סיקור תקשורתי של משברים מדיניים: מקרה הבוחן
של כלי-תקשורת ערביים במזרח התיכון.
מאת:
ד"ר ברק בוקס*
לתקשורת
ההמונים חשיבות רבה בדיווח על האירועים המתרחשים בעולם. אותם דיווחים מתועלים על
ידה, בתוקף היותה מכשיר שליטה והעברת מידע מצד המדינה לאזרחיה, באמצעות סדרת
מסרים. פלטפורמות אלה הן כלי להתמודדות ולסיקור משברים כגון סכסוכים וטרור. בזירה העולמית ניתן להציג תחנות שידור
גלובליות דוגמת סי.אן.אן ופוקס ובנוסף, תחנות דוגמת "קול-אמריקה", בי.בי.סי,
רדיו צרפת ודויטשה וולה (המעבירות את מדיניות הממשל של המדינות אותן הן מייצגות
ומשדרות גם לזירות אזוריות, כולל בשפה הערבית).
העובדה שתחנות אלה פועלות במקביל ברשת האינטרנט
ועל גבי גלי האתר (גלים קצרים וגלים בינוניים), עוזרת להן לעקוף שיבושים וסנקציות
מתוך מדינות היעד אליהן הן פונות. הרובד השני הנו תחנות טלויזיה גלובליות, כגון אל-ג'זירה
הממוקמת בקטאר ונחשבת ככלי תקשורת מוביל בעולם הערבי, ואל-ערביה, המתחרה
הממוקמת בדובאי. שתיהן פונות לקהל יעד ייעודי באמצעות הלווין, המועבר ברשתות מסחריות
או כבלים בשפה הערבית. חלק מתחנות הרדיו שהוזכרו מקיימות גם ערוץ טלוויזיה
(אל-חורה- ארה"ב ודויטשה וולה-גרמניה)
מדינת-ישראל
פיתחה כלים להתמודדות עם שידורי כלי-התקשורת אליה מצד מדינות-ערב בעבר, כאשר חלקם
ממשיכים לשדר עד היום בשפה העברית: סוריה (קול-דמשק בעברית), איראן
("קול-דוד"), חיזבאללה, מצרים (קול-קהיר בעברית). חלקם אף הציגו תכניות
טלוויזיה (סוריה ומצרים "ערוץ הנילוס"). מטרתם היתה ליצור תעמולה לציבור
הישראלי. איראן ובעלות בריתה קיימו וממשיכות אף הן לקיים, במידה מסויימת, אופרציה
דומה. לכן, ישראל פתחה כלי תקשורת מקומיים משלה שישדרו לעולם הערבי: רשת ד
והטלוויזיה בערבית (ערוץ 33), שהציגו באמצעות מומחים ואנשי דת, דרך חיים שונה
ומתונה, לעומת השידורים שהופנו כנגד ישראל.
בד
בבד עם אמצעי השידור הרשמיים, פעלו כלי-תקשורת עצמאיים שזוהו עם הקו הישראלי,
דוגמת רדיו קול-התקווה, אשר הוקם ב-1979,לקראת מבצע שלום-הגליל (1982) ושמש ככלי
שידור שפעל באזור לבנון החופשית (דרום-לבנון), באופן עצמאי ע"י המייג'ור סאעד
חדאד, בחסות ישראל. עם הקמת צד"ל ולקראת נסיגת צה"ל מלבנון, הוקם רדיו
צבאי בשם "קול-הדרום" (1985).
באמצעות ניתוח מקרי בוחן היסטוריים ומודרניים
העוסקים בערוצי התקשורת של מדינות-ערב השכנות, ניתן ללמוד על מגוון דרכי הדימוי,
מיתוג האירועים והמסרים המועברים בשיטה זו כלפי קהל-היעד האזורי והבינלאומי: לבנון
(ערוצי אל-מנאר ואל-מיאדין, שעסקו במתיחות לאורך גדר הגבול), סוריה (הערוץ הממשלתי
וערוץ החדשות, שעסקו בסדרת ההפצצות לאורך השנה האחרונה) והטלוויזיה הפלשתינית
הממשלתית, מול ערוץ החמאס (אל-אקצה) (שעסקו בהפגנות לאורך גדר עוטף עזה ממרץ 2018-
צעדות השיבה וההסלמה בדמות שיגור רקטת ותגובה ישראלית).
בחינה מדוקדקת של הנתונים העולים מסקירת תחנות אלה,
מגלה קווים דומים בהעברת מסרים טקסטואלים, תמונות ספציפיות מאתרי התרחשות אירועים
חשובים, שימוש באמצעי המחשה דוגמת שירים וריקודים ואף גרפיקה ממוחשבת (מסך משולש
המראה הפגנות ממספר מיקומים- למשל, על גדר רצועת-עזה) והעברת מידע. המכנה המשותף הוא
לשדר בפועל עצמה וחוזק והתעלמות ממצבי משבר באמצעות תמונות המראות על חיי שגרה:
למשל, בסוריה, בעת התחלת המרד, שודרו כנסים בהם נכחו מבקרים מחו"ל והשידור
נערך מאולפן פתוח המוקף חלון שקוף, שהראה את התנועה הזורמת כסדרה בדמשק הבירה.
השידורים שעסקו בישראל, באו להוכיח כי ישנו מעקב מדוקדק מצד כלי-התקשורת של
מדינות-ערב על כל אירוע. למשל, המנהרות בלבנון או צעדת השיבה ברצועת-עזה.
ערוצים המזוהים עם חיזבאללה (אל-מנאר ערוצו
הרשמי של הארגון, או אל-מיאדין ערוץ המזוהה עמו), הרבו לתעד ולצטט את המתרחש
בישראל ואת המדווח בכלי-התקשורת שלה. זאת, בכדי לחפש נקודות תורפה ולקדם את טענתם
בדבר פגיעותה של ישראל. הצגתו של דו"ח בריק, בערוץ אל-מיאדין,
התפרשה בלבנון ובמדינות-ערב כהודאה בכשלון צה"ל לתפקד- טענה אותה מקדם
מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. פירושם המוטעה את יכולת הפקת הלקחים ושיפור
ליקויים, נובע מהבדלי תפישה: במדינות-ערב, תחנות ממשלתיות או כלי-תקשורת בעלי
תפוצה, לא יבקרו את הממסד והמערכות המדיניות. ככלל נמצא מכנה משותף כללי, שהופך
לממוקד וכמעט זהה בין כלי תקשורת סוריים ולבנוניים.
*ד"ר ברק
בוקס הנו חוקר בכיר במכון אירופה, המחלקה למדעי המדינה והתכנית הבינלאומית בביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה