דפים

יום רביעי, 15 באפריל 2015

יום השואה בזיכרון האישי שלי

גם אם טוב על הלב
מאת: נוית שיין



הילדות שלי בנהריה הייתה יפה. ים, אוויר טוב, חברים ופשטות שבאופן מסוים עדיין מגיחה מדי פעם מעבר לפינה. אך לצד כל הססגוניות והחיוניות,היה משפט אפרורי אחד שהביט בי בכל מקום: בבית הספר, בית הכנסת, בספרייה העירונית, במתנ"ס ואפילו בין מודעות העיתון. היה זה משפט שנכתב באותיות שחורות ומרובעות, תלוי בתוך מסגרת עץ פשוטה, ותוכנו  בולט וזועק: "גם אם טוב לך על הלב, זכור את השואה".
את מסגרות העץ הללו פיזר תושב העיר, יעקב וינברג; ניצול שואה יליד הונגריה, שהקדיש את כל חייו להפצת זיכרון השואה. ואם לא די בהפצת הסלוגן המוכר ביותר בעיר הצפונית, הוסיף וינברג לשם משפחתו את השם הסמלי "השישה". כך הפך למצבה חיה של שישה מיליונים.
בתור ילדה חשתי מאוימת מהמשפט הזה. כל רגע של בדיחות דעת, קלות ראש או סתם שמחה תמימה הומר מיד במעטה של רצינות למראה אותה מסגרת חומה, כגוערת בי על שהעזתי לעלוץ ולרגע לשכוח. המשפט הקר, החותך והמרתיע הזה, גרם לי לסלוד מכל דבר שקשור באופן כזה או אחר לשואה.
תמיד הופתעתי מהיחס שהיה לי כלפי השואה. הוריו של אבי הם ניצולי שואה, הוריה של אמי השאירו אחריהם חלקי משפחות, אשר מי מהם ניצל מן התופת ומי מהם נשרף במאכלת. סיפורי השואה, מאז ומתמיד, העלו בי חידודין חידודין. העיתון תמיד היה קרוע ביום השואה, מלא בסיפורי גבורה שהעבירו את לילותיי עם סיוטים ונדודי שינה. הטקסים השנתיים בבית הספר היסודי היו לי לסבל, ובתיכון העדפתי פשוט להישאר בבית ולא לשמוע, לא לראות, לא לדעת. שמחתי על שסבי וסבתי שתקו ולא היו מוכנים לדבר על אותה תקופה. למסע במחנות ההשמדה בפולין לא נסעתי תוך שאני מתרצת שלא אוכל לעמוד בפני המראות הקשים, כאשר למעשה פחדתי שהשואה תשאב אותי אליה ולא אהיה עוד אותה נערה חייכנית ושמחה.
השנים עברו, אך את התחושות לא יכולתי להעביר. הרגשתי שאני עוברת על פשע עצום בכך שאיני מצטרפת לקולקטיב הישראלי, המקדש את זכר המיליונים ומפאר את הניצולים והשורדים.
בליל הסדר האחרון הסבתי לשולחן עם משפחתי הגרעינית, בני דודיי ומשפחותיהם וסבתי. כשהגענו לשיר "והיא שעמדה", שרנו את השיר בלחנו המסורתי, וכשסיימנו שאלה אותי אמי: "יש מנגינה חדשה, משהו של שולי רנד... איך זה הולך?". לא הצלחתי להיזכר במנגינה המדויקת, אך זכרתי שהביצוע הזה הוא חלק מפרויקט שבו זמרים עכשוויים שרים את ניגוניו של הרבי מליובאוויטש, האדמו"ר של חב"ד. הבטחתי לעצמי שאחפש את השיר בהזדמנות הראשונה, כדי שבשנה הבאה אוכל להשיב לאמי על קושיה זו.
בינתיים שכחתי מההבטחה שהבטחתי לעצמי. השבוע נקלעתי לתחנה המרכזית בירושלים, וראיתי את דיסק הפרויקט באחד הדוכנים ומיד קניתי אותו. השיר השני מופיע בו היה אותו "והיא שעמדה" מליל הסדר. מיד האזנתי לשיר שוב ושוב, משננת את הלחן הנוקב והמרגש ככל יכולתי. באותם רגעים בהם השיר התנגן, חזרתי שבוע וחצי אחורה, לליל הסדר. ראיתי בעיני רוחי את סבתי, נצר אחרון לאותו דור שהושמד, נושאת הגחלת שבכל בוקר נושאת לבורא עולם את אותן המילים שנשאה אמה לפני יותר מ-80 שנה, יושבת וסביבה בנה, נכדיה וניניה, וזוכה לראות עין בעין את הניצחון האישי שלה על אותם פושעים נאצים.
אותם רגעים, בהם עלתה בראשי תמונת שולחן החג, היו הרגעים בהם הבנתי את משמעות המשפט של יעקב וינברג השישה. העולם שלנו הפך להיות פשוט וברור מאליו, כאשר בעצם בינינו נמצאים אנשים שבזכותם אנחנו כאן. הם נלחמו למעננו, חלמו אותנו ברגעי קושי ועשו את כל שביכולתם כדי שאי שם, בעתיד, תהיה הצדקה למלחמה היומיומית על פיסת הלחם העבשה ועל חריץ האוויר הדק.
העמידה היהודית, המונצחת ב"גבורה" שביום השואה, היא זו שראויה לאותה הערכה גדולה. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אך מסיבה לא ברורה העם היהודי ממשיך להיות ניצב ואיתן לנוכח הניסיונות לחסל אותנו. בין אם זה הקב"ה שמציל אותנו מידם ובין אם זה כושר הישרדות יוצא דופן שמושרש עמוק בתוך הגנטיקה היהודית, העובדה היא שאנחנו עדיין כאן. הם נלחמו שם עבורנו, כל שעלינו לעשות זה פשוט לא לשכוח.

הכותבת הנה סטודנטית שנה ב' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן





תגובה 1:

  1. השבוע נפטר אבי, יעקב וינברגר השישה, בהלוויה ובשבעה נוכחנו לדעת כמה נרחב היה ההד לפעילותו. תודה על הכתבה.

    השבמחק