דפים

יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

עיתונאי לוחמן

תהודת עיתונאי: עיתונאי לוחמן שלי
מאת: גור מגידו
פרשת ניצב ברכה ז"ל הציתה שוב את שאלת גבולות המקצוע העיתונאי. אם בעבר היה נדיר למצוא עיתונאי כמו יואב יצחק, שמרד בעיתונות הממוסדת והחליט לפעול כדי לשנות במו ידיו את המציאות, היום הולך ומתגבר גל העיתונאים שבוחרים בדרך אקטיביסטית. הם עותרים בסדרתיות, פונים לגורמי האכיפה ולרשויות ומפרסמים בבלוגים ובחשבונות פייסבוק וטוויטר עצמאיים לצד כלי התקשורת שמשלמים להם משכורות. האם מדובר בחיפוש אחר יוקרה במקצוע שזוהרו הועם, או בדרך היחידה שנותרה לשרוד בו? ומה קורה לאתיקה בדרך? רביב דרוקר: "האתגר של כל עיתונאי הוא להפוך להיות מותג עצמאי".
שני עיתונאים מצאו את עצמם במוקד הסערה התקשורתית, סביב פרשת התאבדותו של ראש יאח"ה, תנ"צ אפרים ברכה ז"ל, בחודש יולי האחרון - יואב יצחק ואבירם זינו.


יצחק, עיתונאי ותיק העומד בראש אתר האינטרנט News1, כתב רבות ונחרצות כל כך נגד ברכה, עד שהפך לחלק בלתי נפרד מן הפרשה עצמה. זינו, כתב המשפט של "מעריב השבוע", מסר עדות נגד ברכה במח"ש וצפוי לעמוד לדין משמעתי במועצת העיתונות בגין תלונה על חשיפתו של ברכה כמקור. הימצאותם של שני העיתונאים בלב הסאגה, כמו גם מה שנראה כמקורות מידע הדוקים ברשויות האכיפה, הם חלק ממגמה הולכת וגוברת, שבה עיתונאים הופכים מגורם המסקר פרשה לחלק בלתי נפרד ממנה. מגורמים מרוחקים ונטולי פניות - לבעלי עניין, חדורי אג'נדה, לעתים לא מוסתרת.
תופעת הפעילות ה"אזרחית" של עיתונאים לא נולדה היום. ישנם עיתונאים המשתמשים באמצעים כאלו כבר עשרות שנים. אך אם בעבר הם נחשבו לעופות מוזרים וחריגים בנוף התקשורתי, היום הם כבר לא לבד.
זו אינה רק השאיפה שמוליכה כה רבים לעסוק בעיתונות - להשפיע ולעורר שינוי. נדמה שמדובר במעשה הישרדותי של ממש. כך שאם בעבר הפריצה ממסגרות כלי התקשורת הייתה מעשה אמיץ, שנתפס מגלומני, היום עיתונאים רבים מאמינים שזו הדרך היחידה שלהם להמשיך ולהתקיים במקצוע הזה.
המעבר ממסקר למסוקר נובע לא מעט מחולשתה ההולכת וגוברת של המדיה מול בעלי האינטרסים השונים. לצד זה צמחו לעיתונאים כלים, כמו הבלוגוספירה והרשתות החברתיות, אשר מאפשרים להם לפעול בדמותם וללא יד מכוונת של עורך. לזה אפשר להוסיף גם את הטמפרמנט העיתונאי ואת האגו והחיבה של האוחזים במשלח היד הזה לקרבות מתוקשרים. לא פלא שכל ציוץ של עיתונאי בכיר הופך במהרה לאייטם, משל היה שר בכיר.
השאלה הגדולה ביותר שצריכה להישאל בסופו של דבר היא אם פריצת הגבולות האקטיביסטית הזו פוגעת בנו, בציבור? האם אנחנו באמת מקבלים את המידע ממי שאנחנו סומכים עליו שיעביר לנו אותו סטרילי ולא נגוע על פי כללי האתיקה המקובלים? האם מותר בכלל לעיתונאי להיות אקטיביסט?
מעיתונאי חוקר לעיתונאי עותר
יואב יצחק הססגוני ויחסי האהבה-שנאה שלו עם התקשורת מעידים על הנסיבות שעשויות לגרום לעיתונאי לבעוט במסגרות, למתוח את גבולות המקצוע ולהפוך לשחקן פעיל גם בתחומים שמחוץ לעיתונות.
יצחק אולי שנוי במחלוקת, אך גם יריביו הרבים והמרים אינם נוטים להפחית מערכו עתיר החשיפות. על שמו רשומים מאות תחקירים משפיעים, כולל חשיפת פרשות שהביאו להתפטרות של נשיא ושל ראש ממשלה מכהנים - פרשת ויצמן-סרוסי ופרשת הולילנד. במקביל, עשייתו העיתונאית לוותה בעשורים האחרונים בשימוש בכלים משפטיים ואזרחיים.
נקודת זמן חשובה בתולדות ה"סכסוך" בין יצחק לעיתונות הממוסדת יש לסמן ב-1989, כשעבד ב"מעריב". יצחק חשף אז את פרשת דוברת-שרם על פני כתבות רבות, שבהמשך אוגדו לספר בשם "עגל הזהב". עניינה של הפרשה התעשרות לכאורה של אהרון דוברת ויצחק שרם, אנשי העסקים שעמדו בראש קבוצת כלל באותה התקופה, על חשבון בעלי המניות. דוברת ושרם לא חסכו באמצעים לעצירת בליץ הכתבות של יצחק, ולאחר שפניות לעורכיו לא צלחו, הטילו על "מעריב" חרם מודעות. כלל הייתה אז תאגיד משמעותי ביותר במשק, והיעדר פרסום מצדה היה מכה כואבת עבור העיתון. באמצע 1990 הרימו ב"מעריב" דגל לבן. החרם הוסר, התנצלות פורסמה. מיד לאחר מכן יצחק התפטר במחאה מעבודתו בעיתון.
יצחק המשיך לכתוב כפרילנסר לעיתונים שונים, בעיקר ל"גלובס", במשך יותר מעשור. במקביל ניהל הליכים אזרחיים נגד עיתונאים שפרסמו פרסומים שליליים נגדו, ונגד כל מי שנעשה בינתיים ליריבו, ואף ראה כמה הצלחות בתחום. בנוסף, החליט יצחק שמה שלא עושות רשויות האכיפה יעשה הוא בעצמו. הוא הגיש קובלנה פלילית פרטית נגד דוברת ושרם, בטענה שמעשיהם כלפיו וכלפי "מעריב" מהווים עברות של סחיטה באיומים ופרסום לשון הרע בכוונה לפגוע. הקובלנה נמחקה, לרבות בערעור, לאחר שיצחק סירב לחשוף מסמכים שיחשפו את מקורותיו.
ההליכים שיזם יצחק במסגרת הפרשה נתנו את האות לאינספור עתירות, תביעות ותלונות שהגיש בעניינים שונים שליוו את עיסוקו. הוא יצר אבטיפוס חדש - העיתונאי-העותר. ההצלחה הגדולה ביותר שלו הייתה עתירה מ-1996, שהביאה לביטול מינויו של עו"ד יעקב נאמן לתפקיד שר המשפטים בממשלת נתניהו הראשונה. יצחק טען שנאמן ביצע מעשים פליליים. החלה חקירה, נאמן ויתר על המינוי, ובהמשך הועמד לדין בגין הגשת תצהיר כוזב לבית המשפט ומתן עדות כוזבת במשטרה, אך זוכה.
"אני נאמן למטרות שלי", אומר יצחק ל"פירמה", כשהוא נשאל אם אינו חש שיש פסול במעורבות עמוקה כל כך בנושאים שהוא נדרש לסקר. "אני קודם כל אדם, אחר כך אזרח ואחר כך עיתונאי. כאזרח וכעיתונאי המטרה שלי היא לתקן עיוותים. עיתונות היא רק כלי אחד בארגז הכלים שלי".
מי שבאופן מפתיע חולק במידת מה על גישתו של יצחק הוא אריה אבנרי, מייסד עמותת אומ"ץ, שנחשב לשותפו לדרך. אבנרי, שועל ותיק, בוגר "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" שמפרסם ידיעות באתרו של יצחק, News1, ממטיר זה שנים רבות בקצב מסחרר עתירות, תלונות ומכתבים למכביר על ראשיהם של היועץ המשפטי לממשלה, מועצת העיתונות, בתי המשפט ומי לא, בדרישה לחקור פרשות שחיתות, לבדוק נושא זה או אחר, לתת הוראות וכן הלאה.
הטריגר להפיכתו של אבנרי מעיתונאי לעותר סדרתי, הוא סדרת תחקירים שכתב בסוף שנות ה-80 על אודות ח"כ אברהם שפירא ז"ל. שניים מהתחקירים פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ב-1988, וצורפו למה שהפך לספר "הגביר". שפירא היה איש עסקים ובמקביל ח"כ מטעם אגודת ישראל, יו"ר ועדת הכספים ואיש רב השפעה בפוליטיקה הלאומית. התחקירים והספר, שראה אור ב-1989 לאחר מאבק משפטי ממושך, העלו טענות לניצול פסול של מעמדו הפוליטי של שפירא כדי להשיג הטבות מהמדינה לטובת עסקיו. אבנרי מספר שבשל תחושתו ש"ידיעות" לא עמד לצדו מספיק במאבק מול שפירא החליט להקים עמותה ש"תגן על העיתונאים ועל חופש הביטוי ותילחם בשחיתות".
בשלהי שנת 1999 חשף יואב יצחק כי הנשיא עזר ויצמן קיבל שלא כדין כספים רבים מאיש העסקים אדוארד סרוסי, לאורך שנותיו בפוליטיקה, לרבות בתקופות שכיהן כח"כ וכשר. ביולי 2000 התפטר ויצמן מתפקידו בעקבות החשיפה.
הייתה זו שעתו היפה של יצחק, שזכה לתשואות מצד התקשורת הממוסדת וחסה תחת אורם המענג של האולפנים. בשבועות שלאחר מכן הוא הפך למרואיין מבוקש ולדמות מסוקרת לא פחות מאשר מסקרת. אך יצחק לא התבלבל מהתקפת החיבה הפתאומית כלפיו. הוא אזר אומץ והחל בתהליך שבסופו נתן גט לתקשורת הממוסדת, והקים את אתר החדשות החלוצי שלו - News1.
יצחק מסביר שהבין שאין תקנה לתקשורת הממוסדת, שזו לעולם תצנזר ותרכך תחקירים, שהאינטרסים הכלכליים של המו"ל, התלות של העיתון במפרסמים מסחריים, הפחד מפני תביעות לשון הרע, והקשרים בין עורכים בכירים לגורמים בצמרת השלטון ועולם העסקים - כל אלו לעולם ידכאו את היצר העיתונאי לחשוף שחיתות ועיוותים. אלא שבאותה נימה בדיוק יש מי שמבקר את אתר News1 על כך שנרתם לשיקוליו המסחריים של המו"ל יואב יצחק.
הביקורת על יצחק גברה סביב פרשת ברכה. עשרות המאמרים האגרסיביים שפרסם נגד הקצין המנוח שימשו בסיס לקריאות מצד עמיתיו לבדוק גם את הקשר בין יצחק עצמו ובין הרב יאשיהו פינטו, יריבו של ברכה. קשה לא להתרשם ש-News1 דל - יחסית לכל פלטפורמת חדשות אחרת - בכתבות שאינן נוחות לפינטו. יצחק, מבחינתו, מבטל את הדברים בטענה שהם נאמרים על רקע היריבויות שלו עם כל אחד מאותם עיתונאים. "כל מה שכתבתי נכון עובדתית. שפטו את העובדות", הוא אומר. ומה עם טון הכתיבה? "זה הסגנון שבחרתי".
נרקומנים של השפעה
אין ספק שכותרות כגון "אפרים ברכה מסוכן לציבור", כפי שפרסם יואב יצחק, לא היו מתפרסמות בכלי תקשורת מן הזרם המרכזי. גם הוא עצמו מסכים שרוב העורכים לא היו מאשרים כותרת כזו, הוא רק סבור שזה לא בהכרח לטובה. אך הוא אינו היחיד שכותב לאתר עצמאי שאין בו שסתומי עריכה מסודרים. למעשה, היכולת לקרוע את כבלי המערכת המכבידים ולפרסם טקסטים ארוכים יותר, מעמיקים יותר, לעתים בוטים יותר, אולי גם אמיצים יותר - גרמה לרבים וטובים, גם כאלה שעדיין עובדים בתקשורת הממוסדת, לפתוח בלוג או אתר עצמאי, או לחשוף פרטים על פרשה מסוימת בחשבון הטוויטר או הפייסבוק. פעמים רבות מדובר במוצר לוואי של הסיקור בכלי התקשורת הממוסד. הפרסום באקס-טריטוריה הדיגיטלית מציב את העיתונאי במרכז התמונה וגורם לכך שדברי העיתונאים מהדהדים בתקשורת עם או בלי קשר לגוף שמעסיק אותם.
קחו לדוגמה את כתבת הפלילים של גל"צ, הדס שטייף, שהפכה בשנים האחרונות לאימת החשודים בהטרדה מינית. שטייף, מחושפי פרשת עמנואל רוזן, דיווחה בדף הפייסבוק הפופולרי שלה "הדס שטייף מספרת" ובאתרים שונים כי היא אוספת מידע על אודות ההטרדות של רוזן ושל בכיר נוסף בתקשורת, שאליו אף שיגרה אזהרה בסטטוס שכתבה. בפאנל מיוחד, שהתקיים במכללה למינהל, היא האשימה ללא היסוס את רוזן באונס, וגם כשהתברר כי החקירה נגדו לא הגיעה לכדי כתב אישום מחוסר ראיות היא התבצרה בעמדתה. שטייף אף דחתה טענות של עיתונאים שהאשימו אותה במעורבותאמוציונלית וכי היא נוהגת "גם כשופט וגם כתליין".
בחודש מאי האחרון נפתחה חקירה נגד שטייף עצמה, לאחר שחשפה בגל"צ כי ניצב נסים מור הוא קצין המשטרה הבכיר החשוד בהטרדה מינית ובביצוע מעשים מגונים בשוטרות רבות. בדף הפייסבוק שלה נימקה מדוע עברה לכאורה על החוק האוסר לפרסם את שמו של אדם ב-48 השעות הראשונות מהרגע שנודע לו כי נפתחה חקירה נגדו: "מבחינתי סגן מפכ"ל הוא לא אדם מהיישוב. הוא אישיות ציבורית שנעצרה, נחקרה, ונשלחה למעצר בית. ו... ישוב להיחקר היום. אם למישהו יש בעיה עם זה שפרסמתי את שמו של הסמפכ"ל... מוזמן לתבוע אותי".
דוגמאות נוספות מכיוון שונה לעיתונאים העושים שימוש במדיה הדיגיטלית הם הכתב הפוליטי של ערוץ 2 עמית סגל, והפרשן הפוליטי של ערוץ 10 רביב דרוקר, שהקימו אתרים עצמאיים המרכזים את פועלם העיתונאי. השניים, אגב, ניהלו לאחרונה התכתשות בטוויטר, כאילו היו שני ראפרים מהאיסט ומהווסט קוסט. מיותר לציין שהקרב עצמו הפך לאייטם שסוקר באתרי החדשות.
דרוקר הקים כבר ב-2007 בלוג, שהפך לאחרונה לאתר עצמאי. בבמה זו דרוקר לעתים "מתפרע" כפי שהוא מודה בעצמו שמערכת חדשות 10 לא הייתה מאפשרת לו, ככל הנראה, לעשות.
"הסיבה שפתחתי את הבלוג היא בעיקר כי רציתי לפרסם חומרים שמעניינים אותי, שיש לי תשוקה לעסוק בהם ושהם לא נכנסים לפורמט של הטלוויזיה", אומר דרוקר. "קח לדוגמה את העיסוק בקק"ל, שכתבתי עליה אולי 20 פוסטים. כל פרטי הפרטים שאליהם אני נכנס בכתיבה לא היו נכנסים בדקות הספורות שעומדות לרשותי לדבר על הנושא במהדורה".
סגל מתאר מניע דומה: "כמובן שלמערכת החדשות יש זכות ראשונים על כל חומר שאני מפרסם, אבל אם החומר לא מתאים לפורמט, או שהוא מתאים יותר ל'מיטיבי לכת', אז המקום שמתאים לו הוא האתר שלי. חוץ מזה, האתר מאגד את כלל העבודה שלי, לדוגמה בתכנית 'זוג או פרט' בערוץ הכנסת, תכניות ברדיו או טורים שאני מפרסם ב'מקור ראשון'. רציתי שיהיה ארכיון של כל העבודה העיתונאית שלי".
דרוקר מוסיף סיבה מרכזית נוספת לפתיחת הבלוג - הצימאון להשפעה וכוחה של המילה הכתובה. "אני נרקומן של השפעה. למדתי שלמילה הכתובה, אפילו במקרה שקוראים אותה רק אלפי אנשים, לפעמים יש הרבה יותר כוח מהמילה המשודרת. כשאני מפרסם מאמר בבלוג והוא מתחיל 'לעוף', הוא מגיע אולי רק לאלפי אנשים או עשרות אלפי אנשים, אבל הוא מגיע לכל הברנז'ה ומקבלי ההחלטות ועושי השוק, ויש לזה לפעמים יותר השפעה מאשר אייטם של חמש דקות ב'לונדון וקירשנבאום'. קח בחשבון גם את האפשרות לחפש בטקסט ולמצוא את המידע, לעומת וידיאו שלא ניתן לחיפוש, זה הופך את החומר לרלבנטי וזמין". דרוקר מספר ששילם מכיסו למתמלל, שהמיר את תחקיריו הטלוויזיוניים לפורמט של טקסט.
בבלוג של דרוקר אין מסננות של מערכת חדשות. ערב הבחירות האחרונות פרסם דרוקר את טיוטת דוח מבקר המדינה בפרשת "ביביטורס", פרסום אסור לפי החוק.
אילו היית מבקש לפרסם את זה בשידור, העורכים והיועצים המשפטיים היו מורים לך לגנוז את הטיוטה ולדווח ש"המבקר צפוי לקבוע", כפי שנהוג לעשות במקרים כאלה.
"אתה צודק. זו הייתה בחירה שלי ואני לוקח את כל האחריות עליי. מעולם לא תבעו אותי על משהו שפרסמתי בבלוג, ופרסמתי דברים שאנשים עשויים לטעון שהם דיבתיים, לכאורה. גם נתניהו יכול עדיין לתבוע אותי, יש לו שבע שנים".
פרסום אותו דוח הוא עוד דוגמה לכך שעיתונאי הופך לחלק מנושא הסיקור. שעות ספורות לאחר חשיפת הדוח נקלע דרוקר לעימות בשידור חי עם עו"ד דוד שמרון, המייצג את ראש הממשלה נתניהו, שהאשים את דרוקר בעברה על החוק. דרוקר לא נשאר חייב ורמז ששמרון היה מעורב ב"גיוסו" של מבקר המדינה, יוסף שפירא, שנחשב נוח לנתניהו, במסגרת הליך בלתי תקין לכאורה. כחודש וחצי לאחר מכן, ערב הבחירות, סירב ראש הממשלה להעניק ראיון לערוץ 10בגלל התעקשותו שדרוקר יהיה המראיין. לדברי דרוקר, גרירתו ללב הזירה הפוליטית שינתה את אופן הסיקור שלו במידת מה. "כיוון שהקשב אליי יהיה נמוך יותר בעניין הזה", מדגים דרוקר, "נמנעתי מלעסוק בכמה סיפורי הארדקור בעניין שרה נתניהו".
ייעוץ משפטי ועריכה, שאינם בפלטפורמה כמו בלוג, אינם הכרח?
"לגבי ייעוץ משפטי, אני יודע להעריך את הסיכונים בעצמי. ברמה העקרונית אני מסכים עם הטענה שתמיד טוב יותר שיש עורך, אבל יש גם מקרי קצה, שבהם אני חושב שהפרסום ממש חשוב והוא לא יעבור את המסננת של התקשורת המיינסטרימית בגלל הסיכון, או שהיו מרדדים את הפרסום, אז אני לוקח את זה על עצמי ומפרסם. במקרה הזה, זה על הראש שלי לבד".
סגל: "התוצאה, באופן מפתיע, יכולה להיות הפוכה. זהירות גדולה יותר. במרחב של בלוגים או רשתות חברתיות אתה אחראי לדברים שאתה מפרסם, ועם האחריות באה הזהירות. אגב, אני לא מזהה התרסקויות חריגות ויוצאות דופן של עיתונאים במרחב הזה, פרט לכמה חריגים".
האם התופעה של בלוגים עצמאיים לא מעידה על איזו הדגשה של העיתונאי במנותק מכלי התקשורת, הפיכה שלו למותג עצמאי?
דרוקר: "חד-משמעית כן. אין ספק שהאתגר של כל עיתונאי הוא להפוך למותג עצמאי, או יותר נכון לבנק ידע ומקורות עצמאי. האתגר הוא שהמקור שלי ימשיך לעבוד איתי ולדבר איתי בפתיחות גם ביום שבו לא אהיה יותר הפרשן הפוליטי של ערוץ 10. בשביל להגיע לזה אני צריך סט כישורים וידע, כך שעדיין אחשב בעיני המקורות שלי במנותק מכלי התקשורת שהיום אני מזוהה איתו. ומצד שני, לצערי עוד לא הגענו לשלב שאפשר לזלזל בפלטפורמה. החיים של עיתונאים עצמאים עדיין קשים מאוד".

עיתונות שלוקחת צד
 יציר נוסף של העיתונות הישראלית המתחדשת הן מסגרות עיתונאיות עצמאיות המזוהות פוליטית באופן מובהק, שרבים מהכותבים בהן מגדירים את עצמם כעיתונאים אך גם כפעילים פוליטיים וחברתיים. האתר "שיחה מקומית" מגדיר את עצמו כ"בית של עיתונות אקטיביסטית הנובעת ממחויבות לדמוקרטיה, התנגדות לכיבוש וחתירה לשלום". כך גם אתר "המקום הכי חם בגיהינום", שכופר בערך ה"אובייקטיביות המעושה" של העיתונות. "במגזין הזה אנו מבקשים לעשות עיתונות שדבקה בעקרונות של דמוקרטיה, שוויון וצדק חברתי. עיתונות שלא מפחדת לקחת צד. לא כזו השקועה עד צוואר בביצת הניטרליות הדביקה והמזויפת", נכתב באתר. מן הצד הימני של המפה ראוי לציין את "חדר 0404", ואת אתר "סרוגים".
גם בעיתונים הממוסדים יש גורמים שנעו לכיוון האקטיביזם. בין היתר, העיתונים הכלכליים נבנו בשנים האחרונות מקמפיינים מוצהרים בכמה נושאים, לדרבון של מחאות כמו "מחאת הקוטג'", "האוהלים", "המילקי", "הסרדינים", "הגז" ועוד היד נטויה.
"השילוב של אקטיביזם ועיתונות לא חדש, אבל העידן הנוכחי העצים את התופעה בסדרי גודל", אומר ד"ר יובל קרניאל, מרצה בכיר לתקשורת מהמרכז הבינתחומי הרצליה. "הנטייה של עיתונאים להדגיש את העמדות שלהם ולעתים לשים את עצמם במרכז היא חלק מהתהליך של ירידת חשיבות העיתונות".
בהכרח ירידה? הרי אין איסור על עיתונאי להיות גם אקטיביסט.
"ירידה במובן אחר. הכוונה לאובדן המונופול של התקשורת על המילה הכתובה, על במה בכלל. פעם הייתה לתקשורת יכולת לשלוט במידע. היום, לכל אדם יש מקלדת ובמה פומבית. מרגע שכל אחד יכול לכתוב, העיתונות חייבת להמציא את עצמה מחדש ולמצוא מקורות חדשים לעוצמתה. יש חיפוש אחר פורמטים חדשים והם כוללים מאפיינים אקטיביסטיים".
אז אקטיביזם של עיתונאי הוא אתי או לא?
"זו שאלה של מניע. כשאתה עורך תחקיר, מפרסם ידיעה או דעה, אתה יכול לעשות זאת בצורות שונות. ברגע שנהיית שחקן אקטיבי אנחנו מתחילים לחשוד במניעיך. אם נגלה בדיעבד שמינפת את החשיפה בעיתון כדי לרוץ לכנסת או גייסת לקוח למשרד עורכי הדין שלך, אפרופו הטענות על רונאל פישר וגאידמק, אפילו ברגע שמניעה אותך התהילה האישית שלך אתה כבר נמצא בניגוד עניינים. כשהעבודה העיתונאית מתחילה לשרת את עצמך, שם אתה כבר חורג למקצוע".


תקדים זינו
על רקע פנייתו של כתב "מעריב" אבירם זינו ליועמ"ש ולמח"ש, וחשיפתו לכאורה את תנ"צ אפרים ברכה ז"ל כמקור, יש לקוות שמועצת העיתונות תכריע בשאלה אם מלכתחילה ראוי שעיתונאי יעיד בפרשה שאותה הוא מסקר.
התאבדותו של תנ"צ ברכה ז"ל שמה את כתב המשפט של "מעריב", אבירם זינו, בלב הסיקור העיתונאי, שלא בטובתו. זינו נצלב, שלא לומר שופד, על ידי הקולגות בכלי התקשורת, בטענה שהסגיר מקור עיתונאי שלו - ברכה. צילום מסך של הטלפון של זינו ובו תכתובת בין ברכה ובין זינו, החושפת את ברכה לכאורה כמקור, פורסמה בימים שלפני התאבדות הקצין בבלוג "פוסטה" של העיתונאי אמיר זוהר. זינו אף מסר עדות בעניין במח"ש. גרסתו של זינו לדברים טרם פורסמה, אך הוא צפוי להכחיש כמה מן הטענות והרמיזות שפורסמו בעניינו, במיוחד בעניין קשרים לכאורה בינו ובין הרב יאשיהו פינטו.
ברקע לדברים סיפור שבדק זינו על אודות הקצין המנוח בחודשים האחרונים, שכלל טענות למעשי שחיתות, המערבים את הרב פינטו. זינו החליט לא לפרסם את הסיפור על רקע רגישות אתית מסוימת. הדילמה לא הייתה פשוטה. מצד אחד, הסיפור שבדק העלה טענות קשות ביותר כלפי ברכה, ולא רק מתחום השחיתות. מצד שני, פרסום הדברים היה יכול לפגוע באדם בלתי מעורב בפרשה, לרבות חשש שאותו אדם יפגע בעצמו. זינו בחר בדרך ביניים, הוא לקח את ממצאיו ליועץ המשפטי לממשלה ולמח"ש. כבר כאן עולה השאלה אם ראוי בכלל שעיתונאי יעביר מידע לרשויות, אם זה בכלל תפקידו. לכך אין תשובה חד-משמעית.
כמה שבועות מאוחר יותר בירר זינו מידע כלשהו על חידוש בתיק החקירה בעניין מעונות ראש הממשלה. זינו פנה בהודעת טקסט לברכה, שהיה, לטענת מבקריו של העיתונאי, "שבוי" של זינו. זאת, בשל עננת התחקיר שברכה סבר שעוד מרחפת מעל ראשו. ברכה מסר לזינו מידע על הפיכת הבדיקה בתיק לחקירה גלויה. זינו פרסם את המידע, שהתברר כלא נכון. לא ברור אם ההטעיה מכוונת או שמדובר בשגגה. כמה ימים מאוחר יותר פרסם אמיר זוהר את התכתובת עם ברכה. בהמשך העיד זינו על הנושא במח"ש.

האם ברכה היה נחשב למקור של זינו על אף שהמידע היה מוטעה? בעניין הזה תכריע בקרוב מועצת העיתונות. אך האם מלכתחילה ראוי שעיתונאי יעיד בפרשה שאותה הוא מסקר? יש לקוות שבהמשך תינתו תשובה גם לשאלה הזו.

המאמר פורסם לראשונה במגזין פירמה של גלובס במסגרת הפרוייקט: עיתונאי גדול שלי- פרוייקט מיוחד על הגבולות החדשים של המקצוע. גיליון מס' 183 אוגוסט 2015 עמ' 21-20

2 comments:

  1. יואב יצחק הוא תחקירן רציני. לא מומלץ להיקלע לתחקיר שעורך.

    השבמחק
  2. לא נשכח ולא נסלח! היכנסו לבלוג הזיכרון "רדיפה עד מוות" - על מסע הרדיפה הפרוע שניהל העיתונאי הפרובוקטיבי יואב יצחק נגד תנ"צ אפרים ברכה ז"ל - https://tviatdiba.blogspot.co.il

    השבמחק