מרצים כותבים: משברי תקשורת (3)

"הזאב הרע" ו"כיפה אדומה" - 22 טיפים לניהול משבר תקשורתי

      מאת:  פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם*                                                                                  

המיליארדר האמריקני וורן באפט, שהוא אחד מעשירי העולם, אמר פעם: "זה לוקח 20 שנים לבנות מוניטין חמש דקות להרוס אותם. אם חושבים על זה – עושים את הדברים בצורה שונה".^[1]

ניהול נכון של משבר יכול לקבוע לא רק את המוניטין של הארגון, אלא גם את המשך קיומו. לאחר שהמשבר זוהה, יש לפעול על פי התוכנית שהוכנה מראש (ראה מאמר קודם בסדרה).
אלה הם העקרונות לניהול נכון של משבר:

טיפ מס' 1: לתקשר, לתקשר, לתקשר. הכלל הראשון בניהול המשברים הראשון הוא לתקשר. השעות הראשונות הן קריטיות והן שיקבעו את הטון של הסיקור התקשורתי בהמשך. "אם אתם לא מתקשרים באופן מידי", מזהירה יועצת התקשורת האמריקנית סנדרה קלאוסון-פריאו, "תאבדו את ההזדמנות הגדולה ביותר שלכם לשלוט באירועים".[2]

טיפ מס' 2: להגיד את האמת. אין דבר יותר גרוע משקר. האמת סופה להתגלות. וכאשר זה יקרה, הביקורת והמשבר לא יהיו דווקא בגלל האירוע עצמו, אלא בגלל השקר. ומשבר בגלל שקר עלול להיות משבר אמון גדול וקשה. לכן, צריך לוודא שיש מידע מבוסס לפני שממהרים להגיב בטלפון או באינטרנט.[3]  

טיפ מס' 3: טעיתם? – תודו בטעות! כבר ברומא טבעו את מטבע הלשון: "לטעות זה אנושי". המומחה האמריקאי לניהול משברים, מארק קאולין, מציע: "כולנו בני-אדם ובני-אדם עושים טעויות. לא מצפים מכם להיות מושלמים, אלא להיות שקופים וכנים. ואם מטייחים את העובדות – זו בגידה באמון".[4]

טיפ מס' 4: תגידו הכל, תגידו מוקדם, תגידו בעצמכם. האסטרטגיה הזו ננקטה על-ידי לשכת העיתונות של הבית הלבן בתקופת ממשל קלינטון. בכך, יכולים היו דוברי הנשיא להשפיע על הכתיבה העיתונאית כדי שתהיה מאוזנת יותר, ותכיל מידע חיובי ושלילי, וזאת "לפני שהחדשות הרעות הודלפו על ידי היריבים הרפובליקנים כדי לפוצץ לשערורייה".[5] העקרון הזה עשוי להיות מיושם בהצלחה גם עולם העסקים, ולדוגמה: עדיף שהתאגיד יודיע בעצמו על צמצום במספר עובדיו, תוך מתן הסבר לצעד זה, לפני שהשמועות יתחילו לרחף באוויר. הלקח הוא ברור: בתקשורת אין ואקום. אם הדובר לא ימסור מידע ולא ידחוף אותו – הוא יזרום ממקורות אחרים.

טיפ מס' 5: אין תגובה זו התגובה הגרועה ביותר. אחת התגובות המקובלות על-ידי דוברים, כאשר עיתונאים מציגים להם שאלה לא-נוחה, היא "אין תגובה". אבל, זו תגובה מסוכנת. כך, כדוגמה, טוען יועץ התקשורת האמריקני, פיליפס ברד, "אין תגובה" זהה לאמירה "אנחנו אשמים". [6] עיתונאים רבים עלולים לפרש תגובה זו כביטוי של אדישות וחוסר איכפתיות.[7]

טיפ מס' 6:  קחו אחריות. אחד העקרונות החשובים בניהול משברים הוא קבלת אחריות ואפילו התנצלות פומבית. לקיחת אחריות אין פירושה בהכרח הודאה באשמה. היא הוכחה חשובה לכך שהארגון איננו מתנהג כמו בת יענה, איננו מתעלם מהתקשורת ומדעת הקהל ובעיקר – איננו מטייח עובדות וטעויות. ההוכחה הזו היא צעד חשוב בבניית האמינות של הארגון, והיא תשתלם בעתיד.

טיפ מס' 7: כבדו את התקשורת ואת תפקידה. התקשורת היא לא אויב. במקום להחרים אותה יש להסתייע בה כערוץ שדרכו אפשר להעביר מסרים לקהלי היעד שלכם. כצינור כדי לתקשר מסרים מרכזיים. היועץ האמריקני לענייני משברים דוויד וינר מציע: " להכין הצהרה הכוללת את העובדות שאושרו; לתקשר את מה שהחברה עושה ולספק מידע רקע.[8]

טיפ מס' 8: המהירות לא הורגת. המהירות עלולה להרוג בכבישים, אך ביחסי ציבור היא לפעמים מועילה מאוד. תגובה מהירה ויעילה חשובה לניהול נכון של משבר תקשורתי.  זה נכון במיוחד בעידן הנוכחי, שבו המהירות הפכה להיות שם המשחק. העלייה הדרמטית בהיקף של הרשתות החברתיות ובפעילותן הפחיתה באופן משמעותי את זמן התגובה בעת משבר. אם בעבר נדרשה תגובה תוך ימים או שעות, היום היא נדרשת תוך דקות.                

טיפ מס' 9: לא לדעת זו לא בושה. אם אתם לא יודעים - תודו בכך. כך ידעו העיתונאים שאתם לא מתעלמים מהשאלות שלהם ומנסים לאסוף מידע ולברר את העובדות. התנהלות כזו תחזק את האמינות של הדוברים.[9]

טיפ מס' 10: תענו, עוד לפני ששאלו אתכם. אל תמתינו לשאלות. גלו יוזמה ו"דחפו" את המידע לעיתונאים. זה יסייע לדובר להוכיח לעיתונאים כי הוא מקור סמכותי של מידע על המשבר וכתוצאה מכך גם לשלוט על סדר היום התקשורתי.

טיפ מס' 11: הדאגה הראשונה היא לקורבנות ולנפגעים. כאשר מתחולל משבר שיש בו נפגעים ואולי גם קורבנות, ההתייחסות הראשונה של הארגון חייבת להיות אליהם. ההתעלמות מהקורבנות על-ידי מנכ"ל חברת בריטיש פטרוליאום, כאשר אסדת קידוח של החברה התפוצצה במפרץ מקסיקו בשנת 2010 וגרמה למותם של 11 עובדים, גרמה למשבר תקשורתי שהשפיע עד מהרה על אובדן כ-40% מערך המניות של החברה.[10] מידע על נפגעים חייב להיות אמין וחד-משמעי, והדבר יתרום לחיזוק האמינות בטווח ארוך.

טיפ מס' 12: העובדים הם השגרירים הטובים ביותר שלכם. עובדי הארגון ניצבים בקו החזית של המשבר ולכן צריך לגייס אותם ולהסתייע בהם. אם דואגים לעובדים – הם ידאגו לארגון. אם הם לא יחושו עצמם "מבפנים", הם יתנהגו כמו אנשים "מבחוץ".[11]

טיפ מס' 13: גייסו "עדי אופי". השתמשו בצדדים שלישיים, שאינם עובדי הארגון, כדי לדבר בשמכם. צדדים שלישיים יכולים לפעול כעדי אופי ובעת המשבר הם עשויים להיתפס, בעיני התקשורת והציבור, כאמינים יותר מאשר נציגים ישירים של הארגון.

טיפ מס' 14: הסתייעו במחקר. היכולת להתמודד בצורה נכונה עם דעת קהל, ובמיוחד בעת משבר, טמונה במעקב קבוע אחרי הלכי הרוח בציבור. קבוצות מיקוד וסקרים יכולים לספק תובנה חיונית על עוצמתו של המשבר ועל הנקודות המרכזיות המטרידות אותו, כמו גם לסייע בגיבוש המסרים ובמיקודם.

טיפ מס' 15: היצמדו למסרים. המסרים צריכים להיות אחידים ועקביים, ובמיוחד אם  נשמעים מפי מספר דוברים של הארגון. הכלל הזה צריך לחול גם על הרשתות החברתיות, ולכן צריך להיזהר, כפי שמתריע היח"צן האמריקני קווין פולק מפני הסתבכות ב"ספונטניות של מדיה חברתית".[12]   

טיפ מס' 16: "כיפה אדומה" והזאב. "למה יש לך אוזניים כל כך גדולות?", שאלה כיפה אדומה את הזאב, והוא השיב: "כדי שאוכל לשמוע אותך היטב". בעידן המודרני, של רשתות חברתיות ותקשורת הפועלת 7/24, צריך לא רק אוזניים גדולות, אלא גם עיניים גדולות, כדי לראות ולהאזין ללא הרף למה שמתפרסם ומתרחש בתקשורת על כל רבדיה. מעקב צמוד כזה יאפשר לבנות ולהפעיל תכנית יעילה להתמודדות עם המשבר. [13]כמה הערות שליליות על "הקיר" בפייסבוק אינן מהווים בהכרח משבר, אבל צריך לזהות במהירות מתי מתפתחת סופה-של-פוסטים המלמדת על משבר.

טיפ מס' 17: הטוויטר הוא כלי עבודה חשוב.  מחקרים עדכניים שונים מלמדים כי עיתונאים רבים מסתייעים בטוויטר כמקור מידע חשוב. הם מקבלים את המידע הזה בזמן אמת, ולא אחת הם ממהרים לפרסמו לפני שהספיקו לאמת אותו.

 

טיפ מס' 18: ובכל זאת, רשת חברתית היא לא הכול. למרות החשיבות של הרשתות החברתיות, הרי טוויטר או פייסבוק אינם חזות הכל. כך, למשל, סבור המומחה האמריקאי לניהול משברים, ג'ים דוגהרטי, הטוען כי  "הודעות על הפלטפורמות החברתיות רק לעתים נדירות יגיעו ל-10 אחוזים מהקהל שלכם... במיוחד בעיצומו של משבר אנו צריכים להבין את המגבלות של הודעות ברשתות החברתיות".[14] לעומת זאת, היחצנית האוסטרלית סאמר גודווין, המתמחה בניהול משברים, אומרת כי היחצן צריך להיות "האדם הכי חזק בחדר רועש מאוד", ולכן צריך לצייץ מידע חשוב בכל חמש דקות. לחזור על עובדות ולפרסם את המידע בערוצים שונים. רצוי גם להשתמש בפלטפורמות החברתיות השונות כדי לכוון את הציבור לחשבון הטוויטר הרשמי של הארגון כדי לקבלת עדכונים.[15]

טיפ מס' 19: יש לכם אתר אינטרנט - דאגו לעדכן אותו. אתרי אינטרנט הם כיום הכתובת העיקרית שאליה פונה הציבור כשהוא זקוק למידע. יש להיערך לכך שבעת משבר אפשר לעדכן את האתר באופן שוטף ומהיר, כדי למסור באמצעותו חדשות ומידע עדכני.

טיפ מס' 20: לתעד את כל הפניות של התקשורת. יש לנהל "יומן פעילות" ולהקליט את כל שיחות הטלפון המגיעות מהתקשורת או מגורמים אחרים המבקשים לקבל מידע על המצב. התיעוד המסודר יבטיח שלא תשכחו ו/או לא תתעלמו משיחות טלפון או מפניות אחרות, והוא גם יסייע בניתוח-שלאחר-המשבר, המיועד להפקת לקחים.

טיפ' מס' 21: לפעמים צריך לחייך. משבר הוא מצב לא נעים ולא נוח. אבל, כפי שטוען המומחה האמריקאי לניהול משברים, דאלאס לורנס, כאשר כל השאר נכשל – עדיין אפשר להסתייע בהומור. או כלשונו: "כאשר אתם בשפל עמוק מדי, הדרך הטובה ביותר להתאושש היא באמצעות הומור".[16]

טיפ מס' 22: והעיקר - תרגיעו!. "שתו מים", אמר דובר צה"ל, נחמן שי, בימי מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991, כדי להרגיע את תושבי המדינה. ואכן, תפקידה של מערכת יחסי הציבור, ובמיוחד במצבי משבר, הוא להרגיע. דוגמה טובה להתנהלות מרגיעה היתה הופעתו במסיבת עיתונאים של ראש עיריית ניו יורק, רודולף ג'וליאני, לאחר הפיגוע ב"מגדלי התאומים" בשנת 2001. הוא דיווח בגלוי על כל מה שהיה ידוע לו, ובימים שלאחר מכן הוא  נהפך לקול המרגיע לתושביה המודאגים של העיר.[17] 

-----------------------------.

פרופ' חיליק לימור מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת ת"א ובביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן.

ד"ר ברוך לשם מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים.

------------------------------.

הכותבים הם ממחברי הספר "יחסי ציבור – אסטרטגיה וטקטיקה" (2014), שיצא לאור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. לעמוד הפייסבוק של הספר:      http://on.fb.me/1PWlauF

הערות ומקורות

---

[1] Walter, Ekaterina (11.12.2013). "10 Tips for Reputation and Crisis Management in the Digital World". Forbes. Retrieved 25 June 2015 from: http://www.forbes.com/sites/ekaterinawalter/2013/11/12/10-tips-for-reputation-and-crisis-management-in-the-digital-world/

[2]  Clawson-Freeo, Sandra (n.d.). "Crisis Communication Plan: A PR Blue Print". NewsPlace.org. Retrieved 25 June 2015 from: http://www.niu.edu/newsplace/crisis.html

[3] Grillo, Joe (17.9.2013). "Tips for Developing a Crisis Communications Management Plan".  Nicolazzo & Associates.  Retrieved 27 June 2015 from: http://www.nicolazzo.com/blog-hs/bid/335946/Tips-for-Developing-a-Crisis-Communications-Management-Plan

[4] Cowlin, Marc (n.d.) "10 Step Crisis Communication Management". MELTWATER. Retrieved 28July  2015 from:  https://www.meltwater.com/blog/crisis-communication-infographic/

   

[5] Taylor, Andrew (3.2.2015). "Seven tips for managing a PR crisis". Freshfield. Retrieved 27 June 2015 from: http://www.freshfield.com/seven-tips-managing-pr-crisis/

[6] Phillips, Brad (25.1.2011). "Seven Rules To Remember When a Crisis Strikes". MrMediaTraining. Retrieved 23    December from: http://www.mrmediatraining.com/2011/01/25/seven-rules-to-remember-when-a-crisis-strikes/

[7] Chevrier, Peter (n.d). "10 Basic Crisis Communication Tips… from personal experience". Orchestra. Retrieved 27 June 2015 from: https://orchestracommunications.com/10-basic-crisis-communication-tips-personal-experience/ 

[8]  Weiner, David (March/April 2006). "Crisis Communications: Managing Ccorporate Reputation in the Court of Public Opinion".  Ivey Business Journal. Retrieved 25 June 2015 from: http://iveybusinessjournal.com/publication/crisis-communications-managing-corporate-reputation-in-the-court-of-public-opinion/

 

[9] Gilbert, Michelle (23.9.2013). "8 tips for managing a PR crisis like a pro". Crain's Detroit Business. Retrieved 30 July 2015 from: http://www.crainsdetroit.com/article/20130923/BLOG115/130929982/8-tips-for-managing-a-pr-crisis-like-a-proSeptember%2023,%202013%206:00%20a.m.

    

[10] Ibid.

[11] Clawson-Freeo, Ibid.

[12]  Dougherty, Jim (6.12.2014). "10 Ways to Improve Your Crisis Communications". Cision. Retrieved 27 June 2015 from: http://www.cision.com/us/2014/10/10-ways-to-improve-your-crisis-communications/ 

[13] Agnes, Melissa (19.3.2013). "The 10 New Rules of Crisis Communications". Melissa Agnes. Retrieved 30 July 2015 from: http://melissaagnes.com/the-10-new-rules-of-crisis-communications/

[14] Dougherty,  ibid.  

[15] Goodwin, Summer (9.12.2014). "Five tips for managing a crisis on Twitter". Summer Goodwin. Retrieved 30 July 2015 from: http://summergoodwin.com/2014/12/09/five-tips-for-managing-a-crisis-on-twitter/

  

[16] DeGoede, Crystal (18.12.2013). "14 Tips for Building Your Social Media Crisis Communications Plan". Burrelles-Luce. Retrieved 30 July 2015 from: http://www.burrellesluce.com/freshideas/2013/12/14-tips-for-building-your-social-media-crisis-communications-plan/

  

[17] Weiner, ibid. 

  

מרצים כותבים: האיום האמיתי של נטפליקס בישראל

האיום האמיתי של נטפליקס בישראל

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*

                                         

אין זו הפתעה שחברת נטפליקס (Netflix) מגיעה לישראל -- יחד עם 130 מדינות אחרות בעולם, שטרם נהנו מכמות הסרטים האדירה שהיא מציעה, בתשלום חודשי זניח ביותר (בין 35₪ ל- 50₪). ההפתעה היא בכך שממשלת ישראל -- ובמיוחד שר התקשורת (שבמקרה? הינו גם ראש הממשלה) -- אינה מבינה את המשמעות ההרסנית של מהלך זה להפקות המקור בישראל, דבר שלכאורה דווקא פוליטיקאים מהימין אמורים להיות מאד מעוניינים בו.

לפני שנה וחצי כיהנתי כחבר ב״ועדת שכטר״ אשר בדקה לעומק את מצב הרגולציה של כל השידורים בישראל. לא אכנס כאן למורכבות הגדולה של עולם זה בכללותו, אולם בדו״ח המסכם שלנו התרענו על מצב שעלול להיווצר במוקדם או במאוחר (וחששנו יותר מוקדם מאשר מאוחר): אם ייכנסו גורמי שידור מחו״ל כמו אמזון, נטפליקס וכו׳ באמצעות האינטרנט, אז הדבר יכרסם בהכנסות של יס והוט וגם של ערוץ 2 ו-10, אשר מחוייבים על פי הזיכיון/רישיון שלהם להשקיע (ביחד) מאות מיליוני ש״ח כל שנה בהפקות מקור בעברית -- דרמה וסרטי תעודה ״עילית״ (איכותיים). אולם, ככל שמספר הצופים שלהם יילך ויירד, לא רק שיהיה להם פחות כסף להשקיע בהפקות מקור כאלו (ועל פי החוזה שלהם על פי חוק, הם גם רשאים להפחית את ההשקעות, אם וכאשר הכנסותיהן יורדות), אלא באיזשהו שלב, יקבלו החלטה מהפכנית וגורלית: לוותר על הזיכיון או הרישיון שלהם לשדר דרך הכבלים או בתדרי האוויר ולעבור לאינטרנט בעצמם. ואז יהיו פטורים לגמרי מחובת הפקות מקור!

המלצותיה של ועדת שכטר לא יושמו (אך גם לא נדחו). העיקר שבהן: להקים קרן להפקות מקור, מנוהלת על ידי אנשי מקצוע מהתעשייה (דומה לקרנות קולנוע למיניהן), כשרוב הכסף יבוא דווקא ממס על חברות התשתית -- בזק והוט -- אשר מרוויחות יפה מכל התמסורת ההולכת וגוברת באינטנרט. 70% מכל הפקת מקור יבואו מהקרן, כשהמפיק (ערוץ טלוויזיה זה או אחר) ישלים את ה-30% הנוספים לכל הפקה ספציפית. בנוסף, כל ״משדר״ משמעותי באינטרנט (שמציע תפריט מסודר, גובה תשלום מנוי וכו׳  -- לא אזרח מן השורה שמעלה וידיאו פה ושם) יחוייב בהפקות מקור עד 100 שעות לשנה -- ממש דרישה מינימלית ביותר. במלים פשוטות, הצענו לנתק את חובת ההשקעות בהפקות המקור מהזכיינים כדי שהתחרות עם גורמים חיצוניים לא תפגע בהן. הנטל ייפול על אלה המרוויחים מהשימוש ההולך וגבור באינטרנט כפלטפורמה לשידורי וידיאו/טלוויזיה.

האם הכל אבוד? לאו דווקא. ״ועדת פילבר״ (בראשות מר שלמה פילבר, מנכ״ל משרד התקשורת), שהוקמה לאחרונה כממשיכת ועדת שכטר, דנה בימים אלו בכל הנושא מחדש. ברור, שאין דרך (וגם לא נבון) לנסות ולמנוע גורמים חוץ-ישראליים מלהציע את מרכולם. מצד שני, לא צריכים לפגוע אנושות בתעשייה מקומית חשובה מבחינה כלכלית ותרבותית.

השלטונות לא הספיקו ״לראות את הנולד״ (כפי שעשינו בוועדת שכטר), אבל לא מאוחר מדי לטפל בילד היקר שלנו הנקרא התעשייה של  הפקת טלוויזיה ישראלית.

*************************************************************************************************

*המחבר הינו ראש ביה״ס לתקשורת באונ' בר-אילן.  

מרצים כותבים: משברי תקשורת (2)

ציאניד בכדור נגד כאב ראש ו-50 הרוגים באוטובוס -  14 טיפים כיצד להיערך לקראת משבר תקשורת

מאת: פרופ' חיליק לימור וד"ר ברוך לשם*

                                                                                 

אין דבר יותר צפוי ממשבר. הוא עלול לפקוד כל ארגון. וכיוון שמשברים צפויים – צריך ואפשר להיערך לקראתם.

אך כיצד נערכים לקראת משבר שלא ידוע מתי יפרוץ, מה תהיה עוצמתו, מה תהינה הסיבות לפריצתו ומה עלולות להיות תוצאותיו?

אחד המחקרים הקלאסיים בתקשורת הוא מחקרה של פרופ' גיי טוכמן, שבחנה את דפוסי העבודה בעיתונות והנושא את הכותרת "הפיכת הבלתי צפוי לשגרה".[1] עיתונאים, כמו שירותי חירום (משטרה, מכבי אש או מד"א) מתמודדים, כמעשה של שגרה, עם הבלתי צפוי וחייבים להיערך לקראתו.

והמציאות הזו צריכה להיות נכונה לגבי כל ארגון, שעלול למצוא עצמו, לפתע פתאום, במצב של משבר. המשבר עלול להתפתח גם למשבר תקשורת ועל כן חייבים להיות ערוכים ומוכנים כדי להתמודד אתו בצורה היעילה והמיטבית. העידן המודרני של הניו-מדיה ושל הרשתות החברתיות רק מעצים את הצורך בהיערכות נכונה, שכן משברי תקשורת, שבעבר התפתחו, בדרך כלל, באיטיות, עלולים להתפתח במהירות ולחולל תגובות ויראליות מיידיות.

תכנית פעולה מסודרת להתמודדות עם מצבי משבר יכולה למנוע את התפתחות המשבר, או להפחית את עוצמתו. וככל שהתכנית יותר מגובשת וסדורה, כפי שיובהר להלן, כך תשתפר היכולת של הארגון להגיב במהירות ובצורה הנכונה, "וארגונים צריכים להיות מוכנים להגיב תוך דקות, ולא תוך ימים, לסכנות פוטנציאליות".[2]

* * *

להלן 14 טיפים כיצד להיערך לקראת משבר:

1. להכין תכניות מגירה. כמעט כל המשברים צפויים. השאלה היא רק אם אכן יתממשו הלכה למעשה, ואם כן – כיצד ומתי. וכפי שצבא, או שירותי חירום, מכינים תרחישים למצבי משבר אפשריים ומתכוננים לקראתם, כך ראוי שיעשה גם כל ארגון – ציבורי או פרטי. על כן, השלב הראשון הוא להכין תרחישים למגוון של משברים אפשריים – החל באסונות טבע, דרך משברים פיננסיים וכלה בתאונות ובאסונות.

2. להקים צוות ניהול משברים. צוות כזה הוא מעין "כיתת כוננות", המופעלת מייד עם פרוץ המשבר. מי צריך להיות חבר בצוות? - המומחה האמריקני לניהול משברים, ג'ונתן ברנשטיין, ממליץ: "באופן טבעי המנכ"ל שהוא שצריך לעמוד בראש הצוות, ולצדו חברי הנהלה בכירים, אנשי יחסי ציבור וכן יועצים משפטיים. אם לאיש יחסי הציבור של הארגון, שהוא עובד פנימי, אין ידע ונסיון מספיקים בניהול משברים, כדאי לשכור את שירותיה של חברת יחסי ציבור חיצונית המתמחה בנושא".[3]

3. לקבוע מראש מי ידבר בשם הארגון. יש להחליט מראש מי יהיו הדובר בשם הארגון. "אדם אחד צריך להיות הדובר העיקרי", ממליצה אשת יחסי הציבור האמריקנית סנדרה קלאוסון-פריאו, "הוא זה שימסור הצהרות רשמיות ויענה על שאלות של התקשורת".[4] רצוי גם לקבוע מראש דוברים-מחליפים למקרה שהדובר המיועד לא יהיה זמין.

את הדוברים המיועדים יש להכשיר להופעה בפני אמצעי התקשורת, ובמיוחד בטלוויזיה. הכשרה כזו חיונית כדי להבטיח כי ביום שבו "ייזרקו למים" לא ימצאו עצמם חסרי ניסיון ונרגשים כמו טירונים.

4. לגבש רשימה מפורטת של שאלות ותשובות אפשריות במצבי משבר. הכוונה לשאלות שמקורן לא רק באמצעי התקשורת אלא גם, ולפעמים בעיקר, של הציבור הרחב.

5. להכין מיקום הולם, מצויד ומאובזר שישמש כ"חדר תקשורת". במצבי משבר רבים יש ואנשי התקשורת מבקשים "להתנחל" סמוך למקום האירוע. לכן, יש להיערך ולהכשיר אתר מתאים שישמש, אם וכאשר יהיה צורך בכך, כ"חדר התקשורת", שבו יהיו שולחנות עבודה, חיבורי חשמל, חדר למסיבות עיתונאים וכו'. הצבת מתקני שתייה, חמים וקרים, תיזקף כ"נקודת זכות" לארגון, וכהוכחה ליחס פתוח ולבבי כלפי התקשורת.

6. להקים אתרי אינטרנט "מואפלים" להפעלה במצב של משבר. אמנם, למרבית הארגונים יש כיום אתרי אינטרנט, אך אלו מיועדים למצבי שגרה ואינם בנויים במתכונת של "אתר חירום". בעת משבר אין זמן להכין אתר מותאם למציאות החדשה, ולכן ראוי שלארגון יהיה "אתר מואפל", בנוי ומותאם למצבי משבר, ואשר יופעל עם פרוץ המשבר. במקביל, יש להבטיח כי לרשות הארגון יעמוד, במקרה הצורך, צוות מיומן להפעלה מיידית והשוטפת של "האתר המואפל".

7. להכין ערכת מידע לטיפול במשברים. מה צריכה להכיל ערכה כזו?

א. מידע על משברים שונים שהיו לארגון, או לארגונים אחרים, על ההתמודדות עמם ועל הלקחים שהופקו מכך.

ב. הנחיות בדבר המדיניות של הארגון ובהתאם לכך מתווה לאסטרטגיה תקשורתית, המבטאת מדיניות זו.  

ג. רשימת מסרים עיקריים, המתאימים לתרחישים שונים של משבר, וכן להתפתחויות אפשריות שלו.

ד. דוגמאות של הודעות לעיתונות שפורסמו על ידי הארגון, או ארגונים אחרים, במצבי משבר.

ה. מידע מפורט ועדכני על הארגון, כולל ההיסטוריה שלו, יעדיו, קהלי היעד שלו, היקף פעילותו וכדומה.

ו. רשימה עדכנית של ממלאי התפקידים בארגון וערוצי הקשר אתם.

8. להיות מוכנים לפעילות ברשתות החברתיות. גם אם הארגון אינו פעיל ברשתות החברתיות הוא חייב להיות ערוך לפעילות כזו ברגע שבו ייקלע למשבר. הרשתות החברתיות מציבות בפני הארגון לא רק אתגרים אלא גם הזדמנויות. יועצת השיווק במדיה חברתית, ז'קלין רת'קליף, מזהירה: "זה מצב לא מומלץ להשתמש לראשונה במדיה החברתיים בתגובה למשבר בעת התרחשותו".[5] ההיערכות מראש בתחום זה חייבת לכלול זיהוי הפלטפורמות המתאימות לפעילות הארגון והכשרת צוות שיידע לפעול במסגרתן בעת הצורך. מאחר שמנהלים רבים אינם בקיאים בנבכי הרשתות החברתיות ראוי להכשיר אותם לקראת ההתמודדות עם הרשתות החברתיות במצבי משבר.   

9. לזהות ולהגדיר את קהלי היעד. אמצעי התקשורת הם רק קהל יעד שעמו צריכים הארגון ואנשי יחסי הציבור שלו לתקשר ולהתמודד בעתות משבר. על כן, יש לזהות ולמפות דרך קבע את כל קהלי היעד הרלוונטיים, הן מחוץ לארגון והן בתוכו. קהלי יעד כאלו עשויים לכלול, כדוגמה: לקוחות, ספקים, שכנים, בעלי מניות וכו'. ג'ים דוגהרטי, מומחה אמריקני לתקשורת חברתית, מביא את אוניברסיטת וובּר, במדינת יוטה בארצות-הברית, כדוגמה לפעילות נכונה בתחום זה, משום שזיהתה מראש את קהלי היעד לשעבר משבר, ואף הכינה תדריכים כתובים כיצד ליצור עמם קשר בשעת משבר. [6]

10. לטפח קשרי קהילה וכן קשרים עם לקוחות/צרכנים. פעילות מסוג זה תסייע ליצור, מראש או בדיעבד, קבוצות תמיכה שיסייעו לארגון בעת משבר.

11. לפתח יחסים וקשרים עם העיתונאים. עיתונאים הם לא רק ספקי מידע לציבור. הם גם מקור מידע חשוב לארגון על הלכי רוח הציבור ובעיקר על מידע שטרם פורסם ברבים. יחסים טובים עם עיתונאים, שאותם יש לטפח בקביעות, מתגלים כיעילים ומועילים בזמן המשבר., גם אם אין בכך כדי להביא בהכרח לסיקור חיובי של המשבר. דוגמה לכך הוא משבר ה"טיילנול" בארצות-הברית בשנת 1982, כאשר נתגלה ציאניד בגלולות של התרופה,  שיוצרה על-ידי חברת ג'ונסון-אנד-ג'ונסון. מידע שהגיע לאנשי יחסי הציבור של החברה מפי עיתונאים סייע להכין תגובות הולמות לקראת הפרסומים על המקרה בתקשורת.

12. להכין מראש טיוטות להודעות לעיתונות. חוקר ניהול משברים, פרופ' טימותי קומבס, מציע להכין תבניות של הודעות לעיתונות בשעת משבר, כמו גם תבניות של הודעות ומסרים להפצה באינטרנט ובערוצי התקשורת החברתית.[7] טיוטות כאלו יחסכו זמן-תגובה, שכן במקום לנסח הודעה ולבקש את אישור המנהלים והאחראים לתוכנה כדי שאפשר יהיה להפיצה לקהלי היעד, די בעדכון פרטים וב"הלבשתם" על הטקסט המאושר מראש.

13. לתרגל את תכניות המגירה. תכניות שנותרות במגירה, מבלי שהן נבחנות ומתורגלות - אינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. לכן, יש לקיים תרגולים של התרחישים האפשריים. שירותי חירום עורכים תרגולים כאלו כמעשה של שגרה, וארגונים וגופים אזרחיים צריכים ללמוד מהם. דוגמה לחשיבות התרגול מביא היועץ הבריטי לניהול משברים, אנדרו טיילור:  "בתפקידי בתחום התחבורה יצרנו תרחיש של משבר מדומה שלפיו אוטובוס ובו 50 נוסעים נפגע בתאונת דרכים. המשתתפים בתרגיל 'שיחקו" את תפקידי שירותי החירום, קרובי המשפחה ועיתונאים. 'הפגזנו' את הצוות במרכז השליטה, את המנכ"ל ואת המתורגלים  בשיחות טלפון קשות, שנועדו להמחיש את מה שיתרחש במציאות. המתורגלים הבינו שתרחיש כזה אכן יכול להתרחש במציאות, אבל לא מתי וכיצד. תגובות המתורגלים היו  ברומטר שימושי למוּכנוּת שלנו למשבר עתידי".[8]    

14. לא לשכוח לעדכן את "תכניות המגירה". "תכניות מגירה" מחייבות עדכון קבוע ושוטף. ללא עדכון כזה הן יהפכו עד מהרה לאסופת מסמכים שאין בה כך ערך.

 (פורסם ב-5.1.2016)

-----------------------------.

פרופ' חיליק לימור מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת ת"א ובביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן.

ד"ר ברוך לשם מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים.

------------------------------.

הכותבים הם ממחברי הספר "יחסי ציבור – אסטרטגיה וטקטיקה" (2014), שיצא לאור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. לעמוד הפייסבוק של הספר: http://on.fb.me/1PWlauF

הערות ומקורות

---

[1] Tuchman, Gaye (1973). "Making News by Doing Work: Routinizing the Unexpected". American Journal of Sociology, 79, 110-131.

לנוסח עברי של המאמר ראו: טוכמן, ג'.(1995). "תהליכי העבודה בהפקת החדשות העיתונאיות: הפיכת הבלתי-צפוי לשגרה,. בתוך: כספי, ד. (עורך), תקשורת המונים – מקראה (עמ' 255-234). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

[2] Hickey, Chelsea (11.12.14). "Creating an Effective Social Media Crisis Communications Plan." WOMMA. Retrieved 30 June 2015 from: http://www.womma.org/posts/2014/12/creating-an-effective-social-media-crisis-communications-plan 

[3]Bernstein,  Jonathan (2013). "The 10 Steps of Crisis Communications." Bernstein Crisis Management. Retrieved 25 June 2015 from: http://bernsteincrisismanagement.com/the-10-steps-of-crisis-communications/ 

[4] Clawson Freeo, Sandra K. (n.d.). "Crisis Communication Plan: A PR Blue Print". NewsPlace.org. Retrieved 25 June 2015 from: http://www.niu.edu/newsplace/crisis.html 

   

[5] Ratcliffe, Jacqueline (2015)." 4 Tips to Effectively Develop a Social Media Plan for Crisis Communication". Bcpasia. Retrieved 27 June 2015 from: 

 http://bcpasia.com/4-tips-to-effectively-develop-a-crisis-communication-plan-for-social-media/    

[6] Dougherty, Jim (6.12.14). "10 Ways to Improve Your Crisis Communications". Cision. Retrieved 27 June 2015 from: http://www.cision.com/us/2014/10/10-ways-to-improve-your-crisis-communications/

[7] Coombs, W. Timothy (23.9.14). "Crisis Management and Communications ". Coombs-2014- Crisis Management and Communications. Retrieved 18      July 2015 from:

http://www.instituteforpr.org/crisis-management-communications/?utm_source=Dispel+Myths+-+Crisis+Management+and+Communications&utm_campaign=Dispel+Myths%3A+Crisis+Communication&utm_medium=email  

[8] Taylor, Andrew (3.2.15). "Seven tips for managing a PR crisis." Freshfield. Retrieved 27 June 2015 from: http://www.freshfield.com/seven-tips-managing-pr-crisis/   

משפט התקשורת: בין משפט אולמרט למשפט זדורוב 2. לא נחה על משכבה בשלום - על עמדת הציבור והתקשורת בפרשת רצח תאיר ראדה

              לא נחה על משכבה בשלום

מאת: בר כהן*

  

דמיינו את הסיטואציה הבאה: כיצד הייתם מתמודדים במצב בו אתם מוחזקים במעצר במשך 8 ימים, תחת לחץ נפשי עצום, ומול חוקרים מניפולטיביים המאשימים אתכם בביצוע פשע נוראי? הם אומרים לכם במפורש שנמצאתם אשמים ויש ראיות מפלילות נגדכם, אז כדאי שתשתפו פעולה אם אתם רוצים שיבואו לקראתכם בגזר הדין. האם יתכן שאיפשהו, במהלך שעות על גבי שעות ולילות על גבי לילות של החדרת מסר חד משמעי לתוך ראשכם, הייתם מתחילים לפקפק בחפותכם ומודים ברצח שלא ביצעתם? ואף משחזרים אותו? את שאלות אלה, כמו רבות אחרות, שואלים עצמם מאות אלפי ישראלים כאשר הם הופכים לחוקרים פרטיים מטעם עצמם, ונסחפים אל תוך פרשה שכבר 9 שנים לא נותנת לעיר קצרין, ולמדינת ישראל, מנוח.

רצח תאיר ראדה ז"ל התרחש ב-6 בדצמבר 2006. ראדה, נערה בת 13 וחצי מקצרין, נמצאה ללא רוח חיים בתא שירותים בבית-ספר תיכון "נופי גולן" שבו למדה, ובגופה נתגלו חתכי סכין וסימני אלימות רבים. לאחר הרצח עצרה המשטרה את רומן זדורוב, פועל בניין בן 29 שעבד בבית הספר. זדורוב שוחרר, אולם כשבוע לאחר האירוע נעצר שוב, בחשד שהוא שביצע את הרצח. בהמשך זדורוב הודה בביצוע הרצח בפני חוקריו ושחזר את המעשה לפני מצלמות המשטרה, אך כעבור מספר ימים חזר בו מהודאתו, סירב לחתום עליה וטען כי זו הוצאה ממנו בלחצים. ב-14 בספטמבר 2010 הורשע זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת ברצח, ונדון למאסר עולם.

תאיר ראדה ז"ל

אבל רגע, כיצד יכול להיות שאדם חף-מפשע יודה ברצח שלא ביצע, ואף ישחזר אותו? נשמע הזוי ומופרך, אם הוא גם הודה וגם שחזר – לא נשמע הגיוני כלל וכלל שהוא לא הרוצח. אלו המאמינים שהאשם ברצח אכן נתפס, עשויים לכנות את האנשים שמצדדים בחפותו של רומן זדורוב כחובבי קונספירציות שאוהבים לשאול יותר מדי שאלות. האומנם זה בהכרח המקרה?

אותם ספקנים, שבטוחים שהמשטרה תפסה שעיר לעזאזל והפלילה את זדורוב, יענו לטענה שמי שמודה, ואף משחזר רצח, הוא בוודאי רוצח מתועב שצריך להינמק בכלא, בשתי מילים: עמוס ברנס. ברנס ז"ל היה ישראלי שהורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר ונשפט למאסר עולם, אך עונשו נקצב ע"י נשיא המדינה לאחר שמונה וחצי שנות מאסר, כאשר התברר כי היו במשפטו עיוותי דין ועדויות שקר של חוקרי המשטרה. לאחר מאבק ארוך של ברנס לקיום משפט חוזר נקבע לו משפט חוזר ב-2002, אך עקב החלטת פרקליטות המדינה שלא להגיש כתב אישום חוזר זוכה ברנס זיכוי אילם, ואף נפסקו לו פיצויים על מאסר שווא. גם אז, בעקבות לחץ תקשורתי, צפו הדברים אל מעל פני השטח.

התקשורת, ברובה, קוראת לחפותו של זדורוב. תחקיר "עובדה" שהתפרסם לאחרונה אף העלה ממצאים חמורים: קיימים פגמים בהתנהלות של המכון לרפואה משפטית ביחסו הקרוב מדי לפרקליטות, ויש חשדות לגבי עבודה משותפת ומתואמת. התנהלות בעייתית, בלשון המעטה, של המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט היא אינה דבר חדש: ניתן להבחין בה גם בפרשת עמוס ברנס, וגם בפרשת גל בק ז"ל (שהריחה כשערורייה לא פחות קטנה בפני עצמה – חפשו באינטרנט).

רומן זדורוב

השופטים, לעומת התקשורת, המשיכו להרשיע פה אחד את זדורוב עד ה-23.12.2015 ולא הותירו מקום לספק. רק כשבתאריך הנ"ל, לראשונה, נפל דבר – באותו יום התקיים ערעורו השני של זדורוב, ולראשונה שופט במדינת ישראל סבר כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. מבחינתו של אותו שופט, ד"ר יורם דנציגר, ראש ההרכב בערעור, ומבחינת מאות אלפי אזרחים ישראלים, הראיות שהיו בידי החוקרים אינן מספיקות להרשעתו הוודאית של אדם. עם זאת, ד"ר דנציגר היה בדעת מיעוט, שכן שני שופטים אחרים הותירו את ההרשעה על כנה.

מאז הערעור השני, אותה תקשורת הציתה מחדש את פרשת תאיר ראדה ז"ל עם סידרת כתבות בנושא, ויחד עם השופט דנציגר הובילה עוד עשרות אלפי גולשים להתעניין ולחקור אותה. ניתן לזהות זאת ב"כיכר העיר" - הרשתות החברתיות: בקבוצה אחת מיני רבות שעוסקות ברצח, בפייסבוק לדוגמה, היקף המשתתפים צמח מכ-40,000 חברים לכ-200,000 חברים, תוך כשבוע ימים בלבד(!). אותה קבוצה, "כל האמת על פרשת תאיר ראדה ז"ל", שוקקת מתח ופרטים על המקרה, התנצחויות וויכוחים בין אנשים שמסכימים במעט, ובין כאלה שלא מסכימים על שום דבר, ואין בה הפסקה 24/7 במשך לילות כימים.

בזמן שזדורוב היה בגדר עצור, במבט אחורה אל שנת 2006, המשטרה מיהרה להכריז כי הרוצח כנראה נמצא בידה, ושבדיקת די.אן.איי "ברמת דיוק של 90 אחוזים" קושרת את החשוד לאירוע. כידוע, הטענה הזו הייתה לא נכונה, יש שיגידו שקרית – לא נמצא כל די.אן.איי של זדורוב בזירת הפשע. לעומת זאת, כן נמצא בחדר השירותים בו אירע הרצח די.אן.איי של חשודים אחרים, נתון שמשום-מה לא נבדק עד רגע כתיבת שורות אלו. נוסף על כך, קיימות אין-ספור סיבות לתהות על הפרשה: שיערות שנמצאו בכף ידה של המנוחה, אשר אינן שלה ואינן של זדורוב, והן לכאורה של חשודות בעלות שיער ארוך; טביעת נעל מידה 37 שנותרה בזירת הרצח, ויכולה מקסימום להכיל את הבוהן של זדורוב, בטח שלא את כף רגלו הגדולה; עד היום לא נמצא כלי הרצח; מניע שלדעת רבים איננו מספיק מוצק; תאיר ז"ל הייתה נתונה תחת חרם כיתתי, ולאחר הרצח פורסמה הודעה בפורום של ביה"ס – "תאיר, קיבלת מה שמגיע לך"; ועוד.

יש הטוענים כי באותם ימים בהם האנס המסוכן, בני סלע, חמק מזרועות החוק והביך עד כלות את המשטרה, לא מן הנמנע שהיה לה הרבה יותר נוח להכריז במהירות על תפיסת רוצח, מהגר שבקושי ידע עברית ויכולת ההתגוננות שלו נמוכה יחסית, מאשר להתחיל ולחקור בני 13. הידיעה האפשרית כי ילדים מסוגלים לרצוח בדם קר בן כיתה שלהם, ועוד בביה"ס עצמו, הייתה זורעת פאניקה עצומה במדינה. אף אדם לא יקבל בשלווה את העובדה שיתכן כי בניו ובנותיו לומדים כרגע עם רוצחים פוטנציאליים, ושאף אחד לא חסין, בשום גיל ובשום מקום.

מצפייה בתחילת חקירתו של זדורוב, נוצר רושם שהחוקרים היו מוכנים ללכת רחוק מאוד על מנת ליצור חפיפה בין ההאשמות כלפיו לבין צרכיהם להביא להרשעה. בסופו של דבר, כשהנאשם נשבר, הודה והסכים לשחזר את הרצח, רואים בווידאו כי השחזור לא אותנטי, ושהתמצאותו של הרוצח המורשע בזירת הפשע לקויה ולא טבעית (הכל זמין לצפייה ביוטיוב). יחד עם זאת, ולמרות שמאמר זה עוסק בעיקר בשאלות לא פתורות שנודפות מן הפרשה, יהיה זה מגמתי לא לציין כי קיימים גם ממצאי חקירה אשר עשויים לשכנע, בד בבד, הן שופט והן הדיוט, שהאשם האמיתי אכן נתפס.

אני לא שופט במדינת ישראל. אינני יכול לקבוע חד-משמעית כי רומן זדורוב הוא לא רוצחה של תאיר ראדה ז"ל. אינני, לדאבוני, גם יכול לקבוע נחרצות את ההיפך מכך. מה שכל מי שעיניו בראשו כן יכול לקבוע, וזאת מחקירה פרטית של המקרה ברשת (טונות של חומר זמינים במרחק קליק אחד), זה שמשהו מסריח בפרשה הזו, ושעולות ממנה יותר שאלות מאשר תשובות. אין לי ספק שאנשים חפים מפשע מרצים כיום שנות מאסר על-לא עוול בכפם, ולכן אצלי לפחות יש הרגשה של חובה מוסרית לבחון את נתוני הפרשה כדי לקבל עליה דעה מוצקת. אם אתם שותפים להרגשה הזו – התחילו בלצפות בסרט "לתפור חף מפשע" של ד"ר חיים סדובסקי (זמין לצפייה חופשית באינטרנט) הטוען כי "אנשי חוק פעלו כארגון פשע לכל דבר ועניין", המגולל את התיאוריה שזדורוב נפל קורבן למערכת שמעטים יכולים להתמודד מולה ראש בראש. פתחו את דפדפן האינטרנט שלכם, צפו בסרטונים, עיינו בכתבות, אפילו קראו את פסק-הדין המלא, והחליטו בעצמכם.

בימים אלה הסנגוריה מתכוננת לבקש דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים, בטענה שיש דעת מיעוט מזכה (השופט דנציגר); התקשורת ממשיכה לשאול שאלות; על כל נתון מפליל ניתן למנות נתון מזכה; והרשת החברתית גועשת. בהתחשב בכל האמור לעיל רבים סבורים כי יש מקום לפתוח את חקירת התיק, ולבחון מחדש את הממצאים שעמדו לרשותם של חוקרי המשטרה, לגבי אותו יום ארור ועקוב מדם ב-6 בדצמבר 2006. זאת על מנת לנסות ולהחזיר ולו במעט את אמון הציבור במערכת, כדי לספק שקט לאמא שכבר 9 שנים אינה מפסיקה לרדוף צדק, ובשביל לתת לתאיר המסכנה לנוח, סוף סוף, על משכבה בשלום.

*המחבר הנו סטודנט שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן

משפט התקשורת: בין משפט אולמרט למשפט זדורוב 1. כל האמת על רצח תאיר ראדה

משפט התקשורת- הקדמה

שני משפטים מרכזיים העסיקו את הציבוריות הישראלית לאחרונה, שני  ערעורים שנדונו בבית המשפט העליון:

ערעורו  של רומן זדורוב שהורשע  ברצח הנערה תאיר ראדה  וערעורו של אהוד אולמרט שהורשע בקבלת שוחד בפרשת הולילנד.  הראשון פועל בניין, קשה יום. השני ראש ממשלה לשעבר.

מאז ההרשעות בערכאות הנמוכות התקשורת חרצה משפט: היא יצאה מגדרה כדי שנאמין, בניגוד לפסיקת השופטים,  שהרוצח של תאיר ראדה אולי עדיין מתהלך חופשי ואילו בעניין אולמרט נוצרה בציבור, באמצעות התקשורת, תחושה שלמרות הזיכוי מקבלת שוחד בחצי מליון שקלים, הוא אכן אשם.

כב' השופט יצחק עמית אף התייחס לאוירה הציבורית בפסק הדין בעניין אולמרט:

"יכול שהציבור או חלקו, שמטבע הדברים לא נחשף לכל הפסיפס הראייתי, 'מאוכזב' או 'מופתע' מזיכויו של אולמרט מהאישום העיקרי, אך  אמון הציבור בבית המשפט נובע דווקא מהידיעה שבית המשפט פוסק כפי שמתחייב מהדין ומהראיות ולא בשל חשש מתגובת הציבור. דומה כי התיק שבפנינו מדגים היטב את הפער בין משפט לבין משפט על ידי
התקשורת או על ידי הציבור. בית המשפט לא פוסק על פי תדמיות, לא על פי שמועות, לא על פי 'אבל כולם יודעים ש...' ולא מחשש פן הציבור יתאכזב. שופט דן ופוסק על פי הראיות שהוצגו בבית המשפט ולא על פי ראיונות של זה או אחר בתקשורת"  (מבוסס על ע"פ 5270/14)

בימים הבאים נציג  פוסטים שכתבו סטודנטים בנושא:

כל האמת על רצח תאיר ראדה!!!! כנסו!!!!!!!1

מאת: בת אל צוברי*

כששי יפרח נכנסה לבית האח הגדול, אני נכנסתי למשמרת לילה במוקד. מסך האזעקות המרכזי הפך למסך הקולנוע, וכולם ישבו וצפו בתוכנית שהגיע תורה להפריע לנו להיות עובדים יעילים. "היא חברה של תאיר ראדה, תכנסו לפייסבוק - תראו מה הגיבו על התמונה שלה באח הגדול!".

נכנסתי. קראתי את כל התגובות. חשכו עיניי. מאשימים את הילדה הזאת ברצח? והמגנים טוענים שהיא לא רצחה, היא בסך הכל יודעת מי כן? "שי יפרח יודעת את האמת!". רעננתי כל כמה דקות כדי לראות אם יש מידע חדש. נשאבתי. הסקרנות והאובססיה שלי לקונספירציות הפכו את המשיכה שלי למקרה לבלתי נמנעת. והמשמרת לילה ממש לא הועילה.

למחרת נכנסתי שוב לפייסבוק, לאותה התמונה עם כל המגיבים המאשימים. התגובות נעלמו כלא היו. הדבר שמתאים שיקרה עכשיו הוא שאשכח מכל העניין, ואתמקד בחיפוש ברשת אחר בגדי הים של שי. אבל תוך כמה ימים דחה בית המשפט העליון את הערעור של זדורוב. וביום למחרת פורסמה כתבה בעובדה על ד"ר זייצב, אותו פתולוג שהביא להרשעתו של זדורוב. בכתבה מספרים איך הדוקטור לא ידע להבחין בין סכין משוננת לסכין יפנית. ואז נשמעת השאלה – "האם קיים מנגנון לסילוף ראיות בחסות המדינה?".

 הרגשתי שמנסים להשתלט לי על המוח. תחשבו מה סיקור כזה יכול לעשות לבחורה שעדיין צופה באדיקות בסרטי קונספירציה על ה-9/11 ביוטיוב??? ובעודי מנסה להרגיע את עצמי, לומר – "בתאל, תשלימי עם זה. רומן זדורוב אשם. די, הוא אשם. אז אילנה דיין אמרה. והמגיבים הגיבו. בית המשפט אמר אחרת, תשחררי"; חברה מהצבא מוסיפה אותי לקבוצה בפייסבוק "כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל...". נכנסתי לעיין בקבוצה, לזקק לי את ה'נוזל הטהור, שמן-תמצית של האמת' (וירג'יניה וולף מתהפכת בקברה כרגע מלדעת במה פמיניסטיות משוגעות מתעסקות בימים אלה), אבל אז ראיתי יד מלאה בדם, עם שערות שחורות ארוכות. עמדתי להקיא. יצאתי מהקבוצה.

.

 קבוצות פייסבוק שנפתחו בעניין רצח תאיר ראדה

היקום בהתגלמות חבר פייסבוק אחר, החליט שאני לא יכולה לפרוש ככה בשיא  מהחיפוש  פייסבוקי אחר האמת, והוסיף אותי מחדש לקבוצה. בסדר, הבנתי. אני איתכם. אז מי רצח את תאיר ראדה?

גילוי נאות: עדיין אין לי את התשובה. סליחה על הכותרת המטעה. לא יודעת מי רצח את תאיר ראדה. בדיוק כמו 200 אלף העוקבים אחר הקבוצה. אני יודעת משהו אחד – כולם בטוחים שזה לא רומן זדורוב. 
יכול להיות שהטענות נכונות, ויכול להיות שאנחנו נאחזים בטענות הללו מתוך אובססיה. אבל שמו של זדורוב מוכר וידוע לכולנו, כך גם שמה של תאיר. והמחשבה על חפותו לא נוצרה מתוך וואקום. היא הושתלה לנו 
במוח. אנשים ממוצעים לא נוטים לקרוא פסקי דין להנאתם. אנחנו לא יודעים דבר כי חיפשנו בעצמנו לדעת. התקשורת הייתה שם, ואמרה לנו מה לחשוב. אמרה לנו איפה לחפש. והנה אנחנו בפייסבוק שואלים: 
"חברים, תראו את הסימנים על הסנטר, סכין משוננת או מחודדת או משוייפת או מונח אחר שאנחנו בכלל לא מבינים אבל שמענו הרבה בחדשות?".

"חקירות" הגולשים בעניין הרצח

אם מישהו מחפש הוכחות לאסכולת סדר היום, הנה לכם. שחור על גבי לבן על גבי הפייסבוק. פמפמו לנו במוח במשך שנים שרומן זכאי, והנה אנחנו חוקרים ומנתחים, חושבים איך נוציא לאור  את האמת, שאנחנו 
כלל לא בטוחים בה. והדבר העצוב עוד יותר הוא – אם נגלה שאנחנו באמת צודקים. שבאמת זדורוב זכאי. ושי יפרח יודעת את האמת. אם זה באמת נכון, איך לא נשאל את השאלה: כמה עוד חפים מפשע 
יושבים מאחורי סורג ובריח? ולמה התקשורת לא אמרה לנו לחשוב עליהם?

*המחברת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן