קודם כל אדם – 20 לרצח רבין
מאת: שחר קליימן*
בשלהי שנות ה-70 הסתגר איש שהגיע לפרקו במשרד קטן וסיכם את מאורעות
חייו. היו אלה קורות חיים עמוסים גאווה ומלאים טעם מר. צבר ירושלמי,
פלמ"חניק, מפקד חטיבת הראל, רמטכ"ל ששת הימים, משחרר ירושלים, שגריר
ישראל בארה"ב ורה"מ החמישי של המדינה הצעירה. אך הקרדיט על תכנון הניצחון
הגדול נגזל בידי משה דיין, הקריירה הפוליטית נקטעה באיבה לפני שהספיק בכלל להתמודד
בבחירות כלליות ובראש המפלגה עמד יריבו המר. שלא לדבר על "המהפך".
כשתומכיו במפלגת העבודה ביקרו בתא אפוף העשן הם קיבלו רושם
נוראי. הפער שבין הפסימיות המופגנת שלו לעומת השאיפות שלהם לגביו היה ניכר. מה
לאדם רואה שחורות ומלחמה לבין המושיע שישחרר את המפלגה מהתיעוב למפא"י ותאוות
השלטון הבלתי ממומשת של שמעון פרס. איש לא דמיין כי יותר מעשור לאחר מכן, ינהיג
יצחק רבין ז"ל את מפלגת העבודה לניצחון אחד אחרון. מה שעתיד להיות שירת
הברבור של הציונות הסוציאל – דמוקרטית, שראתה עצמה חפה מחלומות שווא, ובו בזמן
חדורת תקווה לשלום. הכול התנפץ לרסיסים: עצרת תמיכה המונית, שיר פרידה, סיגריה
אחרונה. יהודי רוצח יהודי, ומאחורי הגב.
20 שנה עברו והזקן בקצה המסדרון שאפשר לסמוך עליו נעלם כמו לא היה.
כל שנותר הם סיפורי בדיעבד, רחובות ומחלפים, נאומים מלאי פאתוס, אשמה, בושה,
ותמהיל מוזר של דמעות תנין וגעגועים כנים. שנה אחרי שנה מתכנסים עיתונאים
ופוליטיקאים, חורשים מסגרות של חורבן ושכול. יש שמציגים את הירצחו כקרע פוליטי
בלתי ניתן לאיחוי. אומנם המחלוקת באשר לשלמות הארץ הגיעה לשיא בימי אוסלו והרצח
עצמו שבר את בני תנועת העבודה, אולם יש לזכור, לאורך ימיו דווקא גילם יצחק רבין
ז"ל הרבה מאוד מהמשותף. לא רק את ישראל הכמהה לשלום, אלא זאת אשר מוכנה למלחמה
באויביה. כל-כך רחוק מהטכנוקרטיים והדיפלומטיים החלקלקים של פוסט-מפא"י
והסכמי אוסלו, ובו זמנית נרתע מחזון הגאולה של 'גוש אמונים'. כמו כולם, אהב
יותר מכול את חיילי החזית הנושאים בנטל ההגנה על המדינה. אלה המשלמים מחיר בזמן,
בנפש ובדם. הוא האמין באמת ובתמים בזכות על הארץ שבין השומרון ליהודה, אך גם
במציאות של בני אדם בעלי זכויות היושבים שם. ידע שיהודי לא יכול לברוח מזהותו
ומקומו כאן בציון, ויחד עם זה אינו מחויב להרגיש עליון על הזולת. לרגעים היה נדמה
שהוא מעל המחלוקת. משורר של כוכבים שמישהו אחר חלם להיות. "האדם אינו
פלדה." כתב, "הוא לב ונשמה. הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער
ונפצע וזועק. האדם הוא אדם."
לאור זאת, הניסיונות לסתת את רבין בתור רעיון, מחנה או ציונות
אולטימטיבית, הם מאמצי נפל. פרדיגמות קלות לניפוץ. האם התכוון להמשיך את אוסלו
למדינה פלסטינית או לחתום הסכם עם סוריה? איש לא יידע, שכן הכול כלאם פאדי.
"אני אנווט!" קרא בסוף בחירות 92. מעולם לא ביקש להיות משיח השלום, או
ראש הקולקטיב החילוני במדינה. הוא היה אינדיבידואל שעישן בשרשרת. איש בודד. ביישן.
חומק ממגע אנושי. ולצד אלה אהב את משפחתו עד אין קץ. מעולם לא נשא בנטל דמיוני של
נשיאת העם היהודי כולו. יותר מכול היה מנהיג אמיץ וחסר פחד שהתווה דרך שלא חשש
ללכת בה על אף ספקותיו. כי אם לא ינסה לא יידע אף פעם. בלי טיפה של גלותיות וצל
צילה של תחושת קורבן. אך האירוניה של הגורל הפכה אותו לישו הצלוב של השמאל הישראלי,
אשר מעולם לא קם באמת מהשבעה. בניגוד לפוליטיקאים רבים, ידע דבר ראשון לקחת אחריות
על כישלונותיו. מודה שהם שלו בלבד. כמו אחרי אי צליחת פעולת החילוץ של נחשון
ווקסמן ז"ל. למרות זאת, אבד עמוק במיתולוגיה שנבנתה סביב מדשאות ירוקות ובית
לבן ופרסי נובל. קבור עמוק מתחת הטרגדיה היוונית שכתבה ההיסטוריה.
ואף על פי כן – האיש ההוא אינו דמות מורשת מחנהו הפוליטי או סמל
המגלם קרע פוליטי שהיה קיים גם בלעדיו או אות קין לדמוקרטיה הישראלית בשל האלימות
וההסתה. אלה עומדים בפני עצמם. ואילו רבין היה קודם כל אדם. כזה שניסה ונכשל והצליח
ועמד במקום. לא תמיד ידע מאין הוא בא או להיכן יש ללכת. אבל הלך. ועל כן כמו העץ –
האדם ההוא נגדע. "אני לא רוצה לדבר על השלום" אמרה נכדתו בהלוויה,
"אני רוצה לדבר על סבא שלי". שמש נוספת שוקעת עמוק לתוך הים. מנהיג
העולם החופשי מגמגם עברית שבורה בצל דמדומים כחולים. קדיש, צפירה, מטח כבוד. מתחת
לאדמה ומעל העולם הזה– הייאוש נוח יותר. הרי העשבים השוטים ממשיכים לנבוט פה ושם
בארץ, יחד עם השנאה שבלב שמזהמת עמוק מבפנים.
*הכותב הנו סטודנט שנה ב' בחוג לתקשורת ומזרח תיכון, אונ' בר אילן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה