דפים

יום שני, 2 באפריל 2018

סטודנטים כותבים: החירות לצחוק. מאת: בת אל צוברי





החירות לצחוק
מאת: בת אל צוברי*






מסיבה לא ברורה כלשהי, ברגע שהבנתי שהנושא לכתיבה הוא 'חירות', הצלחתי רק לחשוב על אלו שאינם חופשיים (אני לגמרי רובין הוד בעיני עצמי). אז אחרי שהבנתי שכנראה לאף אחד לא יהיה אכפת מספיק כדי לקרא על הילדים הסורים למשל, או על אברה מנגיסטו; החלטתי לכתוב על החופש של כולנו– החירות שלנו לצחוק.

לאחרונה צפיתי בשני מופעי סטנד אפ: של ג'ים ג'פריס ושל ריקי ג'רוויס. נהניתי משניהם מאוד. היה רק משהו אחד שחזר על עצמו וממש הפריע לי. בשני המופעים בלט במיוחד הזמן הרב שהם הקדישו על מנת להסביר שקומדיה נועדה לבדר. שניהם התייחסו לתגובות של כל הנפגעים מהמופע והבהירו שמה שהם אומרים בסטנדאפ – זו לא העמדה האמיתית שלהם. בסטנדאפ הראשון זה רק גרם לי קצת להרהר למה צריך להסביר את המובן מאליו. וכשהסטנדאפיסט השני טרח גם הוא לעשות את אותן ההבהרות – זה נפל לי, יש לנו כאן בעיה.





לפני כמה ימים, צפיתי בסרטון של איזה סטנדאפיסט ישראלי בפייסבוק (אני כנראה מקדישה הרבה יותר זמן לקומדיה מהאדם הממוצע). אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר, אבל זה היה איזה משהו אינפנטילי על זה שנשים הופכות להיות ___ (כל כך לא עניין אותי שאני לא זוכרת), ברגע שיש להן חבר. באמת לא האמירה המבריקה של המאה; גם לא כל כך מבדר... אבל תגובה אחת בקהל הייתה לא צפויה בעליל. בחורה פשוט קמה, צעקה לעברו ויצאה מהאולם בהפגנתיות.

התגובה הזו הייתה מבחינתי הקש! למה כולם כל כך רגישים??? אני שואלת את זה בתור פמיניסטית שכשאומרים לה שבגלל כל התלונות על הטרדות מיניות "מרגישים לא בנוח כבר לדבר עם נשים בעבודה" – אני עונה "בעיה שלכם". אני לגמרי בלופ! אבל למה עם כל כך הרבה רגש? מה הבעיה להחזיק בעמדות האלה, לחנך את הילדים שלנו אליהן, ליישם אותן בחיים האישיים שלנו ובבחירות האישיות שלנו – ובכל זאת להצליח ליהנות מקצת בידור!!!

כבר רבים טוענים שתרבות התקינות הפוליטית מסכנת את חופש הביטוי. ואכן כשזה מגיע לקומדיה, זה כבר צורם הרבה יותר. או כמו שהסטנדאפיסטים פירטו ארוכות במופע: בדיחה על דבר רע היא לא רעה כמו הדבר הרע. להיפך, בדיחה יכולה לבקר את הדבר הרע.  זה הכל תלוי בבדיחה עצמה.

למרות הטענות נגד התקינות הפוליטית, ואפילו שסאות'פארק הצטרפו גם הם לגל הביקורת עם מנהל   PC  (אני משום מה נוטה להנהן ולהסכים באוטומט עם כל מה שהם עושים) – אני לא השתכנעתי שהתקינות הפוליטית היא הבעיה. תקינות פוליטית היא לא רעה במהותה. היא לא הסיבה לכך שהכל היום נחשב פוגעני. לתחושתי, הבעיה היא עצובה יותר, והיא נעוצה ב'תרבות הקורבנות' העולה.

נדמה שבזמן האחרון כולם מבקשים להפוך את עצמם לקורבן של הנסיבות. מחקר שנערך לאחרונה הבהיר עד כמה התפיסה הזו בעייתית. המחקר מצא שב-1 מתוך 20 מקרים של בריונות ברשת – התוקף והקורבן זהים. בני נוער מפרסמים תכנים ברשת נגד עצמם!!!! הנושא הובא לידיעת החוקרים ממקרה ההתאבדות של האנה סמית', בת 14 מאנגליה, שתלתה את עצמה לאחר חודשים של בריונות ברשת. לאחר מותה מצאו כי 98% מהמסרים שנשלחו לסמית הגיעו מאותה כתובת IP כמו המחשב שלה. בני נוער העידו שהם עושים את זה בשביל תשומת לב.

הנה השורה התחתונה: אנחנו צריכים לשים בצד את הבעיות שלנו עם תקינות פוליטית ולהתמקד בתרבות הקורבנות הגוברת. להיות קורבן זה משהו שאנחנו צריכים להתאבל עליו, לא לפאר. רחמים עצמיים הם רעל. אסור לנו לשתף עם זה פעולה, במיוחד בשביל החירות שלנו לצחוק.

*המחברת הנה בוגרת תואר ראשון בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן . בעבר שמשה כחברת מערכת בבלוג בר דעת.  בתאל צוברי הנה מייסדת הסוכנות לשיווק דיגיטלי  TBMS


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה