מרתון שיימינג בעקבות תופעה שתופסת תאוצה ברשת. 4. מילים עלולות להרוג

לפעמים, עלינו לעצור ולחשוב על המילים שלנו, לבחון אותן בקפידה

מאת: איילת אלקיס

מי מאיתנו שלא שמע, מוטב שיקרא פוסט זה על מנת להיות מודע למקרה מצער שאירע בשבוע שעבר, מקרה מצער שהוא תוצאה ברורה של תופעת הShaming המתנהלת ברשתות החברתיות, ואשר פורחת ומתרחבת עם הזמן.
לא קשה להבין, כי נוצרה בארצנו הקטנטונת איזושהי תרבות עליהום מגוחכת, בעיניי. המקרה המצער ביותר ששמעתי לאחרונה, התחיל בלשכת האוכלוסין בתל-אביב, בעת שאישה ממוצא אפרו-אמריקאי חשה גזענות כלפיה בדבריו של אריאל רוניס ז"ל, שהפנה אותה לתור אחר – בו טען כי עליה להיות מלכתחילה. לאחר מכן, אותה אישה העלתה פוסט שהיכה גלים ברשת החברתית פייסבוק ומחוצה לה. כפי שכולנו יודעים, הפוסטים המעניינים באמת בפייסבוק הם הפוסטים שמתרעמים נגד משהו, יוצאים כנגד איזושהי אפלייה שאנו מצקצקים בלשונינו כאשר אנו עדים לה. אותם פוסטים זוכים לשיתופים רבים בתוך דקות אחדות, אם לא שניות. אותם פוסטים זוכים להכרה רבה, זוכים לתגובות נאצה בקרב הגולשים, לרוב מגיעים אפילו לטלוויזיה. כך היה עם המקרה המצער של אריאל רוניס ז"ל. אותה אישה, גינתה את התנהגותו של רוניס ז"ל וטענה שהוא גזען. טענה שהוא מייצג תופעה מביישת במדינת ישראל וקראה לצדק. אלפים גידפו את רוניס ז"ל באותו פוסט, והשיתופים רק הלכו והתעצמו והגיעו לכל שכבות האוכלוסייה.
לפני התאבדותו, כתב בפייסבוק:"כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה. המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. לא עוצרים ולו לרגע לשאול – איני מאשים אותם. גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט כזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות."
עוד טען, כי הוא לא מצליח להתגבר על התחושות הקשות שמלוות אותו מאז אותו פוסט.
כשקוראים את דבריו, קשה שלא לחשוב מדוע באמת אף אחד לא עצר ושאל. מדוע באמת, אף אחד לא כתב כי אין לדעת מה קרה שם באמת. אף אחד לא הכיר את אותו אדם, את הסיטואציה. לא ידע עד כמה אותו אדם רגיש, או שאותן מילים יעוררו בו טריגר להתאבדותו הצפויה. אף אחד לא מעלה בדעתו, שמילים יכולות להרוג. מבפנים. מילים שמופנות אל אדם מסויים, לעיתים מכאיבות לו יותר מכפי שנדמה לנו. לרוב, אנחנו לא עוצרים לרגע וחושבים איך המילים שלנו ישפיעו על האדם מעברו השני של המסך.
לא מזמן, נעשה קמפיין בו השתתפו מפורסמים רבים. באותו קמפיין, הראו לאותם מפורסמים טוקבקים שפורסמו עליהם. הם הקריאו את הטוקבקים הקשים, המביכים והמבזים, והמצלמה צילמה אותם כל העת. חלקם בכו, חלקם לא יכלו להמשיך להקריא. חלקם לא הבינו מהיכן הרוע מגיע.
לא קשה לחשוב על עוד מקרים של התופעה – המקרה של הגננת ששלחה את הילדים עם טלאי צהוב לביתם מהגן ביום השואה, ולאחר מכן אם אחד הילדים פירסמה בפייסבוק את אשר קרה, או אופן ההתבטאות של ענת וקסמן בריאיון אינטרנטי שנעשה עמה שגרם לשנאה רבה כלפיה בקרב האוכלוסייה, עד כי לא יכלה ללכת ברחוב מבלי שיסוננו לעברה הערות קשות ופוגעניות. נראה כי כולם רק מחפשים איפה ניתן להראות כמה הם נאורים וכמה כולם טועים ודפוקים, מאידך. נראה כי ברגע שאנו מקטינים ומורידים אדם אחר, באופן עצוב ועגמומי, אנו חשים יותר טוב לגבי עצמנו.
עצוב לי שאנשים לא יכולים לחוש טוב עם עצמם והווייתם בלי להוריד מישהו אחר בדרך, לערוף לו את הראש ולפגוע  בליבו.
אנחנו רעים לפעמים, כולנו. ובינינו לבין עצמנו, לפעמים שכחנו את המשפט היפה ההוא מהגן, אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך. אל תצעק, אל תקלל, אל תמלא את עצמך בארס אלא באהבה ככל שניתן. תסכים לא להסכים, נצור לשונך כשתצטרך.
יציאת חוצץ כנגד התנהגות כלשהי, יכולה לעיתים להתנהל בדלתיים סגורות ובאופן תרבותי. לא בפרהסיה, מול כולם, תוך נו-נו-נו ושיימינג אין סופי.
לפעמים, לא ברור למה דברים כאלו לא מתנהלים יותר בדלתיים סגורות. למה דברים כאלו לא יכולים להיגמר בפנייה לנציב תלונות הציבור. מדוע צריך לשתף עשרות אלפי אנשים ולבייש אדם שאין לדעת כיצד יגיב לכל ההמולה סביבו. הכעס משתלט עלינו לעיתים, עד שאנו לא רואים את הצד השני. הצד ההוא שמגיב אחרון, הצד ההוא שמוצג באור מסויים שקשה לו למחוק לאחר מכן.

תרבות השיימינג והנו-נו-נו הזו, גרמו לכולנו להתמכרות כלשהי, התמכרות שנועדה להאדיר את עצמנו ככל הניתן. בין כל העליהם והבלאגן שאנחנו כל כך נהנים לקרוא ולשתף, שכחנו קצת לראות את הטוב שיש בכל אחד, את היכולת והזכות לא לשפוט.
לפעמים, עלינו לעצור ולחשוב על המילים שלנו, ולבחור אותן בקפידה. נראה כי ישנם אנשים שרק אם יורידו את רוחו של אדם אחר, יעלו את רוחם עצמם.


מהמקרה של רוניס ז"ל אנו צריכים רק להסיק מסקנות ראויות ולנסות לבנות כאן עולם ראוי יותר, עם טיפה יותר חמלה ופחות מילים רעות, פחות שנאה. יותר קירוב לבבות ופחות נו-נו-נו לכל עבר.
נשמע אוטופי,אה? בואו נקווה שגם אוטופיה יכולה להתקיים.  

המחברת הנה סטודנטית שנה א' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן