דפים

יום שני, 2 בנובמבר 2015

סטודנטים כותבים על רצח רבין- חלק א'

השבוע נפרסם מקבץ  פוסטים שכתבו סטודנטים ביום השנה העשרים להרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.





"וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה"
 דברים כא, ז

מאת: בת-שבע חבר*


יום השנה לרצח רבין. אני הולכת באוניברסיטה ומתלבטת מה לעשות. מצד אחד יש את הטקס של האוניברסיטה,

ומצד שני אני לא כל כך אוהבת טקסים ומצטברת לי כמות מטורפת של עבודה לעשות. לפתע, מגיעה 

הקריאה מבפנים: 'לא! את חייבת ללכת לטקס! צריך שיהיו שם כמה שיותר דתיים וכמה שיותר ימנים!' וכך 

ברגשות האשמה שמלווים את היום הזה, אני מוצאת את עצמי הולכת לטקס.

ובטקס, אני שומעת שוב ושוב את הדהודי המחשבות שלי, של רגשות האשמה ושל ההתנצלויות. ואני 

מתחילה לשאול את עצמי על מה ולמה? נכון, יגאל עמיר היה דתי חובש כיפה. נכון, הוא היה סטודנט בבר 

אילן. נכון, הוא היה שייך לקהילה הדתית-לאומית. ונכון, הוא היה בהרבה מובנים בדיוק כמונו. אך זהו רק 

מרכיב אחד בסיפור הקשה הזה של רצח רבין. ובינו לבינינו, אין באמת קשר.

וכיום, כעבור 20 שנה, מה נותר מאותו היום? רגשות אשמה גדולים וסלידה מהרצח הנתעב על ידי 

הציונות-הדתית, ועל ידי הצד הימני של המפה הפוליטית. שוב ושוב חוזר המסר, הוא – זה לא אנחנו! ואנחנו 

כל כך מצטערים! ואני כבר לא בטוחה שזהו המסר הנכון.

לא צריך ליטול אשמה כדי לעשות חשבון נפש, לא צריך לחזור על התנצלויות כדי לתקן את העוול, ולא צריך 

לצייר את יצחק רבין כטלית שכולה תכלת כדי להתנגד לרצחו. יצחק רבין היה מנהיג שנוי במחלוקת, שכמו 

כל מנהיג עשה דברים טובים ודברים פחות טובים במהלך כהונתו. אך יותר מכך הוא היה ראש ממשלת 

ישראל, ועוד יותר חשוב, הוא היה בן אדם. ולכן הרצח היה נוראי.

ויגאל עמיר, הוא רוצח ופושע. ומעבר לכך הוא תוצאה מכוערת ובעייתית של הקרע בעם שהיה לפני, ולא רק 

אחרי הרצח. במקום לדבר, הצדדים הסיתו, ובמקום לגשר, הם הגדילו את הפער.

אז כעבור 20 שנה, בואו נשטוף את ידינו מהאשמה הגדולה הזאת בידיעה כי "ידינו לא שפכו את הדם הזה". 

ואם נפסיק להתנצל ולקחת אחריות על מעשי אדם שאף אחד מאיתנו לא מזדהה איתו, אולי נצליח להתמקד 

במה שבאמת חשוב ביום הזה. בואו נדבר על שנאת החינם שקרעה את העם לשניים, על הרצח הבלתי 

נסבל  של אדם על רקע דעותיו השונות ממך, ועל נפילתו של מנהיג ישראל. אלו המסרים שאני הייתי רוצה 

להוציא מהיום הנורא הזה.



*המחברת הנה סטודנטית שנה ג' לתואר ראשון, בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן


תגובה 1:

  1. צודקת כ"כ! קטע חשוב.

    וכתוב יפיפיה :)

    השבמחק