מרצים כותבים: מה קורה כשהופכים ספר מוצלח לסרט? ההוביט כמקרה בוחן. מאת: ד"ר יונתן אילן וד"ר עמית קמה

מלאכת מחשבת קולנועית או המרה כושלת: מאבקים פרשניים על העיבודים הקולנועיים לספר ההוביט 

מאת: ד"ר יונתן אילן* וד"ר עמית קמה*

היחסים המורכבים שבין מילה לתמונה נמצאים במוקד ויכוח עיקש מזה שנים רבות תוך שהם מושכים את תשומת ליבם של חוקרים מדיסציפלינות שונות. במידה רבה, מתוארים יחסים אלו כהתגוששות שאין לה פתרון: שני אלמנטים שאינם ניתנים ל'תרגום', המצויים ב"קונפליקט תמידי זה עם זה". ואף על פי כן, נראה כי בפרקטיקה מתקיימים יחסי מילה-תמונה כחלק מפרדוקס נצחי: מצד אחד, מילים באות לידי שימוש תדירות כשהן מייצגות תמונות, פעולה המתוארת בספרות כאקפרסיס (Ekphrasis). אך יכולתן של מילים לייצג תמונות, ובה בעת אפשרות ייצוגן של תמונות בעזרתן של מילים, גם אם באופן חלקי, מוטלת בספק רב; זוהי ה"בעייה שהיא אקפרסיס".

נובלות ספרותיות וסרטים המתקיימים כעיבודים קולנועיים של אלו מקיימים ביניהם יחסים דומים. בלוסטון, אחד מחלוצי החוקרים של תיאוריית העיבוד (Adaptation Theory), למשל, רואה בנובלה הספרותית ובעיבוד הקולנועי של זו כ"שני מוסדות נפרדים". תיאוריית העיבוד עברה שינויים רבים במהלך השנים מאז מחקרו פורץ הדרך של בלוסטון על המעבר המורכב של הספר אל הבד, תוך שהוא נאחז במידה רבה במסורת חזקה של נאמנות (fidelity): מבט אנאליטי הממוקד בשאלה עד כמה 'תאם' הסרט לספר שממנו עובד; עד כמה 'נאמנים' היו העיבודים הקולנועיים; ומהן הצורות השונות שבהן מסופר הסיפור– הן בספר הכתוב והן בסרט המצולם.

מאמר זה נשען במידה רבה על הזרם המחקרי אותו הגדיר הול כשלב ההתקבלות במחקרי קהלים במדיה, בו ניסינו לבחון את יחסי הסרט-ספר כשם שאלו משתקפים בדיונים של קהלי העיבוד קולנועי של הספר ההוביט. בתוך כך, התמקדנו באסטרטגיות פרשניות של אותם קהלים הנוגעות ליחסי הסרט-ספר. בהסתמך על מורשת מחקרית ענפה, עניין אותנו לבחון כיצד אותם קהליםאשר קראו את ההוביט תפסו את העיבוד הקולנועי של זה. בהתבסס על ניתוח תמטי-איכותני של תשובות לשאלות פתוחות שהוגשו למשיבים הישראלים, מדגים המאמר כיצד באה לידי ביטוי אותה יריבות בין הנובלה הספרותית לעיבוד הקולנועי של זו באופני ההתקבלות של הסרטים. הממצאים הצביעו על מתחים שונים: מנקודת מוצא לפיה הסרט הוא שיקוף מדויק ואף ייצוג "עשיר יותר" של הספר, לביקורת נוקבת לפיה הסרט חיבל בספר המקורי ואף "פספס לגמרי את המטרה" תוך שהוא נעשה בעיקר למטרות רווח.

