מה שנעשה כעת לעובדי רשות השידור הוא פשע מדינה
מאת: איתי
לנדסברג- נבו
אם יש בכנסת ישראל חבר-כנסת הגון, הוא צריך לקום ולהכריז בקול ברור: פיטורי כל עובדי רשות השידור בחוק תאגיד השידור הציבורי שנחקק לפני שנה הם
פשע מדינה. פשע פוליטי.
סעיף 106(א):
"ביום התחילה תסתיים העסקתם ברשות של עובדי הרשות". זהו הסעיף שמביא לי
את הסעיף. הקרימינולוגים עדיין מתווכחים: האם המדינה ככלל יכולה להיות מתוייגת
כפושעת? כיוון שהמדינה היא המקור לחוק והיא אמונה על אכיפתו, כיצד היא יכולה להפר
את החוק? ובכן, הנה מדינה שמבצעת פשע כלפי ציבור מאורגן של עובדים. למעשה, עצם העובדה
שהחוק עצמו אינו מקוים
על-ידי ראש הממשלה שהוא גם השר הממונה,
היא פשע פוליטי.
החוק מפרט את חובות וסמכויות הדירקטוריון שהיה אמור לנתק את הקשר
בין השידור הציבורי לפוליטיקאים ולפקח על עבודת הנהלת התאגיד החדש. החוק מפרט את
הליך בחירתו של הדירקטוריון והליכי עבודתו והפיקוח על פעולותיו. בין השאר קובע
החוק למשל מתי יכולה הממשלה לפזר את הדירקטוריון (סעיף 28 א): "נוכח השר כי המועצה
אינה ממלאת את התפקידים והחובות שהוטלו עליה לפי חוק זה, ובכלל זה כמפורט להלן, כך
שהתנהלות תאגיד השידור הציבורי נפגעת באופן מובהק ומשמעותי ביותר, רשאי הוא לפנות
לממשלה בבקשה בכתב, כדי שתתרה במועצה בהודעה מנומקת בכתב, כי אם בתוך תקופה שקבעה
לא תמלא המועצה את חובותיה, תפזרה הממשלה".
אלא שהחוק לא חזה מצב שבו ראש הממשלה עצמו אינו מתייחס אל החוק ולא
מקיים אותו. לא בוחר דירקטוריון על-פי החוק ולא עונה להוראות החוק בדבר לוח הזמנים
והתנאים שהיו צריכים להתרחש עם חקיקת החוק.
כך למעשה נקלעו עובדי הרשות לסיטואציה בלתי אפשרית. החוק קובע כי
כולם יפוטרו ביום שבו התאגיד יתחיל לפעול. היום הקובע כבר חלף, ובימים אלה נקבע
תאריך יעד חדש. אלא שכל יתר התנאים לתחילת פעילותו של התאגיד אינם מתקיימים. ועדת
האיתור הציעה מועמדים לדירקטוריון, אבל ראש הממשלה לא אישר את הרשימה (כפי שדורש
החוק) ולא פסל. מצב שהחוק לא חזה.
במצב שנוצר הפסיקה הנהלת הרשות הישנה את תפקודה, והרשות פועלת תחת
מפרק. אלא שגם למפרק נדרשים תנאים ותקציבים כדי לקיים את השידורים עד סוף הליך
הפירוק ועד הקמת התאגיד שייקח את האחריות על השידורים החדשים. גם כאן החוק אינו
מקוים. המדינה אינה מזרימה את התקציב הנדרש והרשות קורסת. בכל הזמן הזה, העובדים
שהחוק קבע כי כולם יפוטרו ורק 25% מהם ימצאו את מקומם בתאגיד החדש נתונים בכאוס
ניהולי ואישי. פרנסתם מאוימת יומיום. אין להם עתיד והם אינם מבינים מדוע הם
מפוטרים.
מהו פשע מדינה? מתחבטים הקרימינולוגים. האם רק מעשי פשע בעת מלחמה,
או גם אחריות ליצירת תנאים של פשע, כמו הזנחה, מניעת זכויות חברתיות, מחסה,
בריאות, חינוך והגדרה עצמית, נכללים בקטיגוריה הזאת?
כותב ד"ר יואב מחוזאי,
מבית-הספר לקרימינולוגיה של אוניברסיטת חיפה, במאמר "קרימינולוגיה
ופשעי מדינה": "קושי
משמעותי ראשון להגדיר מהו פשע מדינה נוגע לשאלה, האם ניתן/ראוי לסווג ארגון כפושע
או האם רק אינדיבידואל יכול להיות פושע? בהקשר של פשעי מדינה ההתנגדות נובעת
מהטענה שהמדינה אינה סוכן (actor), אלא מושג מופשט, ולכן נשאלת השאלה, מי בפועל מאשר ומי
בפועל מבצע את ה'פשע'? הקושי המרכזי נוגע לעצם האתגר בהגדרת פשע, כאשר אנחנו
מודעים לכך שפשע הוא תלוי זמן ומקום ומושפע מכוחות פוליטיים". החוקר המתון
והשמרן ביותר בתחום הזה, ויליאם צ'מבליס, מגדיר פשע מדינה רק "במקרים
שהמדינה עוברת על חוקים שהיא עצמה קבעה, אז ניתן לסווג את הפעולה הזדונית הזו כפשע".
ובכן,
הנה מצבם של עובדי הרשות: על לא עוול בכפם החליטה הרשות המחוקקת לפטר אותם. זאת,
בהובלת השר הממונה, ובאמצעות חוק שהובל בשקר תחת אצטלה של הקמת תאגיד חדש, יעיל,
איכותי ומנותק מהפוליטיקאים למען הציבור. התירוץ לפיטורים ההמוניים לא היה עבירות
משמעת, או כל עילה חוקית אחרת הקבועה בנהלי שירות המדינה, אלא שיש לשנות את
הדי.אן.איי של הרשות הישנה, לבטל את האגרה ולהעמיד תחתיה מקור מימון אחר שאינו
מרגיז את הציבור.
"היום אנחנו מתקנים את המעוות ומחזירים לעם ישראל את מה
ששייך לו", אמר ב-29 ביולי 2014 גלעד ארדן, אז שר
התקשורת. "השידור הציבורי מפסיק לקחת ומתחיל לתת. עם ישראל יקבל בקרוב תמורה
ללא אגרה. חוק זה הוא בשורה לכל מי שהתרבות והחברה הישראלית יקרות לו. החוק הזה
הוא בשורה לכל מי שיודע שהחוסן שלנו לא נמצא רק בצבא חזק, אלא גם ביצירה,
בהיסטוריה, בתרבות ובמורשת ישראל".
כל
האמירות הנפוחות הללו שהובטחו לכנסת ולציבור נחשפות עכשיו אחרי שנה כשקרים גלויים.
היחידים שמשלמים מחיר כבד הם דווקא עובדי הרשות. לא השרים ששיקרו לכנסת ולא ראש
הרשות המבצעת, שפשוט לא מקיים את החוק, ולא אף אחד מאלה שהובילו את הרשות למצבה
כיום.
אם
יש אדם הגון אחד בכנסת ישראל, הוא לא יכול כיום לשבת ולשתוק. אם יש חבר (או חברת)
כנסת הגון אחד שהצביעו לפני שנה בעד החוק, הם לא יכולים להמשיך לשתוק. עליהם לקום
ולהגן על מי שכלפיו נעשה העוול. מי שהפך לקורבן לפשע של המדינה.
איתי לנדסברג-נבו הוא עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה
בערוץ 1
המאמר פורסם לראשונה ב"עין השביעית" ביום 27.7.15
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה