דפים

יום שני, 18 ביוני 2018

מרצים כותבים: שלח מסרך על פני המים: הכוח המפתיע של המסר בבקבוק. מאת: אורי מלכין



               שלח מסרך על פני המים

מאת: אורי מלכין*









אפליקציה סלולרית חדשה (בעברית: יישומון), מאפשרת למשתמשים 

לקיים שיח אנונימי עם אנשים מכל העולם בצורה גרפית ומשחקית.


שמה של האפליקציה –   bottled: Massage in a Bottle( מסר בבקבוק).
הרעיון הוא כזה : לאחר הורדת ורישום האפליקציה אתה מקבל אי בודד משלך.  לאי, אחת לשעה, נסחפת תיבה מסתורית הכוללת בתוכה בקבוק רום. בתוך הבקבוק (לאחר ששותים ומרוקנים את תוכנו, וירטואלית כמובן) ניתן להטמין הודעות עם מסרים שיועברו לאיים אחרים כמו שלך: הבקבוק הכולל את המסר המוטמן שניסחת יישלח ויגיע באופן אקראי למשתמש אחר של האפליקציה ממדינה אחרת. כמו כן לאי שלך יכולים להסחף בקבוקים שניסחו משתמשים מאיים אחרים. ניתן לצבור בקבוקים, כך שכמות ההודעות שניתן לשלוח  באפליקציה כמעט ואינה מוגבלת. 










מטרתה של האפליקציה לאפשר שיח (צ'אט) א-סינכרוני בין משתמשים 

ללא הבדלי דת, גזע, מין או מיקום גאוגרפי. עם זאת, ניתן להגדיר כי 

משתמשים קטינים (מתחת לגיל 18) לא ייחשפו למסרים של מבוגרים.


בחודש האחרון דובר רבות על תדמיתה של ישראל בעולם –  נצחונו של  
השיר toy על בימת האירוויזיון בליסבון, חגיגות הענק ל-70 שנות עצמאות לישראל בכיכר הטיימס סקוור בניו-יורק בהשתתפות חברי הכנסת והסאגה המתמשכת שהובילה לביטול המשחק של נבחרות ישראל – ארגנטינה.  זאת לצד מראות קשים של ההפגנות והאירועים האלימים בגבול רצועת עזה.

נשאלת השאלה אם נפגעה אנושות תדמית מדינת ישראל מאותם אירועים, כפי שמנסים לעיתים לצייר פרשני התקשורת הישראליים, והאם בכלל ישראל נמצאת בימים אלה בשיח ובמודעות של אנשים 'רגילים' ברחבי העולם?

כאשר מנסים לבדוק את דעת הקהל כלפי נושא מסויים בד"כ משתמשים בשיטות מחקר של סקרי דעת קהל, ניתוח תגובות גולשים באתרי אינטרנט ורשתות חברתיות או קבוצות מיקוד. ואילו כיום, הודות לטכנולוגיה המתקדמת והשימוש באפליקציה – ניתן להשתמש באפליקציית bottled כאמצעי לקידום דיפלומטיה ציבורית חדשה (NPD) וכברומטר המאפשר לבדוק בכל נקודת זמן מה אנשים באמת חושבים על ישראל בעולם, מבלי שהם מכירים את האדם שעומד מאחורי המסר או שיש להם אינטרס מסוים להשיב תשובה כזו או אחרת.


במסגרת הרצאות לסטודנטים (הן במסגרת המכללה האקדמית ספיר והן במסגרת הסדנא לדיפלומטיה ציבורית באוניברסיטת בר אילן) ביקשתי לערוך ניסוי עם הסטודנטים באמצעות bottled מתוך מטרה לבדוק מה חושבים אנשים בעולם על ישראל. יתרונותיה של האפליקציה (המאפשרת אנונימיות ואקראיות של העברת המסרים) עשויים להציג באור שונה אמירות ומחשבות על ישראל, כאלה שלא תמיד אנשים המשתתפים בסקרים או קבוצות מיקוד ישמחו לחשוף בפני החוקרים.

הסטודנטים התבקשו להוריד את האפליקציה בתחילת השיעור ולשלוח באנגלית מסר דרכה "שלום, שמי _____ ואשמח לדעת מה הדבר הראשון שאתה חושב על ישראל". להלן פירוט התשובות שקיבלו הסטודנטים במהלך השיעור מהמשתמשים האחרים בעולם:


·         ארצות הברית- מקום דתי וארכיטקטורה יפה.


·         בנין (מערב אפריקה)- המקום שבו ישו נולד.


·         בריטניה- מה שקורה עכשיו ברצועת עזה.


·         גרמניה- יהודים או קיבוצים.


·         המלדיביים- מקום שאני אוהב/ת.


·         טוניס - מקום שבו הורגים וכובשים עם אחר.


·         ספרד- מלחמה או ישו.


·         פולין- הכיבוש של פלסטין.


·         קנדה- כל מה שאני יודעת נובע ממה שלמדתי בבית הספר הקתולי שבו למדתי או מה שאני שומעת בחדשות.


·         קטלוניה- המקום שבו עמד בית המקדש.


·         רוסיה- המילה בעברית שלום.


מסקנות:


אמנם לא מדובר בקבוצה מייצגת (מבחינה סטטיסטית) את כל האנשים בעולם, אך ניתן להתרשם כי רק שליש מהמגיבים  באפליקציית bottled  התייחסו לישראל בהקשרים האקטואליים ובאופן שלילי. שאר המשיבים בחרו להתייחס לישראל בהקשרים ניטרליים או חיוביים- מרביתם היסטוריים, דתיים או מתוך ניסיון או ידע אישי.  ממצא נוסף: אין הבדל מהותי בתפיסות בין היבשות.

ההשערה הידועה כי ישראל מעוררת אסוציאציות ומחשבות רבות בקרב קהלים נרחבים בעולם הוכחה גם במסגרת ניסוי זה. הגם שבדקנו רק אסוציאציה ראשונית ולא תפיסה נרחבת ומעמיקה יותר, הממצאים בהחלט מעניינים ומעוררים מחשבה ורצון להמשיך ולבחון את הנושא.

הרשתות החברתיות והאפליקציות בסלולר מאפשרות לנו היום להגיע בקלות לקהלים נרחבים ולשקף להם נושאים נוספים אודות מדינת ישראל, מעבר לתמונה השטחית הקצרה המוצגת להם בחדשות.

המשחק והממשק של אפליקציית bottled ודומותיה עשוי לשמש סטודנטים שתדמית המדינה חשובה להם והם מעוניינים לפעול בעניין מבלי לנסוע לחו"ל ולנצל זמן ומשאבים.


לפעמים המסר בבקבוק של אדם היושב באוניברסיטה בישראל עשוי להיות  חזק ומשמעותי יותר מאגרת או הודעה רשמית של שר העומד בראשות משרד ממשלתי.  נקודה למחשבה.



*אורי מלכין הוא דוקטורנט בבית הספר לתקשורת



יום שלישי, 12 ביוני 2018

מרצים כותבים: מדוע החדשות הפוליטיות מככבות בראש מהדורות החדשות? מאת פרופ' סאם ליימן-ווילציג


המשוואה המשונה: חדשות פוליטיות = עיקר החדשות הקשות (המהותיות)

מאת: פרופ' ליימן-ווילציג סאם


                                     



אתחיל בתרגיל מחשבתי. את/ה חייזר/ית מעולם אחר ונחתת בכדור הארץ. כייצור תבונתי, רצית להבין מה מעסיק את האנושות. אז מבקרים קודם במוסדות להשכלה גבוהה – ושם מוצאים מחלקות רבות אשר מלמדות (וחוקרות) מגוון רחב ביותר של מקצועות ותחומי ידע, מספרות ופילוסופיה דרך סוציולוגיה ומדעי המדינה וכלה בביולוגיה ופיזיקה בין שאר המקצועות החשובים בשלוש הפקולטות העיקריות. יתרה מכך, מספר הסטודנטים והמרצים במחלקות אלו מתחלק פחות או יותר שווה בשווה, עם נטייה קצת יותר לכיוון מדעי החברה וקצת פחות במדעי הרוח ובמדעים מדויקים. תמונה סבירה בהחלט.
ואז רוצים להבין מה קורה בעולם הזה (כדור הארץ) מידי יום ביומו. אז לוקחים ביד כמה עיתונים (וגם דרך המסך), מאזינים לטכנולוגיה הנקראת כאן ״רדיו״ וגם צופים ב״טלוויזיה״. ומה מגלים? כמעט בכל המדיה האלה ישנו תחום אחד אשר מדווחים עליו לפחות ב-50% מזמן השידור ושטח העיתון: ״פוליטיקה״! זה כבר ממש לא סביר.
אלא מה, כבני אדם (לא חייזרים) אנו כל כך מורגלים לתופעה ״משונה״ זו, שאין אנו תוהים על המקור שלה וסיבתה – ובעיקר: האם היא הגיונית?
באשר סיבות אפשריות לתופעה זו, ישנן כמה:
1- מנהיגים פוליטיים קובעים חוקים ומדיניות בכל מיני תחומים ובכך משפיעים על חיינו בצורה משמעותית.
2- בפוליטיקה יש הרבה ״דרמה״: תחרות עזה בין מפלגות ואישים, גידופים מילוליים וסכינאות מטפורית, וכן הלאה – ובני אדם נמשכים (רגשית) ל״עִימותִיאַדָה״ כזאת.
3- בתחילת העידן המודרני, כשהעיתונות החלה בדרכה, מי ששלט בתוכן (במישרין ובוודאי בעקיפין) היו המלכים ועוזריהם – והם קבעו את הטון (יחסי ציבור שלטוני) אשר נמשך עד היום הזה מכוח ההרגל.
אולם, האם ה״מונופול״ של חדשות פוליטיות בעמודי החדשות המרכזיים (כולל בשידור) מוצדק? האם הגיוני? לדעתי, לא כל כך – ובמיוחד אם נאמץ את המשוואה:
חדשות = אירועים/תופעות/חידושיםהמשפיעים על חיינו בצורה הכי משמעותית

כמה דוגמאות (מיני רבות): כאשר המציאו בארץ את ״מוביל-איי״, קראתם על זה בעמודי החדשות? הרי טכנולוגיה זו מורידה את מספר הנפשות הנהרגות בדרכים בארצנו בלבד הרבה יותר מאשר השב״כ וצה״ל יכולים למנוע הרוגים בטרור.
שמעתם את המלה CRISP-R? זוהי טכנולוגיה אשר הביאה למהפכה אמתית בהנדסה גנטית, דרכה יכול כל מדען (וגם הדיוטות בבית עם הציוד המתאים, שאינו עולה הון) לבצע מניפולציות על הגנים בדרכים מהירות וזולות בהרבה לעומת העבר, למטרות חיוביות (כגון, טיפול במחלות) ושליליות (לוחמה ביולוגית). האם זה לא מתאים  לעמוד הראשי של העיתון?

לאחרונה חברות בנייה (״קבלנים״) מסביב לעולם החלו לבנות בניינים שלמים (אמיתיים) באמצעות מדפסות תלת-ממד ענקיות – כמובן, בזיל הזול ובמהירות בזק לעומת שיטות הבנייה המסורתיות:
אז במקום לבזבז שטח חדשות כל שני וחמישי בארץ על מיסוי הדירה השלישית, פועלי בניין שנהרגים וכדומה, מדוע אין העיתונות ״דוחפת״ טכנולוגיה מהפכנית זו אשר עשויה לפתור את האחת הבעיות האקוטיות ביותר בישראל? ובמיוחד כשאחת חברות הדפסת תלת-מימד המובילות בעולם (Stratasys) הינה ישראלית!  http://www.stratasys.com/

אפשר להמשיך עם דוגמאות אין-ספור. הבעיה אינה ״מה מתרחש בשטח״, אלא ״מה קורה בראש של העורכים/עיתונאים״. או ליתר דיוק: מה לא קורה בגולגולת שלהם! הגיע הזמן שעולם העיתונות יפתח ראש, ירחיב אופקים ויתחיל להבין שלא רק ״פוליטיקה״ חשובה לחיים שלנו. את ״הדרמה״ נוכל לקבל בתיאטרון או בתוכניות טלוויזיה; חדשות משמעותיות (לרוב) ניתן – חייבים! – למצוא ולכסות בתחומי חיים אחרים.




יום שני, 11 ביוני 2018

בר דעת משתף: פגישת מנהיגי העולם בעיני עמוס בידרמן










האיור פורסם לראשונה בעיתון הארץ ביום  11.6.18

יום שבת, 2 ביוני 2018

בר דעת משתף:כלבי השמירה של הדמוקרטיה - העיתונאים ששינו את ישראל 4. מוטי גילת


יום אחד, חודשים לפני הכרעת הדין, נוני מוזס מפציר בי לפתע לראיין את אריה דרעי
נשמות טובות, עיתונאים שמאחורי הגב שלי בעיתון פיזרו רעל, יצרו אווירה לא נוחה, רמזו למי שהיה מוכן לשמוע אותם, שדרעי עוד ייצא מזה בשריטות בלבד | 28 שנים לחשיפת פרשת השחיתות של השר, ומוטי גילת החליט לסגור חשבון דווקא עם התקשורת
מאת: מוטי גילת *






                      

אריה דרעי הוא השר היחיד בהיסטוריה של ממשלת ישראל שהורשע בדין פלילי וישב בכלא ולאחר מכן חזר, כאילו כלום, לכהן כשר בממשלה. אל המעמד המיוחד הזה הוא הובל לא במעט בזכות כתבותיו של מרדכי (מוטי) גילת בידיעות אחרונות, שחשף במהלך שנת 1990 את המעורבות העמוקה והשיטתית שלו בשחיתות ובפלילים. החשיפה הביאה לפשיטה של המשטרה של משרד הפנים בראשותו ולפתיחת שני תיקים פליליים. אלה התגבשו לכדי להליכים משפטיים שהסתיימו רק לאחר כעשור, בהרשעה, ובשנתיים שבילה דרעי בכלא.
כששר הפנים, אריה דרעי, שומע את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, מתנפל בפראות על שומרי הסף הראשיים במדינה; כשהוא שומע את בנימין נתניהו נוהג בשנה האחרונה בדרך דומה ואף בוטה יותר - הוא אומר ודאי לעצמו: הייתי מורה מצוין. אני זה שפיתח את השיטה להרס מערכת האכיפה. אני זה שסימן את שלטון החוק כאויב וכמעט ניצח אותו.
ועוד אומר ודאי לעצמו האסיר לשעבר: היו לי תלמידים מצטיינים בשלטון המקומי, בכנסת, בממשלה - הצלחתי להשחית רבים וטובים בש"ס ומחוצה לה. הרשימה ארוכה, אבל שניים בולטים במיוחד: ראש ממשלה אחד שהורשע בלקיחת שוחד וישב בכלא, ראש ממשלה שני החשוד בלקיחת שוחד ועלול עוד לשבת בכלא. השניים האלה מאוד דומים לי. הם מזכירים לי את עצמי בסבך פרשיות השחיתות. דרעי בעניין הזה צודק: שני תלמידיו עלו על רבם. שניהם השאירו אותו מאחור. שניהם שברו ושוברים את שיאי החוצפה שלו.
אני כותב את הדברים האלה עשרות שנים אחרי שפרסמתי בידיעות אחרונות, ביחד עם מלי קמפנר, את סדרת כתבות התחקיר על "שלטון הפחד והכסף של אריה דרעי". אני חוזר כאן אל הזמן השחור ההוא, אל הימים שבהם נקרעה לראשונה המסכה מפניו של יקיר התקשורת הצעיר, שהתנהג כראש כנופיית פשע. אני חוזר לתקופה שבה העזו פעילים בש"ס ועובדים במשרד הפנים לשבור את קשר השתיקה בפרשיות השר הצעיר במדינה ולשתף איתי פעולה.
זה לא היה פשוט כי דרעי הצליח להלך עליהם אימים. הם הכירו את נחת זרועו, הם חששו לאבד את פרנסתם, הם הגיעו אלי בלילות בהתגנבות יחידים רועדים מפחד. הלב נקרע אז לראות גם עובדי ציבור מנוסים, בהם ראשי עיריות ורשויות מקומיות, מבקשים ממני התחייבות בכתב ששמם לא יראה אור לעולם. העיניים שלהם, כמו גם הדמעות של חלק מהם, הסגירו את גודל מצוקתם.
לבקשת עורך וואלה ברנז'ה, דוד ורטהיים, אני חוזר אפוא אל בריכות הביוב של פרשת דרעי שבהן שחו עשרות מאנשיו. אני חוזר לצחנה הנוראה שעלתה מהן אחרי פרסום כתבת התחקיר הראשונה ביוני 90 - כתבה שבעת הורדתה לדפוס לא ידעתי עדיין לאיזו מנהרת פשע אני נכנס. כשלתי, מודה באשמה.
לא ידעתי אז שמדובר במי שהוציא להורג את הבושה; לא ידעתי שמדובר בתמנון פשע, לפחות במושגים של אותם ימים; לא הבאתי בחשבון שאותו יקיר התקשורת, שתעתע בה להנאתו זמן רב, ייחרט לימים בזיכרון הציבורי כשר שקידש מלחמה בשלטון החוק יותר מ-10 שנים. לא היה כדבר הזה מאז הקמת המדינה.
לא העליתי אז בדעתי שהפרשה הזאת תהיה נקודת מפנה בתרבות השלטונית בארץ ושהשר הצעיר יהיה חתום על כל כך הרבה תקדימים משחיתים. הוא היה נבחר הציבור הראשון ששמר על זכות השתיקה במשטרה; הוא היה הראשון שחוקרים פרטיים מטעמו נשלחו לאסוף חומר מכפיש על יריבים פוליטיים; הוא היה הראשון שלקראת הכרעת הדין במשפטו הצליח להשתלט על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה (בעזרת בנימין נתניהו  וצחי הנגבי - פרשת בראון חברון); הוא היה השר הראשון החשוד בשוחד שאנשי תקשורת העניקו לו מעמד של אתרוג למען השלום. הם נשאו אותו על כפיים.
לא ידעתי ולא הבאתי בחשבון עוד כמה עובדות השופכות אור על התפוח הרקוב והמרקיב, עד שנחשפתי להן בהמשך התחקירים העיתונאים. דרעי, התברר לי, בנוסף לכספי השוחד שדרש ולקח; בנוסף לניצול כוחו לרעה לקידום אינטרסים כספיים שלו ושל מקורביו; בנוסף להרס המערכת הנורמטיבית במשרד הפנים החולש על מיליארדי שקלים - רדף פרסום, כבוד, שררה ואנשים כנועים.
הוא הקיף את עצמו באין סוף צייתנים מהמשפחה הזאת; התחכך בברוני כסף שדאגו לצרכיו; עסק בשיבוש החקירות נגדו בעזרת חפרפרות במשטרה ובשב"כ; גייס לעזרתו עבריינים שצותתו לשני קווי הטלפון בדירתי הפרטית; ניצל לרעה את הפחד מפני העיסוק בגזענות כדי להתחפש לקורבן של רדיפה עדתית.
והעיקר: הוא שלט בצורה מפחידה בחלק מהתקשורת הכתובה והאלקטרונית. הוא הפך אותה למכונת הכביסה שלו. כאן, במאבק על דעת הקהל, ניטש הקרב הגדול על פרצופה המוסרי של המדינה. כאן התנהלה מלחמת עולם בין הרעים לטובים, כפי שיובהר בהמשך. כאן הפצעים היו כואבים ועמוקים ולכן גם לא הגלידו עדיין.

איך חתם הכתב הזה בעיתון של דרעי? לא בשמו האמיתי כמובן

מי נמנה עם הלהקה הזאת? לדוגמה, בכיר לשעבר במחלקת החדשות של הערוץ הראשון, שפתח אז מטריה מעל לראשו של דרעי. הוא התנהג כמשרתו ממש: דרעי היה בן בית אצלו, מרואיין מוגן, פרח שהוא הישקה, גידל ושמר עליו
בקרב הגורלי על הערכים הכי בסיסים של מדינת ישראל, מצאתי את עצמי לא פעם בדילמה קשה: האם להתעלם מאותם עיתונאים נגועים - מי מחמת הטיפשות, מי מחמת השטחיות, מי מחמת השחיתות - או להתעמת איתם? האם לחשוף אותם בקלונם, באמצעות עובדות שקשה לסתור, או לתת להם ליפול שוב ושוב לבורות שדרעי כרה להם? בחרתי באפשרות השנייה אף שנזקם היה גדול: אנשי התקשורת האלה סגדו לחשוד בשוחד, עלו אליו לרגל, הציפו את הציבור בשקרים שלו - הציגו אותו כנרדף וכקורבן שאינו מבין מה רוצים מחייו. הם דקלמו את דף המסרים שלו גם כשידעו שהקדוש המעונה שלהם בחר בזכות השתיקה.
מי נמנה עם הלהקה הזאת? לדוגמה, בכיר לשעבר במחלקת החדשות של הערוץ הראשון, שפתח אז מטריה מעל לראשו של דרעי. הוא התנהג כמשרתו ממש: דרעי היה בן בית אצלו, מרואיין מוגן, פרח שהוא הישקה, גידל ושמר עליו. הערוץ הראשון היה אז הערוץ המוביל ולרשות דרעי העמיד אותו בכיר זמן מסך יקר, שלח ניידות שידור להופעות ולטקסים שלתקשורת לא היה מה לחפש בהם; הפך את דרעי ליקיר הערוץ.
דוגמה אחרת: כתב בכיר ברדיו, חסיד נוסף של דרעי, דיווח על "פועלו" ועל הישגיו במהדורות החדשות וקשר כתרים לראשו; בכובע שני, באותה תקופה ממש, העסיק אותו דרעי ככתב בעיתון ש"ס "יום ליום". איך חתם הכתב הזה בעיתון של דרעי? לא בשמו האמיתי כמובן. היה לו שם קוד.
אני עוצר כאן כי הרשימה שבידי ארוכה ואין סיבה להידרש אליה במלואה במרחק השנים. אני עוצר כאן כי די בטעימה הזאת כדי להבין שאנשי תקשורת מעלו בתפקידם, לא שמרו על מרחק מתבקש, היפנו עורף ליושרה המקצועית - שכחו שהם לא עובדים אצל שר הפנים. הם נפלו בשבי שלו.
הפך את דרעי ליקיר הערוץ. ערוץ 1 ז"ל (צילום: ברני ארדוב)

נשמות טובות? חפשו בעיתון אחר

הקמפיין השקרי, שאחד האנשים שהניעו אותו לימים היה העיתונאי אמנון דנקנר ז"ל, לא פסח על כלי תקשורת אחרים. מפיצי הכזבים ניסו את מזלם גם ב"הארץ", ב"מעריב" ואפילו ב"ידיעות אחרונות"- שבו כזכור נחשפה הפרשה – וקצרו הצלחה זמנית. היה נדמה לרגע שבני החושך מנצחים
ההחלטה לא להתעמת חזיתית עם הקבוצה הזאת, התקבלה בעיצומו של הקמפיין להצלת דרעי - אותו קמפיין שעסק בהטלת דופי במשטרה, בפרקליטות, ובכתבות התחקיר. נתניהו, כבר אמרנו, לא המציא את השיטה. היה צריך אז לנשוך את השפתיים כדי להבליג - ואני נשכתי אותן שוב ושוב. התקשורת המסוימת הזאת הדהימה אותי בכל פעם מחדש: היא פרסמה דברים המצוצים מהאצבע. היא אילצה אותי להציג עובדות המדברות בעד עצמן.
אני זוכר את הימים שקצין בכיר במשטרת ת"א נהג להגיח ליאח"ה אף שלא היה לו מה לחפש במשרדיה, ניסה להציל מידע מפי ראשי צוות החקירה (מאיר גלבוע ונחום לוי), מיהר לפגישות עם עיתונאים - שלא הצליבו את המידע - והטעה אותם. הכותרות לא איחרו לבוא: "החקירה של החשדות האישיים בפרשת דרעי לא מעלה דבר" (חדשות מאי 1991 - ראו צילום ); או באותו עיתון "בכיר במשטרה: נראה שהשר דרעי ייצא נקי".
למה "נראה"? ככה. כי חלק מהעיתונאים אכלו כאמור הכל.
מה לא ידע אותו קצין מנופח אגו, ספק מידע לתקשורת, שהיה חפרפרת של דרעי ודיווח לו על החשודים שלהם מצותתת המשטרה? שביאח"ה הבינו מדוע הוא בא לבקר אותם, הוזהרו מפניו בעוד מועד, לא שיתפו אותו בסודות הכמוסים של החקירה. הוא לא היה בלופ, הוא לא ידע מה באמת קורה בליבת החקירה. אנשים התחמקו ממנו באלגנטיות.
הוא לא ידע למשל שבעת שתילת הידיעות בעיתון "חדשות" המנוח, היה כבר בידי המשטרה עד מדינה עם הקלטות, מסמכים וחשבונות בנק. הוא לא ידע שעד המדינה הזה, יעקב שמולביץ, גרם לפריצה גדולה בחקירה; לא ידע שבמרתפי בנק צפון אמריקה, שפשט את הרגל באמצע שנות ה-80 ונסגר, נמצאו מסמכים חשובים ביותר.
הקמפיין השקרי, שאחד האנשים שהניעו אותו לימים היה העיתונאי אמנון דנקנר ז"ל, לא פסח על כלי תקשורת אחרים. מפיצי הכזבים ניסו את מזלם גם ב"הארץ", ב"מעריב" ואפילו ב"ידיעות אחרונות"- שבו כזכור נחשפה הפרשה - וקצרו הצלחה זמנית. היה נדמה לרגע שבני חושך, כלשונו של דן מרגלית, מנצחים את בני האור.
בידיעות אחרונות זה קרה שבועות ספורים אחרי פרסום תחקיר חדש על דרעי, שבו נחשפו הניסיונות לחלץ אותו ממשפטו באמצעות חנינה תמימה לאלפי עבריינים ונאשמים. התירוץ: חגיגות היובל למדינה. הפרסום הזה במוסף "7-ימים" סיכל את המזימה, אבל הוציא מהכלים כמה חסידים שוטים של דרעי. הנשמות הטובות האלה כעסו עלי.
נשמות טובות, אני חוזר וכותב, עיתונאים שמאחורי הגב שלי בעיתון פיזרו רעל, יצרו אווירה לא נוחה, רמזו למי שהיה מוכן לשמוע אותם, שדרעי עוד ייצא מזה בשריטות בלבד. הם לא אהבו את החלטה שקיבל העורך הראשי, משה ורדי ז"ל, להמשיך לסקר את המשפט החשוב באופן צמוד; הם לא אהבו את הדיווח על העדויות, החקירות הנגדיות והערות השופטים לנציגי התביעה וההגנה; הם לא אהבו את השקיפות הזאת שמנעה בעצם רקיחת עסקת טיעון מבישה עם העבריין.
הם הבינו, או אמורים היו להבין, שאין סיבה אמיתית לעסקה כזאת ושהראיות הנחשפות בבית המשפט מובילות להרשעה מהדהדת גם בלקיחת שוחד. לא במקרה ניסו אנשי דרעי, ממש עד הרגע האחרון, לבקש מהתביעה להסתפק בהרשעת דרעי במעשי מרמה; לא במקרה נשתלה בטלוויזיה ערב הכרעת הדין ידיעה שאינה אמת כאילו התובעים בתיק, עוה"ד יהושע רזניק וז'ק חן, עומדים לחזור בהם מהדרישה להרשעה בשוחד.
עוד חול בעיניים כי אפילו הם היו מסכימים, דורית בייניש, פרקליטת המדינה דאז שהדפה עוד ועוד לחצים עליה, לא הייתה מאשרת זאת. על גופתה, היא הייתה ודאי אומרת.

"יוקצו לך כמה עמודים שתבקש". נוני מוזס (צילום: טליה קדוש)

מי לחץ על נוני?

מוזס לוחץ עלי פתאום לקיים ראיון כזה? הוא מבקש לאותת לשופטים שדרעי והעיתון כבר לא משני עברי המתרס? קרה משהו שאני לא יודע? מישהו לחץ עליו, ביקש, גרם לו להציע לי את ההצעה המוזרה הזאת?
באקלים ובאווירה ההיא ב"ידיעות אחרונות", הסבירו אותם עיתונאים בודדים למקבלי ההחלטות בעיתון, שמוטי גילת גורר את העיתון רחוק מדי, שהוא לא יודע מתי לעצור, שצריך להוריד פרופיל בכיסוי המשפט. באורח פלא גם המו"ל ארנון מוזס התחיל לדבר ברוח הזאת ובאחד הימים, חודשים ספורים לפני הכרעת הדין, הציע לי פתאום לראיין את אריה דרעי במוסף "7-ימים".
דרעי לא מציג תנאים לראיון הזה, אמר לי, תוכל לשאול אותו מה שאתה רק רוצה. הוא מוכן להשיב על כל שאלה. זה יהיה ראיון ענק - יוקצו לך כמה עמודים שתבקש. מוזס לוחץ עלי פתאום לקיים ראיון כזה? הוא מבקש לאותת לשופטים שדרעי והעיתון כבר לא משני עברי המתרס? קרה משהו שאני לא יודע? מישהו לחץ עליו, ביקש, גרם לו להציע לי את ההצעה המוזרה הזאת?
לא היה לי מושג מי באמת מושך בחוטים. אבל באותה תקופה נחשפתי לשתי עובדות מעניינות שנחשבו לסוד כמוס בעיתון. אחת: הכתב לענייני מפלגות בקול ישראל, יואל ניר ז"ל, מי שנמנה עם ידידי דרעי ועושי דברו, עומד לפרסם ספר על חברו בהוצאת "ידיעות אחרונות". מתי, שאלתי את הלחשן התורן, והוא השיב: עוד לפני הכרעת הדין. שניה: בדעת העיתון לפרסם פרק מיצירת המופת באחד החגים.
מי בין היתר תמך במהלך הזה בישיבה סגורה אצל עורך העיתון? אחד מעמיתי, מגלגל עיניים מקצועי, שכמה ימים לפני הכרעת הדין נסחף ונטע את הרושם שדרעי יזוכה מלקיחת שוחד. רוח דבריו הייתה בשיחות השו-שו: העיתון עומד לספוג סטירה. ההר יוליד עכבר. צריך להיערך לאפשרות הזאת. לאותו מפיץ השמועה לא היה כמובן מושג על הכרעת הדין הצפויה - כמו גם לחיילים אחרים של דרעי בתקשורת - אבל הוא דבק בה. לא הופתעתי מכך: הוא השתייך כאמור לאותה תקשורת שגם בפרשיות אחרות התקשתה להשלים עם העובדה שיש עדיין עיתונות אחרת; עיתונות אמיתית, ללא מורא וללא משוא פנים, שיש לה דגל, כבוד ושליחות ציבורית. עיתונות שמנתה במקרה הטוב 20 עיתונאים.
ברשימה הזאת בלט הפרשן המשפטי של הערוץ הראשון, פרופ' משה נגבי ז"ל, שחידד דברים והציג את מעשי הפשע של דרעי כהווייתם. נגבי וסרגלים אחרים מסוגו היו תמיד הבד האדום של השחיתות השלטונית - לכן פותחי המטריות מעל לראשם של דרעי ודומיו תיעבו אותם. הם הציגו את הסרגלים כ"טהרנים", לגלגו עליהם, העניקו להם את השם "כנופיית שלטון החוק".

חלק מהעיתונאים עדיין לא גילו את האור. נתניהו (צילום: שי מכלוף)

והעיתונאים שבזו לתקשורת החוקרת? להם עדיין אין בושה

מה קרה מאז אותה תקופה מקוללת שבה בזו כמה עיתונאים לתקשורת החוקרת, החושפת, הלוחמת והמתריעה - במקום למי שהתנהגו כאנשי הפשע המאורגן השלטוני? חלק מהם בכל זאת התבגרו והסיקו מסקנות, חלק התחילו להתבייש בכתיבתם ושינו כיוון; חלק עדיין לא גילו את האור. בדקתי: אחדים מהם הגנו בדרכם גם על אריאל שרון ובניו; חלק מהם ניסו לגמד את פרשיות אהוד אולמרט; חלק מחבקים הלאה חשודים מסוגו של נתניהו והופכים אותם לסמלי תרבות. אין להם עדיין בושה.
ובכל זאת: העיתונות החוקרת הרצינית, כמו העיתונות המבקרת, לא מתה. להיפך: היא חיה, היא בועטת, היא נושכת. פרשת הצוללות נחשפה בתוכנית "המקור" של רביב דרוקר, פרשת תיק 4000 נחשפה ב"הארץ" בידי גידי וייץ, הרוצח הסדרתי שמעון קופר נחשף בתכנית עובדה של אילנה דיין בידי עמרי אסנהיים - הם חלק קטן מאין סוף כתבות תחקיר ומלחמה ציבורית רבת הישגים בשחיתות הציבורית. למרות מאמציו, לא הצליח נתניהו להשתיק את הגיא רולניקים ודומיהם. ניסה וניכשל.
עכשיו אולי, רגע לפני חגיגות ה-70, הוא יתחיל להבין מה שלא הבין קודמו: אין אזרח במדינה, אפילו הוא ראש ממשלה, שעומד מעל החוק. כולם שווים בפניו - בחובות ובזכויות שלהם. ישראל לא תהפוך לרפובליקת בננות - אפילו יתעקש להוביל אותה לשם. התקשורת תילחם בטירוף הזה - היא לא תאפשר לו לרסק את המדינה.
* מוטי גילת משמש כיום כפרשן בתאגיד השידור הישראלי "כאן". הוא חתן פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה משנת 2000
**  הכתבה המקורית פורסמה ביום   18 באפריל  2018, בוואללה ברנז'ה 







יום ראשון, 27 במאי 2018

בר דעת משתף: עשר שנים לפטירתו של העיתונאי אדם ברוך


על תקשורת, חמלה וסוכני הזיכרון
אדם ברוך עיצב במידה רבה את "גלובס", ותפישתו ממשיכה להשפיע על כלל התקשורת בישראל
   מאת: אלונה בר און   גלובס  


                                   





ברוך רוזנבלום ז"ל, ובשם שבחר לעצמו, אדם ברוך, נכדו של ראש ישיבת מאה שערים, משפטן מהאוניברסיטה העברית, ממנסחי העיתונות והתרבות הישראלית כפי שאנו מכירים היום, היה עורך "גלובס" בין השנים 1992-1996 ונמנה על עורכי ומייסדי עיתונים נוספים של קבוצת מוניטין-גלובס החל מ-1978: המגזין "מוניטין", "אנשים" ו"כספים".



תפיסת עולמו העיתונאית המרובדת של אדם ברוך ספוגה חזק כל כך בדפים ובדיו, הפיזיים והווירטואליים, של "גלובס" באופנים רבים ומשורגים שכבר קשה לבודד. בעובי הפונטים, בשפה הרזה, במגזין "ליידי גלובס" שייסד, בכותבי ובעורכי "גלובס" שעוד הספיקו לעבוד איתו וללמוד ממנו כשהיה עורך "גלובס" ו"מוניטין", ובאלה הצעירים יותר, שלמדו חלקים משפתו דרך יורשיו האחרים בעיתונות העברית. חלקם אפילו לא יודעים מאיזה שורשים הם ינקו ויונקים כיום.
1. ביקורת וחמלה
ביום חמישי האחרון הוקרן בסינמטק הסרט שעשו עמליה ועידו רוזנבלום על אדם ברוך, אבא שלהם. הרבה פנים של אדם ברוך מופיעות בסרט. בהם הפן של העיתונאי, שתופס מציאות, מנסח אותה ומתווך אותה. העיתונאי שמצויד בעיניים ובאוזניים, במלים ובעין ביקורתית, אך גם בחמלה, הרבה חמלה:
שנת 1987, לרגל 20 שנה למלחמת ששת הימים, אדם ברוך נוסע בשליחות "מוניטין" לג'ונגל באפריקה, לביקור בגלות מרצון שכפה על עצמו האלוף במילואים שמואל גונן, גורודיש.
בראיון בתוכנית הבידור של מני פאר, דקה 36 בסרט, מסביר אדם למה הוא נסע לגורודיש, ובכך מנסח איך נראית הוקעה חברתית וציבורית, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, במלוא עוצמתה, כדי שנדע איך זה נראה ואיך זה מרגיש, לאלה שהדחנו, רגע אחרי שהיו הגיבורים הגדולים שלנו:
"67, מלחמת ששת הימים, גורודיש היה כמעט יהודה המכבי. הוא היה גיבור. הוא קרא לדרור. כל העם אהב אותו. ילדים חלמו להיות גורודיש.. הוא היה הסמל. לאורו התחנכנו. ב-73 גורודיש נערף, ועדת אגרנט.. מחדל מלחמת יום כיפור נפל עליו ועל דדו...
   "גורודיש חי בבנגי בג'ונגל, 650 ק"מ מהעיר        מבוצר... הוא חי בשנת 1973 והוא חי בשנת 1987... בשנת 1973 הוא חי את המלחמה.. בג'ונגל יש לו את הרמב"ם, יש לו את רבי נחמן מברסלב, יש לו את יומן הרל"ש שלו מהמלחמה, יש לו מסמכים שנוגעים לועדת אגרנט, והוא חווה את מלחמת יום כיפור חוויה יומיומית. פלסטית".
שנת 1998, אדם מוציא את ספרו "הוא היה גיבור" (ע"ע גורודיש) ומגיע להתראיין בתוכנית האירוח "לילה גוב" של גידי גוב ב"טלעד", ומנסח בו במקום כתב ביקורת חריף ונבואי ממש על התקשורת הישראלית כמשחיתה חברתית, דרך ניסוח השפה.
אדם: "אבל, גידי, לפני שאנחנו מגיעים לספר שלי, בשביל זה הזמנת אותי, אני חושב שכדאי שתקדיש לי חצי דקה, מחוץ לתוכנית ומחוץ להסכמים. יש?"
גידי: "כן"
אדם: "בסוף שבוע האחרון, במשך כ-36 שעות, מעל החברה הישראלית בכללותה, דתיים וחילוניים, אנשי שמאל ואנשי ימין, עניים ועשירים, ספרדים ואשכנזים, ריחפה גופה של "פועל זר", כאשר התקשורת מכנה את הגופה, "פועל זר", כאילו זה שם פרטי ושם משפחה, כאילו אין לו שם. "פועל זר", ריחף במשך 36 שעות מעל החברה הישראלית. כאשר לפני חודשיים, פועל זר נחשד באונס וברצח, גירשנו את הפועלים הזרים מישראל כאיש אחד. אני מציע שאנחנו כעת נצדיע לפועל הזר, שבמשך 36 שעות שכב על מדף בטון בגליל בן 200 מטר של חברת החשמל, ונצדיע לו כבונה המדינה העברית, 98'".
גידי: "זה מפתיע אותך?"
אדם: "זו זוועה.. היחס האנונימי, האלים, הבלתי אנושי, המספרי, הדיגיטלי והשמי, "פועל זר", הוא השחתה של הלב, הלשון, הראש, הנוער והחברה הישראלית.
2. לא מתוך עמדת כוח
המשורר רוני סומק מתראיין בסרט ומספר איך אמר לאדם ברוך: "אתה מכניס גם את החמלה, אתה מכניס גם את האנושיות. אבל החמלה היא לא מאיזו עמדת כוח, שהנה, אני החזק ואני חומל עליך. החמלה היא חלק ממצוות שאני ממלא אותן כיוון שזה מה שעושה אותי לאדם".
3. נהר של אדם אחד
בשנת 1993 מספיד אדם את הצייר, זוכה פרס ישראל, יחזקאל שטרייכמן: "דמה בנפשך כאילו לידך נמצא נהר של ניסיון, של אמנות, של תרבות, של סגנון ושל אישיות. זהו נהר של אדם אחד".
עבור העיתונות והתרבות העברית, עבור "גלובס" ועבורי אישית, אדם ברוך הספיק לנסח אפילו את ההספד המדויק של עצמו. אדם ברוך הוא הנהר, הסואן והרגוע, העמוק והרחב, של אדם אחד.


פורסם בגלובס ביום 27/05/2018