דפים

יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

סטודנטים כותבים על יצחק רבין, חלק ו': דם יהודי אינו הפקר

דם יהודי אינו הפקר

מאת: אלן יונייב*

כבר עשרים שנה עברו מאז רצח רבין, מאז התאריך הנורא הזה  4.11.1995, התאריך ששינה את מדינת ישראל ואם תשאלו אותי גם את החברה הישראלית כולה. חברה שהצליחה לעבור קו אדום שאין שום חזרה ממנו.
כל שנה, ביום הזיכרון לרצח רבין עולה בי השאלה איך במדינה דמוקרטית, יהודית המושתתת על יסודות הדת ושנלחמת כל כך חזק על צביונה הדתי נרצח ראש ממשלה, בגלל שדעותיו הפוליטיות היו שונות מדעות המוחזקות בידי חלקנו? אז תעצרו שניה ותחשבו איך נתנו לדבר כזה לקרות? אני חושבת שהתדהמה פוגעת בי כל שנה מחדש, איך ראש ממשלה שנבחר על ידי העם ושמעבר להיותו ראש ממשלה הוא קודם כול אדם בפני עצמו עם מחשבות ורצונות שונים, נרצח בגלל חוסר הסכמה עם דעותיו הפוליטיות? מתי הספקנו להפוך לחברה קרה המוכנה לעשות את הנורא מכל כדי לשמר את עקרונותיה הפוליטיים ?
אני מבקשת מכם לחשוב למי ניתנת הזכות לקפח חיי אדם? היכן עובר הגבול בין אסור למותר?
"דרך ארץ קדמה לתורה" - כנראה שאיפשהו שכחנו את המשפט הזה. הרי איך אפשר לעסוק בנושאים יומיומיים הקשורים לדת במדינת ישראל, כשמדינה שמגדירה את עצמה מדינה יהודית מאפשרת לעצמה לפסוח על דיבר כה חשוב- "לא תרצח". אז נכון, אומנם אדם אחד קם ועשה את המעשה הנורא, אך בתור בת לעם שלחם כל כך הרבה על מנת שתקום מדינה יהודית בארץ ישראל, אני מרגישה שלא עשינו מספיק על מנת לעצור את האירוע הנורא הזה. נראה כאילו פשוט עמדנו מהצד וחיכינו שמישהו יעשה את מה שלאף אחד לא היה אומץ לעשות. אז תנו לי לחדש לכם משהו, לא צריך להיות זה שביצע את המעשה על מנת להרגיש אשם, כל מי שביצע הסתה באותה תקופה, שהשתמש במילות גנאי וקרא לרצח-אחראי לא פחות לתוצאה הסופית.
אני חושבת שכמוני, עוד הרבה לא עיכלו את העניין שרצח ראש ממשלה התרחש במדינת ישראל, מדינת העם היהודי. מעבר לכך, אני בטוחה שרובינו היינו רוצים שזה יהיה מעין סיוט, שאפשר להתעורר ממנו כאילו לא היה. אז זהו שזה קרה והגרוע מכול הוא שנראה שלא למדנו לקח מטעויות העבר ושאנחנו ממשיכים באותה הדרך. אותה הדרך שהובילה להידרדרות החברה הישראלית בהתנהגות בן אדם לחברו. מספיק לראות את מה שקרה ביום הזיכרון האחרון כדי להבין את זה, אם זה אחיו של הרוצח שלא הראה סימני חרטה ואף התגאה במעשה ואם זה אוהדי בית"ר שהרשו לעצמם לשבח את שמו של הרוצח.
בשבילי היום הזה הוא יום אבל ,לא רק בגלל שנרצח אדם חשוב למדינת ישראל, אלא בגלל שזהו יום אבל לחברה הישראלית כולה, חברה שאיבדה משהו מסוים ביום הזה, משהו שקשה מאוד להשיב. למשהו הזה קוראים סובלנות. סובלנות כלפי האחר, היכולת לקבל מישהו שלא חושב כמוך והיכולת לפתור את חוסר הקונצנזוס בדרך תרבותית. כל אלה דברים חשובים לקיומה של חברה במדינה. אז כל מה שנותר לעשות במקרה כזה זה להתפלל לעתיד טוב יותר,  לחברה טובה יותר, לסובלנות, אהבת אחים וקבלת האחר, את דעותיו ואת מחשבותיו. זה אולי לא יפתור לנו את הסוגיות הפוליטיות הקשות שיש במדינה ובטח שלא ישכיח מאתנו את המציאות הקשה שבה אנחנו חיים, אבל זה בהחלט יראה לכולם עד כמה עם ישראל מאוחד ועד כמה כל אדם כאן חשוב, כי דם יהודי אינו הפקר, ואז אני מבטיחה לכם- אף אחד לא יוכל לשבור אותנו.












תגובה 1:

  1. "רצח יצחק רבין אולי מנע מלחמת אזרחים"
    |
    עתונאי אחד, מהשמאל הקיצוני, ערך מחקר ממושך על מה שהוא הגדיר כהסתה הרבנית שקדמה לרצח רבין. באחד מימי השנה לרצח, לאחר סיום מחקרו, הוא פרסם מאמר
    ובו כתב שאילו יגאל עמיר היה נמנע מלרצוח את רבין אז האיבה הקשה בין הימין לשמאל, ששררה אז, היתה אולי מדרדרת למלחמת אזרחים. ההלם מהרצח הפתאומי והמפתיע פקח את עיניהם של הישראלים ומנע את המשך ההדרדרות.
    לדעתי, מסקנתו מחוזקת בעובדות שאפרט לקמן, מזכרוני:
    |
    טומי לפיד ז"ל (אח"כ ראש מפלגת "שינוי") אמנם לא אמר בפרוש "רבין רוצח" אבל אמר "יש סוג של אכזריות שרק הומניסטים מסוגלים לו". הוא אמר זאת על גישתם של תומכים של יצחק רבין כלפי המתנחלים. גישתם, שהציפה את אמצעי התקשורת בהסכמה שבשתיקה של יצחק רבין בכבודו ובעצמו, היתה שישנו תנאי הכרחי לנצול ההזדמנות "שלא תחזור" כדי שיתאפשר לחתום על הסכם שלום לפני "סגירת חלון ההזדמנויות" שאחריו מובטחת מלחמת נצח, לדבריהם, והרג אינסופי. התנאי ההכרחי להצלחת גאולת עם ישראל באמצעות "תהליך השלום" הוא סכול ההתנגדות של " אויבי השלום [ = גורמי ההרג = הרוצחים] משני הצדדים [החמאס והמתנחלים] ". מדוע "אכזריות"? כי לפי אותה גישה, שהטילה את אימת ממשלת רבין על המתנחלים, היה חשש שהמתנחלים יסכלו את פנוי ההתנחלויות ברצותם להגשים את שאיפתם (כביכול) להנציח את המלחמה ואת ההרג המתמשך למען "נדל"ן" (בטוי של יצחק רבין עצמו), וכיון שספק היה אם רשויות אכיפת החק מסוגלות להתגבר על התנגדותם של המתנחלים לפנוי, הדרך הנכונה לסלוקם, לפי גישה זאת, היא ליצור תנאי חיים בלתי נסבלים ביש"ע עד שיאלצו לברוח משם. אחד הח"כים ממפלגתו של יצחק רבין, בהסכמה שבשתיקה של יצחק רבין, בטא זאת באמירה הצינית שאין יסוד לחשש מאי יכלתה של ממשלת רבין להוציא את הדגים מהאקווריום, כי הרי אפשר בפשטות לרוקן אותו ממים. מדובר בתקופה שבה רבין אשר למחבלים שבאו מתוניס (לשם נמלטו במלחמת לבנון הראשונה) לשאת נשק ולהמצא ליד צירי התנועה עליהם נעו ילדיהם של אויביו הפוליטיים החריפים ביותר, המתנחלים, וזאת בשם ה"דמוקרטיה", בצלו של בג"ץ שסרב לדון בעתירות המתנחלים בטענו שזהו נושא פוליטי לא שפיט (ובכך בג"ץ דרבן את יגאל עמיר לרצוח, לפי עדות אחיו).
    |
    באותה תקופה המתנחלים האמינו למה שנאמר להם ע"י אלופים בצה"ל וע"י לפחות אחד מבכירי הפרשנים לעניני בטחון: שהם וילדיהם ישלמו בחייהם על ההסכם שנחתם בין ממשלת רבין לבין רב-המחבלים "בדימוס" ערפאת. היו מתנחלים שבקשו את פנוים הרחק מהמחבלים (באופן ממלכתי, על חשבון המדינה, להבדיל מבריחה על חשבונם הפרטי) יצחק רבין סרב לכך. על כך כתב סופר ופובליציסט ידוע, שמאלני מאד (שמא גם הוא "נשטף מוחו ע"י רבנים שהסיתו"?!), שקשה לדעת אם ממשלת יצחק רבין היא ממשלת חלם או ממשלת סדום [ ! ]. יצחק רבין גם לא שלל את ההצעה שרווחה אז: שבהסדר הקבע עם הפלסטינים יוכפפו לטפולם של כחות הבטחון הפלסטיניים כל אותם מתנחלים שלא יברחו אל תוך הקו הירוק. יצחק רבין "ענה" למתנחלים הדואגים באמרו "אני שר בטחון של 98% מהישראלים [ולא שלכם]", ועוד אמר שדי לו בפעם אחת ששוטר פלסטיני יירה על חייל ישראלי והוא יבטל את הסכם הביניים ("הסכם אוסלו"), ומכלל "הן" (אם דוקא חייל ישמש מטרה) שמעו המתנחלים "לאו": דם ילדיהם הותר ע"י יצחק רבין. איתן הבר, מזכיר הממשלה של יצחק רבין, ספר שיצחק רבין סרב להענות לבקשתו להסביר לראשי המתנחלים שהוא איננו רוצח, כך יצחק רבין שמר את דמויו כרוצח.
    |
    לדעתי, עקר הלקח מרצח רבין הוא שאסור, גם לשלטון שנבחר ברוב קולות, להשתמש בכלים דמוקרטיים כדי להטיל אימת מות על יריבים פוליטיים. לקח זה עדיין מוזנח בדיונים הצבוריים ובמערכת החנוכית.

    השבמחק