הרעיון למאמר נבע מנתונים שנאספו כחלק מפרויקט ההוביט הבינלאומי שבוצע ברשת במשך כחצי שנה (דצמבר 2014 – מאי 2015); במסגרת הפרויקט חולק שאלון עם 29 שאלות ב-34 שפות. בסך הכל נאספו כחלק מהפרויקט הבינלאומי נתונים מ-36,109 משיבים מ-143 מדינות ברחבי העולם. השאלון הורכב משאלות רבות ברירה אשר נגעו למאפיינים הסוציו-דמוגרפיים של המשיבים, כמו גם משאלות מורכבות יותר באשר להרגלי הצפייה, פעילויות הקשורות להערצה, וכדומה. במקביל לאלו הורכב השאלון גם ממספר שאלות פתוחות בהן הוזמנו המשיבים לתאר את תשובותיהם לשאלות רבות הברירה במילים שלהם ולהביע את דעתם באופן כללי בנושא.

251 משיבים ישראלים השלימו את השאלון (מתוכם 16 משיבים לא השיבו בעברית או באנגלית ועל כן תשובותיהם של אלונותרו מחוץ למאגר הנתונים שנותחו). למעט שלושה משיבים, כלל חברי וחברות הקבוצה שתשובותיהם נותחו מתגוררים בישראל, וככלל תואמים נתוני הקבוצה את המדגם הבינלאומי. כך למשל, כ41% הם בעלי תואר אקדמי; 36% סיימו תיכון; 13% בעלי תעודה אקדמית; 7% עם תעודה מקצועית; ו-2.5% סיימו בית ספר יסודי. באשר לחתך הנוגע להתרשמותם הכללית של המשיבים מהסרטים, נמצא כי כ-13% סברו כי הסרטים היו "נוראיים" או "דלים" בעוד ש-66% התרשמו כי הסרטים היו "טובים" ואף "מצויינים". 72% מהקבוצה הישראלית קראו, או עדיין קוראים, את הספר, בעוד ש18% לא קראו אותו. בדיוק שני שלישים מקבוצת המשיבים הישראלית היו גברים ושליש נשים.

מאמר זה, אם כן, מבוסס על התשובות של הקהל הישראלי שנדגם למחקר לשאלות הפתוחות הבאות: סכם במילים שלך את מחשבותיך ורגשותיך כלפי הסרטים; איזה היבט של הסרטים הרשים או הפתיע אותך ביותר? מדוע?;האם היה דבר שאכזב אותך במיוחד בסרטים? מדוע?; האם סרטי ההוביטמעליםסוגיות או נושאים שהיית רוצה להתייחס אליהם?; האם לדעתך ישנם אנשים נוספים השותפים לרעיונות שלך על ההוביט? מה מאפיין אותם?; וכן האם יש בך משהו (אישי או ייחודי) שיעזור לנו להבין את דעותיך על הספר או הסרטים של ההוביט?

בעקבות ניתוח התשובות עלו וצפו שני 'מחנות' עיקריים שקראו את הספר וצפו בסרטים: האחד, הורכב מכאלו ש'שנאו' את הסרט ה"פומפוזי", "עלבון לאינטיליגנציה". הנה למשל תגובת אחד המשיבים: "סצנות האקשן היו בלתי סבירות, הדמויות חסרות היגיון, ואף הנופים המרשימים של ניו זילנד צולמו בשוטים לא אפקטיביים". דוגמא נוספת, למשל, הצביעה על אכזבה רבה מהסרט ביחס לספר: "הסרט פשוט מביך ביחס לספר. יש בו מתיחה מכוונת של העלילה רק בשביל לעשות כסף [...] הוא משפיע לרעה על אותם צופים שמעולם לא קראו את הספרים ומעביר להם רושם מוטעה". ה'מחנה' השני הורכב מכאלו שדווקא הביעו התלהבות רבה מהסרטים והעריכו את מאמציו של פיטר ג'קסון (הבמאי) ליצוק "חיים חדשים לתוך הספר". כך, רבים ממחנה זה סברו כי הסרטים היו בבחינת "יצירה שלמה לספריו של טולקין" ו"הביאו לתחייה מחודשת את הספרים הנפלאים". זאת ועוד, היתרונות הטכנולוגיים הייחודיים לקולנוע, כך לדברי חלק מהמשיבים, באו לידי ביטוי בצורה כה מופלאה בסרטים עד שחלק מהצופים סברו כי ה'ויזואליות' המרשימה הביאה לידי כך ש"ניתן היה לחוש כי מדובר בעולם אמיתי של ממש".

הממצאים שלנו הצביעו על כך שאופני הקריאה של עיבוד קולנועי על ידי קהל הצופים עשויים בהחלט ללמד כיצד עשוי הקהל לשמש כמבקר לכל דבר. בתוך כך, מתקיימת קריאתם של עיבודים קולנועיים כתהליך מורכב הנוגע לחלקים שונים של היצירה כדוגמת מאפיינים נרטיביים, אסתטיים ותעשייתיים – בין השאר. הקהל, אם כן, בא לידי ביטוי במאמר זה ככוח רב משמעות בתהליכים נפרדים הנוגעים לצורות שונות של עיבודים קולנועיים\ספרותיים; במקרה הנדון, קהל הצופים של ההוביט משמש כאן כמבקר תרבותי הלוקח חלק פעיל בתהליך הצפייה,וביקורתו של זה נוסכת משמעויות נוספות בעלות ערך רב לתיאוריית העיבוד.

* ד"ר יונתן אילן הנו מרצה וחוקר תקשורת בביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן
*ד"ר עמית קמה הנו מרצה וחוקר תקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל

**התקציר מבוסס על מחקר שהוצג בכנס האגודה הישראלית לתקשורת, 2 באפריל 2017

מרצים כותבים: קריוקי בנסיעה במסווה של ממתק ברשת.

קריוקי בנסיעה: אידיאולוגיה במסווה של ממתק ברשת

מאת: ד"ר יונתן אילן*

            לא מזמן החלו לצוץ בפיד שלי קישורים לפינתו המצולמת של ג'ימס קורדן "Car pool Karioke", או בתרגום חופשי: "קריוקי בנסיעה", והספיקו לי בדיוק שניים-שלושה קטעים כדי להתמכר. הרעיון פשוט וגאוני: קורדן, המנחה של תכנית הלייט לייט שואו של רשת CBS, אוסף זמר או זמרת (או להקה) מפורסמים מהבית על מנת שזה או זו יעזרו לכאורה לקורדן, איש אנגלי בלוס אנג'לס, לנווט ולהגיע לאולפן בזמן. אז משמיע קורדן כמה מהלהיטים הגדולים שלהם והם פוצחים בשירה יחדיו תוך כדי נסיעה ואגב כמה שאלות קלילות על חייהם הפרטיים.

            כמה פשוט ככה טעים. הרעיון, כך קורדן, נהגה ביחד עם חברו הטוב מתוך מחשבה  להכניס את אותם זמרי על לתוך רכב ולהשמיע להם את המוסיקה שלהם ממש כשם שאנו, בני התמותה, מאזינים להם בפקקים באיילון, והם יזמרו את השירים שלהם בדיוק כפי שאנחנו עושים ברכב, להוציא זיופים של טון-טון וחצי. וזה עובד נהדר. באחד הסרטונים למשל (שצולם בלונדון אגב), מגיעה אדל עם כוס תה שנשפך מעט על המעיל שלה והיא נחשפת כאחד האדם. נטולת מניירות. חמודה אמיתית. היא מספרת לקורדן איך השתכרה איזה ערב בזמן שחיכתה לחבר שלה ואחר כך שלמה מכיסה על ארוחה של איזו משפחה במסעדה, סתם כי בא לה. איזה יופי. בקטע אחר קורדן שואל בבהלה אם הפרטנר שלו לנסיעה כשיר לנהיגה וזה עונה בביטחון שכמובן שכן, ועד מהרה אנחנו מגלים שמדובר בסטיבי וונדר, עיוור בשתי עיניו למי שלא יודע, והשניים פוצחים במסכת להיטים של סטיבי. בשלב הזה הרגליים שלי כבר התחילו לזוז מעצמן ומצאתי את עצמי מפזז,כאילו אין לי דלקת בברך ימין. אגב, באחד הרגעים הנהדרים בסרטון עם סטיבי, שלא מפסיק להתלוצץ על מבטאו הבריטי של מארחו, קורדן מבקש ממנו להתקשר לזוגתו, ג'וליה, ולהפתיע אותה, ולאחר שזו עונה הוא פוצח באחד מלהיטיו הגדולים:

"I just called to say James [Corden] loves you ".

קורדן מתרגש נורא. גם ג'וליה. גם אני. ובכלל, סטיבי נראה כמו בן אדם שהייתי נותן הרבה בשביל להעביר אתו איזה אחר הצהריים באפר איסט סייד גבעתיים. והרעיון הקטן הזה, שנמתח על פני סרטונים שאורכם לא עולה על 15 דקות לכל אחד, טס ברשת במהירות הקול. הנה קצת מספרים מיוטיוב: קורדן מארח ברכב שלו את סיה–44,173,049 צפיות; את סטיבי וונדר – 21,467,281; את מריה קארי – 24,280,113; את ג'סטין ביבר –76,838,555. ובראש מצעד הלהיטים המלכה אדל כמובן (105,352,788 צפיות!).

ואו. באמת ואו. ולמה זה עובד? אני אומר לכם בדיוק למה זה עובד. משום שבתוך תוכנו, בתוך כל אחד מאיתנו, ישנו חדר סודי. ובתוך החדר הסודי הזה יש קופסא. ובתוך הקופסא הזו מסתתר פתק. ובפתק הזה כתוב באותיות קידוש לבנה שאנחנו רוצים קצת זוהר בחיים שלנו. ושאם הדברים היו מקבלים כיוון טיפה שונה בחיים של כל אחד ואחת מאתנו, אז היינו יכולים להיות בטופ של הטופ. של משהו. לא משנה מה. ואז הגיע קורדן והבין שאנחנו, כלומר הצופים, הרי לעולם לא נהיה מישהו שהוא משהו, אבל כמו מנחה מקצוען של לייט לייט שואו הוא לא יכול לאכזב אותנו; זה הרי בטבע שלו. אז קורדן מבין שאם אנחנו לא ניגע בזוהר, צריך להביא את הזוהר שיגע לרגע בנו, לתת לנו קצת להתחכך בו. פשוט.

אז יש רכב. לכולנו יש רכב. והוא לוקח טרמפ. ואז נכנס איזה כוכב לרכב, ופתאום אנחנו רואים אותו בגודל טבעי, יושב עם חגורת בטיחות במושב שליד הנהג. וקורדן שם מוסיקה, והם מתחילים לשיר. והרי זה בדיוק מה שאנחנו עושים ברכב. ואז מידי פעם דואג גם קורדן לפתוח חלון ולתת לכוכב טיפה לרדת לארץ. הנה, למשל, בסרטון עם הראפרית איגי אזליה קורדן מפנה את תשומת ליבה לברנש שעושה ג'וגינג ושואל אותה אם הוא הטיפוס שלה. הוא לא. אבל זה לא משנה, משום שבאותו הרגע אנחנו עדים לכך שאזליה, כאחד האדם, מסתכלת גם היא מהחלון מידי פעם. והטריק הזה חוזר על עצמו. בסרטון עם ג'ניפר לופז, למשל, קורדן עוצר איזה רכב מפואר ואומר לנוסעים בו שג'ניפר לופז לא מתחברת בכלל לרכב שלהם והם עונים לו שהם אוהבים אותה ("זה לא נכון, אני אוהבת אתכם!" היא מצליחה לסנן. נו, מה אפשר לעשות). ובסרטון אחר כריס מרטין, הסולן של "קולדפליי", נאסף על אם הדרך על ידי קורדן ומתפעל מרכב הלנדרובר המפואר של חברו: "ואו, אתה עובד יפה, אה? אני הייתי שמח לנהוג ברכב כזה". בסדר. הרי איפשהו בעולם יש בוודאי איזו קבוצת איים שאם נחבר את הנכסים של קורדן ומרטין ביחד נוכל לרכוש אותה, ואולי אפילו יישאר לנו עודף לאיזה חבל ארץ קטן.

            בווריאציה שונה לאותו הטריק קורדן עוצר את הרכב והוא ואורחיו 'יורדים' לרחוב. פעם אחת הוא עוצר עם ג'ניפר האדסון בבורגר קינג בDrive Through והם מזמינים ארוחה תוך כדי שירה. פעם אחרת הוא עוצר עם ג'ייסון דרולו בתחנת דלק כדי שזה יראה לו כמה צעדי ריקוד והם מצטרפים לאוטובוס תיירים. ככה סתם. קורדן, אגב, הוא הכי לא הוליווד: הוא מלא במקומות ה'לא נכונים', יש לו ידיות אהבה שמזכירות בדיוק את שלי,והוא איננו מתבייש בזה כלל. "השמלה לא עולה עלי, אני לא אוהבת שהבגדים עושים לי ישבן גדול" אומרת אזליה כשהם עוצרים למדוד שמלת חתונה, שכן אזליה עומדת להתחתן בקרוב. "ספרי לי על זה באמת, עם מי את חושבת שאת מדברת, אה?" הוא עונה לה. בכלל, בסרטונים רבים נראה שהוא עצמו רק קם מהמיטה ונכנס לחולצה הראשונה שראה כשפקח את עיניו, ולזה תוסיפו שהוא רגיש ודומע פה ושם והוא לא מתבייש בזה. נו, בחייכם, איך אפשר שלא להתחבר לזה?

            עד כה מה שרואים, ומכאן מה שפחות רוצים אולי שנראה. בבסיס העניין טמון רעיון עסקי שבו שני צדדים מרוויחים והשלישי מרוויח פחות: קורדן מקבל חשיפה אדירה לתכנית הלייט לייט שלו וזה בעצם כל מה שהוא צריך. האורחים שלו מקבלים הזדמנות נהדרת לחשוף אותנו, שוב, למוסיקה שלהם, ואנחנו? ובכן, אנחנו הכוונה לכיס שלנו, והרי הסוף בסיפור הזה ידוע מראש. ואם מתבוננים בסרטונים הללו בעין טיפה ביקורתית, אז הפורמט הזה מקבל פתאום צבע אחר: מיותר לציין כמובן ששום דבר בסרטונים הללו איננו נתון ליד המקרה; הכל מתוכנן לפרטי פרטים, במיוחד אותם רגעים שנדמה כאילו אולתרו בהבזק של רגע. בניגוד לקורדן האורחים שלו מגיעים 'מתוקתקים', וגם ה'זרוקים' שביניהם עברו אצל סטייליסט שחשב מראש על מראה הנון שאלאנט ה'נכון'. ג'ייסון דרולו, למשל, מגיע לרכב ונראה כמו מיליון דולר. קורדן שמע כי זה בילה באיזה מועדון עד שש בבוקר ודרולו מודה באשמה. "אז איך לעזאזל אתה נראה כל כך רענן?" שואל אותו קורדן. כוס קפה אחת מספיקה לו והוא כמו חדש, הוא עונה. נו באמת. יש ימים בשבוע הזה שגם אם יזרקו אותי באמצע השינה לתוך בריכת אספרסו מבעבעת אני לא אצליח לקום, וזה כשאני הולך לישון בעשר. אבל זה מילא. השאלות שקורדן שואל את אורחיו הן לכאורה על חייהם הפרטיים. בפועל מדובר בעצם בסוג של טיזר לפני השיר הבא שהוא עומד להשמיע; מכין להנחתה על הראש שלנו. בשלבים האלו מידי פעם 'בורח' להם לכוכבים ואנחנו נחשפים לרגע לפערים שביננו וביניהם: "מיטה עגולה? איפה מוצאים סדינים למיטה כזו?" שואל קורדן את דרולו לאחר שזה מודה קבל עם ועדה שהוא ישן על מיטה כזו. "לא יודע איפה הם קונים אותם...מעולם לא קניתי מצעים". יש לו אנשים שעושים את זה בשבילו, אתם יודעים. מה, לכם אין? בחדר העריכה הם יחליטו יחדיו מה ירצו שנדע ומה לא. ואם במקרה, בטעות, נדמה לנו שקורדן מצליח לדגדג איזו פיסת מידע נעלמה מחייו של הכוכב, הוא מיד נתקל בחומה בצורה, וגם זה הרי נועד להשאיר איזו שכבה של מסתורין; זה כידוע עוזר במכירות. כך כשהוא שואל למשל את רוד סטיוארט על תקופת ההוללות שלו ובת כמה הייתה המעריצה הכי מבוגרת שיצא לו אז לבלות איתה ("Shut Up!" מסנן לעברו סטיוארט במבטא בריטי כבד והשניים מתפקעים מצחוק).

            אולי היחידה שבאמת באה לעבוד ואין לה זמן לשחק בכאילו היא ג'ניפר לופז. היא נכנסת לרכב, חוגרת חגורת בטיחות, אך מכאן ואילך כל הווייתה כאילו אומרת לנו הצופים שהיא מכוכב אחר. היא נראית טוב, מיותר לציין, אולי טוב מידי בהתחשב במעמד, שכן פתאום הפנים החמודות, המלאות והוורודות של קורדן כאילו נועדו להעצים את פניה הקורנות של לופז (מה זה, קרם פנים? למיקי בוגנים הפתרונים), וכל שיר שהיא מבצעת ברכב משווה תחושה כאילו אנחנו בהופעה חיה שלה. לא פראיירית. ואז קורדן מתחיל לשאול שאלות על החיים הפרטיים שלה, ולופז רואה הזדמנות ונועצת את הסכין עמוק יותר, שחס וחלילה לא נחשוב לרגע שהיא ואנחנו זה אותו הדבר. שלוש פעמים הייתה נשואה, וכאילו שזה לא מספיק היא מספרת לנו גם שקיבלה חמש הצעות נישואין בחייה. חיים רגילים, אתם יודעים. מה, לכם זה לא קרה?

ואם יש שם רגע אחד שאליו אפשר אולי לנקז את כל המאמר הזה, הרי זה הרגע שבו לופז מתבוננת בסמארט פון שלה וקורדן שואל אותה אילו אנשים מפורסמים נמצאים ברשימת הקשר שלה: דמי לוואטו, בראדלי קופר, קריסטיאנו רונאלדו, ליאונרדו דיקפריו. ליאונרדו דיקפריו? אני רוצה לשלוח לו הודעה, אומר לה קורדן. הוא מקרב את המסך של הסמארט פון שלה למצלמה ברכב, רוצה לומר זה אמיתי, כמו קוסם שמספר תוך כדי מעשה הקסמים שלא יכול היה לדעת בשום פנים איזה קלף החזיק המתנדב שעוזר לו בהופעה, והרי אנחנו יודעים מראש שהוא ידע טוב מאוד, גם אם זה לא באמת משנה לנו. "בא לי להשתולל הערב", הוא כותב בשמה וחותם ("ג'יי לו, אתה יודע, מהבלוק"). נשלח. לופז 'מופתעת'. "הי בובה, את רוצה ללכת למועדון?" הסמארט פון של לופז רועד וליאו עונה בחזרה (ליאו, מה, ככה אנחנו קוראים לו בחבר'ה). ועכשיו תעצמו עיניים, קחו נשימה עמוקה, ותדמיינו שאתם מי שככל הנראה כבר לעולם לא תהיו. עכשיו תפקחו אותן, שחררו את הפלא פון שלכם מנעילתו, ותדפדפו ברשימת הקשר שלכם. את מי אתם רואים?

מרצים כותבים: הסמארטפונים הרגו את כוכב המצלמה

הסמארטפונים הרגו את כוכב המצלמה

מאת: ד"ר יונתן אילן*

זה לא סוד, אנחנו כבר לא מזועזעים בקלות כבעבר, ואם עד לא מזמן הזלנו דמעה מצילום של בטן נפוחה מרעב, אז היום בסדרה כמו "משחקי הכס" כבר כיסו עבורנו את כל האפשרויות.

לא מעט אירועים בעלי משמעות היסטורית זוכים לצילומים גדולים בעלי משקל וערך רב. אחרי הכל, קל יותר להיאחז בצילום כדי לקבל הסבר פשוט. מפולת בוץ? שפל כלכלי? עזבו אתכם מנתונים סטטיסטיים - ותנו לנו תמונה אחת: ילדה שפלג גופה התחתון שקוע בבוץ לאחר מפולת קטלנית או אשה חסרת כל המציעה את ילדיה למכירה. אנחנו כבר נעשה את המתמטיקה.

בכוחם של צילומים אלה ליהפך ל"פנים" של אירועים גדולים והם מסכמים אותם עבורנו בפשטות (ולעתים רבות תוך עיוות משווע), וכוחם כה רב, כך נדמה לנו, עד שביכולתם לחולל שינוי של ממש במציאות קיימת. אבל צילומים הם דבר אחד, ומציאות משתנה היא דבר אחר.

גופתו של אילאן כורדי מוטלת על החוף. אנחנו כבר לא מזדעזעים בקלות רויטרס

·       

תמונת גופתו המוטלת על החוף של הילד הכורדי אילאן כורדי, היא אולי העדכנית מבין אותם "צילומי-על" שאותה צילמה בתחילת ספטמבר האחרון נילופר דמיר, מסוכנות החדשות הטורקית DHA. דמיר הגיעה לאחד מחופי טורקיה עקב דיווחים על פעילות של פליטים באזור, ונתקלה בגופתו של אילאן המוטלת על החוף. מאוחר יותר סיפרה דמיר כי היתה חייבת לצלם את גופתו של אילאן כדי ש"העולם יראה", וזה עבד כמו קסם. תוך זמן קצר הכה הצילום גלים והופץ כמעט בכל פלטפורמה אפשרית.

אין אדם שיישאר אדיש למראה גופתו של ילד קטן השרועה על החוף. הרשת, כדרכה, "חגגה", ותמונתו של אילאן הגיחה מכל עבר. העולם זעק לשינוי. והנה, בשנייה אחת שכחנו את הסרטונים והצילומים המזעזעים מהמלחמה בסוריה שזרמו לרשת. וכלום. אף אחד לא נקף אצבע. פליטים? נו, מה כבר אפשר לעשות. מלחמה? ספרו לנו על זה באמת. אבל עכשיו, נוטים רבים לחשוב, עם תמונתו של אילאן הדברים ישתנו באמת. ובכן, לא כל כך מהר. הפליטים זורמים לאירופה בהמוניהם, ומנהיגי היבשת עומדים נבוכים אל מול נחילי האדם. חלק מהמדינות כבר הודיעו שהן סוגרות את השערים, וטרם ראינו מטוסי ענק אוספים לתוכם את אלפי הפליטים ולוקחים אותם לחופי מבטחים. הם הגיעו עד לפה ברגל? שילכו עוד קצת.

חוקר התקשורת והאנתרופולוג מארק פדלטי תיאר לפני כ-20 שנה כיצד אירועים מזעזעים הניבטים אלינו דרך עיניים "נאורות" משויכים על ידינו, בעתות מלחמה, לברבריות המאפיינת חברות חשוכות. ואולם לא צריך להיות חוקר גדול בשביל להבין שאנחנו בעצם קצת זקוקים לצילומי זוועה ממקומות מרוחקים כדי שיזכירו לנו שדברים מהסוג הזה יכולים לקרות "שם", לא "כאן".

הזוועות האלה משרות עלינו ביטחון קיומי ומאפשרות לנו לחיות את חיינו באין מפריע. הילדים שלנו הולכים לבית ספר, ושם מתים על החוף? הכל טוב. לא צריך לשנות דבר בתמונה הזו. יש כמובן גם את תבלין הזוועה, וגם כאן נהיה כבר קשה יותר ויותר להפתיע אותנו, שהרי בדקות אלה ממש דאעש כבר עובדים על הסרטון הבא ב-HD. ואם תמונה שווה 1,000 מלים, אז סרטון כזה שווה 1,000 תמונות לפחות. זה לא סוד, אנחנו כבר לא מזועזעים בקלות כבעבר, ואם עד לא מזמן הזלנו דמעה מצילום של בטן נפוחה מרעב, אז היום בסדרה כמו "משחקי הכס" כבר כיסו עבורנו את כל האפשרויות.

הניע את גלגלי פרשת קו 300אלכס ליבק

נכון, לא צריך להספיד את הצילומים הגדולים כל כך מהר. הם מעוררים מחשבה ומכריחים אותנו לגלות מודעות לסביבה. קחו, למשל, את התמונה של האם המודאגת בארה"ב משנות ה-30 של המאה הקודמת שצילמה דורותיאה לאנג, שנהפכה לפרצוף של השפל הכלכלי הגדול; או תמונתו המפורסמת של אדי אדאמס, שבה נראה חבר בווייטקונג מוצא להורג בירייה בראשו על ידי קצין ברחובות סייגון; והילדה הווייטנאמית העירומה הנסה בבהלה מכפרה לאחר שזה הופצץ בשוגג בנפל"ם. אותן תמונות הובילו בעיני רבים לסיום מלחמת וייטנאם.

אך הנה תרגיל קצר בהתבוננות. הביטו בתמונות האלה ונסו לענות על השאלה: האם יכול היה להיות להן אפקט דומה היום כפי שהיה בזמנו? ספק גדול.

לפעמים נדמה שהצילומים האלה משמשים כיום כמעין זרקור המפנה איזו אצבע מאשימה כלפי חברות, משטרים "נאורים", או סתם פוליטיקאים שנתפסו עם המכנסיים למטה. אבל הימים עוברים ועולם כמנהגו נוהג, ואם אין פעילות של ממש המתלווה לצילומים האלה, קשה להאמין שבכוחם לחולל שינוי מהותי.

קחו, למשל, את הצילום של אלכס ליבק שהניע את גלגלי פרשת קו 300. כיום כבר ברור לכולנו שמעשים מהסוג הזה מתרחשים מתחת לאף שלנו מדי יום וזה לא באמת מזיז לאיש, ואם צילומים כאלה הם בבחינת זרקור המופנה לנעשה במחשכים, אז אלה שנתפשים כיום בערוותם צריכים רק להוריד את הראש ולחכות שאלומת האור תעבור הלאה, ולחזור לעסקים כרגיל.

כמו אז גם היום צצים מדי פעם צילומים גדולים, אך משקלם הסגולי כיום קטן בהרבה משהיה בעבר, ולערכם ההיסטורי יש תוחלת חיים קצרה יותר.

*ד"ר יונתן אילן הנו  מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן
המאמר פורסם לראשונה במגזין העיתון דה מרקר ביום 19.1.2016