להשאיר את
הספורט מחוץ למגרש הפוליטי
מאת: גיא בן זאב
בשבוע שעבר "ניצלה"
ישראל בדקה ה- 90, כאשר יו"ר ההתאחדות לכדורגל הפלסטינית, ג'בריל רג'וב,
החליט למשוך את הצעתו לסילוק ההתאחדות הישראלית מארגון FIFA– הפדרציה הבינלאומית לכדורגל.על אף התוצאה החיובית מבחינתה של
ישראל, אין ספק שרג'וב רשם הישג משמעותי מאוד, בכל הנוגע להד התקשורתי הנרחב והפאניקה
שנוצרה בישראל בעקבות המהלך הפלסטיני.
הפלסטינים הלינו
על כך שמדינת ישראל פוגעת בחופש התנועה של שחקני כדורגל פלסטינים, מערימה עליהם
קשיים במחסומים ונוהגת בהם כאחרון המחבלים. עוד התלוננו רג'וב ואנשיו,על העובדה
שבליגה הישראלית משחקות באין מפריע 5 קבוצות ילדים מהתנחלויות באיו"ש, וכן על
עיכובים במכס ומיסוי גבוה מצד ישראל, על ציוד ספורט שמגיע לטובת פיתוח הכדורגל ברשות.
כמו בכל דבר,
כנראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, ונראה כי לישראל יש לא מעט דברים שביכולתה לשנות
ולשפר, באשר ליחסה להתאחדות הכדורגל הפלשתינאית ודרישותיה.
יחד עם זאת, קשה
להישאר אדישים נוכח מופע הצביעות שבפניו עמדה ישראל, בשבוע שעבר בציריך: מצד אחד –
התובע, ג'בריל רג'וב, זה שהיה אחראי על פיגועים קשים כנגד צה"ל בצעירותו,
תכנן להתנקש בראש הממשלה אריאל שרון ז"ל והביע תמיכה על חטיפתו של גלעד שליט.
מן העבר השני- השופט, ספ בלאטר, אשר ארגון FIFA תחת הנהגתו חצה כל גבול אפשרי של
שחיתות: כל בוס "הישר בעיניו עשה" ובכירים קבלו הון עתק, בעבור מכירת
משחקי המונדיאל לדרום אפריקה וקטאר. אירוני והזוי גם יחד, שאלו הם האנשים שמעמידים
את ישראל למבחן של צדק ומוסר.
208 המדינות
החברות בארגון הבינלאומי שהתכנסו להצבעה כנגד ישראל, עשו כהרגלן, את מה שהן יודעות
לעשות הכי טוב – לטמון את ראשיהן בחול. בשעה שבמקומות אחרים בעולם טובחים באנשים
חפים מפשע מידי יום ומבצעים פשעי מלחמה, לכל העולם ברור מאליו כי מדינת ישראל היא
זו שצריכה להיות על המוקד..
המצקצקים בלשונם,
קבעו נחרצות כי התקשורת בישראל היא שאשמה בהגברת הפאניקה שנוצרה מחשש להדחה
מפיפ"א, כי ממילא הפלסטינים לא היו מצליחים להשיג רוב בקונגרס שבציריך.
ולמרות זאת, על אף שההדחה נמנעה, נראה כיישראל לא זכתה בניצחון
גדול, אלא לכל היותר בתיקו דחוק. נראה כי הלחץ הדיפלומטי הבינלאומי כנגד ישראל
נותן את אותותיו, וראיה לכך, הינה פרשיית החרם החדש "התורן" של
מנכ"ל אורנג' העולמית.
הניסיון הפלסטיני
לפגוע "מתחת לחגורה" בבטן הרכה הישראלית - האהבה הגדולה לכדורגל, הוא ניסיון
לא ראוי. לא זו הדרך. הפתרונות למחלוקות, צריכות לבוא דרך הידברות משותפת של הרשות
הפלסטיני וממשלת ישראל, ולא דרך מהלכים מדיניים חד – צדדיים או תרגילים
"עוקפי גדר".
הכדורגל אמנם מושתת
בבסיסו על מינוחים מלחמתיים כמו: התקפה, הגנה, הבקעה וכיוצא באלה, אבל באותה מידה
- ביכולתו לרגש, לאחד ולקרב בין לבבות. דווקא האהבה התמימה שאינה תלויה בדבר, לספורט
ולכדורגל, יכולה להוות הגשר בין ילד פלסטיני וילד ישראלי. נכון יעשו המנהיגים,אם
ישאירו לפחות את התחום הזה - מחוץ למגרש הפוליטי.
המחבר הנו
סטודנט שנה א' בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה