דפים

יום רביעי, 3 באפריל 2019

מרצים כותבים: העריכה המרושעת, הגירוד בלחי והמוקש הגדול: האם גנץ למד להתראיין? מאת: מישל שטיין טיר


העריכה המרושעת, הגירוד בלחי והמוקש הגדול: האם גנץ למד להתראיין?    
מאת: מישל שטיין טיר *




 אחרי שני ראיונות מביכים שכללו זויות צילום לא מחמיאות, גמגום והיעדר תשובות מספקות, בני גנץ הגיע לראיון עם רינה מצליח מוכן, והוכיח שרטוריקה היא לא רק תכונה מולדת - אלא גם נרכשת
בעודי מתפנה לצפיית עומק בשני הראיונות של בני גנץ בערוצים 12 ו-13, שזכו ללעג ולקלס, קיבלתי פוש שבישר כי בעוד חצי שעה הוא מופיע ב"פגוש את העיתונות" במסר ישיר לנתניהו. הסתקרנתי לגלות אם חל שדרוג בעקומת הלמידה של גנץ.
בראיון עם יונית לוי בערוץ 12, השלכות המסע לארה"ב נתנו בו את אותותיו, וגנץ נראה עייף וחמור סבר. הראיון היה בסגנון אולפן לווייני שבו מתרחשת תופעת הדיליי. גנץ שומע את לוי כמה שניות באיחור ומתקבל הרושם שהוא חסר ביטחון, כי הוא מתמהמה במתן התשובות. בנוסף, הטכנאים לא סידרו לו טוב את האוזנייה שמבצבצת מאחורי האוזן ומקלקלת לו את המראה. מדובר ברישול שהיה באחריות צוות היועצים שלו, שבוודאי מודע לכך שבפריים טלוויזיוני כל פרט ופרט זוכה למשנה תוקף.
במשפט הפתיחה גנץ מבקש לחזק את ידי חיילי צה"ל. זוהי תופעת ה"בסדר-נס", להיות "בסדר" ולפתוח במשהו מרוכך וממלכתי בניסיון לשדר סמכותיות, גישה שבה נקט גם ראש הממשלה נתניהו בראיון אצל קרן מרציאנו, כשפתח באזכור מותו של רפי איתן ז"ל. לוי מגיבה לדבריו בגלגול עיניים חסר סבלנות ויוצאת להתקפה, אך היא מרבה למצמץ ולהציץ בדף כחסרת ביטחון לגבי השאלות שהיא רוצה לשאול. המטרה שלה היא להוציא מבני גנץ אמירה ברורה לגבי עמדתו – האם הוא בעד או נגד הפלת החמאס נכון לרגע זה – והיא הקדישה לכך כ-80% מהראיון.
גנץ לא היה מוכן לראיון, ובניסיון לענות מה יעשה אחרת מנתניהו מול החמאס כשיעלה לשלטון עשה את כל טעויות הגמגום האפשריות. גנץ נוהג להכפיל מלים במטרה להשתיק את המראיינת ולתת לעצמו זמן לחשוב על המשך המשפט: "על, על, על, על, על הבסיס, על הבסיס של הרתעה חזקה ובלתי מתפשרת..."; "יונית, יונית, יונית, יונית אני אענה לך..."; "אז אני, אז אני, אז אני אומר עוד פעם...". בנוסף לגמגומים בורחים לו לפסוסים - טעויות קלות בדיבור - שבמהלכם הוא נוטה להשתמש בתנועת האגרוף כדי לנסות לחזק את עצמו אל מול המתקפה של לוי, וכך לחפות מעט על הקושי שאותו ניתן היה לשמוע בבירור בקולו.
לקראת הסוף לוי עוברת לנושא לא פחות מציק, ושוב ניכר שאין לגנץ תשובה. "אמרת שאם ביבי יכול היה להרוג אותך הוא היה עושה זאת. מה?!" השתגעת?! היא מביעה בנימת קולה. גנץ מתחיל לגמגם ומנסה טקטיקת הסחה, אך היא לא מרפה ודורשת תשובה. גנץ מחייך ואומר ללוי פעמים ברצף שהוא מעריך את החתירה שלה למגע בעניין הזה. חתירה למגע היא מושג ביטחוניסטי מובהק, שמדבר על החינוך שמקנים לחיילים בכוחות הביטחון להסתער על המטרה. לא מפתיע לשמוע מושג כזה מהרמטכ"ל לשעבר. מפתיע לשמוע אותו מתחנן בפניה שתרפה ותעבור הלאה. אך היא לא מרפה, ולאחר תחנונים נוספים, נמאס לגנץ והוא מכה שלוש פעמים בידו לכיוון עדשת המצלמה ובכך מסכם את הריאיון הכושל.
זווית צילום כמו בסרט אימה 
בראיון עם טלי מורנו בערוץ 13, השאלות חזרו על עצמן בדיוק מעורר תמיהה. גנץ עומד במרכז העיר ניו יורק, והפעם התשובות שלו מוכנות מראש, אך שפת המצלמה לא מחמיאה ופוגעת בנראות שלו. זווית הצילום הנמוכה גרועה במיוחד עבור אדם גבוה, והיא זו שאיפשרה לליכוד ליצור עריכה מרושעת שגרמה לגנץ להיראות כמטורף. מזווית צילום נמוכה לא בעיה בעריכה לגרום לכל אדם להיראות מטורף, ויש לכך אינספור דוגמאות בסרטי אימה. גם כאן מדובר באחריות של צוות התקשורת למסגר את המצלמה בגובה העיניים שלו, ולאפשר לגנץ ליצור קשר עין יציב עם האומה כשהוא נטוע במרכז הפריים.
