מרצים כותבים: האיום האמיתי של נטפליקס בישראל

האיום האמיתי של נטפליקס בישראל

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*

                                         

אין זו הפתעה שחברת נטפליקס (Netflix) מגיעה לישראל -- יחד עם 130 מדינות אחרות בעולם, שטרם נהנו מכמות הסרטים האדירה שהיא מציעה, בתשלום חודשי זניח ביותר (בין 35₪ ל- 50₪). ההפתעה היא בכך שממשלת ישראל -- ובמיוחד שר התקשורת (שבמקרה? הינו גם ראש הממשלה) -- אינה מבינה את המשמעות ההרסנית של מהלך זה להפקות המקור בישראל, דבר שלכאורה דווקא פוליטיקאים מהימין אמורים להיות מאד מעוניינים בו.

לפני שנה וחצי כיהנתי כחבר ב״ועדת שכטר״ אשר בדקה לעומק את מצב הרגולציה של כל השידורים בישראל. לא אכנס כאן למורכבות הגדולה של עולם זה בכללותו, אולם בדו״ח המסכם שלנו התרענו על מצב שעלול להיווצר במוקדם או במאוחר (וחששנו יותר מוקדם מאשר מאוחר): אם ייכנסו גורמי שידור מחו״ל כמו אמזון, נטפליקס וכו׳ באמצעות האינטרנט, אז הדבר יכרסם בהכנסות של יס והוט וגם של ערוץ 2 ו-10, אשר מחוייבים על פי הזיכיון/רישיון שלהם להשקיע (ביחד) מאות מיליוני ש״ח כל שנה בהפקות מקור בעברית -- דרמה וסרטי תעודה ״עילית״ (איכותיים). אולם, ככל שמספר הצופים שלהם יילך ויירד, לא רק שיהיה להם פחות כסף להשקיע בהפקות מקור כאלו (ועל פי החוזה שלהם על פי חוק, הם גם רשאים להפחית את ההשקעות, אם וכאשר הכנסותיהן יורדות), אלא באיזשהו שלב, יקבלו החלטה מהפכנית וגורלית: לוותר על הזיכיון או הרישיון שלהם לשדר דרך הכבלים או בתדרי האוויר ולעבור לאינטרנט בעצמם. ואז יהיו פטורים לגמרי מחובת הפקות מקור!

המלצותיה של ועדת שכטר לא יושמו (אך גם לא נדחו). העיקר שבהן: להקים קרן להפקות מקור, מנוהלת על ידי אנשי מקצוע מהתעשייה (דומה לקרנות קולנוע למיניהן), כשרוב הכסף יבוא דווקא ממס על חברות התשתית -- בזק והוט -- אשר מרוויחות יפה מכל התמסורת ההולכת וגוברת באינטנרט. 70% מכל הפקת מקור יבואו מהקרן, כשהמפיק (ערוץ טלוויזיה זה או אחר) ישלים את ה-30% הנוספים לכל הפקה ספציפית. בנוסף, כל ״משדר״ משמעותי באינטרנט (שמציע תפריט מסודר, גובה תשלום מנוי וכו׳  -- לא אזרח מן השורה שמעלה וידיאו פה ושם) יחוייב בהפקות מקור עד 100 שעות לשנה -- ממש דרישה מינימלית ביותר. במלים פשוטות, הצענו לנתק את חובת ההשקעות בהפקות המקור מהזכיינים כדי שהתחרות עם גורמים חיצוניים לא תפגע בהן. הנטל ייפול על אלה המרוויחים מהשימוש ההולך וגבור באינטרנט כפלטפורמה לשידורי וידיאו/טלוויזיה.

האם הכל אבוד? לאו דווקא. ״ועדת פילבר״ (בראשות מר שלמה פילבר, מנכ״ל משרד התקשורת), שהוקמה לאחרונה כממשיכת ועדת שכטר, דנה בימים אלו בכל הנושא מחדש. ברור, שאין דרך (וגם לא נבון) לנסות ולמנוע גורמים חוץ-ישראליים מלהציע את מרכולם. מצד שני, לא צריכים לפגוע אנושות בתעשייה מקומית חשובה מבחינה כלכלית ותרבותית.

השלטונות לא הספיקו ״לראות את הנולד״ (כפי שעשינו בוועדת שכטר), אבל לא מאוחר מדי לטפל בילד היקר שלנו הנקרא התעשייה של  הפקת טלוויזיה ישראלית.

*************************************************************************************************

*המחבר הינו ראש ביה״ס לתקשורת באונ' בר-אילן.  

צו השנה - בקרת איכות בעיתונות העכשווית

צו השנה: בקרת איכות בעיתונאות העכשווית

מאת:פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג

מה היית עושה לו במשך מספר שנים היה הרופא המשפחתי מאבחן את הסימפטומים שלך בצורה מוטעית או נותן את התרופה הלא נכונה, בכל פעם שהתלוננת על כאב זה או אחר?  אין צורך לנחש את תגובתך במוקדם או במאוחר. אם כן, מדוע אין אנו נוהגים כך לגבי עיתונאים מסויימים, אשר שוב ושוב אינם ״מנתחים״ את המצב נכון, או שחוזים עתיד שלא מגיע כפי שניבאו?

לפני עידן האינטרנט שאלה כזו לא היתה כל כך רלוונטית, למעט אולי כמה בעלי טור. שהרי רובם המכריע של העיתונאים בעידן הדפוס עסקו ב״דיווח חדשותי״: מה קרה? מתי? מי? (5 המ״מים המפורסמים). ברם, בעידן של רשתות חברתיות, עיתונים מקוונים וכדומה, כשכל מה שקרה בעולם בדקות האחרונות מדווח אי שם ברשת, לעיתונאי המסורתי לא נשאר הרבה לעשות בהקשר עם  פונקציית דיווח חדשותי קלאסי. במקום זאת, העיתון המודפס (ובמידה מסויימת, גם מקבילו המקוון) עבר בעשרים השנים האחרונות לסוגים אחרים של ״חדשות״: מה יקרה מחר (או בעתיד הרחוק יותר)? מהן ההשלכות של מה שקרה אתמול? מי הרע ומי הטוב? וכן הלאה -- כמעט כל דבר למעט החדשות כפי שהכרנו פעם.

אז נכון, ניתן היה לבקר עיתונאים בעבר על כך ש(לטעמנו האישי) לא בחרו את העובדות היותר רלוונטיות באייטם החדשותי, או שעשו מסגור מעַוֵות (צילום מזווית מטעה) וכו׳. אך בהתחשב בעובדה שאי אפשר להביא את כל העובדות מהשטח (אף אחד אינו רוצה לקרוא כתבה באורך 5000 מלים), ניתן לסלוח על ״מעידות״ קלות כאלו. אך המצב השתנה מאז: עכשיו ניתן לבחון הלכה למעשה את טיב החיזויים והניתוחים של העיתונאי: האם באמת קרה מה שחזה? האם התוצאה הסופית של הפרשייה אכן היתה כפי שטען?

דוגמה אחת מיני רבות: לאחרונה התפטר ד״ר דוד גילה מתפקידו כממונה על ההגבלים העסקיים. וזאת למה? כי הוא לא היה מוכן לוותר בקלות לחברות האנרגיה בסוגיות הקשורות לאוצרות הגז (שדות תמר ולויתן וכו׳). מאידך גיסא, לפני כמה שנים מה כתבו חלק (לא מבוטל) מהעיתונאים לענייני כלכלה כשד״ר גילה התמנה לתפקיד? שהוא שבוי בידי הטייקונים; שהוא חלש; שכאקדמאי הוא אינו כל כך מבין כיצד הכלכלה באמת פועלת; וכיוצא באלה.

לא אעשה כאן מה שאני מבקש מאחרים -- להצביע על אותם עיתונאים שכשלו בגדול ב״חיזוי״ הזה שלהם. מדוע לא? כי ייתכן שזו היתה מעידה חד-פעמית. מה שאנו -- במיוחד חוקרי האקדמיה באמצעות מרכזי המחקר שלנו -- אמורים לעשות הוא  לבדוק בצורה שיטתית, במהלך פרק זמן ארוך יחסית, את טיב ה״ניתוחים״ של הכתבים הבכירים והזוטרים בתקשורת שלנו ואז לדווח (אולי שנתית) על ״ביצועיהם״. אין כאן סתימת פיות או פגיעה בחופש העיתונאות; נהפוך הוא. ייתכן שאחת הסיבות לכך שהציבור בישראל רוחש לתקשורת אמינות  כה נמוכה היא שבתת-מודע דווקא עשינו ״ספירה״ כזו וגילינו שלגבי חלק גדול מהעיתונאים אין על מה או על מי לסמוך! בדיקה מדוקדקת של הנבואות שלהם עשויה גם לרסן את ״אלופי הטועים״ וגם להחזיר אמון מסוים לתקשורת בכללותה.

בסופו של דבר, העיתונות בדמוקרטיה חיה על ביקורת כלפי רשויות ומוסדות המדינה והחברה -- וטוב שכך. אך היא  גם ״מוסד״ חברתי חשוב  הזקוק לא פחות לאותה מידה של ביקורתיות שיטתית בתפקידה החדש.

המחבר מכהן כראש ביה״ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן.

״חוק ישראל היום״ כמשל למושלים

פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג

לפני מספר חודשים, התקיים דיון הציבורי סוער סביב ״חוק ישראל היום״ שהוצע בכנסת. דיון זה התמקד בשני מישורים: הפוליטי (בעד או נגד ה״שופר״ של רה״מ) והעקרוני (חופש העיתונות; חופש העיסוק). אולם, ישנם מימדים אחרים לגמרי, אולי משקלם אף כבד יותר, המשליכים על מצב התקשורת הישראלית בכללותה: מימדים טכנולוגיים ומעשיים.

         התפתחויות טכנולוגיות-תקשורתיות במאה ה-21 מביאות לתוצאה ולמסקנה אחת מרכזית: אי אפשר עוד להתייחס ל״מדיה״ כאילו הם שונים אחד מהשני ושניתן להטיל ״רגולציה״ (אסדרה) דיפרנציאלית עליהם. בעגה האקדמית קוראים לזה ״התלכדות״ או ״התכנסות״ (convergence). כל אחד מכיר את התופעה: תוכניות טלוויזיה או סרטוני וידיאו, שצופים בהם במחשב הטאבלט; משחקי וידיאו שמשחקים בסמארטפון; שיחות טלפון דרך המחשב (Skype); והכי רלוונטי בסוגייה שלפנינו: חדשות בכל מדיום שניתן להעלות על הדעת.

         בעידן טכנולוגי כזה, אין כל הגיון להטיל ״סנקצייה״ או ״פיקוח״ או ״דרישות״ על פלטפורמה (״מדיום״) ספציפי. מה שכן נכון, אם בכלל, הנו רגולציה של תכנים שונים, כגון פורנוגרפיה, תוכן לא ראוי לילדים, הטעייה גסה בפרסומת וכו׳ -- בכל מדיום בו מוצגים בפני קהל רחב. ״חדשות״, כמובן, אינן נכללות בקטגוריה זו בד״כ, מאחר שמדובר בתוכן המהווה לב ליבה של הדמוקרטיה ותפקוד חברתי תקין.

         אך נניח לרגע, שמחליטים לחוקק משהו הקשור לחדשות, כמו ״חוק ישראל היום״ אשר קובע (בתנאים מסוימים), שאין להפיץ עיתון בחינם. נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, ניתן לצפות בחדשות טלוויזיה בחינם? מדוע לא מטילים חובת תשלום על חדשות באינטרנט (כפי שיותר ויותר עיתונים מקוונים עושים בעולם, כולל ״הארץ״ וה-״ניו יורק טיימס״)? כלומר, ״ישראל היום״ המודפס חייב בתשלום על פי חוק זה - ו״ישראל היום״ באינטרנט אינו חייב? שוב, בעולם של ״נייטרליות טכנולוגית״, האם יש לכך היגיון כלשהו?? ובמיוחד כשהצעירים (ה״מיינסטרים״ של מחר) נוטשים בהמוניהם את הנייר ועוברים בלעדית למסך?

         יתרה מכך, בואו ״נפליג״ קצת לתוך העולם הטכנולוגי העתידי. כבר היום מפתחים במעבדות (וישנם כבר פירות מעשיים) ״מסכי מחשב״ מפלסטיק -- דקיקים וגמישים כמו נייר! אם ״ישראל היום״ יחליט להוציא את העיתון שלו ב״מדיום״ כזה, האם הוא יהיה בקטגוריית החוק או לא? בעידן של התפתחויות טכנולוגיות מואצות להפליא (גוגל גלאס, שעונים חכמים וכו׳), חוק כזה יספק הרבה עבודה לבתי המשפט, אשר יידרשו לשאלות ״טכניות״ בלתי-אפשריות, כגון: מה נחשב ״נייר״?

         ומכאן למישור המעשי. סיפור אחד ימחיש את האבסורד בעניין. בתחילת המאה ה-18, משרד האוצר בבריטניה חיפש נואשות מקורות חדשים למימון מלחמותיה של הממלכה (במיוחד נגד נפוליאון). פקיד אחד בא עם רעיון מבריק (לכאורה): לממס את העיתונים  על פי מספר העמודים של הגיליון היומי. בתקופה ההיא, גודל העמוד של העיתון היה משהו דומה ל״ישראל היום״ -- מה שנקרא היום גודל "tabloid". החוק התקבל. מה עשו העיתונים? הפכו את גודל העמוד ל-broadsheet (משהו דומה לעיתון ״הארץ״ של היום או ״ידיעות אחרונות״ ביום שישי) -- ובכך הקטינו את מספר העמודים תוך שמירה על כמות התוכן, וכמובן בכך גם הורידו משמעותית את המס המשולם!

         אינני נביא ולכן איני מוכן לחזות שבדיוק כך יעשה ״ישראל היום״, אם וכאשר החוק יתקבל אי פעם. ברם, אני כן מוכן להמר שמר אדלסון ועורכיו כבר ימצאו דרכים ״יצירתיות״ (טכניות ו/או טכנולוגיות) להתחמק מנטל החוק תוך הפעלת שיטות מחכימות אלו ואחרות. וכנ״ל כל מאמץ אחר בעתיד להפלות בין מדיום אחד למדיה אחרים.

         מה לעשות, המאה ה-21 אינה המאה ה-18 בשום צורה -- לא טכנולוגית, לא פוליטית ולא תקשורתית. מי שינסה לקבל חוקים או להטיל אסדרה על כלי תקשורת ספציפי עלול להעמיד את עצמו ללעג -  מעין מחוקק ״ניאנדֶרתַאלי״, שטרם יצא ממערת עולם התקשורת הישן.

המחבר מכהן כראש ביה״ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן.

קוראים יקרים, מה דעכתם על הנאמר?