דפים

יום רביעי, 7 בנובמבר 2018

סטודנטים כותבים: "באיזה ראש אתה"? מאת: אדם לרמן







באיזה ראש אתה?
מאת: אדם לרמן*






בשבוע שעבר התקיימו הבחירות לרשויות ולמועצות העיר בערים השונות במדינת ישראל. אני מתגורר בראש העין מאז אמצע ינואר 2018 כך שאני לא מעורה יותר מדי בהתנהלות העיר תחת כהונתו של ראש העיר הקודם, שהתמודד גם בבחירות כיום, שלום בן משה.
מטבע הדברים, בתקופת הבחירות ישנם כנסים רבים, חוגי בית ומגוון אירועים אשר בהם ניתן לפנות למתמודדים ולשאול אותם שאלות ישירות ולקבל מענה בנושאים שמעניינים אותנו. כשבוע לפני הבחירות, בסוף חודש אוקטובר, רז שגיא, איש צבא בדרגת אל"מ שחי כ-25 שנה בראש העין ופעיל חברתית ובעמותות שונות הגיע אלינו לביקור בית. בסיום הביקור אמא שלי שאלה אותו שאלה אחת: "האם הוא ידאג לכך ששכונת פסגות אפק החדשה בראש העין לא תתחרד כפי שקרה ליתר השכונות בעיר עם השנים?" תשובתו הייתה: "כן, וכל משפחתי הצביעה לו בבחירות.
תוצאות הבחירות היו כדלקמן: בן משה קיבל 4,477 קולות, שגיא 4,173, בני בית אור 2,671 קולות, חנוך עוז 2,372, יוכבד פנחסי אדיב 2,000 קולות וישי אדוארד 1,824. בן משה קיבל 28.1 אחוז מהקולות, רז שגיא 21.7 אחוז, בית אור 15.1, פנחסי אדיב, 10.9 ואדוארד 10.4 אחוז (נלקח ממלאבס, 2018). לאור התוצאות הללו  יתקיים סיבוב שני ב-13 לנובמבר בין בן משה, ראש העירייה המכהן, לבין רז שגיא, המועמד שמשפחתי ואני בחרנו להעמיד אותו כראש העיר שלנו.
כיומיים לאחר סיום הסיבוב הראשון, בחזרתי מחדר הכושר שנמצא בשכונת נווה אפק, נגלה אל מול עיניי פלייר בצבע שחור כאשר באותיות אדומות כתוב #רקלארזשגיא (נכתב כך במכוון). עלתה שאלה במוחי: האם העובדה שבן משה הינו ראש העיר המכהן מקנה לו בשם המשילות ומאבק הכוחות את הזכות להכפיש מתמודד באמצעות פליירים, וכן באמצעות הודעות מכפישות של פעילים בפייסבוק הן בעמוד הפייסבוק של רז שגיא והן ברחבי הפייסבוק? האם אין מקום גם לערכיות ולניהול מערכת בחירות תקינה בישראל שבה כל מועמד פונה אל התושבים ומסביר מדוע כדאי לבחור בו, מהן ההבטחות והדברים שהוא מתחייב לבצע/לנסות לבצע במהלך תקופת כהונתו? מהם הדברים שהוא מביא אתו שיעזרו לו לבצע את התפקיד על הדרך הטובה ביותר?
אשאיר סיפור זה בצד לרגע, ואפנה להתבטאות של עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש, במסגרת דיון בוועדת החינוך של הכנסת ביום שלישי. התבטאות זו באה כנגד "חוק הנאמנות בתרבות".
עתה אתייחס בקצרה לעיקרי החוק: חוק זה אמור להסמיך את שרת התרבות לשלול או להפחית תקציבי תמיכה ממשלתיים ממוסדות תרבות. לפי הצעת החוק, ישנן חמש עילות לשלילת תקציב ציבורי ממוסד אומנותי: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בדגל המדינה או בסמל המדינה. לפי המצב החוקי כיום, סמכות שלילת התקציבים נתונה בידי שר האוצר, והצעת החוק מעבירה את הסמכות לשרת התרבות (בן נון ושלו, 2018, וואלה תרבות).
כאשר עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש התבקשה להביע את דעתה על החוק בדיוני הוועדה לפני קריאה שנייה ושלישית היא התייחסה לערכיות החוק, ולא התייחסה לתפקידה המשפטי – האם החוק חוקתי, האם הוא יכול לעבור מבחינה חוקית ואין בו כל פסול ביחס לחוקי מדינת ישראל.
בדבריה היא אמרה כי: "...תרבות היא דמיון חופשי, ויופי, וריבוי קולות, ואומץ, והתרסה, וכנות, וביטוי שאיננו מתחנף שאינו מתאים את עצמו למבחני התאמה שלטוניים. אנחנו משתנים והארץ שינתה את פניה. הימים מביאים לא רק חוקים חדשים אלא מילים חדשות – נאמנות, משילות ועוד. שיח חברתי ופוצע – האם יש מי שנאמן ויש גם מי שבוגד. הבו לנו עם ממושמע ומחונך שחשיבתו אחידה. הנאמנות בתרבות היא אוקסימורון כמו שתיקה רועמת. מגילת העצמאות קוראת להיות עם חופשי בארצנו – בכל, ובעיקר בתרבות, זוהי התורה כולה. המסגרת החוקית שמסדירה את התמיכות הממשלתית – אנחנו משאירים את החוק ההוא שיטפל בכל שאר התמיכות, ורק לנושא התרבות אנחנו מייצרים הסדר ייחודי, שהוא מחמיר יותר ומתנהל בצורה שונה מההסדרים האחרים. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שהחוק מעורר קשיים של ממש" ( בן נון ושלו, 2018, וואלה תרבות).
לאחר דבריה של עו"ד זילבר, איילת שקד, שרת המשפטים, אמרה כי היא לא תיתן לה להשתתף יותר בדיונים בכנסת ובממשלה וקראה ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט לפטר אותה מתפקידה.
השאלה שמעניינת אותי בעקבות שני המקרים הללו היא: האם בשל המשילות והכוחניות של אנשים בפוליטיקה נעלם המקום לערכיות? בין אם מדובר בדיון בוועדת החינוך שבו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מביעה את עמדתה הערכית בנוגע לחוק המוצע, ולא רק את עמדתה המשפטית ובין אם מדובר במתמודד לראשות עיר מול ראש ראש עיר מכהן אשר משתמש במשאבים ובכוח שברשותו בצורה צינית על מנת לתקוף את עצם אישיותו של מועמד אחר מבלי להתייחס לסיבות שכדאי לבחור בו, אך ורק משום שהכוח שבידיו מאפשר לו?  
לעניות דעתי, ייתכן מאד שתחשבו כי אני נאיבי, ואין לי כל בעיה שתחשבו כך. אני חושב כי במדינה דמוקרטית שאנחנו מתפארים בחופש הביטוי הקיים בה, ובמהלכים הדמוקרטים התקינים שמתבצעים עד לקבלת ההחלטות (נניח). לא רשאית שרת המשפטים להכתיב את דעתה, שככל הנראה הינה דעה פוליטית ולא ערכית, על עורכי דין המייצגים את דעתו המשפטית והערכית של מי שאמור לייצג את המדינה בהליכים שייתכן ויגיעו לדיון בבג"צ. כמובן שאם עורכת הדין חרגה מהמוסכם על דעת היועמ"ש יש בכך עבירה משמעתית אבל בשום אופן אין זה מתפקידה של השרה להתערב בעבודת היועמ"ש.

באשר לבחירות לראשות העיר,  סבורני כי אילו ראש העיר המכהן, שלום בן משה, היה בוחר להציג את פעולותיו בקידום ופיתוח העיר מבחינת חינוך, תשתיות, מקומות בילוי וכו', היה זה מועיל לו הרבה יותר בבחירתו מחדש מאשר שימוש בקמפיין נגטיבי הממוקד באישיות שרצה מולו, רז שגיא. זה מזכיר קמפיין דומה לזה שניהלו בוז'י הרצוג וציפי לבני מול בנימין נתניהו מה שבסופו של דבר פגע בהם כי הם לא הציעו חלופה ראויה. במקרה שלו, תתכן פגיעה בשל העובדה שהוא לא מציין סיבות לשימורו בתפקיד.




מקורות:
בן נון, ש', ושלו, ט'. ( 6 לנובמבר, 2018). התנגדות משפטית חריפה לחוק הנאמנות בתרבות מצד המשנה ליועמ"ש והיועץ המשפטי לכנסת. נדלה מאתר וואלה תרבות: https://e.walla.co.il/item/3198509 .
לוי טלבי, מ'. (31.10.18). תוצאות הבחירות בראש העין: הולכים לסיבוב שני בין שלום בן משה לרז שגיא. נדלה מאתר מלאבס פתח תקווה: https://www.melabes.co.il/rosh-haayin/27316 .


* אדם לרמן הנו סטודנט לתואר שני בתקשורת, אונ' בר אילן



יום ראשון, 4 בנובמבר 2018

יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

מרצים כותבים: האם הגיעה העת להגביל את חופש הדיבור? מאת פרופ' סאם ליימן ווילציג


האם הגיעה העת להגביל את חופש הדיבור?

מאת: פרופ׳ שמואל (סאם) ליימן-ווילציג*






כאיש ואזרח המאמין בחשיבות העליונה של חופש הדיבור לתפקוד התקין של החברה בכלל ולדמוקרטיה בפרט, כותרת מאמר זו ״משונה״. אך זמנים ״מטורפים״ דורשים פתרונות ״קיצוניים״.
            הטירוף, כמובן, הוא תופעת המידע הכוזב (״פייק ניוז״) המתפשט לכל חלק בריא בעולם החברתי במדינות דמוקרטיות (וגם חלק מהלא-דמוקרטיות). יחסים חברתיים (ללא כל קשר למשטר הפוליטי) מבוססים על אמון: אמון בזולת (״הוא לא יפגע בי״) ואמון במעבירי המידע (מנסים להציג את תמונת העולם בצורה ״אמיתית״). כמובן, לא כל אחד הינו ״נקי״ משקרים – בעצם, כולנו אומרים וכותבים עשרות ״שקרים לבנים״ כל יום! – ומן הסתם גם אמצעי התקשורת אינם יכולים להיות לגמרי ״אובייקטיביים״. אולם, יש הבדלים תהומיים בין שקרים לבנים אישיים ובין שקרים ציבוריים גסים.
            אך בטרם נגיע לליבת העניין, שתי נקודות רקע חשובות: ראשית, ערכים אינם נצחיים: נושאים שלא נחשבו בעבר כחשובים במיוחד או בכלל (כגון דמוקרטיה, זכויות נשים, צנעת הפרט) הפכו במרוצת הזמן לעקרונות מרכזיים בחיינו. וגם ההפך נכון: בעבר הרחוק לא יכולת לעשות דבר ללא גושפנקא של אנשי דת; היום אנו חופשיים לחיות ללא מסגרת אלוהית/רוחנית. וכמו שערכים השתנו פלאים מאז ועד היום, הם עשויים (קרוב לוודאי!) להשתנות שוב מהיום לעתיד. במקרה שלפנינו, חופש הדיבור לא תמיד היה ערך מרכזי; בנסיבות מסוימות הוא עלול לאבד במקצת מערכו (אני מקווה שלא יותר מזה).
            שנית, אין דבר כזה ״חופש דיבור מוחלט״. הוא תלוי במצב האומה (מה שמקובל בשעת שלום אינו בהכרח נתפס כ״לגיטימי״ בשעת מלחמה); הוא תלוי בנסיבות (אסור לצעוק באופן כוזב ״אש!״ באמצע אולם מרובה אנשים); והוא תלוי במהות הדיבור (במדינות שונות יש איסור על דיבה, על הכחשת השואה, על הסתה לרצח וכו׳). כלומר, הגבלת חופש הדיבור כבר מקובלת ומעוגנת בחוקי מדינות דמוקרטיות ביותר. השאלה, אם כן, האם ניתן להרחיב במעט את האיסורים?
            וכל זאת מדוע? כי יש לנו היום מצב בו טכנולוגיות חדשות מביאות איתן בעיות חדשות בתחום ה״דיבור״ (במובן הרחב). למשל (וזה רק קומץ מרשימה ארוכה), ניתן היום, באמצעות מערכות בינה מלאכותית, להעלות וידיאו של אישיות ציבורית ולהכניס בפיו (בסנכרון מלא עם שפתיים ותנועות גוף!) אמירות שלעולם לא אמר אותם; ניתן להמציא תמונות דיגיטליות של אירועים שמעולם לא התרחשו (ושקשה ביותר, עד כדי בלתי אפשרי, לזהות את הפברוק); וכמובן, ניתן בקלות לשלוח מסרים כוזבים אשר הופכים ויראליים לכל רחבי העולם.
            בעולם כזה, יהיה בלתי אפשרי לתת אמון כמעט לאף גורם – מוסדי ואישי כאחד. ומשם קצרה הדרך להתפרקות חברתית ופוליטית טוטאלית.
            כיצד נאבקים בתופעה הרסנית כזאת? דרכים רבות; אמנה בקצרה כאן רק כמה מהן. ראשית, איסור חוקי על פברוק מכוון של תמונה ואמירה של אדם, עם עונש פלילי ולא רק כספי. שנית, תמיכה (ממשלתית ו/או אזרחית) במוסדות אשר ייעודם להפריך במהרה אותו מידע כוזב (ויש כאלה כבר היום; ראו למשל: https://www.snopes.com/fact-check). שלישית, פיתוח ״חומות אש״ נגד מקורות (במיוחד זרים) אשר ידוע והוכח שהם מפיצים ״דיסאינפורמציה״ כדי לחתור תחת אושיות המדינה המותקפת. רביעית (גם זה בשלבי פיתוח ויישום), בעלי/מנהלי רשתות חברתיות ימחקו את הדפים של גורמים אשר מפיצים שקרים (ברורים ועובדתיים; לא מדובר כאן ב״דעות קיצוניות״). ועוד.
            השורה התחתונה: כפי שאנו מוותרים על חרותנו לשלוש שנים כשמתגייסים לצבא כדי להגן על בטחון המדינה, כך בסוגיית ״הדיבור״ אנו נמצאים במלחמה (יש המכנים זאת במשחק מלים מוצלח: LikeWar) להגנת בריאות החברה והדמוקרטיה. קיצוץ קל של חופש הדיבור הינו מחיר ראוי כדי להגן על אותו ערך יקר לכולנו.

פרופ' סאם ליימן-ווילציג  כיהן  כראש בית הספר לתקשורת באונ' בר אילן בשנים תשע"ה ותשע"ו.

יום רביעי, 20 ביוני 2018

מרצים כותבים: המסר הלא מילולי של פסגת טראמפ-קים. מאת : מישל שטיין טיר


פסגת טראמפ-קים: איך מנהיגים תופסים כותרות ללא מלים?
שני המנהיגים יודעים את חשיבות שפת הגוף לצרוב תודעה ■ מי היה במתח? ומי שידר ביטחון?




מנהיגי העידן הדיגיטלי מתחרים באופן תמידי על החדרת המסרים הרצויים שלהם לתקשורת במטרה להטמיע אותם בתודעת הציבור. אלא שבניגוד לציוצים בטוויטר שנהפכו למגרש הביתי של טראמפ, הזליגות הרגשיות במסרים הלא-מילוליים שלו מצביעות על כך שבפגישת בפסגה עם קים ג׳ונג און הוא היה דרוך אך מוכן.
הפגישה המצולמת הראשונה בפסגת טראמפ-קים היתה שוויונית מאוד, למעט יתרון הגובה של טראמפ שעליו קים מחפה בגוף רחב שמעניק לו מראה חזק. כפות הידיים שלהם בקו ישר זו מול זו, ובעוד טראמפ טופח לו על השכם בידידותיות אמריקאית, קים מקפיד על שפת גוף מאופקת המסתירה רגשות וניכר שהוא מאוד מנוסה בה.

ישובים על ספות מול המצלמות, המתח של טראמפ ניכר בתיפוף האצבעות אלה על אלה, בעוד קים נשען על זרוע שמאל לכיוון טראמפ כנתמך בו. ליד שולחן החתימה על ההסכם, ניתן להבחין שטראמפ ״מחבק״ ברגל ימין את הכיסא ברגע שהוא מתיישב. זוהי תנוחת אחיזה מומלצת לכל מי שמתרגש בפגישות חשובות. בדרך כלל הרגלים מוסתרות מאחורי השולחן כך שזה ״מחבוא״ מצוין למתח.
פסגת טראמפ-קים מוכיחה כי המסרים הלא-מילוליים חזקים יותר מהמילים. המנהיגים יודעים זאת היטב ויוצרים עבורנו תמונות המתוכננות עד לפרטים הקטנים ביותר, ומציירים בתודעתנו תמונה חדשה בעזרת מעט מאוד מילים. השניים הגיעו לפגישה עם התקשורת ברמת שליטה עצמית גבוהה מאוד ומהתנהגותם ברור כי בפגישת החתימה על הסכם סינגפור - טראמפ הוא המארח. הוא מוביל את הרודן הצפון-קוריאני בממלכתיות ובאדיבות מול התקשורת הבינלאומית אליה הוא מורגל הרבה יותר מקים.
עלינו לזכור שצפון קוריאה דומה לממלכה בימי הביניים, לכן לקים יש פחות שעות תקשורת והוא רגיל לשלוט באופן מלא בכל הסיטואציות בהן הוא נמצא. ממעט סרטוני הווידאו שניתן למצוא ברשת, הדבר הראשון שניתן להבחין בו הוא הבגדים. כמו אצל מלך, הבגדים של קים ג׳ונג און מעוצבים כך שתמיד יראה שונה מאוד מכל האחרים שלבושים במדים. לכל מקום שאליו קים מגיע הקהל מיד מתחיל למחוא כפיים וקים מצטרף אליהם, אך יש הבדל מרכזי בסגנון מחיאות הכפיים. בעוד נתיניו הנאמנים מרימים את הידיים מול הפנים ומוחאים בהתלהבות, הידיים של קים מונחות מול פלג הגוף האמצעי והיד העליונה מכה בנינוחות על התחתונה. אי-הסימטריה בבגדים ובהתנהגות מגדירה את השונות הגדולה בין קים לבין כל השאר.
קים רגיל להיות תמיד בפוקוס. כל נתיניו צריכים לנהוג יחד באחידות. לאף אחד אסור לצאת מהקווים או לפקפק בזכויות השמימיות של המנהיג העליון. נוירוניי המראה, שהם תאי העצב של העם הצפון קוריאני מחויטים לחקות את המנהיג העליון. קים עצוב, כולם עצובים. קים שמח ומשועשע, כולם מחייכים חיוך גדול. הכל בצפון קוריאה מוקדש ליצירת קונפורמיזם באמונות ובדעות של אנשים, אך גם בהופעה ובהתנהגות שלהם.
בפגישה עם טראמפ ההמון לא חיכה לקים ומחא כפיים והתקשורת הלא-מילולית שלו הסגירה שהוא עדיין מנסה להתרגל לעולם החדש. נחיה ונראה מה שווה הבטחה של מנהיג כזה.

*מישל שטיין טיר היא חוקרת תקשורת באוניברסיטת בר אילן. כותבת דוקטורט ברטוריקה פוליטית ופסיכולוגיה קוגניטיבית. מלמדת הופעה מול קהל ומול מצלמה.

** המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר ביום 13.6.18

יום שני, 18 ביוני 2018

מרצים כותבים: שלח מסרך על פני המים: הכוח המפתיע של המסר בבקבוק. מאת: אורי מלכין



               שלח מסרך על פני המים

מאת: אורי מלכין*









אפליקציה סלולרית חדשה (בעברית: יישומון), מאפשרת למשתמשים 

לקיים שיח אנונימי עם אנשים מכל העולם בצורה גרפית ומשחקית.


שמה של האפליקציה –   bottled: Massage in a Bottle( מסר בבקבוק).
הרעיון הוא כזה : לאחר הורדת ורישום האפליקציה אתה מקבל אי בודד משלך.  לאי, אחת לשעה, נסחפת תיבה מסתורית הכוללת בתוכה בקבוק רום. בתוך הבקבוק (לאחר ששותים ומרוקנים את תוכנו, וירטואלית כמובן) ניתן להטמין הודעות עם מסרים שיועברו לאיים אחרים כמו שלך: הבקבוק הכולל את המסר המוטמן שניסחת יישלח ויגיע באופן אקראי למשתמש אחר של האפליקציה ממדינה אחרת. כמו כן לאי שלך יכולים להסחף בקבוקים שניסחו משתמשים מאיים אחרים. ניתן לצבור בקבוקים, כך שכמות ההודעות שניתן לשלוח  באפליקציה כמעט ואינה מוגבלת. 










מטרתה של האפליקציה לאפשר שיח (צ'אט) א-סינכרוני בין משתמשים 

ללא הבדלי דת, גזע, מין או מיקום גאוגרפי. עם זאת, ניתן להגדיר כי 

משתמשים קטינים (מתחת לגיל 18) לא ייחשפו למסרים של מבוגרים.


בחודש האחרון דובר רבות על תדמיתה של ישראל בעולם –  נצחונו של  
השיר toy על בימת האירוויזיון בליסבון, חגיגות הענק ל-70 שנות עצמאות לישראל בכיכר הטיימס סקוור בניו-יורק בהשתתפות חברי הכנסת והסאגה המתמשכת שהובילה לביטול המשחק של נבחרות ישראל – ארגנטינה.  זאת לצד מראות קשים של ההפגנות והאירועים האלימים בגבול רצועת עזה.

נשאלת השאלה אם נפגעה אנושות תדמית מדינת ישראל מאותם אירועים, כפי שמנסים לעיתים לצייר פרשני התקשורת הישראליים, והאם בכלל ישראל נמצאת בימים אלה בשיח ובמודעות של אנשים 'רגילים' ברחבי העולם?

כאשר מנסים לבדוק את דעת הקהל כלפי נושא מסויים בד"כ משתמשים בשיטות מחקר של סקרי דעת קהל, ניתוח תגובות גולשים באתרי אינטרנט ורשתות חברתיות או קבוצות מיקוד. ואילו כיום, הודות לטכנולוגיה המתקדמת והשימוש באפליקציה – ניתן להשתמש באפליקציית bottled כאמצעי לקידום דיפלומטיה ציבורית חדשה (NPD) וכברומטר המאפשר לבדוק בכל נקודת זמן מה אנשים באמת חושבים על ישראל בעולם, מבלי שהם מכירים את האדם שעומד מאחורי המסר או שיש להם אינטרס מסוים להשיב תשובה כזו או אחרת.


במסגרת הרצאות לסטודנטים (הן במסגרת המכללה האקדמית ספיר והן במסגרת הסדנא לדיפלומטיה ציבורית באוניברסיטת בר אילן) ביקשתי לערוך ניסוי עם הסטודנטים באמצעות bottled מתוך מטרה לבדוק מה חושבים אנשים בעולם על ישראל. יתרונותיה של האפליקציה (המאפשרת אנונימיות ואקראיות של העברת המסרים) עשויים להציג באור שונה אמירות ומחשבות על ישראל, כאלה שלא תמיד אנשים המשתתפים בסקרים או קבוצות מיקוד ישמחו לחשוף בפני החוקרים.

הסטודנטים התבקשו להוריד את האפליקציה בתחילת השיעור ולשלוח באנגלית מסר דרכה "שלום, שמי _____ ואשמח לדעת מה הדבר הראשון שאתה חושב על ישראל". להלן פירוט התשובות שקיבלו הסטודנטים במהלך השיעור מהמשתמשים האחרים בעולם:


·         ארצות הברית- מקום דתי וארכיטקטורה יפה.


·         בנין (מערב אפריקה)- המקום שבו ישו נולד.


·         בריטניה- מה שקורה עכשיו ברצועת עזה.


·         גרמניה- יהודים או קיבוצים.


·         המלדיביים- מקום שאני אוהב/ת.


·         טוניס - מקום שבו הורגים וכובשים עם אחר.


·         ספרד- מלחמה או ישו.


·         פולין- הכיבוש של פלסטין.


·         קנדה- כל מה שאני יודעת נובע ממה שלמדתי בבית הספר הקתולי שבו למדתי או מה שאני שומעת בחדשות.


·         קטלוניה- המקום שבו עמד בית המקדש.


·         רוסיה- המילה בעברית שלום.


מסקנות:


אמנם לא מדובר בקבוצה מייצגת (מבחינה סטטיסטית) את כל האנשים בעולם, אך ניתן להתרשם כי רק שליש מהמגיבים  באפליקציית bottled  התייחסו לישראל בהקשרים האקטואליים ובאופן שלילי. שאר המשיבים בחרו להתייחס לישראל בהקשרים ניטרליים או חיוביים- מרביתם היסטוריים, דתיים או מתוך ניסיון או ידע אישי.  ממצא נוסף: אין הבדל מהותי בתפיסות בין היבשות.

ההשערה הידועה כי ישראל מעוררת אסוציאציות ומחשבות רבות בקרב קהלים נרחבים בעולם הוכחה גם במסגרת ניסוי זה. הגם שבדקנו רק אסוציאציה ראשונית ולא תפיסה נרחבת ומעמיקה יותר, הממצאים בהחלט מעניינים ומעוררים מחשבה ורצון להמשיך ולבחון את הנושא.

הרשתות החברתיות והאפליקציות בסלולר מאפשרות לנו היום להגיע בקלות לקהלים נרחבים ולשקף להם נושאים נוספים אודות מדינת ישראל, מעבר לתמונה השטחית הקצרה המוצגת להם בחדשות.

המשחק והממשק של אפליקציית bottled ודומותיה עשוי לשמש סטודנטים שתדמית המדינה חשובה להם והם מעוניינים לפעול בעניין מבלי לנסוע לחו"ל ולנצל זמן ומשאבים.


לפעמים המסר בבקבוק של אדם היושב באוניברסיטה בישראל עשוי להיות  חזק ומשמעותי יותר מאגרת או הודעה רשמית של שר העומד בראשות משרד ממשלתי.  נקודה למחשבה.



*אורי מלכין הוא דוקטורנט בבית הספר לתקשורת



יום שלישי, 12 ביוני 2018

מרצים כותבים: מדוע החדשות הפוליטיות מככבות בראש מהדורות החדשות? מאת פרופ' סאם ליימן-ווילציג


המשוואה המשונה: חדשות פוליטיות = עיקר החדשות הקשות (המהותיות)

מאת: פרופ' ליימן-ווילציג סאם


                                     



אתחיל בתרגיל מחשבתי. את/ה חייזר/ית מעולם אחר ונחתת בכדור הארץ. כייצור תבונתי, רצית להבין מה מעסיק את האנושות. אז מבקרים קודם במוסדות להשכלה גבוהה – ושם מוצאים מחלקות רבות אשר מלמדות (וחוקרות) מגוון רחב ביותר של מקצועות ותחומי ידע, מספרות ופילוסופיה דרך סוציולוגיה ומדעי המדינה וכלה בביולוגיה ופיזיקה בין שאר המקצועות החשובים בשלוש הפקולטות העיקריות. יתרה מכך, מספר הסטודנטים והמרצים במחלקות אלו מתחלק פחות או יותר שווה בשווה, עם נטייה קצת יותר לכיוון מדעי החברה וקצת פחות במדעי הרוח ובמדעים מדויקים. תמונה סבירה בהחלט.
ואז רוצים להבין מה קורה בעולם הזה (כדור הארץ) מידי יום ביומו. אז לוקחים ביד כמה עיתונים (וגם דרך המסך), מאזינים לטכנולוגיה הנקראת כאן ״רדיו״ וגם צופים ב״טלוויזיה״. ומה מגלים? כמעט בכל המדיה האלה ישנו תחום אחד אשר מדווחים עליו לפחות ב-50% מזמן השידור ושטח העיתון: ״פוליטיקה״! זה כבר ממש לא סביר.
אלא מה, כבני אדם (לא חייזרים) אנו כל כך מורגלים לתופעה ״משונה״ זו, שאין אנו תוהים על המקור שלה וסיבתה – ובעיקר: האם היא הגיונית?
באשר סיבות אפשריות לתופעה זו, ישנן כמה:
1- מנהיגים פוליטיים קובעים חוקים ומדיניות בכל מיני תחומים ובכך משפיעים על חיינו בצורה משמעותית.
2- בפוליטיקה יש הרבה ״דרמה״: תחרות עזה בין מפלגות ואישים, גידופים מילוליים וסכינאות מטפורית, וכן הלאה – ובני אדם נמשכים (רגשית) ל״עִימותִיאַדָה״ כזאת.
3- בתחילת העידן המודרני, כשהעיתונות החלה בדרכה, מי ששלט בתוכן (במישרין ובוודאי בעקיפין) היו המלכים ועוזריהם – והם קבעו את הטון (יחסי ציבור שלטוני) אשר נמשך עד היום הזה מכוח ההרגל.
אולם, האם ה״מונופול״ של חדשות פוליטיות בעמודי החדשות המרכזיים (כולל בשידור) מוצדק? האם הגיוני? לדעתי, לא כל כך – ובמיוחד אם נאמץ את המשוואה:
חדשות = אירועים/תופעות/חידושיםהמשפיעים על חיינו בצורה הכי משמעותית

כמה דוגמאות (מיני רבות): כאשר המציאו בארץ את ״מוביל-איי״, קראתם על זה בעמודי החדשות? הרי טכנולוגיה זו מורידה את מספר הנפשות הנהרגות בדרכים בארצנו בלבד הרבה יותר מאשר השב״כ וצה״ל יכולים למנוע הרוגים בטרור.
שמעתם את המלה CRISP-R? זוהי טכנולוגיה אשר הביאה למהפכה אמתית בהנדסה גנטית, דרכה יכול כל מדען (וגם הדיוטות בבית עם הציוד המתאים, שאינו עולה הון) לבצע מניפולציות על הגנים בדרכים מהירות וזולות בהרבה לעומת העבר, למטרות חיוביות (כגון, טיפול במחלות) ושליליות (לוחמה ביולוגית). האם זה לא מתאים  לעמוד הראשי של העיתון?

לאחרונה חברות בנייה (״קבלנים״) מסביב לעולם החלו לבנות בניינים שלמים (אמיתיים) באמצעות מדפסות תלת-ממד ענקיות – כמובן, בזיל הזול ובמהירות בזק לעומת שיטות הבנייה המסורתיות:
אז במקום לבזבז שטח חדשות כל שני וחמישי בארץ על מיסוי הדירה השלישית, פועלי בניין שנהרגים וכדומה, מדוע אין העיתונות ״דוחפת״ טכנולוגיה מהפכנית זו אשר עשויה לפתור את האחת הבעיות האקוטיות ביותר בישראל? ובמיוחד כשאחת חברות הדפסת תלת-מימד המובילות בעולם (Stratasys) הינה ישראלית!  http://www.stratasys.com/

אפשר להמשיך עם דוגמאות אין-ספור. הבעיה אינה ״מה מתרחש בשטח״, אלא ״מה קורה בראש של העורכים/עיתונאים״. או ליתר דיוק: מה לא קורה בגולגולת שלהם! הגיע הזמן שעולם העיתונות יפתח ראש, ירחיב אופקים ויתחיל להבין שלא רק ״פוליטיקה״ חשובה לחיים שלנו. את ״הדרמה״ נוכל לקבל בתיאטרון או בתוכניות טלוויזיה; חדשות משמעותיות (לרוב) ניתן – חייבים! – למצוא ולכסות בתחומי חיים אחרים.




יום שני, 11 ביוני 2018

בר דעת משתף: פגישת מנהיגי העולם בעיני עמוס בידרמן










האיור פורסם לראשונה בעיתון הארץ ביום  11.6.18