גנץ כבר יותר מנוסה ופותח באמירה חזקה משלו לגבי מה היה עושה לו היה ראש הממשלה בעת הזו. הוא נגמל מתופעת הכפלות המלים, למעט פעם אחת שבה אמר: "ואח"כ תמר, ואח"כ תמר..." רק כדי לגלות שמראיינת אותו טלי מורנו, ולא תמר איש שלום. גנץ קד קידה אבירית ואומר: "טלי, סליחה" ומדלג הלאה ללא מבוכה. הוא שוב נדרש לענות על האמירה שלו על כך שראש הממשלה רוצה להרוג אותו, ועל-פי גירוד המבוכה בלחי זה עדיין לא נוח לו. מורנו שואלת בעדינות אם אלה "אמירות פרנואידיות", וגנץ נופל במוקש התקשורתי הזה וחוזר בתשובתו פעמיים על המלה שממנה הוא רוצה לחמוק: "טלי, אני לא פרנואיד... לו הייתי פרנואיד..." החזרה על המלה גורמת לצופים לחבר אותה אליו במקום להרחיק.
הפקת לקחים
בריאיון אצל רינה מצליח נלמדו והופקו הלקחים משני ראיונות הלווייניים האומללים שלו. השניים יושבים באולפן זה מול זו באותו מרחב באופן המאפשר דיאלוג טבעי ונינוח. גנץ מצולם מזוויות מחמיאות ויש לו תשובות טובות, כנות ואף יצירתיות לכל שאלה. הלפסוסים והגמגומים נעלמו, וניכר שהכין שיעורי בית וחזר מזומן ומוכן. גנץ מישיר מבט למראיינת לכל אורך הראיון, מחייך לשמע שאלתה על הסרטונים המבזים שעשו עליו כתוצאה משני הראיונות הקודמים, וטוען בתוקף שביבי הוא זה שמודאג. עבורי, זוהי עוד הוכחה שרטוריקה היא תכונה נרכשת ולא רק מולדת, ושכל אדם יכול להשתפר מהנקודה שבה הוא נמצא.
גנץ הפנים את האכזריות והבוטות של היריב שניסה להפוך אותו למשוגע והחליט לצאת למתקפה. הוא מסיר את הכפפות ונכנס חזיתית בנתניהו עם "סאונד בייטס" מהודקים ומתוכננים מראש: "13 שנים הוא ראש ממשלה, 10 שנים ברצף, ושום דבר לא התפתח בתחום הביטחון, שום דבר בתחום הכלכלה... אם מדברים על פחדים – נתניהו באמת צריך לפחד, כי אני אחליף אותו! האגדה הזו שקוראים לה נתניהו נגמרה, אפשר לנצח אותו ואפשר להחליף אותו".
בפעם השלישית שהוא נשאל על אמירתו הפרנואידית על נתניהו, גנץ כבר יודע להדגיש שהיא נאמרה בהקשר של שיח על הסתה, ומזכיר לנו שלא מזמן שאגו לרמטכ"ל אייזנקוט: "גדי גדי תזהר, רבין מחפש חבר". לשאלת ההדלפות מהדיונים של מפלגת כחול-לבן גנץ שואל: "איזה סוד אני מסתיר פה? מה, זה סוד מדינה הדיונים שלי? יותר חשוב שהקבינטים לא ידלפו ואת זה נתניהו שכח". גנץ ממשיך ותוקף: "אנחנו לא משלמים פרוטקשן שעובר לחמאס במזוודות של אל קפונה", ומבטיח תהליכים מדיניים לאחר שיושב השקט לדרום, ושאצלו לא יהיה הבדל בין תושבי אשקלון והעוטף לבין תושבי השרון ותל אביב. הוא מודה בפתיחות שיש לו יועצת ארגונית שמלווה אותו כבר שלוש שניםֿ, וכאן אני מבקשת לחזק ולהדגיש בפני מטופלי העולם שאין מה להתבייש בטיפול פסיכולוגי או בכל ליווי מצמיח אחר, כי הנפש דורשת זאת כדי ללמוד מטעויות ולהתפתח.
בתום הריאיון נתניהו הודיע שגנץ לא יהיה שר ביטחון אצלו, וגנץ החזיר בתגובה שנתניהו לא יהיה שר האוצר אצלו כי יהיה עסוק בכתבי האישום ובחקירות שלו. גנץ הרבה פחות מנוסה מנתניהו, ונדרש להבין על בשרו את מה שנתניהו מבין כבר שנים רבות זירת התקשורת חשובה לא פחות מהזירה הביטחונית, ופוליטיקאי חייב תמיד לבוא מוכן להופעה מול מצלמות. גנץ נדרש ללמוד תוך כדי תנועה כיצד להתמודד בזירה התקשורתית והפנים שעליו להיות יותר אגרסיבי – לא כלפי המראיינות אלא כלפי נתניהו. הדבר שאותי משמח במיוחד הוא שכל הראיונות הטלוויזיוניים החשובים של השבוע החולף נערכו על-ידי נשים חזקות, ידעניות ואמיצות שמעזות לשאול שאלות ולא משמשות כמריונטות של אינטרסים פוליטיים.
*הכותבת היא חוקרת תקשורת ופוליטיקה ומרצה לאמנות הרטוריקה, בבית הספר לתקשורת, אונ' בר אילן  
** המאמר פורסם לראשונה ביום 31.3.2019 בעיתון דה מרקר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה