דפים

יום רביעי, 15 באפריל 2015

לזכור ולא לשכוח


יום השואה

לפני יומיים, ראיתי באיזו תוכנית לילה דיון האם יש לשדר ביום השואה איזשהו משחק כדורגל או כדורסל, לא מעניין.. בקיצור, הדיון סבב סביב השאלה האם להחשיך את המסך או לשדר את המשחק כרגיל.
משני צידי המסך הופיעו שני אנשים, שניהם אוחזים בשתי דעות שונות. האחת, זו שלמען האמת אני די מצדדת בה - טענה שיש לנו חובה, כעם, להיות מאוחדים באותו יום ופעם אחת לזנוח את השגרה שאנו רגילים אליה לטובת שקט, זיכרון והוקרת תודה לאותם אמיצים שבזכותם בעצם אנו כאן היום. הדעה השנייה, טענה שלכל אדם יש זכות לקבוע את אשר טוב לו. אם הוא רוצה לצפות בספורט ביום השואה - אדרבה. לכל אחד יש זכות במדינה חופשית לפעול כרצונו. מנגד, נאמר לו כי אי אפשר לעשות כל שעולה על רוחך ושיש נורמות התנהגות מסויימות במקרים מסויימים וכמו כן ביום השואה. זהו יום על מנת לזכור, להוקיר ולא לשכוח. גם ככה ניצולי השואה ובכלל הציבור הרחב חושש כי בעוד מספר שנים, כשניצולי השואה כבר לא יהיו בין החיים, אנו נשכח את השואה כלא הייתה. בין כה וכה ניצולי השואה חשים כי שכחנו אותם, וחלקם חיים בעוני מחפיר. גם ככה כואב להם.
אני מודה שלא הייתי מרוכזת מאוד בנאמר, התעסקתי באייפון שלי באיזה עניין לא חשוב, ואז שמעתי את המשפט המקומם הבא, ובו מן הסתם הופסק הדיון:"הגיע הזמן שמדינת ישראל לא תפעל כאילו השואה נמצאת בDNA שלה".
הסתכלתי אל המסך, בהלם מוחלט. תאר לך, אדוני הנכבד, שאחד מהם שמע אותך לפני יומיים, בלילה. תאר לך איזו הרגשה עשית לו בלב, בבפנוכו. מתערבת שהוא הרגיש שסובבת לו סכין מושחזת ישר אל תוך הלב.
הדיון הופסק, לא קלטתי את שמו של האדם ואולי אפילו לא רציתי. כי זה מזעזע. מזעזע בעיניי שאדם אומר דבר כזה, לאחר שראה סרטי שואה, לאחר שביקר ביד ושם, לאחר שהוא חלק מהעם הזה. אני לא פטריוטית גדולה ואני מודה שאני מקטרת על המדינה על שלל מאפייניה לעיתים די תכופות, אבל השואה בעיניי נושא שאין עליו עוררין - צריך לזכור ולא לשכוח. לא לשכוח, כן, אדוני הנכבד - להתנהג כאילו השואה נמצאת בDNA שלנו, בלתי ניתנת לפירוק מאף אחד מאיתנו. כי בזכותם אנחנו כאן היום, כי הסיפורים הזוועתיים הללו הם חלק מהיסטוריית העם שלנו, כי הסיפורים הזוועתיים הללו עברו על אנשים בשר ודם, על הסבים והסבתות שלנו, התמימים שלא עשו כל רע שהגיעו להם כאלו טראומות קשות. אלפי ניצולי שואה חיים עם כאב מדי יום, אלפי ניצולי שואה מפצירים בנו לזכור ולא לשכוח וזו החובה שלנו. מבחינתי, כולנו נמשיך להסתובב עם השואה בDNA שלנו, מבחינתי האמירה הזו לא הגיונית, לא אנושית ומקוממת. עצוב. כולנו נתעסק בהערות על הבחירות, בענת שקר וקסמן כלשהו, אף אחד לא יתעסק במשפט הכואב שאותו אדם אמר. לפחות יש יום בשנה בו אנו זוכרים אותם, ואם אנחנו לא רוצים שהיום הזה יאבד ממשמעותו בשנים הבאות - כדאי שנפסיק לרגע, נעצור, נתייחד איתם ועם העצב שלהם - רק לקצת, אנחנו נחיה איתו מקסימום יום וחצי. הם חיים איתו 365 ימים בשנה. זו נראית לי עסקה הוגנת, לא?
נכתב על ידי Stav g , 15/4/2015 13:54   


הכותבת הנה סטודנטית שנה א' בבית הספר לתקשורת אונ' בר אילן. הפוסט לקוח מהבלוג שלה  
Toughts of a stranger

תגובה 1:

  1. הדובר שהתנגד להחשכת המסך היה העיתונאי מנשה רז ואילו מי שתמך בהחשכת המסך ביום השואה (משידורי ספורט)היה אלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר.

    השבמחק