דפים

יום שני, 1 באוגוסט 2016

סטודנטים מסכמים: (2)רטרוספקטיבה של בוגרת תואר ראשון - שלא נפסיק לחלום

שלא נפסיק לחלום
מאת: רוני גלם*

                                                    



ה-13 באוקטובר 2013, יום ראשון, השעה 6:00 בבוקר, יבנה. אני מחכה לחברה על-מנת שנסע יחד באוטובוס, שתינו יורדות באותה תחנה אך למטרה שונה – היא לתחילת שבוע חדש כקצינה ותיקה ואני כסטודנטית (כשעוברת בי המחשבה שאצטרך להתרגל למעמד החדש).
השעה 7:00, בלב דופק נכנסת דרך שער 40 (מי ידע שבעצם זה "שער אונו"), הולכת ישר, בתקווה שהחולצה במקום ושהשיער לא התבדר ברוח, נחושה להגיע לבניין 604 שבאותם רגעים נדמה היה שהחביאו אותו מתחת לאדמה. את שש המדרגות המובילות ל"קופי טיים", בצמוד ל"מפעיל", הצלחתי לשרוד בנס אחרי שלא שמתי לב לקיומן ונחתי לפתע על הארץ. איכשהו המשכתי ללכת ישר, נכנסת לבניין 604, שיעור אנגלית.
פגשתי את החברה הראשונה לתואר ומי ידע אז שהחברות שלנו תתרחב מאז, כמה נחווה יחד, כמה נגלה, כמה נתאכזב, כמה נשמח, הרי השבוע הראשון היה כל כך נורא.
הזמן עשה את שלו, זכיתי לפגוש בהזדמנויות בלתי פוסקות, באנשי עשייה וחברה, באנשי רוח ודעת, בלוחמים מלאי אהבת הארץ, באנשים יצירתיים, בדעות שונות משלי, בעולמות חדשים.
השנה הראשונה שחלפה ביעף בשילוב שיעורי מבוא, סדנת דיפלומטיה ציבורית של המרכז לתקשורת בינ"ל, הקמה של קהילת בוגרים לבית הספר, פגשנו מרצים מעבר לכל דמיון, חווינו את המבחן הראשון, ואת המבצע הצבאי האחרון.
השנה הראשונה הסתיימה והשנייה כבר התחילה וזכיתי לפגוש אנשים מעבר לים , להיות שותפה לכנסים, לצלול לקהילת בוגרים ולגלות עולם שלם שמחכה מעבר לאופק. בין אפצ'י לסיפור הגיעה שנה ג'.
השעה הייתה 6:00 בבוקר, יום א', 18 באוקטובר 2015, יבנה. המתנתי לאוטובוס לבד אך מלווה בהודעות ווטסאפ, מתרגשת כמו ביום הראשון וסקרנית לגלות מה טומנת בחובה השנה החדשה.
באותו היום כתבתי שאפשר לראות את האוניברסיטה כארץ של אפשרויות והזדמנויות, בין אם בהפסקה ובין אם בשיעור, בחומר לימוד או במפגש עם חברים שמקרבים אותך לפגוש את עצמך. אז, הייתי בפתחה של השנה האחרונה לתואר הראשון וחשבתי שהאירוע המרגש ביותר המצפה מעבר לפינה הוא היום האחרון ללימודים. מה כבר יקרה באמצע?
הגענו ליוני ופתאום זה קרה, המחשבה על אוקטובר 2015 עוררה רגשות מעורבים של שמחה, סיפוק, החמצה וציפייה מציפים את האוויר בתהייה איך הספקנו כל כך הרבה בשנה אחת. לפגוש אנשים חשובים, להתמחות במשרדים, לרכוש חברים חדשים, להפיק יריד תעסוקה, כנס של מודל האו"ם בארץ ולטוס עם משלחת מודל האו"ם לחו"ל, לפגוש טורקים, צרפתים, אנגלים, איטלקים, סינים, מצרים.כל כך הרבה הפתעות המתינו בין בניין הנדסה לחינוך, בין מדעי החיים ליהדות תוך לימודי תקשורת ומדעי המדינה.
זכיתי לפגוש את החברים הכי טובים שלי (החדשים שלתמיד ואלה שמאז ולתמיד), למדתי שמרצה זה לא רק ציון, שהחיים והחיים באקדמיה הם בעצם אותו דבר, שאם אוהבים אז לא צריך לחפש אהבה.
ב-21 ביוני 2016, בלב דופק נכנסת דרך שער אונו בהליכה מהירה ישר, נחושה להגיע. המדרגות שנראו כל כך מאיימות לפני שנתיים ו-8 חודשים כה מוכרות, עברתי אותן כל כך הרבה פעמים בדרכים שונות – בנסיעה, בריצה, בדילוג, בהליכה, ביחד, לחוד, עם חיוך, עם דאגה, עם אכזבה, עם אהבה, באהבה. פרפרי החששות שהסתובבו בבטן לפני שנתיים התחלפו בפרפרי התרגשות מלאי חוויות, צידה לדרך וחלומות להמשך.

*המחברת הנה חברת מערכת בר דעת מיום הקמת הבלוג.  בשנה"ל תשע"ו סיימה לימודים לתואר ראשון, במחלקה למדעי המדינה ובביה"ס לתקשורת, אונ' בר אילן.






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה