דפים

יום שני, 23 בנובמבר 2015

מרצה אורח - בר דעת מארח מרצים שישתפו אותנו במחקריהם ובתפיסת עולמם. והפעם: תקשורת כמקצוע


לימודי עיתונאות ותקשורת: מקצוע מעשי בלבד?

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*




אני פוגש הרבה אנשים, ששואלים אותי "מדוע צריכים ללמוד תקשורת באקדמיה כדי להיות עיתונאי? הרי זה מקצוע פרקטי -- לכל היותר מספיק ללכת לאיזשהו בית ספר אשר מכשיר את הפרקטיקה של עיתונאות."
            ובכן, אחת מהכותרות המרכזיות לאחרונה (אפילו אם שנתית-שגרתית) מהווה דוגמה טובה לתשובה לשאלה זו: דו״ח מבקר המדינה. מן הסתם, העיתונאים התמקדו במחדלים העסיסיים בדו"ח, שלצערנו הינם רבים. אך תוך כדי הסיקור התקשורתי הרחב גם קיבלנו וריאציות רבות של אמירה צינית זו ע״י הכותבים/משדרים והפרשנים למיניהם: ״וכרגיל, בעוד כמה ימים המהומה תישכח, יזרקו את הדוח לפח (או ישלחו לגנזך) והשיירה עוברת.... אף אחד לא יעשה עם זה משהו״.
            באמת? האם מי מהם בדק אי פעם כמה המלצות של מבקר המדינה כן בוצעו ויושמו? אני מוכן להמר שאף עיתונאי לא בחן את הסוגייה -- לעולם, ובוודאי לא בשנים האחרונות. וכאן טמונות שתי שגיאות עיתונאיות גסות. ראשית, אמירה חפוזה ללא בדיקה. סתם שליפה ביקורתית מהמותן, שהרי (לכאורה) כל שנה ישנן עוד ביקורות קשות בדוחות אלה, אז ״ברור״ שהקלקולים לא תוקנו. אלא מה, מבקר המדינה כמעט אף פעם אינו חוזר בשנתיים עוקבות לאותם משרדים, אלא עובר ברוטציה של כמה שנים בין משרדי הממשלה. וכידוע, לאנשי תקשורת יש זכרון של ימים (מה שקרה לפני חודש ממש לא מעניין אף אחד: עוד ״חוק ברזל״ של העיתונות) -- ובוודאי לא מה שקרה או לא קרה לפני כמה שנים! [ואם אתם מתקוממים עכשיו על השימוש שלי בהכללות גסות -- טוב שכך; בכוונה נקטתי בדוגמה קיצונית לְמה שהעיתונים עושים בעצמם השכם והערב.]
            אבל נניח שמי מהם כן בדק האם, ועד כמה, הדוחות האלה מיושמים. אם אכן בוצעו תיקונים רציניים בעקבות הדוחות, האם אין מקום לדווח על כך -- ואולי (אלהים ישמור!) לשבח את המשרדים שלקחו לתשומת ליבם  את הביקורות? ואם אין ״צדיקים בסדום״, מדוע לא שואלים את שתי השאלות המתבקשות: כיצד לגרום לכך שמשרדי הממשלה (וכל שאר המבוקרים) אכן יאמצו את המלצות הדוח? ואם אין דרך, מדוע להמשיך לבזבז כספי ציבור בקיום משרד מבקר המדינה?
            ועכשיו, בחזרה לשאלת הפתיחה שלי במאמר זה. בדוגמה פשוטה זו ישנן לא מעט שאלות ותובנות שאינן קשורות ישירות למיומנות כתיבה מעשית אלא הנוגעות ל״חשיבה מדעית״ -- ומכאן הצורך ללמוד תקשורת כסטודנט/ית במדעי החברה:
* לא מסיקים מסקנה לגבי סוגייה כלשהי לפני שבודקים, אפילו אם ״כולם יודעים״ (או אולי בעיקר כאשר ״כולם יודעים...״).
* הכמות כן מגדירה את האיכות: בדוח מבקר המדינה (או בכל ״אוכלוסייה נחקרת״) יישום המלצה אחת מתוך מאה מהווה כישלון; יישום 30 מתוך 100 (בנסיבות הקיימות בפוליטיקה ישראלית) בהחלט יכול להיחשב כהצלחה.
* כל גוף ציבורי חייב לבוא תחת עין ביקורתית של גוף אחר -- כולל מבקר המדינה! אולם האנשים העמלים בגוף כזה (במקרה שלנו, אמצעי התקשורת) חייבים לדעת היטב כיצד להעריך את טיב הגוף הנבדק ולא להניח הנחות סרק מתוך ״התרשמות״ שאין לה בסיס.
* הרבה פעמים יותר חשוב מה שלא רואים מאשר הדברים שכן רואים. האם עיתונאי פעם שאל את מבקר המדינה ״כמה משרדים בדקת ובהם לא מצאת מחדל? אם כן, מדוע לא לדווח גם עליהם כדי לאזן במקצת את הרושם המתקבל בחברה הישראלית ש״הכל רקוב״?
            חוקר במדעי החברה יודע לשאול שאלות אלו -- לא דבר שמלמדים בבית ספר המכשיר ל״פרקטיקה של התקשורת״ בלבד.






*המחבר מכהן כראש ביה"ס לתקשורת באונ' בר אילן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה