דפים

יום חמישי, 10 בינואר 2019

סטודנטים מגיבים: משוב להרצאת האורח של היועצת האסטרטגית לינדה ששון






קרדיט: בן גוטמן

לקראת סיום קורס בנושאי בחירות בוחרים ונבחרים,לתלמידי תואר שני, שמענו הרצאה בנושא שיווק פוליטי מפי היועצת האסטרטגית  לינדה ששון. להלן תגובות חלק מהסטודנטים:



השבוע הגיעה היועצת האסטרטגית ומנהלת הקמפיינים לינדה ששון להרצות לנו, סטודנטים לתואר שני בתקשורת פוליטית. לינדה הוזמנה כמרצה אורחת בקורס "בוחרים, נבחרים ומה שביניהם" אשר מעבירה ד"ר תיקי בלס.
אנחנו מבקשים קודם כל ולפני הכל להודות ללינדה על המפגש, שהיה מרתק.
והנה התרשמויות אישיות ששיתפו חברי הקבוצה:
אביטן:
לינדה התגלתה כאישה נמרצת, מעניינת, בעלת פתיחות מחשבתית וניכר שהיא משלבת את התכונות הללו בליווי פרקטיות וראיית התמונה הגדולה בעשייה המקצועית שלה.
המפגש עם לינדה היה דיון מעניין, יותר מאשר הרצאה סדורה, היא השתדלה לענות לכל השאלות שהעלינו מבעוד מועד וגם לשאלות שעלו בדיון, לינדה גם חידדה דברים עבורנו, כדי להבהיר נושאים שלקינו מעט בהבנתם.
לטעמי לינדה העבירה את החלק של ההרצאה בניהול הקמפיינים באופן נכון, מן האסטרטגיה - כיצד בנוי קמפיין עם ה"זרועות" שלו לפי נושאים ותחומים, ופירטה בצורה מעניינת וממצה את הפעילות הנדרשת כדי לקיים אותו באופן מוצלח
בדיון לינדה דיברה על התאוריה המעניינת שלפיה ניתן להבין איך המערכת הפוליטית הישראלית חצויה (קו החציון שמשתנה אחת לתקופה) ומאין באים המועמדים לראשות ממשלה לפי התאוריה, היא הסבירה את התכונות של "דמות המועמד" שמתאימה לבוחר הישראלי ונתנה דוגמאות מעניינות ואקטואליות
לינדה הסבירה לנו את האופן שבו לרוב מתבצע השילוב והקידום בתחום הייעוץ התקשורתי, הדוברות וניהול הקמפיינים, מניסיונה האישי וכן טיפים למתחילים.
לינדה הסבירה שיש לה קווים אדומים, הן אידאולוגיים והן ערכיים לגבי דמות המועמד ועברו האישי, הבהירה שלא תוכל לעבוד עם קיצוניים מדי או עבריינים, עברייני מין בייחוד.
לדעתי כולנו רחשנו לה כבוד רב על מי שהיא מבחינת עשייה וערכים, על היותה פתוחה ומסבירה, ארצית ונותנת תחושה נעימה
מירב:
השכלתי המון והיה מעניין מאוד לשמוע קצת מהביבליוגרפיה והעשייה שלה, מגוון הדברים השונים שהיא עשתה ועושה ועל מגוון המשרות והכיוונים השונים הקיימים בתחום.
לינדה הסבירה לנו כיצד הדברים עובדים בשטח בשילוב עם תיאוריות שמלוות אותה בעבודתה היום יומית. היא באמת השתדלה לתת מענה לכל השאלות שניתנו לה מראש והשאלות שעלו במהלך ההרצאה למרות הזמן המוגבל ונתנה זמן לשאלות והתייעצויות בהפסקה.
אני מודה לה מאוד על ההשתדלות שעשתה, על ההרצאה המעניינת, הדינמית והמשכילה ועל שפתחה לנו את מאחורי הקלעים של עולם הייעוץ האסטרטגי

מאור:
העברת הנושא של ייעוץ אסטרטגי בקמפיין הייתה מאוד מעניינת ומלמדת, במיוחד לסטודנטים לתואר שני בתקשורת פוליטית. בעיקר היה מרתק לשמוע על העשייה וההתנהלות בפועל בקמפיין בחירות, מה הנקודות החשובות שכדאי לקחת בחשבון בניהול קמפיין פוליטי ואיך אפשר להביא מועמד לעמדה טובה יותר
ההרצאה הועברה באווירה חיובית מאוד בגובה העיניים, והיה בה שיח ודיון כמו גם התייחסות לשאלות הסטודנטים.
ממליץ מאוד לשמוע בעיקר לסטודנטים לתקשורת ומדעי המדינה וגם לכל אזרח.

 אדם
לפני שאדבר על תוכן ההרצאה, ברצוני לדבר על לינדה עצמה
דיברנו בהרצאה על כוח+ ממלכתיות+ אותנטיות. מה שאהבתי בהרצאה של לינדה זאת העובדה שהיא מאוד אותנטית. ענתה בפתיחות לכל שאלה שנשאלה. הביעה עמדה שהיא מאוד ערכית ואותנטית: לא אעבוד עם מפלגות ואישים קיצוניים, או עבריינים, בעיקר עברייני מין. משיחות שהיו לנו בקורס דומה עם תיקי אז שמעתי יועצים אסטרטגיים ותקשורתיים שאומרים שהם יכולים לעשות את הניתוק בין האג'נדה למי שהם עובדים אתם. באופן אישי, אני לא חושב שניתן באמת לעשות עבודה טובה עם מישהו כאשר אין אמונה בערכים ובמה שהוא מייצג. העבודה הכי טובה באה כאשר יש אמונה מוחלטת בדרך שהולכים בה.
עכשיו להרצאה:
ההרצאה בעיניי הייתה מלמדת מאוד. בין אם באמצעות המודל של גדעון דורון (מודל החציון) שבו השתמשה לינדה כדי לתאר את המפה הפוליטית כפי שהיא היום, ובאמצעות מודל זה תיארה באופן מדויק לאן כל מפלגה מושכת, ואף נתנה דוגמאות למה שהייתה ממליצה למפלגת יש עתיד לעשות. כמו כן, הפירוק של הקמפיין לגורמיו (המעגל) הביאה להבנה מעמיקה מעט יותר בנוגע לביצוע קמפיין. גם החלוקה של פוליטיקאים על הרצף של כוח+ ממלכתיות+ אותנטיות והדיון על הסיכויים של כל אחד ואחד מהם תרמה להבנה.
לסיכום, נהניתי מאוד מההרצאה, היה דיון מרתק שבו נשאלו שאלות רבות.








יום רביעי, 2 בינואר 2019

מרצים כותבים: תקשורת ופוליטיקה- הגזמה לא הגיונית? מאת: פרופ' סאם ליימן ווילציג


תקשורת ופוליטיקה: הגזמה לא הגיונית?
פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג






כמרצה וחוקר בתחומי מדעי המדינה ובתקשורת, ייתכן ששאלת פוסט זה תיחשב מוזרה – או אולי שלא.
נניח לרגע שמגיע אלינו מפלנטה אחרת חייזר שאינו יודע כלום על כדור הארץ ובני אדם המאכלסים אותו – אולם יש לו מכשיר המאפשר לו להביןאת שפותהאנושות. מרחוק הוא קורא את העיתונים שלנו וצופה בתכניות חדשות למיניהן ברחבי העולם. ואז, אחרי שנדמה לו שמבין משהו מהחיים של האנושות, הוא מסתובב לו (בסתר) במדינות שונות ויוצא מכל זה מבולבל. וכל זאת מדוע?
בעיתונות ובחדשות המשודרות, לפחות 50% (ויותר) מהזמן והשטח מוקדשים למה שבני אדם קוראים ״פוליטיקה״ (חקיקה, בחירות, יחסים בינלאומיים וכו׳) – אולם, הלכה למעשה בני אדם אינם משתתפים פעילים בעולם תוכן זה ויותר מכך, קורים כל כך הרבה דברים חשובים אחרים בחיים שלהם, בתחומים רחוקים מ״פוליטיקה״, שלא ברור מדוע כל הדגש באמצעי התקשורת על תחום זה בלבד.
אז בואו נתנתק לרגע מהקיים והמוכר ונשאל את עצמינו: האם אכן כל העיסוק בפוליטיקה אינו מוגזם? ואם כן, מדוע בכל זאת כולם בכל מקום ״מגזימים״?
לדעתי, אכן יש הגזמה גדולה בעיסוק הרחב בפוליטיקה – אם השיקול המרכזי בפרסום חדשות הינו ״השפעה״ על חיינו. הנה רשימה קצרה ביותר, רחוק מלהיות שלמה, של תחומי חיים אחרים אשר משפיעים עלינו לא פחות (ולעתים הרבה יותר) מהפוליטיקה:
ננו-טכנולוגיה, שתשנה את עולם הרפואה והתעשייה.
בינה מלאכותית, שמשנֶה ותשנה טוטאלית את עולם התעסוקה, הרפואה, התכנון וכו׳.
הנדסה גנטית, שתשנה אף היא ללא היכר את עולם הרפואה, החקלאות ועוד.
מדיה חדשים (אין צורך להסביר את ההשפעה האדירה בתחום זה).
ואלה ה״חידושים״. גם בתחומים ה״מסורתיים״ קורים דברים (לטוב ולרע) אשר השפעתם עלינו מכרעת: חינוך, בריאות, דיור וכו׳. שלא לדבר על תחומים אשר אינם משפיעים בגדול, אולם עדיין חלק אינטגראלי של חיינו: אומנות, תיירות, ספורט (בסדר: זה דווקא כן מקבל סיקור ״הולם״ – אולי יותר מדי...) וכן הלאה.
אז מדוע ״פוליטיקה״ מככבת בחדשות? כי השיקול המרכזי בפרסום חדשות אינו ״השפעה״ אלא ״דרמה״, ״מיידיות״ו״זכות ראשונים״.
דרמה: בני אדם אוהבים ״סיפורים״ וככל שהסיפור ״עסיסי״ יותר, כך מושך יותר. עולם הפוליטיקה, עם ריבוי היצרים העזים, שופע בסיפורים יום-יומיים. מי צריך תכניות דרמה בטלוויזיה, כשהמציאות מספקת כל מה שהציבור יכול לחלום עליו? מאידך, מדע, טכנולוגיה וכו׳ עובדים לרוב מאחורי הקלעים, בד״כ בצורה מנומסת יחסית. ״משעמם״...
מיידיות: רוב בני אדם שקועים בהווה ואינם מסוגלים (או רוצים) לחשוב על הטווח הרחוק. חלק גדול מהפיתוחים, ההמצאות, הגילויים ו״סתם״ תהליכים חדשניים ומשפיעים, עושים זאת בעצלתיים: קשה לדעת מתי הדבר באמת יתבשל וייגע בנו אישית. אז נחכה עד שהתמונה מתבהרת ואז כתבה אחת או שתיים יספיקו.
זכות ראשונים: בתחילת הדרך של העיתונות (לפני מאות שנים), המלכים שלטו בתקשורת (בין במישרין ובמיוחד בעקיפין תוך צנזורה וכו׳) – מה גם שבחברה בכללותה לא היה הרבה ״חדש״ שהתרחש. כתוצאה, נוצרה ״תרבות ומסורת״ של המשוואה: חדשות = פוליטיקה. ומאז ועד היום, מסורת זו מחזיקה מעמד, על אף שאותם שליטים דאז התחלפו בסוגים שונים של מושלים. לכך קוראים בעולם מדעי החברה: Path Dependence (תופעה מעניינת ביותר למי שמעוניין להרחיב את השכלתו בתחומי חיים שונים).
ועכשיו: נניח שעורכי התקשורת יקראו את הפוסט הנוכחי וישתכנעו. האם ישנו כיוון? לא ולא, שהרי ה״בעיה״ אינה רק אצלם– גם הציבור הרחב (קרי, כולנו) מורגלים לצרוך פוליטיקה בצימאון. החייזר פשוט לא יבין...

יום שבת, 29 בדצמבר 2018

נפרדים מהסופר עמוס עוז

בסוף השבוע הלך לעולמו, בטרם עת, הסופר עטור הפרסים עמוס עוז.
מילותיו הבהירות יחסרו בנוף התרבות הישראלית.

יהי זכרו ברוך






רצ"ב קטע שכתב הסופר על מורתו המשוררת זלדה, אותה כינה "מורה זלדה", מתוך הספר: סיפור על אהבה וחושך




"אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים - כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות - עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ.....

 הרבה ממה ששמעתי מפי זלדה בקיץ ההוא היה למעלה מהבנתי. אבל מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי. אני זוכר, למשל, שהיא סיפרה לי על ביאליק. על ילדותו, על אכזבותיו וגם על חייו הרעים סיפרה...

אהבתי את הדרך שבה הניחה מורה-זלדה מילה ליד מילה: יש שהניחה מילה רגילה אחת, יומיומית, ליד מילה אחרת, גם היא שגורה ונדושה, והנה בצירופן פתאום, מתוך עצם היותן זו ליד זו, שתי מילים רגילות לגמרי שאינן רגילות לעמוד זו אצל זו, כמו רץ ביניהן פתאום איזה זיק חשמלי והרהיב לי את רוחי השוחרת פלאי מילים...

בכל העולם כולו לא היתה איפוא אוזן פנויה לשמוע אותי, אלא לעתים רחוקות בלבד. וגם כשהואילו בחסדם לפנות ולהקשיב לי, היו מתעייפים ממני אחרי שלושה-ארבעה רגעים אף כי מתוך נימוס הוסיפו להעמיד פני שומעים ולעתים גם זייפו הנאה. רק מורה-זלדה היתה מקשיבה לי: ולא כדודה טובת-לב המשאילה בלאות, מרוב רחמים, את אוזנה המנוסה לשימושו הטרוף של נער קדחתני המתגעש לה ועולה על גדותיו בן-רגע. לא. היא הקשיבה לי באיטיות ובכובד-ראש, כמו לומדת ממני דברים שנעמו לה או שעוררו בה סקרנות. זאת ועוד: מורה-זלדה נהגה בי בכבוד בכך שכאשר רצתה שאדבר היתה משלהבת אותי בעדינות, תורמת זרדים למדורה  ...".  


עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר 2002, עמ' 336-334




יום חמישי, 27 בדצמבר 2018

סטודנטים כותבים: טיפ לשכיר או מנהג מגונה? מאת איתי אספיר


טיפ לשכיר או מנהג מגונה?

מאת: איתי אספיר*




תשלומי תשר נהוגים ברחבי העולם למגוון רחב של נותני שירות, בהם מלצרים, עובדי שירות בבתי מלון, נהגי מוניות, מדריכי תיירים, עובדי מספרה, מעסים, שליחים, שוטפי  מכוניות ורבים אחרים.

התשר מקובל כמעט בכל העולם, אם כי מגוון מקבלי התשר וכללי התשלום הנהוגים משתנים רבות ממדינה למדינה. בעבר היה נהוג, בעיקר בספרד, להניח בראשית הארוחה במסעדה סכום כסף בצלוחית קטנה במרכז השולחן, ולהוסיף ולגרוע ממנה מטבעות בהתאם לאיכות השירות,  כל זאת על מנת לעודד את המלצר להעניק שירות טוב.

מתן הטיפים החל עוד  מתקופת הרומאים. בסביבות המאה ה-19 הופיע התשר גם בארצות הברית וכמה לא מפתיע לבסוף הגיע גם אלינו. רק בישראל כמו בישראל במשך שנים מדינת ישראל העלימה עין מהכסף השחור שמתגלגל במזומן מאותם משלמי התשרים. בית
הדין הארצי לעבודה החליט לשים לזה סוף. בפסיקתו קבע בית הדין כי החל מ- 1 בינואר 2019, לא יוכלו המלצרים לקחת לעצמם כסף מזומן שקיבלו אלא יעבירו אותו למנהל המשמרת או לבעל המסעדה ויקבלו אותם בחזרה בתלוש המשכורת. המעסיק מצידו יחויב לשלם למלצרים זכויות סוציאליות, תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי. במילים פשוטות לאחר כל ניקוי ההורדות הנגזרות מתלוש השכר, המלצרים יקבלו הרבה פחות כסף לכיס ממה שהיו מורגלים.

כיום בישראל יש כ- 200 אלף עובדים בענף המסעדנות. הטיפים שאנו הלקוחות משלמים כבר לא יעברו אליהם ישירות אלא לבעלי המסעדות ואין כל רגולטור שיאכוף וייודא שאכן בעלי המסעדות יכניסו את כספי הטיפים להכנסה השוטפת של המסעדה.   לכאורה בעלי המסעדות עלולים, אם כן,  לשלשל את הכסף הזה לכיסם. הכסף שוב עלול להפוך לשחור ושוב המפסידים הנם  נותני השרות.  בעלי העסקים  ימשיכו להתעשר בעוד שאנו נמשיך לספוג את ההוצאות הבלתי נגמרות הללו שאינן  כוללות את עליית המחירים של המצרכים ברשתות המזון, את עליית מחירי החשמל, הצפויים להיות יותר גבוהים מהתחזית המקורית וכמובן אסור לנו לשכוח את חצי השקל שהורידו לנו על כל ליטר דלק, אחרי שהעלו אותו כל כך הרבה.

אנו צריכים לעשות חשיבה מחודשת לגבי אותו טיפ לשכיר ולהפוך אותו למנהג מגונה, כי גם ככה התיגמול לא יהיה אישי, המוטיבציה במתן השרות תרד ואיתה יירד  הרצון לשרת אותנו הלקוחות.

 *המחבר הנו סטודנט לתואר שני בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן


יום חמישי, 20 בדצמבר 2018

אתמול מישהו אמר לי שהוא יהרוג אותי- מיומנה של עובדת סוציאלית



בימים אלה של מאבק העובדים הסוציאלים על תנאי העסקתם, מצאנו לנכון לפרסם  יומן חלקי של עובדת סוציאלית אחת



      מיומנה של עובדת סוציאלית

אתמול מישהו אמר לי שהוא יהרוג אותי!
אני כותבת את המילים ומתחלחלת. כשהן נכתבות, פתאום עוצמתן גוברת.
אתמול היה יום שגרתי בעבודתי כעובדת סוציאלית. האם יכול להיות שמילים קשות כאלו יהיו חלק משגרת עבודתו של מישהו?
דאגה לתינוק צעיר הביאה אותי למפגש זה עם בני הזוג, הורי התינוק, וכל שביקשתי הייתה הזדמנות להכיר, במידת הניתן לסייע. הצעתי שהזוג הצעיר ורווי הקשיים יתחייב להסתייע בסבים והסבתות.
קצרה היריעה מלהכיל את הדיווחים המדאיגים שהביאו אותי למפגש זה. במהלך המפגש,  השיחה בינינו יצאה מכלל שליטה, התדרדרה,  ואני נתונה לאיום המשתק.
מיד הראש והלב מתגייסים להבנה ,למצוקתו של אותו אב צעיר, שחש מאוים, וחסר אונים במפגש עמי. במקביל מחלחלת ההבנה שבעברו של האיש מעשי תקיפה, מאסרים, סמים ובעיות נפשיות מורכבות. האם באמת יהיה מסוגל להרוג אותי? האם יהיה מי שיגן עליי? ושוב אני מנסה להבין, לקבל את הכעס, להישאר. הכל לטובת הגיוס לשיתוף פעולה, גם במחיר של איומים וחשש לביטחון האישי שלי.
אתמול מישהו אמר לי שיהרוג אותי, והיום אני קמה לעוד יום של עבודה.
לא לשם השכר (העלוב) או היוקרה בחרתי במקצוע. לא לשם הכרה והערכה ציבורית או לשם העומסים האדירים צברתי כמעט שני עשורים של ניסיון מקצועי. לא לשם תחושת התסכול האינסופית על קוצר הזמן והמחסור במשאבים למדתי והתמקצעתי שנים רבות.
בעבור ילדים, הורים ואנשים שאני מאמינה שאני יכולה לסייע להם, אני קמה מדי בוקר בתשוקה לעשייה מקצועית. עבור אותו תינוק אני מגיעה לעבודתי גם אחרי שמישהו אמר לי שיהרוג אותי.
אני אוהבת את עבודתי, רואה בה שליחות אמתית ויודעת שאותו תינוק זקוק לי . הוא צריך שאוודא שהוא מוגן, מטופל ושאף אחד לא יזנח את הטיפול בו, שאף אחד לא יהרוג אותו.
האם מוגזם לבקש הגנה ותנאים הולמים?


מיומנה של עובדת סוציאלית 

* השם והכתובת שמורים במערכת

יום חמישי, 13 בדצמבר 2018

מרצים כותבים: פרידה מהעיתונאי נח קליגר מאת: ד"ר תיקי בלס


מילות פרידה מהעיתונאי נח קליגר

מאת: ד"ר תיקי בלס*




את העיתונאי נח קליגר הכירו, כבר בשנות התשעים,  כל תלמידי התקשורת שלמדו כתיבה עיתונאית בהנחייתי. מה יותר מתבקש מאשר להפגיש את התיאוריה עם המעשה? על החלק התיאורטי ותרגולי הכתיבה על סוגיה הייתי אחראית אני עצמי     (כנראה שבהצלחה. חלק מתלמידי משובצים כיום בתפקידי כתיבה ועשייה עיתונאית בעולם האמיתי). חלומו הראשוני של כל סטודנט לתקשורת הוא לראות איך הדברים נעשים, איך נוצר עיתון ובמה כל זה כרוך. החלום הבא הוא להתקבל לעבודה בעיתון של ממש. כך זה היה בשנות התשעים עת העיתונות המודפסת היתה בעלת השפעה ניכרת על סדר היום בישראל ובעולם ועתידה עדיין לא היה מאחוריה. רגע לפני שסטודנטים נמצאים על ה- payroll של אותו כלי תקשורת נכסף,  כדאי  להגיע כאורחים למערכת עיתון, לראות את הכתבים בעבודתם, להתרשם.

לצורך כך יצרתי קשר עם מערכת עיתון נפוץ בגוש דן. מערכת ידיעות אחרונות היתה ממוקמת  בדרך פתח תקוה בתל אביב , מרחק נסיעה של כחצי שעה (כולל פקקים)  מהקמפוס הבר אילני. תיאורטית ניתן היה לנסוע ולחזור לאוניברסיטה בטווח זמן של שיעור אחד.
איש הקשר שלנו במערכת העיתון ידיעות אחרונות היה העיתונאי נח קליגר. אדם משכמו ומעלה. דובר 7 שפות ובעל חושים מחודדים. למעשה, כבר בשלהי שנות התשעים מעטים היו העיתונאים שהסתובבו במערכת העיתון. רובם עבדו מהבית. המפגש במערכת היה בעיקר עם נח קליגר. הוא תמיד ארח את הסטודנטים במאור פנים וביד רחבה. דאג שיוגש להם כיבוד (שלאחרונה נעלם מהארוח  בגלל קשיים תקציביים) והכי חשוב: הוא ענה על כל שאלה.
נח קליגר היה עיתונאי בן עיתונאי, ניצול אושוויץ שלא איבד את מאור פניו ואת חוש ההומור שלו למרות הסבל שעבר ועל אף גילו המתקדם. לשאלות סטודנטים הוא סיפר על נעוריו במחנה ההשמדה ועל תפקידים אותם נשא כגון יו"ר מחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב. הוא הרבה לדבר בפליאה מהולה בהומור על גילו המופלג ( לשאלה מה שלומך? נהג להשיב: "מפליא. עדיין בחיים"). בשיחות בענייני תקשורת הוא הפגין חשיבה צלולה וחוש הומור.

לא תמיד נח היה פנוי לארח סטודנטים במערכת ידיעות אחרונות. לא אחת הוא נעדר מהארץ. הוא נע ונד בעולם במטרה לספר את סיפורי השואה של העם היהודי. על אף בריאותו הרופפת ( בשנים האחרונות ברכיו כמעט לא יכלו להחזיק אותו) הוא לא חדל מהשתתפות במצעדי החיים וכל זאת על מנת להפגין נוכחות ולספר לדורות הבאים על הסבל.
בינואר 2017  היה קליגר הנואם המרכזי בטקס שנערך בבניין האו"ם לציון יום השואה הבינלאומי. בטקס הופיע נח קליגר מלווה בנכדו החיל, שהיה לבוש במדי צה"ל בוהקים. תמונה מהממת של חייל זקוף סועד את סבו הקשיש, רווי הסבל.  כששוחחתי עמו לאחר שחזר ארצה מהאירוע המרגש, לא היה גאה ומאושר ממנו באותו רגע. מבחינתו, הוא סיפר והפיץ את סיפור סבל היהודים בשואה בפני נציגי כל האומות, בדיוק כפי  שהבטיח לעצמו כשניצל. זה התפקיד שייעד לעצמו עוד בנעוריו. היה זה עבורו ניצחון אישי, ניצחון בני האור על החושך.
יהי זכרו ברוך.

* ד"ר תיקי בלס הנה מרצה בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן