על החירות
ערך ופרסם שחר קליימן*
בפתח חג הפסח, מוטל על כל אדם לראות עצמו כמי שיצא ממצרים, בן חורין.
שהרי לולא שוחררנו, עוד היינו עבדים לשליט זר. אולם מהי בעצם אותה חירות שמבקשים
מאיתנו לייחס לעצמנו?
במהלך הדורות קמו פילוסופים ומדינאים, אנשי ספר וחברי פרלמנט, חידדו קולמוסים, השחיזו עטים, קרעו ניירות קלף וגוויל. הכול כדי לבאר את מושג "החירות" הכה חמקמק. חופן זהוב של חול שזלג בין האצבעות. הפילוסוף מהמאה ה-19, ג'ון סטיוארט מיל, הוא בלי ספק אחד המוצלחים שבהם. הספר שכתב מיל ,על החירות, הוא עדות לכך. אבן פינה במחשבה הליברלית עד ימינו אנו. לכן לכבוד חג הפסח, מוטב להתעכב על מושג החירות המתפרש מרשמיו בספר זה.
במרכז הרעיון מוצגים שני עקרונות חשובים שאותם ניסח מיל, המוכרים כאבני יסוד במחשבה הליברלית:
א. ריבונות הפרט מול עריצות הרוב: ביחס לעצמו, ביחס לגופו ונפשו שלו, היחיד הוא ריבון.
ב. עיקרון ההיזק מול עריצות הרוב: המטרה היחידה
אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי
למנוע נזק לאחרים.
למעשה, משנתו של מיל גורסת כי בלב החירות רוחש עימות. מאבק בין
זכויות האזרח לסמכותה הכוחנית של המדינה. קרב בלימה בין ריבונות המדינה לזכויותיו
ההכרחיות של האזרח, ולהסכמת הקהילה ונציגיה. החירות היא החופש מרודנות של אדון,
מבריונות של מיעוט, מעריצותו של הרוב. הדרור מכול מחסום, כל עוד אינני גורם נזק
לאחר.
החירות היא מרחב פתוח לחשוב, לדמיין ולהרגיש על פי הרצון האישי. לפי
הטעם המיוחד לך. אפילו אם הדבר נוגד את דעת הורייך, את מחשבת חברייך ואת הנורמות
בקהילתך. יחד עם זה, החירות היא גם האפשרות להיפגש, לשבת , לדבר, להקשיב, לשתף
פעולה למען רעיון משותף. היא גועשת השמימה כמו גייזר בכול פעם ששתי דעות קוטביות
מתנגשות להן, מכריחות אחת את השנייה לבחון את עצמה, להשלים את החסר, לאמץ קורטוב
רעיון שאיננו שלה, אבל מחשל את האמת לדבר בעל משמעות, בעל עומק וזוג רגליים
איתנות על פני הקרקע. משום שבלעדי הדיון הזה, הדעה, האמת, הופכות למשענת קנה רצוץ.
ייתכן ובחלוף השנים הן לא תהינה עוד רלוונטיות, אבל אנשים ימשיכו לירוק אותן כמו
אמונה טפלה בכול פעם שיבחינו בדעה אחרת חולפת ברחוב. שמא יצטרכו להודות שהם ברי
טעות. שהם בני אדם.
מכאן שבזכות החירות האנושות יכולה ליהנות מהקדמה. משום שדווקא חירותו
של היחיד לפעול לפי הבנתו, לומר את שעל ליבו, לפי הניסיון האישי שלו, מתוך
בחירותיו, מחוץ לתלם, בין הנירים, היא המובילה את האנושות למחוזות שטרם הכירה.
וכאשר כל אחד ואחת מאיתנו מגשים את החופש הזה, אזי השלם באמת גדול מסך כל חלקיו.
כך האדם באמת מסוגל להתגייס ולתרום עבור תקומתה של החברה. כך האישי, הלאומי והאוניברסאלי,
שלעתים נראים סותרים זה את זה, מתחברים למעגל אחד.
עד לפוסט הבא, צוות עורכי בר דעת מאחל לקוראיו
חג פסח שמח וכשר!
*המחבר הנו סטודנט שנה ג' בחוג לתקשורת ומזרח תיכון, אונ' בר אילן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה