סטודנטים כותבים: דור הסמארטפון. האם ילדי ישראל מכורים? מאת עמרי פרץ

דור הסמארטפון: האם ילדי ישראל מכורים

מאת: עמרי פרץ*

הם נולדו לתקופה כזאת שבה יד אחת החזיקה להם את הבקבוק והיד 
השנייה כתבה מסרון. יש מי שאומרים אפילו, שנולדו עם סמארטפון ביד.
הם לא מתקשרים אחד עם השני ולא משחקים בחוץ. הם לא הקימו 
מחנה או בית-על-עץ בחופשת הקיץ. היום כל אחד מהם מחובר לסמארטפון בכיסו, עסוק בלהוריד עוד אפליקציה.

בעבר ערוצי הטלוויזיה היו רק - ערוצי טלוויזיה. שידוריהם היו מרוכזים אך ורק במסך שחור אחד. ואילו היום הדור הצעיר מוקף בכל מדיום אפשרי – סמארטפונים, לפטופים וטאבלטים. אתרי האינטרנט מתאימים עצמם לדור הצעיר - לא רק לתכנים שהם משדרים אלא גם להרגלי הצפייה שלו בהם, ולמכשירים הטכנולוגיים דרכם הוא צורך אותם.

לפיכך מעניין לבחון למשל את השינויים שחלו באתר האינטרנט Nick.com. ראשית, אבחין בהבדלים בין האתר הישן לאתר החדש ואגדיר מהם. שנית, אסביר ואפרט על תאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי ואציג כיצד השפיעה בעבר הטכנולוגיה על רבדי החיים. ובסוף, אראה כיצד יושמה תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי, על פי מקלוהן, על השינוי החל באתר האינטרנט של ערוץ הילדים - "ניקולודיאון".

הרגלי הצפייה של האזרח הישראלי ב2011, עמדו על 232 דקות ביממה. כך עולה מדו"ח סיכום נתוני הצפייה לשנת 2011 של הועדה הישראלית למדרוג. אלו הן שלוש שעות ו52 דקות, בעוד שהזמן המומלץ לצפייה במסך הקטן בקרב ילדים הוא לא יותר משלוש שעות. כך כותב ד"ר איתי גל, רופא ילדים, באתר Ynet, בהתבססו על מחקר רחב שכלל  אלפי תלמידים בבריטניה ופורסם בגיליון האחרון של כתב העת Archives of Diseases in Childhood.(גל,2013). לפי המחקר ילדים שנטו לצפות בטלוויזיה מעל שלוש שעות  ביממה, נטו יותר להשתתף בקטטות, לספר שקרים או להתנהג באלימות כלפי חבריהם, זאת על פי דיווחי הוריהם. "הטלוויזיה עלולה לגרום להתמכרות של הילד. מול הטלוויזיה הילד אינו מבצע פעילות מחשבתית או פיזית. אלו שלוש שעות מבוזבזות שבהן הוא נח. תוכניות מסוימות עלולות להוסיף גם תכנים אלימים לצפייה, ולכן על ההורה להגביל את שעות הצפייה, לפרש לילד את התכנים, להסביר לו שהמציאות שונה ולפקח" אמר לYnet, ד"ר שי חן-גל, פסיכולוג ילדים.

בהתייחסות לכתבה שפורסמה באתר "הארץ", אודות השינוי המתרחש בערוץ "ניקולודיאון",  נראה כי נתוני צפייה אלה לא מספיקים לערוץ, (סטיל,2014). הערוץ מחפש למשוך אליו צופים חדשים, ואת אלה הקיימים, הוא מנסה להשאיר ברשתו, דרך התרחבות לאמצעי תקשורת נוספים: סמארטפונים, טאבלטים ומחשבים ניידים. כרגע נמצאת בפיתוח אפליקציית "ניקולודאון" של הערוץ לממשק הסמארטפון, וסדרת האנימציה המקורית הראשונה שנוצרה אך ורק לאינטרנט ולטלפונים סלולריים. כבר במבט חטוף באתר ניקולודיאון, ניתן לראות כיצד הוא הותאם לדור הצעיר, שרגיל לגלילה משמאל לימין במכשיר הסלולרי. ממשק  האתר אופקי ודומה בעיצובו למסך הראשי של האייפון, והוא גם כולל כעת קיצורי דרך בדומה לאייקוני האפליקציות במסך הסמארטפון.

תיאוריית 'הדטרמיניזם הטכנולוגי' עשויה, אם כן, להסביר את השינויים האלה. התאוריה של מקלוהן, טוענת כי השינויים הטכנולוגיים בכלל, ואלו שבתקשורת בפרט, משפיעים על החברה, מעצבים את התפתחותה, ערכיה, כישורי האנשים החיים בה, ואף את הצורה בה הם חושבים. מקלוהן, מי שטבע את הביטוי "המדיום הוא המסר", מעמיק ואומר שהמדיום הוא הדומיננטי, הוא זה שקובע את אופי החברה ולא תוכן המסר. כשהומצא הדפוס והודפסו ספרים, שהם בעצם אוסף של שורות ארוכות של מילים, זו הייתה הטכנולוגיה הקיימת. והיא השפיעה על האדם בכל רבדי החיים וביניהם דרכי התחבורה - רכבות; הרכב התעשייה – מפעלים ובהם פס ייצור.  

ערוץ ניקולודיאון, מבקש, אם כן, לא להישאר מאחור. המטרה העומדת מאחורי עדכון אתר האינטרנט, ומאחורי הפצת סדרות ילדים בלעדיות לאינטרנט ולמכשירים סלולריים, היא להחזיר חזרה את אותם הילדים האלה - אשר נולדו לתוך עולם הטלוויזיה הדיגיטלית - לרשתו של הערוץ. הרי הם נולדו לעולם בו על מנת לבצע שיחת טלפון, אתה גולל פעם אחת ימינה ולוחץ על מסך. הדרך בה הם חושבים ומתנהלים הושפעה מן המכשיר הסלולרי, הטכנולוגיה העדכנית של ימינו.

אז האם הדור שלנו אבוד?

אני שמח להגיד שלא. אמנם כאשר אני מוצא את עצמי במפגש המשפחתי השבועי, בני הדודים שלי מחוברים אל מכשיר הטלוויזיה בדבק מגע. בנוסף, רבים הם אלה המרגישים כי הדור הצעיר נשאב יותר מתמיד אל הטכנולוגיה, וכבר אבד הקשר הבינאישי. משמח לשמוע כי אתר "vox"  מציג נתונים מעודדים אודות בני הנוער של דורנו - מתוך דו"ח של המרכז האמריקאי לבקרת מחלות, (Kliff, 2014). אחוזי הילודה בקרב בנות 19-15 הם הנמוכים מאז שנות החמישים, ופחות בני נוער מקיימים יחסי מין בלתי מוגנים. פחות ופחות תלמידי תיכון צורכים אלכוהול, סיגריות ומריחואנה. במקום כל אלה, קבוצת הגילאים של בין 24 ל 18, נמצאה כזאת שמרבה להתמיד בפעילויות של כושר גופני.

בתמונות: ילדים רגילים לחלוטין, אשר צולמו על ידי הצלמת דונה סטיבנס, כשהם צופים בטלויזיה. סדרת התמונות עונה לשם "Idiot Box", (Michel,2015).

עמרי פרץ הינו סטודנט שנה ב' בביה"ס לתקשורת וחברת מערכת הבלוג "בר דעת" 

ביבליוגרפיה:

Idiot Box kids glued to a TV (Michel,2015)

http://petapixel.com/2015/06/05/idiot-box-portraits-of-kids-with-eyes-glued-to-a-tv

תעשיית הטלוויזיה עושה הכול כדי לא לאבד את דור הילדים הדיגיטלי, "הארץ", (2014).

http://www.haaretz.co.il/gallery/television/.premium-1.2412047

ויקיפדיה , דטרמיניזם טכנולוגי - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%98%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D_%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99

סיכום נתוני צפייה, הועדה הישראלית למדרוג (2011) - http://www.rashut2.org.il/editor/UpLoadFiles/medrog191211.pdf

צפייה בטלוויזיה עד 3 שעות לא פוגעת בילדים, Ynet, (2013) - ד"ר איתי גל.http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4361241,00.html

ויקיפדיה , מרשל מקלוהן -

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%9F

Vox topics, Today's teenagers are the best-behaved generation on record – By Sarah Kliff.

http://www.vox.com/2014/5/25/5748178/todays-teenagers-are-the-best-behaved-generation-on-record

פרידה מאיש התקשורת יצחק ליבני

מערכת בר דעת מרכינה ראש עם לכתו בטרם עת של הסופר ואיש התקשורת יצחק לבני. 

בין יתר תפקידיו, שימש יצחק לבני  כמפקד גלי צהל (1968-1974), כמנכ"ל רשות השידור (1974-1979), וכיו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2 (2007-2004).

יהי זכרו ברוך!

מרצים כותבים: לחקור וללמד ניו מדיה. מאת: ד"ר שרון חליבה-אמיר

לחקור וללמד ניו מדיה

מאת: ד"ר שרון חליבה-אמיר*

זה למעלה מעשור שאני חוקרת את הקשר בין הפוליטיקה לאינטרנט; בין פוליטיקאים לעיתונאים לאזרחים באמצעות יישומי רשת.

מדובר בנושא מורכב לכשעצמו המחייב היכרות ושליטה בארבע (לכל הפחות) דיסציפלינות שונות: משפט ומדיניות ציבורית; מדעי המדינה; תקשורת המונים ומחקר אינטרנט (ואפשר לפרוט את הנושאים למעות קטנות יותר – תיאוריות דמוקרטיות משלבות ציבור; מחקרי בחירות; מתודולוגיות רשת; מחקר רשתות חברתיות ועוד). נושא שמתפתח ומסתבך ופונה לכיוונים בלתי צפויים כל העת.  

מזה שש שנים שאני מלמדת תכנים הקשורים לתחומי המחקר שלי ומעבר להם החל בממשל פתוח וכלה ברשת הפוליטית.

אז אם חשבתם שהבעיה העיקרית היא לחקור זירה משתנה, טעיתם; הבעיה העיקרית היא ללמד ולהעביר תכנים הנוגעים לזירה משתנה.  

מילא שאני אישית חותרת להבנה והפנמה של מונחים נזילים; כמרצה מטרת העל שלי היא שהסטודנטים יבינו ויפנימו מונחים נזילים.

מלמדים אותנו שהרצאה חייבת לשמור על קו לוגי אחיד וברור ועל קוהרנטיות פנימית. ההרצאות אמורות לסייע לסטודנטים להבנות מסגרת תיאורטית שבתוכה ניתן יהיה להבין את המציאות הקיימת סביבנו ולעזור להם לארגן את מחשבותיהם בתוך מושגים סדורים אבל מה קורה כשמלמדים תחום שאין בו נכון או לא נכון....תחום שבו עיקר חומרי ההוראה הם מאמרי עיתונות כי מחקרים מתיישנים תוך שנים בודדות ולעיתים תוך מספר חודשים? מה עושים כשהמציאות משתנה אל מול עינינו ובזמן שמדברים?

איך ילידת עולם אנלוגי מעבירה תכנים חדשניים לילידים דיגיטליים?

אין פתרונות קסם  רק המון עבודה קשה:

ניטור יומי של תכני רשת ומאמרים רבים (יש לי בין 4 ל 6 שעות קריאה לפחות ליום רק בשביל להיות עם יד על הדופק)

שינוי מתמשך של הסילבוסים.

שינוי מתמשך של המצגות וחומרי ההוראה.

הנחה מקדמית שמועברת כקו מנחה בהוראה שיש לי יותר שאלות מתשובות ושאני לא יודעת יותר טוב מהסטודנטים שלי מה יהיה אבל אני מנסה יחד עימם להבנות את העולם.

נקודת מוצא על פיה שיתוף הסטודנטים שחיים ומצויים בעולם המשתנה עשוי להעשיר את השיח ולהיטיב את הבנתנו.

הוראה פלואידית עם סדר יום משתנה. נושא שמרתק את הסטודנטים יעסיק אותנו מספר שיעורים ונושא אחר יקוצר.

שימוש בעזרי הוראה דינמיים ואינטראקטיביים – גלישה באתרים במהלך השיעורים; סרטוני וידאו; אינפוגרפיקות ועוד.

חתירה ליישום פרקטי של התיאוריות כלומר בחינת התיאוריות ואז המחשתן באמצעות דוגמאות מן המציאות

המון המון אהבה ותשוקה לסטודנטים להוראה ולמחקר.

עד כמה שעבודתי קשה היא ממלאת  אותי בסיפוק ובשמחת חיים. כשסטודנטים כותבים לי מספר שנים לאחר שסיימו את לימודיהם אצלי שחשבו עליי ונזכרו בכל התיאוריות וההקשרים שלמדו אצלי, זוהי ההוקרה הטובה ביותר.

*המחברת הינה חוקרת דמוקרטיה מקוונת  (e-Democracy) ופוליטיקה מקוונת (e-Politics)  ומרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן

סטודנטים כותבים: טכנולוגיות מידע ואשליית הפרטיות. מאת: דניאל אליאס

טכנולוגיות מידע ואשליית הפרטיות

מאת: דניאל אליאס*

עד כמה מוגנת הפרטיות שלנו בעת גלישתנו ברשת? על פי ההיגיון הישר, אנו נוטים להאמין כי יש בכוחנו להחליט אילו פרטים אודות גלישתנו ברשת יהיו חשופים ולמי, אולם בפועל כל צעד שלנו ברשת מתועד ללא ידיעתנו. לאור התפתחות טכנולוגיות מידע, בהן משתמשים אתרים על מנת לאסוף מידע אודות גלישתנו, נפגעת הזכות שלנו לפרטיות בעת גלישתנו ברשת, מבלי שאנו מודעים לכך. במאמר זה אבסס את טענתי על דבריהם של סולווה (2008Solove, ) וגונן (2014, ע' 12) ואחזק את דבריי באמצעות ניתוח שני מקרים של עבירות פרטיות ברשת.

לפי דבריה של גונן (שם), משתמשים רבים באינטרנט מניחים כי הפעילות שלהם ברשת פרטית ואינה חשופה לאחרים, אף שבפועל זה לא כך. לאתרים ברשת ישנם כלים רבים המאפשרים להם לנהל מעקב מדויק אחרי המשתמש, פעולותיו וכל מידע אישי שהוא מעלה. היא מוסיפה כי שמירה על פרטיות הגולש ועל המידע האישי שלו היא פריבילגיה אשר פעמים רבות אינה קיימת ולעיתים תלויה במשתמש ובמודעותו לפגיעה בפרטיותו. לטענתה: "האינטרנט, מטבעו, אינו מספק למשתמש בו פרטיות".  סולווה (2008Solove, ) מסביר כי באמצעות ההתפשטות הנרחבת של התפתחות טכנולוגיות מידע במהלך השנים, נושא הפרטיות הפך למרכזי וחשוב ברחבי העולם משהיה בעבר. הוא מתייחס לארבעה סוגי בעיות או עבירות פרטיות הנובעות משימוש הרשת בטכנולוגיות מידע חדישות: 1) איסוף מידע על הפרט כמו מעקב וחקירה לגביו; 2) עיבוד מידע כגון הצלבת נתונים וזיהוי הגולש באמצעותם; 3) חדירה למידע הפרטי של האדם אשר באה לידי ביטוי באמצעות התערבות בהחלטות האישיות שלו כנגד רצונו; 4) הפצת מידע המתבטאת בגילוי וחשיפה של הפרט. מתוך ארבעת סוגי עבירות הפרטיות הנ"ל, אתמקד להלן בשלושת העבירות הראשונות בעת ניתוח המקרים.

המקרה הראשון בו ניתן לראות עבירות פרטיות הנובעות כתוצאה משימוש הרשת בטכנולוגיות מידע חדישות, מפורט בכתבתו של בר-זיק (2015). בר-זיק מסביר כי הרשת החברתית "פייסבוק" מקבלת מידע אודות גלישתנו גם באתרים אשר לא נמצאים תחת שליטתה. באמצעות טכנולוגיות מידע, פייסבוק משדכת בין נתוני הגלישה שלנו באתר מסוים לבין הפרופיל האישי שלנו בפייסבוק, והיא עושה זאת בצורה חוקית ע"י הסכם בינה לבין האתר אשר לא נמצא תחת שליטתה. באמצעות ההסכם, מגיע מידע רב אודות נתוני גלישתו של הפרט באתרים שלא שייכים לפייסבוק: על אילו קישורים לחץ, במה הכי התעניין, איזה מילים סימן וכו'. לטענת בר-זיק, המטרה המרכזית של פייסבוק היא לדעת עלינו יותר פרטים על מנת להתאים עבורנו תכנים שיכולים לעניין אותנו יותר ופרסומות רלוונטיות יותר. היחידים שלא נדרשים מהם אישורים, ושבאופן מפתיע גם לרוב לא מודעים לכך, הם אנחנו. בכתבתו ניתן לראות דוגמה לשלוש עבירות פרטיות על פי החלוקה של סולווה (2008Solove, ): איסוף מידע ומעקב אחר נתוני הגלישה של הפרט ללא ידיעתו באתרים שלא תחת שליטתה של פייסבוק, הצלבת מידע אשר באה לידי ביטוי בשידוך נתוני הגלישה של הפרט באתרים אחרים לבין הפרופיל האישי שלו בפייסבוק והתערבות בהחלטותיו האישיות כתוצאה מבחירת התכנים והפרסומות אליהם יהיה חשוף.

על המקרה השני מסביר פאריסר (Pariser, 2011) בהרצאתו העוסקת בבועת הפילטר. פאריסר טבע את המונח "בועת הפילטר" כדי לתאר את התופעה שבה אתרי אינטרנט עושים שימוש באלגוריתמים על מנת לנחש את אופי המידע שהגולש רוצה למצוא ולהיחשף אליו. הוא מסביר כי כאשר גולש מחפש מידע באינטרנט, מנוע החיפוש בו משתמש מפעיל אלגוריתמים אשר מסננים את המידע שיוצג לגולש בהתאם להיסטוריית החיפוש והגלישה שלו באינטרנט. כלומר, לאחר צפייה בהיסטוריית הגלישה של הפרט וחקירתה, מנוע החיפוש יציג לגולש רק את המידע אשר כנראה רלוונטי יותר עבורו בהתבסס על העדפות הגולש בעבר, לרוב ללא ידיעתו. במקרה שמציג פארסר ניתן לראות דוגמה לשתי עבירות פרטיות על פי חלוקה של סולווה (2008Solove, ): איסוף מידע ומעקב אחר הפרט הבאה לידי ביטוי במעקב וחקירת היסטוריית החיפוש שלו ברשת והתערבות בהחלטותיו האישיות כתוצאה מבחירת התוכן והמידע אליו יהיה חשוף. בשני המקרים באים לידי ביטוי דבריה של גונן: "משתמשים רבים באינטרנט מניחים כי הפעילות שלהם ברשת פרטית אף שבפועל זה לא" כך (2014, ע' 12).

פרטיות היא תביעה מצד אינדיבידואלים, קבוצות או מוסדות לקבוע מתי, איך ובאיזו מידה מידע עליהם ייחשף לאחרים. האדם זקוק לפרטיות לצורך הסתגלות רגשית לאינטראקציות בינאישיות יומיומיות (Westin, בתוך גונן, 2014, ע' 10). ואף על פי שפרטיות חיונית להתפתחות האדם ומהווה חלק מזכויות האדם הטבעיות, לאור התפתחות טכנולוגיות מידע המשמשות אתרים ברשת, היא נפגעת ללא מודעות מוחלטת מצד הפרט.

בעידן שלנו, הנקרא ע"י הוגים רבים "עידן המידע", הפכו המידע ומוצריו לאחד המשאבים המרכזיים המניעים את הכלכלה (אלקין-קורן, 2005, ע' 7). לכן, לא פלא שאתרים מעוניינים לדעת עלינו ואודות גלישתנו כמה שיותר. אתרים רבים ברשת מספקים עבור הגולשים מידע וכלים רבים, ובתמורה הם דורשים לחדור לפרטיות שלנו על מנת ללמוד עלינו כמה שיותר. הבעיה היא שלא נותנים לנו, הגולשים, להחליט האם השירותים שמספקים לנו האתרים שווים את הפגיעה בפרטיות שלנו. אולי, אם היו מבקשים האתרים רשות מהפרט ללמוד עליו ועל אופי גלישתו בתמורה לשירותים שמספקים עבורו, הוא היה מסכים.מתעוררת השאלה: האומנם בכלל מפריע לדור המשתמשים של ימינו שחודרים לפרטיותו?

 * המחברת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

ביבליוגרפיה

אלקין-קורן, נ. (2005). קניין רוחני בעידן המידע. קריית אונו: משרד הביטחון.

בר-זיק, ר. (2015). אז למה העפתי את הלייקים של פייסבוק מהאתר שלי?. הארץ online. נדלה  מ  http://www.haaretz.co.il/captain/net/.premium-1.2790963 (ההקשר האקטואלי).

גונן, ס. (2014). קשרים בין התנהגויות פרטיות לבין הון חברתי ברשת "פייסבוק". חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.

Pariser, E. (2011). Beware online "filter bubble". Ted [video file]. Retrieved from https://www.ted.com/talks/eli_pariser_beware_online_filter_bubbles?language=en#t-12640

Solove, D. (2008). Understanding Privacy. Cambridge: Harvard University Press.

מרצים כותבים:הסיבות לחוסר האמון בתקשורת בישראל ובארה"ב. מאת פרופ' איתן גלבוע

מה טראמפ ונתניהו מבינים?

לאי האמון בתקשורת בישראל ובארה"ב יש סיבות והשלכות דומות

מאת: פרופ' איתן גלבוע*

לאחרונה התפרסמו שני דו"חות על שיעור אמון הציבור במוסדות ממשלתיים

במדד הדמוקרטיה הישראלית שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא שהתקשורת ממוקמת במקום הלפני-אחרון בקרב עשרה מוסדות ממשל וכלכלה, עם שיעור אמון של 26% בלבד בקרב האזרחים היהודים. בקרב הערבים, שיעור האמון הן בתקשורת העברית והן בתקשורת הערבית היה נמוך עוד יותר ועמד על 21% בלבד.

הציונים האלה הם "בלתי מספיק" או "נכשל". רק "המפלגות" קיבלו ציונים נמוכים יותר (14% בקרב היהודים ו-12% בקרב הערבים). לשם השוואה, בראש סולם האמון של יהודים עמדו צה"ל (90%) ונשיא המדינה (68%), ובקרב הערבים רשויות מקומיות (61%) ובנקים (58%). לפני עשור, שיעור האמון בתקשורת בקרב היהודים באותו מדד היה 40%. כלומר, מדובר בנפילה של 14 נקודות.

הסקר של אוניברסיטאות חיפה ובן גוריון מודד רמות אמון בסולם של 1–5 כאשר 1 מייצג חוסר אמון ו-5 אמון רב. ב-2016, הסקר מצא שיעור אמון של 2.33 בעיתונות ושל 2.99 בשידור הציבורי. ציוני העיתונות הם "בלתי מספיק", ושל השידור הציבורי "מספיק". גם בסקר הזה, שירותי הביטחון (4.03) וצה"ל (3.87) קיבלו את ציוני האמון הגבוהים ביותר.

הכרסום בשיעור האמון בעיתונות היה גבוה, אבל הוא דווקא התמתן לגבי השידור הציבורי. לפני עשור, שיעור האמון בעיתונות היה 2.65 ושל השידור הציבורי 2.91. התוצאות לגבי סוגים של אמצעי תקשורת הראו פערים משמעותיים לטובת השידור הציבורי. גלי-צה"ל זכו בציון של 3.26 מתוך 5, רשות השידור (ערוץ 1 וקול-ישראל) קיבלו 2.92, הטלוויזיה המסחרית (ערוצים 2 ו-10) 2.86, והעיתונות רק 2.75.

בדו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה, השיעור הכללי של חוסר האמון בציבור היהודי מסתיר פערים פוליטיים. בעוד ששיעור האמון בתקשורת בקרב תומכי השמאל עמד על רוב קטן של 52%, בקרב תומכי המרכז הוא היה 34% ובקרב תומכי הימין רק 12%. מכאן שרוב הציבור, כפי שמשתקף בבחירות לכנסת, מביע אי-אמון בתקשורת. ממצא זה עשוי להסביר את מאבקיו של נתניהו בתקשורת; הם מעצימים את התמיכה בו בקרב מרכיבי הבסיס הפוליטי שלו. הציונים הטובים יותר יחסית של השידור הציבורי מחזקים את הספקות לגבי סגירת רשות השידור והחלפתה בתאגיד השידור.

שני הדו"חות לא בדקו את שיעור האמון ב"תקשורת החדשה", שמופצת ברשתות האינטרנט. זהו פגם שיצטרכו לתקן אותו בעתיד. אפשר להניח ששיעור האמון בהם יהיה נמוך עוד יותר מזה של "התקשורת המסורתית", המשודרת והמודפסת.

שיעור האמון בתקשורת בדמוקרטיות ליברליות כמו ארצות-הברית נמצא אף הוא בירידה תלולה, כך שלא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. גאלופ בודק שיעורי אמון ב-15 מוסדות ממשלתיים וציבוריים בארצות-הברית. התקשורת ממוקמת בתחתית הסולם. ב-2016, הטלוויזיה דורגה במקום ה-12 עם שיעור אמון של 21% והעיתונות במקום ה-13 עם שיעור אמון של 20%. שני ציונים של "בלתי מספיק".

המגמות לאורך זמן מורות על כרסום מתמשך באמון הציבור בתקשורת האמריקאית. ב-2000, שיעור האמון בטלוויזיה היה 36% ושל העיתונות 37%. כלומר, בעשור וחצי, האמון בשני אמצעי התקשורת פחת בהתאמה ב-15 נקודות וב-17 נקודות. מעניין שגם בארצות-הברית כוחות הביטחון ניצבים במקומות הראשונים בסולם האמון: הצבא במקום הראשון עם ציון של 73%, והמשטרה במקום השלישי עם 56%. אפשר רק להרהר במשמעות הנתונים הללו לגבי אופי הדמוקרטיה בשתי המדינות.

גם בארצות-הברית נמצא פער פוליטי בשיעור האמון בתקשורת. בסקר גאלופ שבו שאלת האמון בתקשורת הופיעה בפני עצמה ולא בהשוואה למוסדות אחרים נמצא שב-2016, האמון של הדמוקרטים היה בשיעור של 51%, לעומת שיעור של 14% בלבד אצל הרפובליקאים; שיעור האמון בקרב הבלתי מפלגתיים היה גם נמוך, 30% בלבד.

גם בתשובות לשאלה הזו לאורך זמן נמצא כרסום חד ומתמשך. לפני עשור, אמון הדמוקרטים היה בשיעור של 66%, של הרפובליקאים 33%, ושל הבלתי המפלגתיים 41%. בסקר ארצי שערן מכון גאלופ בסוף הבחירות לנשיאות, 58% מהמשיבים אמרו שהתקשורת היתה מוטה לטובת הילרי קלינטון, רק 8% אמרו שהיא היתה מוטה לטובת דונלד טראמפ, והיתר לא זיהו הטיות. מכאן, ש-87%  מאלה שטענו שהיתה הטיה חשבו שהיא היתה לטובת קלינטון.

התוצאות האלה מסבירות במידה מסוימת את האסטרטגיה התקשורתית של טראמפ, שדומה לזו של נתניהו. במהלך מערכות הבחירות, לאחר שניצח וגם לאחר שהושבע, הוא תקף בחריפות את התקשורת והאשים אותה בכיסוי מוטה ושקרי שלו ושל עמדותיו. מבחינת המונים בקרב בוחריו, התקשורת של הזרם המרכזי, שמערכותיה ממוקמות בעיקר בחוף המזרחי הליברלי של ארצות-הברית, היא חלק מהממסד. רבים תמכו בו בשל התקפותיו על הממסד, ולכן ההתקפות שלו על התקשורת שירתו היטב את האסטרטגיה שלו. כל הסימנים מראים שהוא ימשיך לראות בתקשורת גורם עוין וימשיך להיאבק בה גם מהבית הלבן.

מאבקי ההישרדות של אמצעי התקשורת המסורתית, האחד מול השני וכולם נגד התקשורת החדשה, בעיקר נגד הרשתות החברתיות; התקפות וביקורת של מנהיגים ונבחרי ציבור על הטיות פוליטיות ואמינות התקשורת; הקיטוב והפלגנות בין חלקי ומגזרי החברה; כשלון הכיסוי התקשורתי של מערכת הבחירות בארץ ב-2015, ושל הבחירות לנשיאות בארצות-הברית ב-2016 וכתבות כוזבות שצצו אפילו בעיתון כמו ה"ניו-יורק טיימס" – אפשר לשער שאלו היו הגורמים העיקריים לשיעור הנמוך של אמון בתקשורת, הן בישראל והן בארצות-הברית. בארץ, המלחמה הקשה בין "ידיעות אחרונות" לבין "ישראל היום" והתנהלות נתניהו בפרשת רשות השידור תרמו אף הן לכרסום אמון הציבור בתקשורת.

בלי תקשורת עצמאית וחופשית אין דמוקרטיה. ובלי אמון בתקשורת, היא אינה יכולה למלא כראוי את תפקידיה הציבוריים והחברתיים. פרשת נתניהו-מוזס עלולה להגדיל עוד יותר את אי-האמון בתקשורת הישראלית. חוסר האמון המתמשך של הציבור בתקשורת עלול לפגוע באחד היסודות החשובים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, שגם כך היא שברירה למדי. הגיע הזמן לחשבון נפש של נבחרי העם והתקשורת עצמה, ולהפסקת ההתקפות הפרועות על התקשורת הן מצד פוליטיקאים והן מצד עיתונאים, שמנצלים את שיחות נתניהו-מוזס כדי לתקוף האחד את השני.

*פרופ' איתן גלבוע הוא ראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן ויו"ר האגודה הישראלית לתקשורת

** המאמר פורסם לראשונה ביום 27.1.17 באתר העין השביעית

סטודנטים כותבים: הגימיק ניצח. מאת: בת-אל אלמליח

הגימיק ניצח!

מאת: בת-אל אלמליח*

כל איש תקשורת מתחיל משנן את הקלישאה:  לא משנה מה יכתבו עליך, העיקר שיאייתו נכון את שמך. ובהתייחס לאירועים שחווינו לאחרונה - גם הסיקור השלילי של דונאלד טראמפ עבד עבורו.

כשהתחיל מסע הבחירות האחרון לנשיאות ארצות הברית ושמו של טראמפ עלה לראשונה לא כמלון יוקרה אלא כמועמד, רבים חשבו שמדובר בגימיק חולף ושהמועמד יסיר את מועמדותו בתוך זמן קצר. אולם הקמפיין נמשך, ולא רק שטראמפ לא נעלם מהמפה הפוליטית, אלא שהוא הלך והתחזק. ככל שנמשך מסע הבחירות, גם התקשורת הבינה שמדובר במועמד שאין להתעלם מקיומו ומסיכויו.

אט אט החלה התקשורת לסקר את המועמד הצבעוני באינטנסיביות הולכת וגדלה, ובעיקר את השערוריות שחולל ואת ההתבטאויות שלו שעוררו סערות. טראמפ, כך עושה רושם, לא רק שלא נרתע מן הסיקור השלילי והביקורתי, אלא אף הלך והחריף את התבטאויותיו. הוא לא חסך בהתבטאויות גזעניות ופוגעניות מאף מגזר באוכלוסייה, גם כשמדובר בחלשים ביותר בחברה – והעיקר להמשיך ולהיות במרכז סדר היום הציבורי. טראמפ עורר רושם ברור שלא רק שאיננו נעלב מהסאטירה ומהביקורת נגדו, אלא אף נהנה להיות זה שמעורר את סקרנותה של התקשורת. והתקשורת אכן נפלה במלכודת הזאת והמשיכה לסקר כל אירוע שהמועמד ה'שנוי במחלוקת' כיבד בנוכחותו, תוך שהיא ממתינה לעוד נפילה ולעוד אמירה בעייתית.

סיקורו השלילי של המועמד, יצר את הרושם שניצחונה של המועמדת השנייה בטוח. הילרי קלינטון עומדת להיות הנשיאה הבאה של ארצות הברית. גם הילארי עצמה האמינה בכך.

התוצאות, כידוע, היו הפוכות.

הלקחים שיש לאמץ ממערכת הבחירות הזו, בלי קשר להעדפות הפוליטיות, הם שלכל מועמד יש להבטיח  סיקור והתייחסות שווה, גם אם הפרשנים משוכנעים שלמועמד מסוים אין היכולות הנדרשות לתפקיד או שמדובר בגימיק חולף. גם מה שנראה כגימיק יכול להתברר כ"דבר האמיתי".

בדיעבד ראוי היה להפחית מעט את אופן הסיקור המזלזל והלעגני שלו זכה טראמפ. כל מה שהתקשורת יצרה באופן הסיקור העוין הוא בדיוק ההיפך ממה שהיא בעצמה קיוותה שיקרה. אפשר להעריך שהסיקור העוין והמגמתי - גם אם טראמפ היה ראוי לו – גרם  לסלידה של האזרחים האמריקנים מהתקשורת ולאיבוד האמון שלהם בה.

ביום שישי האחרון בטקס ההשבעה של טראמפ לא נכח קהל עצום, בשונה מהשבעות של הנשיאים הקודמים. לעומת זה היו הרבה הפגנות מחאה על עצם בחירתו לנשיא, וקריאות שהטילו ספק בכשירותו  לתפקיד. ההפגנות גם הן חלק מהדמוקרטיה, אבל יחד איתן יש לכבד את ההחלטה הדמוקרטית שארצות הברית הגדולה לקחה, וכל מה שנותר הוא להשלים עם ההחלטה שהתקבלה. ולתת לו לעשות את העבודה לשמה הוא נבחר. 

* המחברת הנה סטודנטית לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

פרידה מפרופ' דן כספי

מערכת הבלוג בר דעת מרכינה ראש עם מותו של פרופ' דן כספי, מבכירי ומראשוני חוקרי התקשורת בישראל.

יהי זכרו ברוך!

להלן קטע ממאמר שפרסם פרופ' כספי, בשנת 1992- מאמר שבו ראה דן כספי את הנולד וחזה את המציאות אליה נחשפנו לאחרונה.

"כמו אימלדה מרקוס, שהשקיעה ממונה בנעליים, אוסף סביבו האזרח נון מם ממיטב השדרים וכוכבי הרדיו והטלוויזיה: דורי בן זאב, דן שילון, דודו ויצטום, מוטי קירשנבאום ועוד. פנקס השיקים פתוח. סיסמה חדשה מנסרת בחלל השידור בארץ – האזרח נון מם קנה אותי! כך עוברת תהילתם של כוכבי השידור המהוללים דרך חשבון הבנק ותלוש המשכורת החודשי. כך מנוטרלים קולות צלולים בדיון הציבורי על התופעה של בעלות צולבת על מספר אמצעי התקשורת, כנגד המיזוג המופלא בין שלוש המערכות – התקשורתית, הבנקאית והפוליטית. החיבור בין תקשורת לבין כסף ופוליטיקה אינם מרשם לזרימה חופשית של מידע. אף אדם לא קם. לא בתקשורת, לא באקדמיה, לא בציבור. איש אינו מוטרד מכוחו המתעצם של האזרח נון מם, מהשפעתו הכלכלית והפוליטית." (דן כספי, עיתון "חדשות", 8.10.92)