים רבים זוהי חגיגה, חומר גלם מרתק ונגיש למחקרים. זאת ועוד, התגובות מעניקות לקוראים את האפשרות ליצור חלק מהתכנים. המגיבים מוסיפים לא מעט מידע. לעיתים מה שעיתונאים אינם יודעים או אינם מסוגלים לפרסם, מתפרסם בתגובות, ועוד בחינם. המידע זורם בשני הכיוונים - לקוראים ומהם.
לעומתם מצביעים המסנגרים על השתלטות אינטרסנטים בשיח הציבורי. גופים פוליטיים ועסקיים מעסיקים מגיבים בשכר. לפי הערכות שונות כמחצית מן התגובות נשלחות ע"י מגיבים בשכר, שכירי עט. השיח כבר אינו דמוקרטי כאשר בעלי שררה ואמצעים משתלטים עליו? למגיבים השכירים יתרונות בהבעה בכתב והם אמורים להשתיק דעות מנוגדות. לא רק זאת. השכירים פעילים יותר ועלולים ליצור אשליה שדעות מסוימות שכיחות ולגיטימיות יותר. כך שמתלבטים או/ו חסרי דעה מגובשת עשויים להתרשם שעדיף לאמץ דעות פופולאריות ולו רק כדי להשתייך למחנה הגדול. זוהי כנראה אחת הסיבות מדוע דעות לאומניות וימניות שכיחות יותר בטוקבקים. המחנה הלאומי פעיל יותר בהשתקת יריביו. ואם לא די בכך, הרי שההשתתפות ההמונית מתגלה כמרשם להתבהמות השיח הציבורי. ההפרדה הבסיסית בין שפת הדיבור לבין שפת הכתיבה הולכת ומתאיידת. מעטה האנונימיות מאפשר למגיבים, בשכר או אחרים, לגדף ולנבל את הפה כמעט ללא רסן.
אם כך, היכן אחריות האכסניה לנאמר בה? דווקא לאחרונה התרבו הטיעונים נגד פייסבוק בשל אתרים הנחשבים כמפיצים תכני הסתה ותכנים בלתי הולמים. אכן במקרים מסוימים וחריגים, פייסבוק חסם אתרים של המנצלים  לרעה את חופש הביטוי. נדמה שכלל דומה מחייב גם את אתרי החדשות ברשת. סינון מחושב יותר של תגובות, ולא מתוכנת, עלול להעמיס על עלויות של מערכת האתר. בדומה, ויתור על התגובות עלול לחסוך לא מעט כסף אך גם להסתכן באבדן קוראים.
אלא שכנגד, כל אמצעי תקשורת מצופה לגלות אחריות חברתית. דווקא בחברה משוסעת וגדושה במתחים, חובה להנמיך את הלהבות ואת השנאה בין המחנות בציבור. על אמצעי התקשורת מוטל מה שהמנהיגים אינם עושים - ליצור תרבות שיח או לפחות לא להלהיט יצרים. במידה רבה התגובות משקפות רייטינג, מהו נושא וכותב פופולאריים יותר? מבחינה זאת, ההתלבטות על גורל התגובות מובנת ואינה פשוטה.
כנראה שגם הפעם הפתרון נמצא בדרך הביניים. אפשר בהחלט לאתר ולסנן את המגיבים בשכר. מניסיוני אני יכול להעיד שאיתרתי בבלוג זה שניים-שלושה שכירי עט. תחקירים יזומים על שכירי עט עשויים להסב מעט נזק לתעשייה הפורחת של טוקבקים. מעניין למשל מי מעסיק טוקבקיסטים בשכר וכיצד הם מתוגמלים? אפשר לסנן גם את המגיבים העצמאיים הנוהגים להשתלח בלשונם. גם אפשר לסנן תגובות לפי הסגנון, למשל של שיימינג, של השמצות וגידופים אישיים. למעלה משליש התגובות מתייחסות לאיש ולא לאישיו/נושא, ואילו ראויות להישלח לפח.
פסוקו של פוסט
לזכור ולשכוח / יוסי שריד ז"ל
אַתֶּם תִּזְכְּרוּ אוֹתִי
בְּדִיּוּק מֵאוֹתָן סִבּוֹת
שֶׁבִּגְלָלָן אֲנִי רוֹצֶה
לִשְׁכֹּחַ.
לקוח מתוך הבלוג "דן בתקשורת" שמפרסם דן כספי .
פורסם ביום 6.12.2015
ל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה