מאת: רוני גלם
בכל
יום זכרון אני רואה אותה, ציפור חומת כנף וקצרת מקור. אחרי שני סיבובים באוויר היא
מניחה רגליה על האנדרטה המרכזית, נושאת בחיקה מילים אילמות, שרק העלים יכולים
לפענח. שקט. כולם עומדים מוכנים לקול שכמעט התרגלנו אליו בשבוע האחרון, קריאה דקה
הקורעת את הדממה ופוצעת את הלב. כשהיא מגיעה, מגיעים גם אהוד, אלדד, אוריאל,
אלירז, חגי, מתן, תום, תומר, עומר, אורן, גיא, בניה, ליאל... 23,320 פנים ושמות.
הסתכלתי על אותה הדרך שנסעתי בה אתמול ופתאום הכל נראה שונה. הדגלים
התלויים על תאורת הרחוב נראו לי לפתע חסונים יותר, זקופים יותר, גאים יותר. מצדה
האחד של הדרך הכבישים מתפתחים ומצדה השני, הטבע המדברי במלוא תפארתו. בהיתי בדגל
המתנופף ברוח מספר שניות ותהיתי – מה מספר
דגל הכחול-לבן המתנופף ברוח? סיפור של שנים, עשורים, מאות.
כמו בכל מחזה או סרט, גם בסיפור הזה יש לנו גיבורים. הם מתפרשים
על-פני העלילה, הולכים ושבים על-פני ציר הזמן. ומה יאמרו להם אנשי מקהלת המחזה?
קודם כל, אגיד לכם שאוהבים אתכם. מאוד. אדם לא ידע אהבה מה היא עד
שראה כיצד מדינת ישראל אוהבת את גיבוריה. כותבים לכם שירים, סיפורים, פותחים
קבוצות בפייסבוק, יוצאים למסע "שביל ישראל" בעקבותיכם ואפילו יש לכם יום
בשנה.
מה עם החברים שלכם אתם ודאי שואלים, הם נהדרים. אדם לא ידע אהבה מה
היא עד שראה את טובי בניה עובדים את אדמת ארץ ישראל. כמה סבלנות יש להם, אפשר
להשתגע. גם להם אומרים תודה, הם מקבלים צל"ש, עוזרים לפתח ולהתפתח ואפילו
להשתלב בחינוך!
חינוך אמרנו? החינוך כאן מתפתח, איכות הסביבה, בונים בניינים, מפתחים
יישובים, מקימים כאן דורות, פותחים גנים חדשים, בתי ספר, יש בחירות, ממשלה ואפילו
משא-ומתן קואליציוני!
יש לי כל כך הרבה מה לספר לכם אבל
אבל עכשיו אני בעיקר מצליחה לשתוק. אני, שתמיד יש לי מה להגיד,
אנקדוטה, ציטוט, שיר סיפור. שותקת. מה אפשר עוד להגיד לכם? הרי אין מלים. אולי
אפשר להצדיע, אבל גם זה קטן מדי. אולי חוסר האונים הגדול הזה משאיר אותנו אלמי פה
לשעות של יום הזכרון, שרים, קוראים, מספרים, כותבים ומוחים. הכיצד אפשר לכאוב כל
כך על אדם שלא הכרת קודם? ואיך לשאת את הכאב על האובדן של זה שאתה מכיר?
אחרי
מבצע "עופרת יצוקה" חשבנו שמלחמות כבר לא קורות בקיץ, אך הקיץ האחרון
הוכיח שאין משהו שיבטיח זאת. ליום הזכרון הנוכחי הצטרפו חללי מבצע "צוק איתן".
עם הכניסה הקרקעית, אור ליום שישי נהרג סמ"ר איתן ברק ז"ל. ביום ראשון
בבוקר הגענו לאוניברסיטה, כחלק מחיפוש אחר אי של שפיות. ישבנו על הספסל, כמו תמיד,
נסינו להתנהג כמו תמיד אבל משהו היה אחר. אמצע יולי והשמים חשוכים, דממה שמופרת
בקולות פיצוצים ומתח שלא ניתן לתאר במילים. בשעה שתיים בצהריים הבנו שמשהו קרה ולא
מספרים לנו מה. הדמעות חנקו את הגרון אבל עדיין לא בוכים. בחמש אחר הצהריים הגיעה
הבשורה, השמות החלו עולים על המרקע מלווים בתמונות ובנרות זכרון. המילים נעלמו
ברגע אך שקט לא היה, שריפת הלב העלתה צעקות אילמות ודמעות.
שיר אחד התחיל להתנגן "זה רק הלב שכואב לך, אל תדאגי זה רק
הלב". בלילה שבין ה-20 ביולי ל-21 ביולי לא ידעתי מה כואב יותר: הראש
מהאזעקות, הרגליים מהריצות או הלב מהידיעות. זה לא היה רק הלב, הראש או הרגליים,
אלא כל הגוף, ממש מבפנים. שכבתי מול הטלוויזיה בעיניים פעורות וערנות של בוקר,
מסרבת להאמין ביום שחלף, מסרבת לחשוב על היום שעוד יבוא.
עוד יום בא. וגם זה שאחריו. כך עוד ועוד עד עצם היום הזה. כמעט ואי אפשר
לדבר אתכם במלים, אז אני מנסה עם העיניים, לפעמים במלים שבלב. לאחר שיסתיימו
הטקסים ודממת היום תופר בברכה וצחוק, ישארו משפחות הנופלים שלצערם לא הצליחו לברוח
מהבשורה, עם כאב עמוק בלב. זיקוקי הדינור, השירים, הבלונים ובעיקר החוגגים הם
ההוכחה לכך שאנו כאן בשביל להשאר. העיניים הנוצצות מוכיחות שיש לנו ארץ לשמור
עליה, יש לנו חינוך לפתח, להמציא מוצרים, להתפתח ובעקר – להמשיך לחיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה