מרצים כותבים: האם הגיעה העת להגביל את חופש הדיבור? מאת פרופ' סאם ליימן ווילציג

האם הגיעה העת להגביל את חופש הדיבור?

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*

כאיש ואזרח המאמין בחשיבות העליונה של חופש הדיבור לתפקוד התקין של החברה בכלל ולדמוקרטיה בפרט, כותרת מאמר זו ״משונה״. אך זמנים ״מטורפים״ דורשים פתרונות ״קיצוניים״.

            הטירוף, כמובן, הוא תופעת המידע הכוזב (״פייק ניוז״) המתפשט לכל חלק בריא בעולם החברתי במדינות דמוקרטיות (וגם חלק מהלא-דמוקרטיות). יחסים חברתיים (ללא כל קשר למשטר הפוליטי) מבוססים על אמון: אמון בזולת (״הוא לא יפגע בי״) ואמון במעבירי המידע (מנסים להציג את תמונת העולם בצורה ״אמיתית״). כמובן, לא כל אחד הינו ״נקי״ משקרים – בעצם, כולנו אומרים וכותבים עשרות ״שקרים לבנים״ כל יום! – ומן הסתם גם אמצעי התקשורת אינם יכולים להיות לגמרי ״אובייקטיביים״. אולם, יש הבדלים תהומיים בין שקרים לבנים אישיים ובין שקרים ציבוריים גסים.

            אך בטרם נגיע לליבת העניין, שתי נקודות רקע חשובות: ראשית, ערכים אינם נצחיים: נושאים שלא נחשבו בעבר כחשובים במיוחד או בכלל (כגון דמוקרטיה, זכויות נשים, צנעת הפרט) הפכו במרוצת הזמן לעקרונות מרכזיים בחיינו. וגם ההפך נכון: בעבר הרחוק לא יכולת לעשות דבר ללא גושפנקא של אנשי דת; היום אנו חופשיים לחיות ללא מסגרת אלוהית/רוחנית. וכמו שערכים השתנו פלאים מאז ועד היום, הם עשויים (קרוב לוודאי!) להשתנות שוב מהיום לעתיד. במקרה שלפנינו, חופש הדיבור לא תמיד היה ערך מרכזי; בנסיבות מסוימות הוא עלול לאבד במקצת מערכו (אני מקווה שלא יותר מזה).

            שנית, אין דבר כזה ״חופש דיבור מוחלט״. הוא תלוי במצב האומה (מה שמקובל בשעת שלום אינו בהכרח נתפס כ״לגיטימי״ בשעת מלחמה); הוא תלוי בנסיבות (אסור לצעוק באופן כוזב ״אש!״ באמצע אולם מרובה אנשים); והוא תלוי במהות הדיבור (במדינות שונות יש איסור על דיבה, על הכחשת השואה, על הסתה לרצח וכו׳). כלומר, הגבלת חופש הדיבור כבר מקובלת ומעוגנת בחוקי מדינות דמוקרטיות ביותר. השאלה, אם כן, האם ניתן להרחיב במעט את האיסורים?

            וכל זאת מדוע? כי יש לנו היום מצב בו טכנולוגיות חדשות מביאות איתן בעיות חדשות בתחום ה״דיבור״ (במובן הרחב). למשל (וזה רק קומץ מרשימה ארוכה), ניתן היום, באמצעות מערכות בינה מלאכותית, להעלות וידיאו של אישיות ציבורית ולהכניס בפיו (בסנכרון מלא עם שפתיים ותנועות גוף!) אמירות שלעולם לא אמר אותם; ניתן להמציא תמונות דיגיטליות של אירועים שמעולם לא התרחשו (ושקשה ביותר, עד כדי בלתי אפשרי, לזהות את הפברוק); וכמובן, ניתן בקלות לשלוח מסרים כוזבים אשר הופכים ויראליים לכל רחבי העולם.

            בעולם כזה, יהיה בלתי אפשרי לתת אמון כמעט לאף גורם – מוסדי ואישי כאחד. ומשם קצרה הדרך להתפרקות חברתית ופוליטית טוטאלית.

            כיצד נאבקים בתופעה הרסנית כזאת? דרכים רבות; אמנה בקצרה כאן רק כמה מהן. ראשית, איסור חוקי על פברוק מכוון של תמונה ואמירה של אדם, עם עונש פלילי ולא רק כספי. שנית, תמיכה (ממשלתית ו/או אזרחית) במוסדות אשר ייעודם להפריך במהרה אותו מידע כוזב (ויש כאלה כבר היום; ראו למשל: https://www.snopes.com/fact-check). שלישית, פיתוח ״חומות אש״ נגד מקורות (במיוחד זרים) אשר ידוע והוכח שהם מפיצים ״דיסאינפורמציה״ כדי לחתור תחת אושיות המדינה המותקפת. רביעית (גם זה בשלבי פיתוח ויישום), בעלי/מנהלי רשתות חברתיות ימחקו את הדפים של גורמים אשר מפיצים שקרים (ברורים ועובדתיים; לא מדובר כאן ב״דעות קיצוניות״). ועוד.

            השורה התחתונה: כפי שאנו מוותרים על חרותנו לשלוש שנים כשמתגייסים לצבא כדי להגן על בטחון המדינה, כך בסוגיית ״הדיבור״ אנו נמצאים במלחמה (יש המכנים זאת במשחק מלים מוצלח: LikeWar) להגנת בריאות החברה והדמוקרטיה. קיצוץ קל של חופש הדיבור הינו מחיר ראוי כדי להגן על אותו ערך יקר לכולנו.

* פרופ' סאם ליימן-ווילציג  כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.

מרצים כותבים: מדוע החדשות הפוליטיות מככבות בראש מהדורות החדשות? מאת פרופ' סאם ליימן-ווילציג

המשוואה המשונה: חדשות פוליטיות = עיקר החדשות הקשות (המהותיות)

מאת: פרופ' ליימן-ווילציג סאם

                                     

אתחיל בתרגיל מחשבתי. את/ה חייזר/ית מעולם אחר ונחתת בכדור הארץ. כייצור תבונתי, רצית להבין מה מעסיק את האנושות. אז מבקרים קודם במוסדות להשכלה גבוהה – ושם מוצאים מחלקות רבות אשר מלמדות (וחוקרות) מגוון רחב ביותר של מקצועות ותחומי ידע, מספרות ופילוסופיה דרך סוציולוגיה ומדעי המדינה וכלה בביולוגיה ופיזיקה בין שאר המקצועות החשובים בשלוש הפקולטות העיקריות. יתרה מכך, מספר הסטודנטים והמרצים במחלקות אלו מתחלק פחות או יותר שווה בשווה, עם נטייה קצת יותר לכיוון מדעי החברה וקצת פחות במדעי הרוח ובמדעים מדויקים. תמונה סבירה בהחלט.

ואז רוצים להבין מה קורה בעולם הזה (כדור הארץ) מידי יום ביומו. אז לוקחים ביד כמה עיתונים (וגם דרך המסך), מאזינים לטכנולוגיה הנקראת כאן ״רדיו״ וגם צופים ב״טלוויזיה״. ומה מגלים? כמעט בכל המדיה האלה ישנו תחום אחד אשר מדווחים עליו לפחות ב-50% מזמן השידור ושטח העיתון: ״פוליטיקה״! זה כבר ממש לא סביר.

אלא מה, כבני אדם (לא חייזרים) אנו כל כך מורגלים לתופעה ״משונה״ זו, שאין אנו תוהים על המקור שלה וסיבתה – ובעיקר: האם היא הגיונית?

באשר סיבות אפשריות לתופעה זו, ישנן כמה:

1- מנהיגים פוליטיים קובעים חוקים ומדיניות בכל מיני תחומים ובכך משפיעים על חיינו בצורה משמעותית.

2- בפוליטיקה יש הרבה ״דרמה״: תחרות עזה בין מפלגות ואישים, גידופים מילוליים וסכינאות מטפורית, וכן הלאה – ובני אדם נמשכים (רגשית) ל״עִימותִיאַדָה״ כזאת.

3- בתחילת העידן המודרני, כשהעיתונות החלה בדרכה, מי ששלט בתוכן (במישרין ובוודאי בעקיפין) היו המלכים ועוזריהם – והם קבעו את הטון (יחסי ציבור שלטוני) אשר נמשך עד היום הזה מכוח ההרגל.

אולם, האם ה״מונופול״ של חדשות פוליטיות בעמודי החדשות המרכזיים (כולל בשידור) מוצדק? האם הגיוני? לדעתי, לא כל כך – ובמיוחד אם נאמץ את המשוואה:

חדשות = אירועים/תופעות/חידושיםהמשפיעים על חיינו בצורה הכי משמעותית

כמה דוגמאות (מיני רבות): כאשר המציאו בארץ את ״מוביל-איי״, קראתם על זה בעמודי החדשות? הרי טכנולוגיה זו מורידה את מספר הנפשות הנהרגות בדרכים בארצנו בלבד הרבה יותר מאשר השב״כ וצה״ל יכולים למנוע הרוגים בטרור.

שמעתם את המלה CRISP-R? זוהי טכנולוגיה אשר הביאה למהפכה אמתית בהנדסה גנטית, דרכה יכול כל מדען (וגם הדיוטות בבית עם הציוד המתאים, שאינו עולה הון) לבצע מניפולציות על הגנים בדרכים מהירות וזולות בהרבה לעומת העבר, למטרות חיוביות (כגון, טיפול במחלות) ושליליות (לוחמה ביולוגית). האם זה לא מתאים  לעמוד הראשי של העיתון?

לאחרונה חברות בנייה (״קבלנים״) מסביב לעולם החלו לבנות בניינים שלמים (אמיתיים) באמצעות מדפסות תלת-ממד ענקיות – כמובן, בזיל הזול ובמהירות בזק לעומת שיטות הבנייה המסורתיות:

https://www.3dnatives.com/en/3d-printed-house-companies-120220184/

אז במקום לבזבז שטח חדשות כל שני וחמישי בארץ על מיסוי הדירה השלישית, פועלי בניין שנהרגים וכדומה, מדוע אין העיתונות ״דוחפת״ טכנולוגיה מהפכנית זו אשר עשויה לפתור את האחת הבעיות האקוטיות ביותר בישראל? ובמיוחד כשאחת חברות הדפסת תלת-מימד המובילות בעולם (Stratasys) הינה ישראלית!  http://www.stratasys.com/

אפשר להמשיך עם דוגמאות אין-ספור. הבעיה אינה ״מה מתרחש בשטח״, אלא ״מה קורה בראש של העורכים/עיתונאים״. או ליתר דיוק: מה לא קורה בגולגולת שלהם! הגיע הזמן שעולם העיתונות יפתח ראש, ירחיב אופקים ויתחיל להבין שלא רק ״פוליטיקה״ חשובה לחיים שלנו. את ״הדרמה״ נוכל לקבל בתיאטרון או בתוכניות טלוויזיה; חדשות משמעותיות (לרוב) ניתן – חייבים! – למצוא ולכסות בתחומי חיים אחרים.

מרצים כותבים: סרבני פייסבוק. מאת פרופ' סאם ליימן-ווילציג

סרבני פייסבוק: שמרניים מדי או חכמים לפני זמנם?

מאת:פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג*

אחד המודלים הכי מפורסמים במחקרי תקשורת (וטכנולוגיה בכלל) הינו התיאוריה של אֶווֶרֶאט רוגֶ׳רס: הפצת חידושים (Diffusion of Innovations). במודל שלו חמישה שלבים או סוגים של מְאַמְצֵי טכנולוגיות חדשות (הסֵדֶר כאן מהראשונים לאחרונים): מְחַפשֵי חידושים (או מחדשים בעצמם); מְאַמצים מהירים; הרוב המוקדם; רוב מאוחר (מאמצים איטיים); הַמְאַסְפִים (מזדנבים מאחורה).

ברצוני להתמקד בקבוצה האחרונה. על פי רוג׳רס אלה אנשים שמרניים ביותר, שמהססים – ואולי גם מפחדים – מכל דבר חדש. בסופו של דבר, ״כמובן״, הם נגררים לתוך המדיום/הטכנולוגיה החדש/ה בלית ברירה, כי אחרת ״אי אפשר״ לחיות בעולם המודרני.

ברם, מסתבר שהוא טעה טעות כפולה. בנוסף לכל המְאַמְצִים האלה (במוקדם או במאוחר) ישנם שני סוגי אנשים שאינם מצטרפים בשום אופן למדיום החדש: שמרניים קיצוניים; סרבנים מסיבות עקרוניות.

בקבוצה הראשונה ניתן למנות קבוצות כמו ה״איימיש״ בארה״ב אשר אמונתם הדתית אינה מתירה הַכְנָסַת סוגים שונים של טכנולוגיות לחייהם, שמא הדבר יכרסם באושיות החברה והאמונה שלהם. דוגמה נוספת לקבוצה כזו יותר קרובה אלינו: חוגים של חרדים אשר דוגלים בסיסמת התלמוד ואשר קיבל חיוב הלכתי ע״י החת״ם סופר: ״חידוש אסור מן התורה״. ויש להודות שיש בכך הגיון וחכמה – מבחינת אותן קבוצות. שהרי אנו יודעים עד כמה (למשל) רשת האינטרנט יכולה לפרוץ גדרות ולשנות דפוסי התנהגות (פורנוגרפיה נגישה לקטינים ומבוגרים, כדוגמה אחת מיני רבות).

הקבוצה השנייה נמצאת כמעט בצד השני של המתרס: אנשים מודרניים, המבינים היטב את הטכנולוגיות החדשות – ובאופן עקרוני מסרבים ללכת עם העֵדֶר לאמצן, מסיבות רבות: פילוסופיות, חברתיות, כלכליות וכו׳.

מכאן לפייסבוק וכל מה שאנו למדים לאחרונה על מה שרשת חברתית זו (ולא רק היא) מחוללת בעולם שלנו – הן מאחורי הקלעים (חדירה לצנעת הפרט) והן במישרין (״התמכרות״ למסך).  אולם, יש ״טעות״ במלה אחת במשפט הקודם: כל מי שהיה מעונין ״לחפור״ קצת, היה יכול כבר לפני עשר שנים לדעת ולהבין מהן המגרעות החמורות של הצטרפות לפייסבוק. כלומר, ״סרבני פייסבוק״ אינם רק ״פרימיטיביים״ אלא יש קבוצה משמעותית שהם חכמים ומביני עניין ברמה גבוהה.

במדינות לגמרי מרושתות (פיזית) ואשר פייסבוק קיימת בהן כבר זמן רב, בערך 30% אינם נמצאים בפייסבוק ואף פעם לא היו. להערכתי, הרוב ביניהם אינם מסוג האיימיש והחרדים, אלא אנשים מפוכחים שמבינים שלא כל ״מאכל חדש״ הינו בריא, אפילו אם הינו ״טעים״.

האם אני ביניהם (מרצה וחוקר תקשורת חדשה)? חפשו אותי בפייסבוק... 

מרצים כותבים : חזרת העיתונות הקלאסית? מאת: פרופ' סאם לייימן-ווילציג

חזרת העיתונות הקלאסית?

מאת: פרופ׳ סאם ליימן-ווילציג*

מאז תחילת הרשת העולמית בשנות ה-90, העיתונות הממוסדת (אז רק בפורמט מודפס) במגננה. בהתחלה היא כלל לא הבינה את הצונאמי המגיע לשטוף אותה; אח״כ, היא החלה להשקיע במקצת בגרסה מקוונת, אך בצורה דומה מאד לגרסה המודפסת; ורק אחרי שמתחרים חדשים – ללא מסורת מודפסת ובלי הקיבעון המנטאלי הנלווה, התחילו לשאוב קוראים בהמוניהם - החלה העיתונות המסורתית (בלע״ז: Legacy Media) להתעשת ולהוציא גרסה אשר הלמה את היכולות של הטכנולוגיה הדיגיטלית.

ואז הגיחו הצרות האמתיות: רשתות חברתיות כגון פייסבוק, בה ״חדשות״ מתפשטות כמו וירוס אינפורמטיבי; מערכות אִגרון (aggregation) - המאפשרות לקרוא את הכתבה בלי לעיין בדפי העיתון האחרים; מנוע חיפוש ״גוגל״ שחיסל את הבסיס הכספי (לוח מודעות) מהעיתונים והחליש אותם תקציבית בדיוק בתקופה שהיו זקוקים למשאבים ניכרים; בלוגרים עצמאיים, מעין-מקצועיים, המתמחים בתחומי עניין ואינם גובים כסף עבור הגיגיהם; ועוד כהנה איומים על העיתונות המסורתית. התוצאה: מאות עיתונים נסגרו ברחבי העולם ואחרים מחזיקים מעמד בקצות אצבעותיהם. רק הטובים ביותר  בעלי גב פיננסי חזק ומספיק תושייה להשקעה רצינית בגרסה מקוונת כגון הניו יורק טיימס וה-Wall Street Journal – מצליחים.

            מאין תבוא הישועה לשאר העיתונים המסורתיים הטובים? הרבה חוקרי תקשורת הרימו ידיים וניבאו  את ״סוף עידן העיתונות הממוסדת״ כפי שהכרנו אותה מזה מאתיים שנה לפחות. ברם, נדמה לי שוויתרו מוקדם מדי מסיבות של ״אליה וקוץ בה״.

            היתרונות של עיתונות מקוונת (בכל הווריאציות שלה) הינם דינמיות, מִיָדיות וחזותיות. דינמיות: בפלטפורמה דיגיטלית ניתן לשנות צורה בהינף אצבע (בסדר, זה קצת יותר מסובך, אך לא הרבה). מִיָדיות: ניתן להעלות את החדשות הטריות בתוך שניות או דקות ספורות (ולא כמו העיתון הקלאסי, למחרת בבוקר בלבד, אחרי בדיקת מהימנות החדשות שהולכות להתפרסם). חזותיות: תמונות, ציורים, מצגות, קטעי וידיאו, אפילו מציאות רבודה – כל אלה מוצגים בקלות בפלטפורמה דיגיטלית.

            אלא מה? מסתבר שקַלות כל התכונות האלו מהווה עקב אכילס של העיתונות הדיגיטלית, מסיבה פשוטה: מה שיכול עיתונאי מקצועי לעשות, יכול גם אדם מהשורה – ובמיוחד אלה שאינם כל כך ״ישרים״.   כל מה שהרוסים ושליחיהם מחוללים עכשיו בארה״ב, אוקראינה ובארצות אחרות – עשרות אלפי ״טרולים״ שמפיצים שקרים, מדרבנים מחלוקות ושיח ״מגודף״ – פוגע אנושות באמון הציבור בעיתונות המקוונת לסוגיה הרבים. וככל שנכנסות לזירה טכנולוגיות מבוססות בינה מלאכותית, המסוגלות להמציא טקסטים של ״בני אדם״, לשנות (בלי סיכוי שנעלה על כך) תמונות (״פורנוגרפיה מזויפת״) ואפילו מלים מדוברות-קוליות של מנהיגים וידוענים (תארו לעצמכם שאתם רואים במו עיניכם ושומעים באוזניכם את רה״מ נתניהו מודה בקולו המוכר: ״נכון, קיבלתי שוחד ממילצ׳ן ואשתי שרה אינה מסוגלת לשלוט על עצמה...״), ברור שבעולם כזה אי אפשר יהיה להאמין בשום דבר.

            למעט... מוסדות עיתונאיים אשר בודקים כל דבר כתוב או מצולם לפני שמפרסמים אותו; שמעסיקים עיתונאים אמינים ומקצועיים בלבד; אשר מוכנים להודות בטעות או בכך שפֹה ושם נפלו בפח על ידי ״שקרן חדשות״ למרות מאמציהם המסודרים; וכן הלאה. נשמע מוכר? כן, קוראים לזה: עיתונות קלאסית.

            העיתונות הישנה מתה; תחי העיתונות המסורתית המתחדשת!

           

   *      פרופ' סאם ליימן-ווילציג  כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.    

מרצים כותבים: מתעצבנים מתקשורת ויראלית? גם הכומר מרטין לות'ר הרגיז עם זה לפני 500 שנה בדיוק. מאת פרופ' סאם ליימן-ווילציג

מתעצבנים מתקשורת ויראלית? 

מרטין לות'ר הרגיז עם זה כבר לפני 500 שנה בדיוק

מאת: פרופ' סאם ליימן-ווילציג *

כל דור ואמונתו שהוא זה שהמציא  את הגלגל – או בסיפור שלנו כאן: המציא רשת חברתית תקשורתית,  מדיום חדש, שבאמצעותו ניתן להעביר מסרים במהרה למרחקים.  אולם,  פעמים רבות אמונה זו מוטעית כי היא מתמקדת בצד הפיזי של המדיום ומתעלמת מהפונקציה שבו.

ב-31 באוקטובר אנו ״חוגגים״ את אחד האירועים הכי משפיעים בהיסטוריה של האנושות ובוודאי באלף השנים האחרונות. באותו יום ב-1517, כומר בשם מרטין לות׳ר (על שמו נקרא מרטין לות׳ר קינג בזמננו) הדפיס מעין עצומת מחאה, בה 95 דרישות לריפוי הכנסייה הקתולית המושחתת (95 התיזות נגד הטיית משפט), ותלה אותה על דלתות ושערי הכנסיות בעיירה שלו בגרמניה. פעולה זו (תליית כרוז על דלת או עמוד) כשלעצמה לא היתה חריגה באותה תקופה, אך עצומה כה חריפה בביקורת שלה כלפי הכנסייה הכול יכולה, בהחלט היתה בלתי-שגרתית בעליל.

ומדוע זה אמור לעניין אותנו? שתי סיבות: פוליטית-דתית ותקשורתית. 

פוליטית: עצומה זו, בסופו של דבר, החלישה את הכנסייה משמעותית, גרמה למלחמות דת אכזריות במאתיים השנים הבאות, ושינתה את פני הפוליטיקה האירופאית וגם העולמית. זאת מאחר שבמרכז ״הדת החדשה״ והמחאה שלו ישב רעיון החשיבה האישית והעצמאית: לקרוא את התנ״ך בעיניים פרטיות ולא דרך הפריזמה של תכתיבי הכנסייה - תחילת עידן האינדיווידואליזם הפוליטי, התרבותי והפילוסופי.

לא פחות מהפכנית היתה ההשלכה התקשורתית. אמנם הדפוס המכני באירופה התחיל בדרכו כשבעים שנה לפני כן, אולם זו היתה הפעם הראשונה שניצלו את הטכנולוגיה התקשורתית ה״חדשה״ הזו להפצת מסר בצורה (מה שאנו קוראים היום) ״ויראלית״. תוך מספר שבועות הגיעה העצומה של לות׳ר לכל המחוזות בגרמניה ומשם די מהר גם למדינות אירופה האחרות. התגובה היתה מיידית: אנשים התווכחו עם שכניהם, משפחות התפצלו בין תומכי הכנסייה הקתולית ל״פרוטסטנטים״ החדשים, השמצות וגידופים בדפוס (עצומות בעד ונגד) התפשטו – כלומר, בדיוק מה שאנו עוברים בעידן שלנו עם מסרים ויראליים המופצים תוך דקות לרחבי תבל וגורמים למבוכה (ולעתים יותר גרוע מזה) בקרב אנשים פרטיים ושלטונות!

האם אנו צפויים למאתיים שנים של חוסר יציבות פוליטית וחברתית בעידן של האינטרנט 

והרשתות החברתיות, כחיקוי של המדיום החדש בזמנו– הדפוס הוויראלי? ברור, שהאינטרנט כבר השפיע 

עמוקות על עולמנו בכל מיני דרכים ובתחומי חיים רבים – לטוב וגם לרע. אך רק אם נחזור 500 שנה, נזכור 

ונבין מה קרה שם אז, בימים ההם, נוכל למזער את ההשלכות השליליות של המדיום הוויראלי של היום, 

ה״נכד״ של הדפוס.


*  פרופ' סאם ליימן-ווילציג  כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.